• סיכום המחצית של 2018
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

"פוקס-קצ'ר", סקירה

21 בנובמבר 2014 מאת אור סיגולי

לא לוקח הרבה זמן מתחילת "פוקס-קצ'ר" (Foxcatcher) להבין שמשהו פה איננו כשורה. זה נכון גם למה שקורה בעלילת הסרט, אבל אפילו יותר לדרך בה הוא מסופר.
אילו שמגיעים לסרט מבלי לדעת את פרטי העלילה שלו (בעיני הדרך הכי טובה להכנס לסרט הזה), בוודאי ובוודאי אילו שיודעים לאן הסיפור מתקדם, מוצאים את עצמם לא נינוחים כבר בהתחלה. בסצנה הראשונה בין ג'ון דו פונט (סטיב קארל) ומארק שולץ (צ'נינג טייטום), על אף שהיא סצנת דיאלוג שגרתית לחלוטין, יש הרגשה של משהו מבשר רעות. הדרך בה דו פונט מדבר וצורת יציבתו על הספה, והמצלמה הצידית לשולץ, מבהירים שתוצאות הפגישה הזו לא יהיו נעימות.
כשזה מגיע לאופן בו הסרט מתנהל, התחושה המערערת כבר כנראה השתרשה בשלב הזה. "פוקס-קצ'ר" מתנהג בכל אחת מדקותיו כמו מישהו שכרגע התעורר מהשינה, בשלב שבין יקיצה איטית לחזרה לשגרה. קשה לתאר כמה זה מתסכל, ולעיתים יש רצון לקום, לתפוס את הסרט בכתפיו ולנער אותו.

הדבקות של הסרט בקצב הזה, ושבירת הציפיות כבר בדקותיו הראשונות, אותתו לי לשים לב. אני מבין למה הרבה צופים ינטשו אותו כבר בשלב הזה, אבל מכיוון שאני מעריץ את סרטיו הקודמים של הבמאי, תוך זמן קצר נשאבתי אליו לגמרי. גיליתי שאני נמצא באחד הסרטים הכי מרתקים שראיתי לאחרונה, ובאחד מהיצירות האמריקאיות הכי עוכרות שלווה ומטרידות שחוויתי מחוץ לקולנוע הז'אנריסטי. מדובר במלאכת מחשבת של עשייה, שאני לחלוטין מבין מדוע זיכתה את בנט מילר בפרס הבמאי בפסטיבל קאן. אם כי בכל זאת יש בסרט כמה דברים המונעים ממנו להיות יצירת מופת אמיתית.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, שמי שקרא עיתונים באמצע שנות התשעים עלול להכיר. בביקורת האמריקאית של הסרט הזה, התקרית שבגינה הסיפור הזה מפורסם, נחשפת עוד בכותרות. עם זאת, אני מניח שלרובנו הסיפור איננו ידוע, ומכיוון שבעיני מדובר במגה-ספויילר, לא תהיה פה שום הסגרה של האלמנטים המשמעותיים של העלילה, על אף שמדובר במקרה שהיה ולא לפני הרבה זמן.

מארק שולץ הוא מתאבק צעיר זוכה מדלייה אולימפית. אבל התהילה שעל הפודיום איננה תרגמה את עצמה לחיים של מותרות, ושולץ גר בדירה דלה, אוכל ארוחות מיקרוגל וממשיך בשגרת אימונים אפורה עם אחיו דייב (מארק רופאלו), גם הוא בעל מדליה.
מיליונר בשם ג'ון דו פונט יוצר קשר עם שולץ ומציע לו הצעה שקשה לסרב לה – הוא רוצה לקחת אותו תחת חסותו ולאמן אותו לקראת האולימפיאדה הבאה. על אף שמשפחתו מפורסמת בזכות ספורט הרכיבה על סוסים, הוא תמיד נמשך להיאבקות, כך הוא מספר, ובעיניו ההזנחה של ממשלת ארה"ב את ספורטאיה המצטיינים היא נפשעת, ושאם רוצים להראות לאויב הסובייטי שהאומה האמריקנית טובה ממנו, הם צריכים להשקיע בספורטאים באותה הדרך שעושים בברית המועצות.
שולץ מסכים, ומתניע את המהלך הטראגי לא רק שלו, אלא גם של דו-פונט ושל אחיו הגדול דייב.

