• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"גאווה", סקירה

4 בדצמבר 2014 מאת אור סיגולי

הסרט "גאווה" (Pride) הוא אחד הסרטים הבריטיים המדוברים ביותר של השנה האחרונה, אבל למעשה, הוא תוצר של היסטוריה קולנועית בת כמעט 17 שנים.
שנת 1997 הקולנועית תזכר בעיקר בזכות "טיטניק". הפקת הפאר של ג'יימס קאמרון שהטביעה את יוצריה בהררים של דולרים, זכתה ב-11 פרסי אוסקר (כולל הסרט והבימוי), וכיום ניצבת במקום השני בטבלת הסרטים המרוויחים ביותר בכל הזמנים. מקום אחד אחרי "אוואטר".
אבל "טיטניק" לא הייתה ההצלחה הפנומנלית הקולנועית היחידה של אותה שנה. סרט אחד נוסף, שהופק בתקציב של כמעט עשירית מהמפלצת של קאמרון, הרחק מהוליווד, לא רק שעשה חיל בקופות, אלא גם השפעתו ניכרת עד היום, כאילו נעשה לפני שנתיים בלבד.

הסרט המדובר הוא "ללכת עד הסוף" (The Full Monty). קומדיה קטנה וטובת לב על קבוצת מובטלים בעיירה בריטית ענייה בעקבות שלטונה של ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר, המחליטה ביאושה לנסות להפסיק לעמוד בלשכת התעסוקה ולהפוך ללהקת חשפנים. הסרט, שנעשה בתקציב של 3.5 מיליון, הפך לשיחת היום, הכניס מעל 200 מיליון ברחבי העולם, והתמודד נגד "טיטניק" עצמו באוסקר, שם היה מועמד לפרסי הסרט, הבימוי, התסריט והמוזיקה המקורית לקומדיה (וזו הייתה זכייתו היחידה).
ההצלחה של הסרט פרצה את הסכר, ושצף בלתי נפסק של סרטים על מעמד הפועלים האומלל של אנגליה בשנות השמונים שטף את המסכים. זה המשיך עם "התזמורת", "להציל את גרייס", "להעיר את נד" והמשיך בכח אל תוך שנות האלפיים עם "בילי אליוט" שהצית את הכל מחדש.
17 שנים זה הרבה זמן, ובמהלך השנים שחלפו התת-ז'אנר הזה של קומדיות מתקופת התאצ'ריזם קצת התחילו לעייף.
ואז הגיעו הגייז.

"גאווה" מגיע אלינו נישא על ענן ציפיות גבוהות למדי. בפסטיבל קאן זכה בפרס ה"קוויר פאלם" (הסרט הגאה הטוב ביותר, והייתה לו תחרות, ברוך השם) ולתשבוחות מקיר לקיר. משם עשה סיבוב נצחון בטורונטו, וביום הכרזת המועמדים לפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, זכה ללא פחות משבע מועמדויות כולל הסרט, הבימוי, התסריט ושחקני המשנה.
בסיכום השנה של המגזין הבריטי "אמפייר", הסרט נכנס למקום ה-24, עוקף את "שנת חורף" ו"לוויתן" בין היתר. סביר להניח שהוא יופיע בעוד רשימות נוספות במהלך סיכומי השנה.

וכגודל הציפייה, כך גודל החיוך שהיה על פני, ועל פני עשרות צופים אחרים, בתום ההקרנה. הקומדיה הבריטית, המבוססת על סיפור אמיתי, אולי לא מתחמקת מכל המלכודות והקלישאות, אבל שום דבר לא מצליח להעיב על ההנאה הכל כך מוחלטת שהיא הסרט הזה.

