• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

סיכום 2014: 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

21 בדצמבר 2014 מאת אור סיגולי

ברוכים הבאים לסיכומי השנה של סריטה, החלק הזה בו אנחנו מארגנים את כל הכאוס הנפלא והעמוס של החודשים שחלפו, ושל השנה שעומדת להסתיים.
אני (אור) פותח הפעם עם "20 הרגעים הגדולים של השנה", ומחר אורון יעלה עם סיכום המנצחים והמפסידים השנתי שלו, ולאחריו יפציץ עופר עם סיכום השנה האישי שלו. לאחר מכן יגיעו גם העשיריות של הסרטים המופצים והלא מופצים, הסרטים הגרועים של השנה (פיילוט נסיוני) ואנשי השנה בקולנוע. כדאי לכם להישאר.
זה לגבי ההקדמה…

ראיתי במהלך השנה האחרונה ראיתי 319 סרטים (במלואם. היו גם כמה שנאלצתי להפסיק). זה אומר המון רגעים קולנועיים, אך מכיוון שזו מסורת סיכומי השנה שלי בבלוג – עוד מהיום שלא כל כך ידענו איך לעצב פוסטים (הרשימה של 2010 מעידה על כך) – ניגשתי אל המשימה בראש מורם וחדור מוטיבציה.
במהלך השנה העמוסה הזו חשבתי אולי לעשות איזו רשימה צדדית, כך שאם יש רגע כלשהו באיזשהו סרט שהלהיב אותי, הוא ישאר מתועד וככה יהיה לי קל יותר לארגן את כל מחשבותיי בסוף, וגם לא אשכח שום דבר. אבל אז חשבתי שזה די מטופש, כי כל הקטע של הרגעים הגדולים של השנה, הוא שזוכרים אותם בלי שצריך לתייג אותם מראש. אז לא עשיתי את זה.

הבחירה, כמו כל דבר אחר, היא אישית לחלוטין. אלו הרגעים שהשפיעו עלי, ובהחלט יש לא מעט רגעי קאלט שהשמטתי. בשביל זה הוספתי בסוף הרשימה 20 רגעים אלטרנטיביים, שבטח תדבר אל יותר אנשים. יש כשלושה סרטים שמתחת לכותרתם תופיע המילה "ספויילר". זה אומר שמדובר בספויילר, אז שימו לב.

פוסטי העבר, למקרה שאתם חשים נוסטלגיה:

20 הרגעים הגדולים של 2010
20 הרגעים הגדולים של 2011
20 הרגעים הגדולים של 2012
20 הרגעים הגדולים של 2013

20 הרגעים הקולנועיים הגדולים של 2014:

20. את ראית אותי – "אפס ביחסי אנוש"
המשפט המצוטט בכותרת לא נאמר על ידי אחת הדמויות בסרט, אלא על ידי אחת הצופות שחלקה אתנו את הקרנת הטרום בכורה של סריטה, יחד עם אנשי הסרט בקולנוע לב, ולמרות שזה לא רגע מתוך סרט, זהו בקלות אחד הרגעים המרגשים והבלתי נשכחים מבחינתי של השנה. אז נכון, זו סוג של התחכמות, אבל תישארו אתי בבקשה.
אחרי ההקרנה בפסטיבל דרום, התארגנו על הקרנה משלנו, שכללה דיון עם טליה לביא, הצלם ירון שרף ושתיים מהשחקניות, נלי תגר ושני קליין. לאחר כמה שאלות של אורון, עופר ושלי, פנינו לקהל לשמוע תגובות ושאלות. בשלב הזה ביקשה מישהי שישבה בקהל את רשות הדיבור ופנתה לטליה (הציטוט לא בהכרח מדויק, אבל זו רוח הדברים): "השירות הצבאי שלי היה אחת החוויות הכי קשות שהיו לי בחיים. והדבר הכי נורא מהכל, הוא שהסתובבתי בבסיס והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי, שאני שקופה. ועכשיו אני אחרי הסרט שלך אני מרגישה כאילו מישהו ראה אותי. את ראית אותי"
לא הצלחתי להבין לגמרי מה המשפט הזה עשה לשאר היושבים על הבמה, אבל אני ממש נאבקתי בעצמי שלא לחשוף את ההתרגשות שלי. אני לא חושב ששמעתי משפט יותר מחמיא לבמאי או במאית אי פעם.