זהו סרטו השלישי של בנט מילר, אחרי "טרומן קפוטה" משנת 2005 ו"מאניבול" משנת 2011, ובין כולם יש לא מעט אלמנטים זהים. שלושתם מבוססים על סיפורים אמיתיים מההיסטוריה הקרובה של ארה"ב וכולם מציבים במרכזם דמות של גבר אמריקאי מפורסם בפרק משמעותי אחד בחייו. שלושתם, לדעתי, הם גם פסגות של הקולנוע האמריקאי של האלף החדש.
שני הסרטים הראשונים גם היו מועמדים ללא מעט אוסקרים, כולל פרס הסרט, השחקן הראשי והתסריט. אחרי צפייה ב"פוקס-קצ'ר" קשה לראות את הדבר קורה גם עם הסרט הזה, בגלל הדרך המאתגרת בה הוא מסופר, אבל לדעתי התארים האלו ראויים לו בהחלט.

מה שמפתיע במיוחד הוא השוני הגדול של "פוקס-קצ'ר" מסרטו הקודם של מילר, "מאניבול". אמנם שניהם נכנסים תחת הקטגוריה של "סרטי ספורט", למרות שזה כנראה הדבר שהם מתעסקים בו כמה שפחות, אבל הם מגיעים מקצוות אחרים לגמרי של המוראל האמריקני. אם "מאניבול" היה שירו של האנדרדוג, הלל לחשיבה מחוץ לקופסא, להליכה נגד הזרם, וטמן בחובו קתרזיס גדול לאורח החיים האמריקני, "פוקס-קצ'ר" הוא הנגטיב של זה. הוא כל כך אכזרי וביקורתי כלפי מה שמניע את התפישה האמריקנית, שבסופו יש הרגשה של טביעה בביצה.
לפי הבנתי, מילר, עם תסריטאיו דן פוטרמן (שכתב לו את "קופטה") ואי. מקס פריי, לא דבקו בעובדות  הסיפור האמיתי של דו פונט והאחים שולץ, אלא רק השתמשו במסגרת כדי לתאר את העולם אותו רצו להעביר. אני מניח שזה משהו שאמור להטריד את הצופה, אבל מבחינתי הוא נטול חשיבות.

"פוקס-קצ'ר" איננו סרט אלים, לפחות לא במובן הגראפי של המילה, אבל הוא טומן בחובו כמה סצנות מעוררות חלחלה, וזאת תודות לבימוי המבריק. מילר החליט ללכת כנגד כל החוקים של סרטי הספורט, לקלף אותם מכל האדרה וגאולה, לייבש אותם בשמש קופחת ולפורר אותם באיטיות סדיסטית מול עינינו.
הז'אנר הכל כך אמריקאי הזה, טומן בחובו תמיד רגעי שפל שמתחלפים ברגעי ניצחון וביכולות הגיבור להאמין בעצמו ולמצוא את הכוח הפנימי עד לרגע שיעשה אותו גיבור בלתי נשכח בהיכל התהילה, בדרך כלל בעידוד דגל הכוכבים והפסים ברקע יחד עם מונטאז' אימונים סוחף. "פוקס-קצ'ר" לוקח את האיפיונים האלה ומציג אותם באופן מעורר רחמים, כשגרתיים וסיזיפיים.
הספורט האמריקני של "פוקס-קצ'ר" הוא מגוחך, מותנע אך ורק על ידי מניעים אפלים, אגוצנטריים ודקדנטיים, נטול כל מיליגרם של זוהר או של התעלות.
לפי דעתי הסרט הזה עושה לסרטי הספורט את מה ש"בלתי נסלח", יצירת המופת של קלינט איסטווד, עשה לז'אנר המערבון. לא פחות מזה.