על פי הסרט, בשנת 1984, בנקודת השיא (או השפל, תלוי איך מסתכלים על זה) של שביתת הכורים באנגליה, קמה קבוצה קטנטנה של צעירים בלונדון והחליטה לפעול למען צדקתם של אותם אנשי צווארון כחול נטולי זכויות. אבל מחאתם לא התקבלה בחיוב אצל השובתים ברחבי האי, מכיוון שהקבוצה הזו הייתה מורכבת אך ורק מהומואים ולסביות, פלח אוכלוסיה שלא נהנה מפופולריות אין סופית בקרב האוכלוסיה הרחבה.
לגייז זה נראה כמו הדבר ההגיוני ביותר בעולם: בתור אוכלוסיה מוחלשת, שסובלת מהצקות חוזרות ונשנות של המשטרה ושל האזרחים, לא היה דבר נכון יותר מלעזור למטרה החדשה של ההתעללות הממלכתית, ולו רק מתוך סולידריות. אבל לוזרים, כמו שכולנו יודעים, לא אוהבים להיות מזוהים עם לוזרים אחרים, ומלבד כפר וולשי אחד קטן, אף קבוצת שובתים לא שיתפה איתם פעולה. הסיפור של "גאווה" הוא על הקשר בין קבוצת הגייז והכפר המרוחק, ואיך כמה דחויים בודדים הצליחו לעזור זה לזה לצאת מהבוץ.

צריך לומר זאת – "גאווה" אכן סובל מתפישת עולם נאיבית במיוחד. הוא אמנם מתרכז לרגעים בקושי הגדול של שתי הקבוצות, ואכן מצביע על החלקים הפחות נעימים של המאבק, אבל דביקותו בצד הקומי של הסקאלה, גרמה לו להתגלגל בהררי סוכר לפני שהוגש אל פיו של הצופה. ככזה, יש בו מידה רבה של העלמת עין במקרה הטוב, ויציאה ידי חובה במקרה הרע.
מגפת האיידס, למשל, מוזכרת כהערת אגב בחלקו האחרון, ולא מעידה על הפאניקה האמיתית שפשטה ברחובות. אלימות כלפי גייז גם היא מקבלת נגיעה באיזשהו חלק, אבל מוחלקת די מהר ומפנה את עצמה לשיא רגשי נוסף.
בנוסף, לא מעט דמויות מקפצות מעל תהליכים של יציאה מהארון בקלות מעט מעוררת תמיהה, בטח בהתחשב בתקופה בה הסרט מתרחש, והרוע האמיתי של הסרט – כזה שיש לו שם, פנים ואישיות – מרוכז כולו בדמות משנה אחת, של גברת עם תסרוקת די איומה.
אם ב"בילי אליוט" עצרנו את נשימתנו בסצנות ההפגנה וברגעים בהם משפחתו של בילי מונעת ממנו את חלומותיו, "גאווה" הולך יותר למקום של "ללכת עד הסוף", כאילו דמויות קולנועיות יכולות ליפול אך ורק על הרגליים.

????????????????????????

ועדיין, הסרט עובד נפלא. את המעידות של התסריט אותו כתב סטיבן ברספורד, מאזן הבמאי מת'יו וורצ'וס עם סצנות מלאות השראה, ובמיוחד התמקדות בדמויות. וכאן נכנס החלק השני שהופך את "גאווה" לכזו חגיגה – צוות השחקנים שלו. מהופעות האנמסבל הנפלאות של הזמן האחרון.