19. הסחף – "אי התירס" (Corn Island)
אומרים שאם יש לך סיום טוב לסרט, אז כל השאר לא משנה. כמובן שאנחנו יודעים שזה לא כזה נכון, אבל בהקשר של הסרט הגיאורגי – שבמפתיע נכנס לתשיעיית הפיינליסטים של האוסקר הקרוב – זה בהחלט לא רחוק מהאמת. הסרט אמנם יפה מתחילתו ועד סופו, אבל אני איבדתי אותו הרבה פעמים במהלך הצפייה ומצאתי אותו די משעמם. ואז הגיע סיקוונס הסיום והוציא לי את העיניים מהחורים. הסיפור הקטן על סב ונכדתו הגרים על אי ארעי עליו הם מגדלים תירס, מסתיים בסצנה שיכולה לעשות בית ספר ל"המבול" של אורונופסקי. אחד הסיקוונסים המרהיבים של השנה.

18. הנפילה – "השורד האחרון" (The Lone Survivor)
נכון, מדובר באחד הסרטים השנואים עלי ביותר של השנה, ובכלל, אבל כשיש מה להלל, אני הראשון לעשות את זה.
הסצנה בה בורחים גיבורנו אריות הים מדורשי מותם בשטח אויב, מגיע לשיא בעיני כאשר השלושה מחליקים במורד ההר על סלעים ואבנים. על אף שהסרט הזה מכוער באופן יוצר דופן, הרגע הזה פשוט שמט אל לסתי, כי ברור שלא מדובר בזיוף או מחשוב, מדובר בפעלולנים שכרגע מתרסקים על אבנים חדשות משל היו וויל-אי קיוטי במרדפו אחרי הרוד-ראנר בסרטי הלוני טונס. הסצנה המדהימה הזו זיכתה אותם בפרסי הפעלולנים של איגוד השחקנים, ולא היו ראויים מהם.

17. אני אוהב את כולכם – "פרנק" (Frank)
זאת הייתה שנה כמעט חסרת תקדים בכמות הסרטים המוזיקליים או על מוזיקאים, וחלקם יככבו בהמשך הרשימה הזו. הראשון בסך הוא הקומדיה המוזרה הזו מאירלנד, המפורסמת בעיקר כי במהלכה מייקל פאסבנדר מסתובב רוב הזמן עם מסכת נייר ענקית. אני התאהבתי בסרט הזה כבר בצפייה ראשונה מאין ספור סיבות, כשאקורד הסיום עם השיר המטורלל-מפעים הזה ללא ספק אחת מהן. הוא נפתח במשפט "אל מדריד, נחמד לראות אותך. נחמד מאוד להיות פה. אני אוהב את כולכם" ואז ממשיך לכמה בתים שאת רובם אני אפילו לא יכול לתרגם. יש בו קורטוב של מוזרות וקצת ריחוק, אבל בעיקר באמת אהבה אמיתית ומרגשת. ממש כמו פרנק הגיבור, ממש כמו "פרנק״ הסרט.

16. הריאיון – "פוקס-קצ'ר" (Foxcatcher)
הסצנה הזו לא כוללת את שני השחקנים הראשיים של הסרט, צ'נינג טייטום וסטיב קארל, אלא מופע יחיד של שחקן המשנה מארק רופאלו (שעוד יוזכר בהמשך הרשימה). הרגע בו דייב, בגילומו של רופאלו, מתראיין לסרטון תדמית של ג'ון דו-פונט ונאלץ להגיד שהוא מצא בו מנטור והשראה, היא אחד הרגעים הכי מהפכי קרביים שראיתי השנה, על אף שמדובר בלא יותר משני אנשים סטטיים, כיסא ומצלמה. עזבו את הופעת המשחק המדהימה של רופאלו ברגע הזה, הבמאי בנט מילר בונה את הרגע הזה כל כך טוב, שבאופן המעודן המאפיין של הסרט, מראה איך אדם מוכר את נשמתו, ובאיזשהו מקום חותם את גורלו. מצמרר מאין כמוהו.