foxcatcher_pos

מה שאלי דיבר יותר מהכל, היא הדרך בה מילר מעביר את הדינמיקה בין הדמויות באמצעים קולנועיים טהורים. יש אין ספור דוגמאות לכך במהלך הסרט. רגע אחד בו דו פונט מזעיק את מארק באמצע הלילה לאימון מאוחר, היא אחת הבולטות. זו סצנה קצרצרה, ששליפתה מהסרט לא הייתה פוגמת בעלילתו, אבל היא הכרחית לדינמיקה שלו. הסצנה הזו מורכבת מכמה שוטים, לא יותר מארבעה-חמישה, היא סטטית למדי, אבל בעזרת המצלמה והתאורה הרגע הזה של אימון ספונטני היא סצנת האונס הכי מכווצת של הקולנוע השנה.
הרגע שבו דייב מגיע לראות את אחיו הצעיר לראשונה באחוזת פוקס-קצ'ר גם היא כזו. מארק מסתגר בביתו, וכאשר דייב קורא לו מבחוץ, הוא פותח רק את חלקה העליון של הדלת. האימג' הזה מבהיר בדיוק למה הפך דו פונט את שולץ – הוא עוד סוס באורווה, ולא יותר מזה.
תוסיפו לזה את ההדרכה שמעביר דו פונט לנבחרת מול אימו (ונסה רדגרייב), ואת הראיון שנותן דייב למצלמה לקראת סוף הסרט, ותרגישו את רוחכם גוועת לאיטה.

האמירה של הסרט לגבי הצורך של אמריקה בהצטיינות ובמאבק עוברת מסלול תסריטאי מושלם מהדיאלוג הראשון של דו פונט ושולץ על הצורך של אמריקה לנצח בחזית הסובייטית ועד לסצנת הסיום (אין ספויילרים) בה אותו מאבק בדיוק זוכה לדימוי אומלל הרבה יותר, ולמכת מחץ צינית מאין כמוה.

אבל נקודה רכה מרכזית מאוד יש לסרט, אלמנט שמחליש אותו מאוד ופוגם בעבודה התסריטאית שלו. אני מצאתי את הדבקות בנקודת המבט הכללית שלו, על פיה הכסף הוא שורש כל רע, דידקטית להחריד.  לפי הסרט כל העשירים הם נבלות נצלניות וקרות, והעניים הם אנשים משפחתיים וקורבנות תמים. החלוקה הברורה הזו מצמצמת את הדיון שלו וגורעת מהריאליזם שלו. אם להיות חריפים אפשר לומר שאין אנשים ב"פוקס-קצ'ר", רק יצוגים מעמדיים. שזה חבל, כי זה לא עומד באותה רמה של העבודה הוויזואלית של הסרט.

נתקלתי בלא מעט השוואות בין הסרט הזה לבין "חיי עם ליברצ'ה" שביים סטיבן סודרברג בשנה שעברה. מצד אחד אני יכול להבין את זה, כי עיקר הדינמיקה בין שתי הדמויות הראשיות די זהה. אבל מדובר בעולם קולנועי אחר לחלוטין, ועל אף חיבתי לסרטו של סודרברג, בעיני הצבתם זה לצד זה משולה להשוואה בין "נוף בערפל" ל"קרוסראודס" עם בריטני ספירס, כי בשניהם דמותה של צעירה מתבגרת יוצאת למסע לחפש את אחד מהוריה. האמת היא ש"פוקס-קצ'ר" יצר אצלי אסוציאציות אחרות, אבל את זה אשמור, ברשותכם, לפינת הדאבל-פיצ'ר, כי גם ככה הסקירה הזו התארכה.

"פוקס-קצ'ר" השפיע עלי מאוד, אבל אין לי צל של ספק שזאת לא תהיה מנת חלקם של צופים רבים, ועלי להודות בצער שבצדק רב. לא מדובר בסרט לכל אחד ואין דבר קל יותר מלאבד בו אמונה ולהתעלם מהצלחותיו, ביניהם גם ההופעות המרהיבות של צ'נינג טייטום, סטיב קארל ומארק רופאלו, שאין להקל בהן ראש.
לכן אני מסייג את ההתלהבות הגורפת שלי מהסרט, ומכיר בעניין הזה. ועדיין, על אף שבנט מילר מביים סרטים בהפרשים גדולים מדי, הוא לגמרי בדרכו להפוך לאחד הבמאים האהובים עלי.

foxcatcher

תגובות

  1. הפסקתי לקרוא ברגע שעשית דיסיניג לקרוסרואדס .

