• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • מי שעומד מאחורי
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

"גנבת הספרים", סקירה

24 בינואר 2014 מאת אור סיגולי

בגרמניה, בימי היטלר והמפלגה הנעבית (למרבה הצער, חוק ישראל פ/2656/17 לא מאפשר לי להשתמש במילה המקורית או מילה שמזכירה אותה), נקרעת ילדה קטנה מאמה הקומוניסטית, ועוברת לגור אצל זוג חשוך ילדים. היא מקבלת את חייה במתנה, וההורים זוכים לקצבה מהממשלה. זוהי נקודת הפתיחה של הסרט "גנבת הספרים" (The Book Thief), המבוסס על רב המכר האוסטרלי שאני לא ידעתי על קיומו עד השבוע, אבל לא מעט אנשים איתם דיברתי קראו אותו, אז אני מניח שהיו לו הדים גם בישראל. לא נורא מפתיע, בהתחשב במשיכה הישראלית המובנת והברורה אל סיפורי השואה והנאצ… נעביזם.

"גנבת הספרים" מסמן את הפעם השלישית בשנים האחרונות שדרמה רבת תקציב מובאת למסך, אשר במרכזה סיפור הקושר בין התבגרות בצל השואה/השלטון הנעבי ובין עולם הספרות. "נער קריאה" (The Reader) שהביא לקייט ווינסלט את האוסקר בשנת 2008 סיפר על מערכת יחסים בין צעיר גרמני לבין אישה מבוגרת ממנו על רקע קריאת הספרים, והשנה ייצג את הונגריה בפרס האוסקר העיבוד ל"המחברת הגדולה", ובו זוג תאומים מתאר את קורות התבגרותם בצל השואה בתוך יומן אותו הם מנהלים יחדיו.
הדבר המשותף הנוסף לשלושת הסרטים האלו, הוא שהם מתנהלים בתחומי הפרינג' של שואת יהודי אירופה. אין בהם מחנות, גטאות, או התעמתות ישירה עם פשעי המלחמה והגזענות הנעבית. הם מספרים סיפור שקורה רחוק ממרכזי הזוועה, שהדיו משפיעים ומהדהדים פנימה.

"גנבת הספרים", בעיני, הוא טוב יותר מהסרטים שהוזכרו, אבל זה בעיקר מעיד עליהם מאשר עליו. הסרט החדש יכל להיות טוב אפילו יותר, אילולא מספר בחירות קולנועיות שכל כך צרמו לי עד שלא יכולתי להתעלות מעליהם.
לפני אלו, שני דברים כן בלטו לי לטובה במיוחד במהלך הצפייה בסרט הארוך-מדי הזה (130 דקות). הראשון הוא העיצוב הויזואלי הנאה לעין של כל רגע ורגע בו. הסרט מתרחש כמעט כולו בעיירה הקטנה, אבל נותן תחושה של אפוס רחב מימדים. אני מניח שאפשר להעלות טרוניה על כך שסרט המדבר על התקופה הארורה והחשוכה ביותר של ההיסטוריה המודרנית נראה יפה ומזמין למדי. לי זה לא מפריע בכלל. קודם כל, כי זו סוג של מוסכמה שקל להתרגל אליה (המחנות של "עקומים" ו"החיים יפים" היו יותר אסתטיים מהתיכון שלי. שהיה, במקרה לחלוטין, אורט גרינברג קריית טבעון. לחלוטין אין שום קשר רעיוני בין הסרטים האלה לבין מה שקרה שם השבוע. תפסיקו עם זה), וגם מכיוון שזוהי בחירה קולנועית שאני מאוד מבין – הסרט יכול לרצות לגרום לצופה להישאב אליו, ולא להירתע ממנו, וככה להפוך את הצופה לפתוח יותר למסרים אותם הוא מנסה להעביר. כשסטיב מקווין נשאל למה "12 שנים של עבדות" כל כך יפה ויזואלית הוא אמר "אני לא עושה סרטי אימה". תשובה סבירה יחסית.

הדבר השני שדי הדהים אותי, הוא התהליך הפיזי אותו עוברת ליזל (סופי נליס) מילדה קטנה ועכברית לנערה מתבגרת שיכולה להוביל סרט. השינויים הקטנים בשיער, הדקויות באיפור הקולנועי, והתלבושות אותם היא עוטה, הופכים אותה בתהליך איטי ועדין לדמות אחרת לחלוטין מאיך שהתחילה. אם הייתה לי סיבה לצפות בסרט שוב, הייתי עושה זאת רק כדי להתחקות אחרי האופן בו יוצרי הסרט ביגרו אותה.
יש הרבה כוונות טובות ורצון אמיתי מאחורי עשיית "גנבת הספרים", והוא באמת סרט לגיטימי וכנראה יעשה את העבודה אצל צופים צעירים.