15. ראשל אמזלג – "גט: המשפט של ויויאן אמסלם"
אמנם גם הרגע הזה הוא בעיקרו הופעת יחיד, אבל הסיבה שאני כל כך אוהב אותו הוא בגלל מה שקורה במעמקי הפריים, בצד השמאלי.
רובי פורת-שובל מופיעה לסצנה אחת ב"גט" הארוך והנפלא, אבל אין צל של ספק שזה רגע שקשה לשכוח. גם בגלל המשפטים האדירים שכתבו לה ("העלייה הרוסית הרגה אותנו"), החוצפה שלה, חוסר הפוליטקלי קורקט, וכמובן כי היא הראשונה שעומדת מול הרבנים הנישאים והמאיימים ולא מתרגשת מהם בכלל, אבל גם כי פורת-שובל פשוט שולטת במסך וכמו הדימוי מעולם הבייסבול: knocks it out of the park. אבל, כן, יש שם משהו נוסף מעבר להשתלטות המבורכת של פורת-שובל על העיניים והאוזניים, וזו רונית אלקבץ שיושבת מאחורה. בהתחלה היא פניה חתומים, כמו ברוב חלקו הראשון של הסרט, אבל לקראת הסוף כבר לא יכולה להכיל את עצמה ומתחילה לצחוק. קשה לומר מי צוחקת, ויויאן או אלקבץ, אבל התגובה הזו היא הפאנץ'-האמיתי שהסצנה הזו צריכה.

14. נדוליג ג'לואן – "גאווה" (Pride)
קצת אירוני שבסרט שכולו שיאים רגשיים, הרגע שהפעיל אותי יותר מכולם הוא שיחת טלפון קצרה בין שתי דמויות שטרם נפגשו. בתוך כל ההפגנות, המצעדים, המסיבות, הצעקות והאסיפות, הסצנה הקטנה הזו הביאה אותי לדמעות יותר מכל רגע אחר.
גתין (אנדרו סקוט המעולה), שעדיין לא נכנס לכל ענייני המחאה, מדבר בטלפון עם נציגת הכורים הפינה (אימלדה סטונטון). היא מזהה את מבטאו הוולשי, תזכורת מעברו של גתין, אותו זנח לאחר שאמו התנכרה אליו בעקבות נטייתו המינית. בסוף השיחה הפינה מברכת אותו לחג שמח בשפה הוולשית, "נדוליג ג'לואן", שתי המילים האלו בשפת אמו, אותן גת'ין לא שמע כל כך הרבה זמן, מציפות אותו לחלוטין וסודקות את החומה שבנה סביבו.

13. כדי שתדעו איך זה – "בית זמני" (Short Term12)
אמנם הסרט העצמאי הנפלא הזה, שהוצג בפסטיבל ירושלים כ"טווח קצר 12", איננו סרט על מוזיקאים, אבל גם הוא ברשימה הזו בזכות שיר. קית' סטיינפליד, המגלם את מרקוס, כתב והלחין ומבצע במהלך את הסרט את השיר שלו "so you know how it's like", קטע ראפ של שתי דקות שמפורר לכל מי ששומע אותו את הנשמה.

בית זמני

בית זמני

12. בעקבותיו – "ההעלמות של אלנור ריגבי" (The Disappearance of Eleanor Rigby)
-ספויילר-
הסרט, שהופץ ממש לאחרונה בקולנועינו אחרי שהיה בפסטיבל חיפה, איננו סרט גדול. למעשה, הוא כנראה לא יותר מעדות חיוורת למשהו שהיה יכול להיות מסעיר ומשמעותי יותר – שני סרטים שהם בעצם אחד. ואמנם אין הרבה מה לקחת מהסרט, אבל סצנת הסיום שלו היא כל כך יפה ועדינה, שאני חוזר וחושב עליה לא מעט.
לאחר שקונור (ג'יימס מקאבוי) ואלינור (ג'יסקה צ'סטיין) מבינים שאת הנישואין שלהם כבר אי אפשר להציל, היא עוזבת לצרפת והוא נשאר לנהל את המסעדה שהוריש לו אביו. רגע לפני שעת השיא של הערב, קונור יוצא לטיול רגלי לנקות את הראש. במהלך הסיבוב השקט הזה, אפשר להבחין שמישהי הולכת אחריו, וכעבור כמה שניות, מה שהכי רצינו שיקרה נראה על המסך: זוהי אלינור, והיא חזרה, והנה עוד רגע היא מדביקה אותו והם יחזרו להיות ביחד. קונור לא שם לב וממשיך ללכת, שקוע במחשבותיו, והיא אחריו, מצמצמת לאט את המרחק, אבל אף פעם לא מגיעה.
לעולם לא נדע אם זו באמת אלינור שחזרה לבעלה, או רק דמותה שרודפת אותו לכל אשר ילך, נשארת מאחור, לא נוכחת באמת אבל תמיד שם. אבל זה יפה לא משנה מה.