את קבוצת הגייז הצעירים מוביל מארק, המגולם על ידי בן שנצר ("גנבת הספרים"). לאחר הצפייה גיליתי שמדובר לא בצעיר בריטי, אלא בבחור אמריקאי מבטן ומלידה. הייתי צריך לפנות לראיונות שלו במבטא האמיתי שלו כדי להאמין. לצדו, דומיניק ווסט עושה, בערך, את התהליך ההפוך. הוא למעשה בריטי שאת תהילתו השיג דווקא בזכות דמות אמריקאית-בוסטונית. נסו לספור כמה שניות (או דקות) מתחילת הסרט – ייקח לכם לזהות שג'ונתן הוא בעצם מקנולטי מ"הסמויה".
עוד שחקן שלא הייתי מזהה לעולם הוא ג'וזף גילגון, בתפקיד מייק. בסרט הוא חובש לראשו כובע גרב, מרכיב משקפיים עבות מסגרת, ושום דבר באופן התנהגותו הצנועה והשקטה מעיד על כך שהוא גילם לפני שנתיים את אחד הדמויות המלחיצות ביותר, בתור אסיר חלל פסיכופט באקשנון הכיפי "נעולים". את הנציגות הלסבית המרכזית, מגלמת פיי מרסיי, וגם היא רואיה לשבחים.
עם זאת, הדמות האהובה עלי בסרט היא של גת'ין, שמתחיל את הסרט בשוליים ומקבל יותר ויותר מקום כשהסרט ממשיך. מגלם אותו אנדרו סקוט, שכנראה יצליח איפה שאפילו בנדיקט קמברבץ' נכשל, ויגרום לי לראות את הסדרה "שרלוק הולמס", שם הוא מגלם את אויבו המר של הבלש, מוריארטי.
סצנה קצרצרה שלו מדבר בטלפון בדרכה להיות חלק מ"20 הרגעים הקולנועיים הבלתי נשכחים" שיעלה כאן בשלב סיכומי השנה שלנו בסוף החודש.

גם בצד השני, זה של הכורים, לא חסכה מאתנו המלהקת פיונה וויר ("אהבה זה כל הסיפור", "ג'יי אדגר", "פרנק"). אימלדה סטונטון (המועמדת לאוסקר על "ורה דרייק"), ביל ניי וג'סיקה גאנינג מוסיפים חינניות לאין ערוך לסצנות שלהם, אבל זה דווקא פאדי קונסידיין ("באמריקה", "סוף העולם") ששבה את ליבי יותר מכולם, בעיקר כי שינה את יציבתו והפיזיות שלו רק בנגיעה קלה, שעושה הבדל מאוד גדול.

אמנם חבל לי להביא זכרונות רעים את הסקירה הזו, אבל זה לטובת נקודה חשובה. "גאווה" מוכיח שאפשר לעשות קומדיה שנעה על הקו שבין להנציח סטריאוטיפים על הקהילה הגאה (הנשיות של הגברים, הלסביות שתמיד מתפצלות ומסבכות את הכל…) ובין לחבק אותם באהבה ולהפוך את הדמויות לאנושיות ואהובות, בזכות פגמיהן ממש כמו מעלותיהן. הסרט צוחק על וצוחק עם, ובסופו של דבר, שלא כמו אותה קומדיה ישראלית מעוררת צמרמורת ושוברת קופות, בונה עולם שגם מחבק באהבה, אך מדי פעם גם מעביר צ'אפחה על הראש שרומזת שכדאי להתחיל להתנהג כמו שצריך.

"גאווה" הוא סרט שחייב להיות הצלחה גדולה לא מכיוון שהוא מעורר השראה לשינוי, מראה את הכוח של המעט, חוגג את האנדרדוג וחורט על דגלו אהבת אדם. אלא בגלל שהוא פשוט סרט מאוד מצחיק ומאוד מרגש, שיכול לדבר אל כל גבר או אישה לא משנה גילם, מוצאם, או נטייתם, תהיה זו מינית או פוליטית.

תגובות

  1. ליאור הגיב:

    יתכן שאני טועה, אבל ע"פ מה שאני זוכר עלילת ללכת עד הסוף לא מתרחשת בתקופת תאצ'ר.
    קומדיות מובטלים אפשר לעשות בכל תקופה…

  2. עדן הגיב:

    הסרט חשוב ומרגש גם בשל התחושה כי כיום התרחש מעין היפוך יוצרות (עם כל ההסתייגויות הנדרשות) והקהילה הלה"טבית היא זו שמהססת להזדהות עם אוכלוסיות חלשות או מוחלשות אחרות

  3. Shai הגיב:

    it's a very British film.Cahrming and endering and at the end there won't be any eye left dry

השאר תגובה