למרבה הצער, שם פחות או יותר נגמרות לי המילים הטובות על "גנבת הספרים", על אף שבשורה התחתונה לא הייתי מכנה אותו סרט רע. הבעיה הראשונה שלי הייתה שהסרט הזה – שוב, על אף ההצלחה הוויזואלית – הוא פחות או יותר ההגדרה של גנריות. אין שום רגע או דמות או דילמה או פעולה שלא נצפו בעשרות סרטי גרמניה הנעבית אחרים ("חורף בזמן מלחמה", נציג הולנד לאוסקר ב-2008, זעק בראשי מספר פעמים במהלך הצפייה). את התסריט הגנרי מלווה המוזיקה המשעממת שהלחין ג'ון וויליאמס.
וויליאמס מועמד השנה לאוסקר בזכות עבודתו ב"גנבת הספרים", וזוהי המועמדות הראשונה שלו מאז 2005 שאינה קשורה ישירות לסטיבן ספילברג. אני אהיה חצוף ואטען שזה לא נכון. אני שם כסף שהמוזיקה לסרט היא סקיצה שוויליאמס הלחין לספילברג איפשהו באייטיז ("לנצח" או "הצבע ארגמן" או משהו). ספילברג כנראה ויתר, בצדק, והתווים נחו באיזו מגירה, מחכים לפרוייקט הראשון שיהיה אפשר לזרוק אותם עליו. המועמדות של וויליאמס, מלחין גאון כאשר הוא בשיאו, היא בעיני אחת המועמדויות הכי אוטומטיות והכי מאכזבות באוסקרים השנה.

אבל אם להיות כן, כל הדברים הנ"ל היו נסלחים בעיני, אילולא דבר אחד ששיגע אותי.
הסרט הוא סיפורם של גרמנים החיים בגרמניה במאה הקודמת. ולכן, כאילו שנות השמונים מעולם לא נגמרו, כל השחקנים מדברים באנגלית במבטא גרמני כבד. בשנת 2014 אני לא מסוגל להקשיב לזה במשך סרט שלם.
אני מבין שכדי לפנות לקהל האמריקני ולשווקים הגדולים יותר, האולפן יעדיף סרט בשפה האנגלית על פני אותנטיות, אבל השילוב הזה בין אנגלית-בריטית יחד עם מונחים בגרמנית יחד עם מבטא כבד במיוחד, משווה לסרט הרגשה של הצגה בינונית בתיאטרון רפרטוארי. אפילו אם איתי טיראן היה מדבב את כל השחקנים בסרט זה היה נשמע טוב יותר.
ג'פרי ראש ואמילי ווטסון, שתי ההבטחות הכי גדולות של אוסקר 1996, נותנים את תפקידיהם הגרועים ביותר בקריירה המדהימה שלהם, כי הם חנוטים בתוך הקונספט המקולל הזה של שילוב בין שני דיאלקטים. הילדים סובלים מזה הרבה יותר. אני משוכנע שהם שחקנים טובים, אבל אין לזה זכר על המסך. הדיאלוגים הופכים להיות בלתי ניתנים לצליחה, ואני חשבתי שאני מאבד את שפיותי.

את הסרט ביים בראיין פרסיבל, זוכה האמי על פרק הפתיחה של "דאונטון אבי". הצלם הוא פלוריאן בלהאוס, בנו של אחד הצלמים הכי גדולים של הקולנוע מייקל בלהאוס ("עידן התמימות"), וצלם מוצלח בפני עצמו. ביחד הם מייצרים כמה רגעים מצויינים בסרט, אבל הכל שוקע בגלל התיאטרליות הכבדה שבאה עם עיצוב הדמויות והמשחק.

the book thief

תגובות

  1. עדן הגיב:

    ציפי טוענת שהספר היה נפלא לגמרי והסרט חירב אותו כמעט לגמרי

  2. בועז כהן הגיב:

    "דבר אחד ששיגע אותי… כל השחקנים מדברים באנגלית במבטא גרמני כבד. בשנת 2014 אני לא מסוגל להקשיב לזה במשך סרט שלם".
    אתה צודק כל כך! זה מחריד. זה מזעזע. רציתי לעזוב את הסרט אחרי רבע שעה וללכת לאכול פיצה, אבל אשתי התעקשה, אז נשארנו. ביג מיסטייק. יוג'.
    .
    "השילוב הזה בין אנגלית-בריטית יחד עם מונחים בגרמנית יחד עם מבטא כבד במיוחד, משווה לסרט הרגשה של הצגה בינונית בתיאטרון רפרטוארי".
    בדיוק ככה.

    "ג'פרי ראש ואמילי ווטסון, .. נותנים את תפקידיהם הגרועים ביותר בקריירה המדהימה שלהם, כי הם חנוטים בתוך הקונספט המקולל הזה של שילוב בין שני דיאלקטים".
    בסרט הזה הבנתי עד כמה השפה ששמים לשחקנים בפה היא קריטית. לא האמנתי כמה גרוע ג'פרי ראש מסוגל לשחק. זה שחקן שאני אוהב מאוד ולא היה לי נעים בשבילו. אבל נתנו לו משימה בלתי אפשרית. לשחק באנגלית מגורמנת.

    "הדיאלוגים הופכים להיות בלתי ניתנים לצליחה, ואני חשבתי שאני מאבד את שפיותי.".
    גם אני. גם אני.

    ונסכם: סרט בלתי נסבל, ולמרבה האימה הוא גם ארוך בצורה בלתי נסבלת ובלתי נתפסת. לא ברור לי למה במאים מתעקשים להפריז ולהאריך כל כך (כמו סקורסזה ב"הזאב מוול סטריט", שצריך היה לקצוץ החוצה חצי ממנו).

  3. דני הגיב:

    אתמול 23/4/2017 צפיתי בסרט שהוקרן בטלוויזיה, סרט רגיש ויפיפה המתאר את מלחמת העולם ה- 2 מזוית שונה, זו של אוכלוסיה אזרחית פשוטה בעיירה קטנה.
    לא מבין למה כל הזמן צרכים לחפש מה שלא טוב במקום להתרכז בחיובי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.