11. השיבה – "נעלמת" (Gone Girl)
-ספויילר-
זה נכון שה-רגע של סרטו של דיויד פינצ'ר הוא הרצח מעורר הפלצות והפוטוגני-בקטע-לא-אחראי. אבל יש דווקא סצנה אחרת מהסרט שמיסמרה אותי לרצפה, והיא שהכי הלהיבה אותי מכל הסרט הזה שכל כך אהבתי.
לאחר אותו רצח מדובר, איימי (רוזמונד פייק) ממשיכה עם הקו החדש של המזימה המופרעת והחולנית שלה, וחוזרת חזרה לזרועות בעלה (בן אפלק). בזמן שהעיתונאים עדיין רוחשים סביב ביתם במיזורי, מכונית יוקרתית לפתע מופיעה במורד הרחוב ועושה את דרכה במהירות לשביל החנייה. היא נעצרת וממנה יוצאת איימי, מגואלת בדם ובקושי עומדת, נותנת עוד אחת מהופעותיה הדרמטיות. אל מול כל הצלמים היא מתקרבת לבעלה המזועזע, מביטה בעיניו ואז מתעלפת בזרועותיו. הוא רוכן אל אוזנה, "you fucking bitch" זה כל מה שיש לו לומר.

10. ליווי מוזיקלי – "התחלה חדשה" (Begin Again)
הרגע המוזיקלי השלישי ברשימת הרגעים, והסצנה השנייה בכיכובו של מארק רופאלו, היא זו מתוך הסרט המקסים והמאוד לא מוערך "התחלה חדשה", כנראה הפתעת השנה שלי בקולנוע.
וזו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. למעשה, את כל הדקות שהובילו לקראת אותו רגע לשמו התכנסנו, היו בשבילי צפייה די אדישה. יותר מדי קלישאות ויותר מדי דמויות מוכרות בשביל פתיחה של סרט. אבל אז, אחרי, אני מניח, משהו כמו 20 דקות, אנחנו לפתע חווים רגע שכבר ראינו מנקודת מבט אחרת, זו של המפיק המוזיקלי (רופאלו). הוא צופה בזמרת צעירה (קירה נייטלי) מופיעה לבדה על במה במועדון לילה קטן, רק היא וגיטרה, אבל השיר שלה תופס אותו והוא מתחיל לראות איך כלי הנגינה הנטושים מסביבה מתחילים ללוות אותה, והשיר הקטן ששמענו בתחילת הסרט מקבל חיים והופך להיות רגע עצום ומרגש במיוחד.
השם המקורי של הסרט הוא "האם שיר יכול לשנות את חייך", והוא מדבר בדיוק על הסצנה הזו, שהבהירה לי שאני ו"התחלה חדשה" בעצם הולכים להיות חברים טובים.

9. מיקי לבד ברכב – "הסוללה" (The Battery)
סרט הזומבים הכי טוב שראיתי השנה, ואחד מסרטי האימה (בערך) הכי טובים באופן כללי, הוא סרטו של הבמאי/שחקן ג'רמי גארדנר, המספר על שני חבר'ה צעירים שמחפשים מקום מבטחים בעולם שאחרי אפוקליפסת זומבים. אבל הסרט הוא לא עוד סרט הישרדות בסגנון "28 יום אחרי" או "שחר המתים", אלא יותר דרמה על הרגעים שבין לבין. וזו אחת הסיבות שהתלהבתי ממנו במיוחד. הוא מתאר את המקומות שאף סרט זומבים לא חקר לפני, מה שקורה בין ההמלטויות והסכנות. מה עושים עם תחושת הבדידות הזו.
המקום ה-9 הוא אחד החזקים, והוא, אין דרך אחרת טובה יותר לתאר את זה, סצנת האוננות הכי טובה שראיתי בסרט. אני לא חושב שאני יכול לפרט אותה בלי להוציא אותה זולה, והיא הכל חוץ מזה. אז תסמכו עלי שזו באמת אחת הסצנות שהכי תופסות את מהות הבדידות.