    1. אור סיגולי הגיב:

      LOL

  2. יאיר הגיב:

    ספויילר קטנטן ולא מזיק: עוד סוס באורווה? קשה לי עם התיאור הזה הרי בהמשך הוא משחרר את כולם.
    לג'ון אכפת רק מהשועלים, מארק בשבילו הוא שועל. הוא לא כמו כל אחד אחר-כי הוא אמור להכניס את ג'ון לתמונות הרבות שתלויות בביתו עליהם הבמאי מתמקד ברגעים רבים בסרט.

    1. אור סיגולי הגיב:

      -ספויילר-

      בהמשך ג'ון גם משחרר את מארק, ממש כמו את הסוסים.

      1. יאיר הגיב:

        ספויילר.

        משחרר? הוא לא משחרר את מארק, מארק בוחר לעזוב אותו. אחרי שמארק מביך את ג'ון, לא היה לו ברירה. למארק היה ערך שנעלם, לסוס מעולם לא היה ערך. ובכל מקרה דייב החליף את מארק.

        1. אור סיגולי הגיב:

          ספויילר

          הגענו לנקודת אי הסכמה. מההבנה שלי אף אחד לא עוזב את ג'ון בלי שהוא מסכים. בעיני זה אותו האקט בדיוק.
          לסוסים יש ערך של התרברבות, של אספנות. הם, בשביל ג'ון, כלי ריק שמנכיח כוח ויוקרה. ככה הרגשתי שמעצבים את מארק בתפישה של ג'ון.

          1. יאיר הגיב:

            ספוילר
            אם הם 'כלי ריק שמנכיח כוח ויוקרה' אז למה הוא משחרר אותם? אם זה בעצם הדבר היחיד שמעניין אותו- כוח ויוקרה. אני חושב שאתה צודק שמארק נעצב ככזה בסופו של דבר אבל לענ"ד זה רק מכיוון שדייב החליף אותו. ג'ון רוצה להיות דייב, אך אין לו כלום חוץ מכסף. ולכן-הסוף.

            בסופו של דבר ע"פ ג'ון סוסים הם בדיוק מה שאמרת-כלי ריק שנועד לפאר ללא תוכן. שלא כמו השועלים שהם מביאים תהילה בעלת תוכן. המתאבקים הם תוכן. הם מסמלים את הניצחון על הרוסים או כל הנפצה אחרת. לכן הוא מעיף את הסוסים ושם את המדליות בארון התצוגה.
            למרות שבסופו של דבר אכפת לו רק מהמדליות עצמם. ושיראו אותו בקצה של הזירה.

          2. אור סיגולי הגיב:

            אני דווקא חושב שגם המתאבקים, כמו שאמרת, הם הנפצה. הסרט לא נותן תשובה מתי ההתעניינות של ג'ון בהתאבקות התחילה (אלא אם כן פספסתי את זה) ובאותה מידה זה משהו שהתחיל אצלו באותו הבוקר. ככזה, גם המתאבקים הם נטולי ערך אמיתי, אלא רק צעצוע זמני, ואולי כמו שהסרט רומז בסצנה וחצי, גם פורקן מיני.
            להבריח את הסוסים נתפס אצלי כמרידה באמא שלו ובמה שהיא מייצגת, ולהוכיח שהוא השולט עכשיו. אני דווקא לא שמתי לב לקישור בין ג'ון והשועלים, אבל בהחלט יכול להיות שזה משהו שהיה שם ופשוט חלף מעלי.

          3. יאיר הגיב:

            ספוילר
            באותו הבוקר? לבן אדם שרק עכשיו התחיל להתעניין באגרוף אין מרכז אימונים משוכלל לאיגרוף בתוך הבית.
            בנוגע לשועלים-לפני שאמו מתה הוא הרי אומר ל'תלמידיו' שהוא מפנה את הארון: היא אוהבת סוסים, אלה שתופסים את השועלים, אבל לנו יש שועל. מארק. ואז דייב. ואז הוא מבין שזה לא מספיק שיש לך אתה צריך להיות הוא עצמו.

            בנוגע למתאבקים הם הנפצה-יכול מאוד להיות. באמת תמוה למה דווקא בזה הוא בחר.
            מבחינת מארק-יכול להיות שמבחינתו הוא משרת את אמריקה בסוף הסרט בדיוק כמו בהתחלתו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.