8. בסמטה – "בתוך לואין דייויס" (Inside Llewin Davis)
-ספויילר-
סרטם של האחים כהן הוא מסוג הסרטים שכמעט כל סצנה בו יכולה וראויה להיות ברשימה הזו. כל רגע מוזיקלי בו, כל אינטרקציה בין שתי דמויות (להוציא את קארי מאליגן הבלתי נסבלת), הוא עוד רגע בלתי נשכח.
אבל מכל אלו, מכל השירים ומכל הג'ון גודמנים, דווקא סצנת הסיום של הסרט היא זו שנכנסה לעשירייה, כי מדובר באחת ממכות המחץ הכי אכזריות שהלמו קולנוענים בצופיהם אי פעם. הסרט, כזכור, נפתח בלואין (אוסקר אייזק המעולה) מופיע במועדון, ואז נקרא החוצה לסמטה שם הוא חוטף מכות מגבר אפלולי. הסצנה הבאה היא בבוקר, כאשר לואין מתחיל את התהליך שלו, תהליך שאנחנו רוצים לקוות שיביא לו גאולה, שיפתור את התסבוכת הקשה שהיא חייו, ויעשה אותו אדם טוב יותר ומאושר יותר. הרי ממהמקום הנמוך של סצנת הפתיחה אפשר רק לעלות. אבל מה שאנחנו לא יודעים שג'ואל ואית'ן כהן תכננו לנו טריק מלוכלך ממש, וסצנת הפתיחה איננה מתניעה את הסיפור של לואין, אלא חותמת אותו. ומה שחשבנו שהוא תהליך איטי של התעלות, היה כל הזמן הזה שקיעה איומה יותר בבוץ. ככה זה כשגאונים עושים קולנוע.

7. איב הנאווה באמבט – "שאלוהים יעזור לה" (God Help the Girl)
סרטו של סטוארט מורדוך, האיש מאחורי ההרכב המוזיקלי "בל וסבסטיאן" לא הגיע להקרנות מסחריות, אך הוקרן בערוץ MGM, ובעקבותיו אדוה פתחה את סדרת "סרטים מתחת לרדאר" שלה.
כן, מדובר בעוד סרט על מוזיקאים, אך בשונה מהשאר שהוזכרו עד כה, זה מחזמר פר-אקסלנס, עם דמויות ששוברות את הריאליזם על ידי פריצה ספונטנית בשיר. וזה נפלא.
הרגע האהוב עלי בסרט הוא השיר pretty eve in the tub אותו מבצע אולי אלכסנדר, באחת ההופעות היותר מעוררות חיבה של השנה. הוא מגלם את ג'יימס הצעיר, מציל ומורה למוזיקה, שכבר לגמרי התאהב באיב (אמילי בראונינג), מוזיקאית עם לא מעט בעיות משלה. השיר שהוא מקדיש לה קורה כאשר היא באמבטיה, והוא מביע את רגשותיו האמיתיים מאחורי הדלת הסגורה. פשוט שיר מהמם, וביצוע עוד יותר.

6. מתכוננים ליציאה – "החיים בצללים" (What We do in the Shadows)
והנה רגע קומי כדי לשבור את המלנכוליות המעט קיצונית של הרשימה השנתית. ולא סתם רגע קומי, אלא מאלו שגרמו לי לפרוץ בצחוק בלתי נשלט כמה דקות ארוכות. במהלך השנה כתבנו לא מעט על הסרט הניו-זילנדי הזה, שנעל את פסטיבל אוטופיה האחרון. ג'רמין קלמן וטאיקה וואטיטי הניו זילנדים כתבו, ביימו וכיכבו במוקומנטרי המוצלח הזה, על חבורת ערפדים שחיה בוולינגטון וצריכה להתמודד עם דברים כמו ציידי ערפדים ותורנות שטיפת כלים.
אחד הדברים הכי היסטריים בסרט הזה – שמתחיל מעולה וקצת מאבד כוח לקראת סופו – הוא השלב בו שלושת הערפדים מסבירים לנו כמה זה קשה להתכונן לערב של בילוי בעיר בתור ערפד. הדבר הראשון הוא שנורא קשה לבחור מלתחה כאשר אין לך השתקפות במראה (הפתרונות לכך די יצירתיים), ועוד כל מיני דילמות כאלה ואחרות.
יש המון שטויות ורגעים נפלאים בסרט הזה, אבל הסיקוונס הזה פשוט בא לי משום מקום והפיל אותי מצחוק.

החיים בצללים

החיים בצללים

5. בריאת העולם – "המבול" (Noah)
וחזרנו לרציני. המון מילים נאמרו על סרטו השאפתני של דארן ארונופסקי, המספר את סיפור תיבת נח, ולא מעט מהן שליליות. ובצדק, לסרט יש כמה הצלחות לא מבוטלות וכמה מעידות לא נעימות. למזלו, הגיע "אקסודוס" והבהיר לנו כמה בעצם "המבול" היה ניצחון.
במהלך הסרט, החליט ארונופוסקי שהוא לא יומרני מספיק, והחליט לייצר סיקוונס קצר ודינמי המתאר את כל בריאת העולם מהקטע ההוא של חושך על פני תהום ועד לבני האדם ומלחמותיהם האין-סופיות. ותראו קטע, זה הלך לו מעולה.

4. מה שהלן הפכה להיות – "אויב" (Enemy)
יש שתי תגובות פיזיות להפחדות בקולנוע. האחת, והשכיחה הרבה יותר, היא זו המכונה הקפצה. הרגע הזה שבו השרירים מגיבים פיזית למשהו שקרה, בין אם הייתה לזה הכנה (בסופו של שיטוט במסדרון אפל) או שזה בא משום מקום (ג'ייסון מזנק על הסירה ב"יום שישי ה-13"). אבל יש עוד סוג, והוא כזה שמאוד קשה להיתקל בו, והוא זה שקרה לי בסופו של המותחן הקנדי "אויב" שלא הופץ השנה בארץ.
בשוט הארוך והלפני-אחרון של הסרט, והרגע בו המצלמה חושפת מה יש בחדר השינה, לא קפצתי מבהלה. זה היה יותר נורא מזה. כאילו השרירים שלי אפילו לא הספיקו לעכל את כל העניין, או שהגיבו מהר ממה שהתודעה שלי קלטה (אם זה בכלל אפשרי), אבל בזמן שהגוף שלי לא זז, נדמה לי שכל האיברים הפנימיים שלי קרסו לאיזו שנייה. צפיתי בו על מסך מחשב במשרד באמצע יום עבודה, וזה לא גרע דבר מהאפקט. מבחינתי, הרגע הכי מפתיע ומפחיד של השנה.

3. הריק – "מתחת לעור" (Under the Skin)
נדמה שהאימג' של סקרלט ג'והנסון מהלכת באפילה הסמיכה, וצעד אחרי צעד משילה עוד ועוד מבגדיה, הוא אחד הדברים הכי בולטים בקולנוע של 2014. ובצדק, אם יורשה לי. הסצנה הזו חוזרת על עצמה כמה פעמים במהלך הסרט וכל פעם מרהיבה מחדש, בטח בזכות הליווי המוזיקלי המצמרר של מיקה לוי. החושך, התאורה שחושפת רק את גופה של ג'והנסן ואת ההולך אחריה, הטביעה בכלום… בלתי נשכח. ג'ונתן גלייזר הבמאי אחראי על הפלא הזה.

מתחת לעור

מתחת לעור

2. פשוט חשבתי שיהיה יותר – "התבגרות" (Boyhood)
על אף שריצ'רד לינקלייטר יצר סרט מדהים של כמעט שלוש שעות, ועל אף שפטרישיה ארקט מופיעה בחלקים נרחבים ומשמעותיים ממנו, מסתבר שהם שמרו את הטוב לסוף. הסצנה האחרונה של פטרישיה ארקט בסרט, היא בעיני ללא צל של ספק הסצנה הטובה והעוצמתית ביותר בסרט, והיא כנראה רגע המשחק הטוב ביותר של השנה.
אני לא רוצה לחשוף יותר מדי מהרגע הזה, אבל מי שראה אותו לא ישכח אותו. בוודאות.

1. הלימונים – "הזאב מוול סטריט" (The Wolf of Wall Street)
סרטו המצליח של מרטין סקורסזה יצא לקולנועים בישראל ב-2 בינואר 2014, כך שהוא חלק מסיכום השנה הנוכחית. אני צפיתי בו (בפעם הראשונה והאחרונה) בהקרנת עיתונאים ב-23 לדצמבר, 2013. בדיוק לפני שנה. וברגע שבו ג'ורדן בלפורט (דיקפריו) זוחל אל הרכב שלו לאחר שמנת יתר של סמים שפג תוקפם (המכונים "לימונים" משום מה) לפתע החלו לפעול, ידעתי שמצאתי את הרגע הגדול ביותר בקולנוע של 2014. אז כן, כבר שנה הסרט הזה מחכה לכבוש את הפסגה והנה זה קרה. הסצנה הכי מוגזמת ומצחיקה של השנה, כזו שנמתחת עד אין סוף ולא מפסיקה להיות אפקטיבית, והיא כנראה סצנת המשחק הטובה ביותר של לאונרדו דיקפריו אי פעם. למעשה, הסצנה הזו כל כך מוצלחת, שכנראה סקורסזה וצוותו הבינו את זה, ולכן חזרו עליה ברגע שהיא נגמרה. לא תשמעו ממני תלונות.
אני לא מגדולי האוהדים של "הזאב מוול סטריט", אבל מהרגע שדיקפריו מרים את הטלפון הציבורי במלון, ועד הרגע בו הוא מתרסק על הספה בביתו, אני הפסקתי לנשום. הטירוף הכי נפלא של הקולנוע השנה, וגם הסצנה הכי בלתי נשכחת.

20 רגעים אלטרנטיביים:
"אפס ביחסי אנוש" – המטווח
"אקס-מן: העתיד שהיה" – קוויקסילבר נותן בראש
"בין כוכבים" – מאחורי הספרייה
"גודזילה" – הנחיתה
"המהגרת" – שוט הסיום
"המרחק" – סיפור אהבה בין דלי וארובה
"הפשיטה 2" – קרב בחצר בית הכלא
"השבט" – הנקמה
"השער" – נגיסה בתפוח
"וויפלאש" – כל סצנה בנוכחות תופים
"זומבונים" – ג'יין משתנה
"חדשות בהפרעה" – נסיעה מסוכנת
"כוכב הקופים: השחר" – הרצח הראשון של קובה
"מליפיסנט" – להתעורר בלי כנפיים
"ספיידרמן המופלא 2" – מרי ג'יין
"קצה המחר" – מונטאז' הנסיונות הכושלים
"רובוקופ" – אלכס חוזר הביתה
"רחוב ג'אמפ 22" – כל רגע בסרט, וקרדיטי הסיום בפרט
"רכבת הקרח" – נאום הנעל
"שכנים" – קרב הדילדואים והכרית הממולכדת

הסצנה הגרועה של השנה:
יש המון, אבל לדעתי אף אחת לא מנצחת את הנשיקה בבית אנה פרנק ב"אשמת הכוכבים". וזה אפילו לא אומלל ממקום של זילות השואה, אלא רק מהניסיון הלא ברור של יוצרי הסרט להעניק את כוח האהבה לצעירים דרך סיפורו של גורל עגום של מתבגרת אחרת מההיסטוריה. צמרמורת.

אז זהו לגבי הסיכום שלי. חזרו אלינו מחר ובהמשך החודש לכל שאר הדברים שהכנו בשבילכם.
דבר אחרון וחשוב שאני רוצה שתדעו הוא שאת כל האריזה הגראפית לסיכומי השנה שלנו, העיצוב והתמונות באתר ובפייסבוק, עיצב לנו אביחי ברס. אתם יכולים לבדוק עוד מעבודותיו באתר שלו, ממש בלינק הזה.

הזאב מוול סטריט

הזאב מוול סטריט

תגובות

  1. שי הגיב:

    יהיה פודקאסט סיכום שנה?

  2. עדן הגיב:

    לא מצליח להבין את הההתלהבות מהרגע ההוא של פטרישיה ארקט ב"התבגרות". מבחינתי סרט שעד אז היה מרומז יחסית צעק פתאום את הסאבטקסט

  3. stav הגיב:

    אחלה רשימה (מסכים עם כל אלו שראיתי) אבל באמת? סצינת מאחורי הספריה ב"בין כוכבים"? התפתלתי ממבוכה לאורך כל הסצינה, זה פשוט היה כ"כ מטופש לטעמי. היית הולך עם סצינת העגינה – שאמנם היתה פשוט "גרביטי" , אבל עדיין יפייפיה.

  4. עידו הגיב:

    הקטע הכי טוב בהתבגרות היה כשהוא השתין על המדורה זה היה אדיר

  5. thetallcritic הגיב:

    אחלה רשימה 🙂 וח"ח על ההתייחסות ל "God Help the Girl" הפלא. לא רק שאמילי בראונינג היא שחקנית נהדרת, היא גם חתיכת זמרת (לא משנה מה חשבתם על "סאקר פאנץ'", הקאבר שלה ושל Yoav ל"Where is My Mind מהסרט הוא מופלא).

    כמה מהרגעים שלי:

    "הזאב מוול סטריט" – לגמרי הלימונים.

    "השודר האחרון" – בעקבות הסצינה שציינת לדעתי שם הסרט צריך להיות מוחלף ל"אנשי הפלדה".

    "רכבת הקרח" – סצינת הנעל הייתה נהדרת, אבל לדעתי הקטע הכי ביזארי ונהדר בסרט הביזארי והנהדר הזה היה בכיתת הלימוד.

    "ניד פור ספיד" – תדלוק על הדרך. כי לעצור בתחנת דלק זה כל-כך מיינסטרים (רק להבהיר, זה לא היה קטע *כזה* טוב. סתם הצחיק אותי במופרכותו)

    "קצה המחר" – הצניחה הראשונה.

    "אקס-מן" – עם כל הכבוד לקוויקסילבר (ויש הרבה כבוד) אהבתי יותר את סצינת המטוס שבאה אחריו, עם הריב של צ'ארלס ואריק. אינטנסיבי ומעולה.

    "גודזילה" – מתלבט בין הצניחה לבין ה fatality שבסוף.

    "הבאבאדוק" – "!There's someone in the house" – זה בדיוק שנייה אבל זה הרגע הכי מפחיד בסרט הכי מפחיד של השנה. גם הלב וגם טמפ' הדם שלי צנחו בבת אחת.

    "הפשיטה 2" – הסצינות עם באט-מן והאמר-גירל (במיוחד הקרב שלהם עם ראמה).

    "שכנים" – "אתה לא חושב שסתם עשיתי את זה כדי להסתיר את הרגשות האמיתיים שלי?" -"לא יודע, אתה שחקן טוב!" מה שכל-כך נהדר במשפט השני, חוץ מזה שלשם שינוי הוא נכון (נאמר לזאק אפרון ע"י דייב פרנקו) זה שאני באמת לא יודע אם זה היה סוג של מטא מכוון או סתם במקרה.

    "רחוב ג'אמפ 22" – נפילת האסימון של ג'נקו. הייתי בדמעות למשך כמה דקות טובות.

    "אפס ביחסי אנוש" – המטווח.

    "השער" – שלושת הפסלים. כן, זו קלישאה של סרטי אימה, אבל אלוהים, פה זה היה כל-כך מלחיץ.

    "קרניים" – כל סצינה שאנשים מתוודים בפני דניאל רדקליף על דברים.

    "אינטרסטלר" – "זה לא הר".

    "וויפלאש" – כסא מוזיקלי (מציאת המתופף המתאים) והגראנד פינאלה.

    "Short Term 12" – הכריש והתמנון.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אתך לגמרי בכל מה שאמרת, מלבד "הצורך במהירות" (שלא ראיתי).

  6. אורון שמיר הגיב:

    גם אני רוצה לשחק!
    (נכנס לחדר כמו ילד גדול-מדי ורומס בטעות את הצעצועים של הילדים האחרים)
    לא מתחייב על 20 רגעים, כן על 20 סרטים לכל היותר. מסודרים בסדר שראיתי אותם:
    הזאב מוול סטריט – סיקוונס ה״לימונים״ (בדגש על הזחילה)
    חרא סבא – צ'רי פאי
    בתוך לואין דייויס – האודישן / הסיום
    רכבת הקרח – קרון הילדים / הסאונה / המצאת האש
    המבול – סיפור בראשית
    ספיידרמן המופלא 2 – ספיידי נגד משאית ופיטר פארקר מאחר לטקס הסיום
    איש הציפורים – שיחת האינטרקום
    אקס-מן: העתיד שהיה – זמן קוויקסילבר
    נימפומנית – אהבה פוליפונית
    אפס ביחסי אנוש – צעדת הברווזון המכוער
    אשמת הכוכבים – פגישה עם סופר נערץ
    שומרי הגלקסיה – ההיכרות עם דרקס / תוכנית הבריחה מהכלא / אנחנו גרוט
    בתוך הסופה – טורנדו נגד בית ספר
    לוסי – מסיבה בגוף של לוסי / מרדף המכוניות
    התחלה חדשה – השראה שיכורה / הסיום
    רובר – רוברט פטינסון לא רוצה שנשנא אותו כי הוא יפה
    מתחת לעור – הפאקינג סיום / כל סצנה בחדר השחור
    האל הלבן – סולו חצוצרה
    חבורת נערות – shine bright like a diamond
    ההוביט: קרב חמשת הצבאות – תורין נגד אזוג נגד לגולס נגד בולג

  7. מר קולנוע הגיב:

    הנה 10 הרגעים הגדולים שלי :
    10. שיחה על קולנוע – התבגרות
    9. הבריחה מהכלא – שומרי הגלקסיה
    8. אל תאבד שליטה – לוק
    7. הפתיחה – בירדמן
    6. הומאז' לבחזרה לעתיד – עיניים גדולות
    5. סקס מלוכלך – נעלמת
    4. מוות נונסטופ – קצה המחר
    3. הסיום – אשמת הכוכבים
    2. קלטות מבעבר – בין כוכבים
    1. הספרייה – בין כוכבים

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.