פסטיבל ונציה 2026: Ink, The Girl with the Leica, Bucking Fastard

המהדורה ה-83 של פסטיבל הקולנוע של ונציה נפתחה ביום רביעי וגם השנה אסקר אותו מהאי לידו, גם אם לא אוכל לשהות עד סוף הפסטיבל. בינתיים, הפתיחה הציגה צמד סרטים המבוססים על סיפור אמיתי שנוגע באתיקה של עיתונות ומסופר בסגנון תזזיתי. אם כי הסרט שפותח את התחרות הרשמית מציג ביוגרפיה של אנשים די מוטלים בספק, ובסופו של דבר לצד ניסיון לעורר חיבה הוא שואף להיות ביקורתי. זאת בעוד הסרט שפותח את המסגרת המשנה "אוריזונטי" (אופקים) פחות או יותר מעריץ את הגיבורה שלו – ודי בצדק. על שני הסרטים הללו וגם על סרט מסקרן של מאסטר ותיק שמשתתף בתחרות הרשמית, בדיווח הראשון שלי.

Ink
דיו

לקראת סוף שנות הששים, שני גברים נפגשו במסעדה בלונדון. לארי לאמב היה עיתונאי מוכשר שעבר לעבוד בעיתון בצפון, אך הגבר השני הציע לו להפוך לעורך של עיתון בלונדון. הגבר הזה היה רופרט מרדוק, אז כבר איל עיתונאות במולדתו אוסטרליה ובניו זילנד, בעיצומו של ניסיון להיכנס לעיתונאות גם בבריטניה. הוא רכש את הסאן, עיתון יומי כושל בתפוצה קטנה, לצד השבועון "ניוז אוף דה וורלד" והוא סבור כי לאמב הוא האיש שיכולי להפוך את הסאן להצלחה. לאמב בחר להיפגש במסעדה ותיקה ומסורתית, אבל מהר מאוד הבין כי בן השיח שלו, שטרם הזדהה לחלוטין עם שמרנות פוליטית, מעדיף רענון וחדשנות. אחרי שניצל את הכיס של מרדוק וכושר השכנוע שלו, לאמב בנה פחות או יותר מאפס צוות חדש לעיתון שלו עם מחשבה על עיתונאות חדשה, בדגש על הצהוב, הבוטה והמיני. כולל תצלום של בחורות בלבוש מינימלי (מאוחר יותר בעירום) בעמודים הפותחים, כותרות שיוצרת חדשות ולא רק מדווחות, הורוסקופ ועצות לחיי המין. חלק מזה נראה מעליב, אבל הכתבת הבכירה (והמאהבת של לאמב) ג'ולס, דאגה כי גם דברים שנשים רוצות לקרוא יהיו חלק מן העיתון.

את התסריט לסרט כתב ג'יימס גראהם, מחזאי ותסריטאי עם הרבה ניסיון בנגיעה בהיסטוריה הבריטית, גם אם הוא לא בהכרח שם מוכר במיוחד. הבמאי דני בויל מביא לסרט את הסגנון המוכר שלו, שזה אומר עריכה מהירה עד מהירה מאוד, טקסט שמופיע על המסך וזוויות צילום מקוריות שלפעמים עובדת ולפעמים נראות כמו מאמץ גדול מדי. כמו שקורה בחלק מן הסרטים של בויל, זה לפרקים עמוס מדי ולא מנומק, גם אם יש בסרט חלקים שעובדים טוב יותר, בעיקר מקומות בהם הקצב מאט מעט. התוצאה היא סרט שלפרקים נראה כאילו הוא שיר הלל לדמותו של לאמב, או לפחות לכושר ההמצאה והתעוזה שלו. אם כי ברור כי המטרה של הסרט היא להיות דואלי כלפי הדמות שלו, מצד אחד הוא מוכשר, מאידך הוא מתחיל בכיפוף האתיקה למען והמטרה ומן הכיפוף הזה ועד אובדן עקרונות הדרך קלה. הוא הפך את הסאן לעיתון הכי נמכר בעולם, אבל גם להכי ידוע לשמצה. כפי שהסרט אומר בעדינות של תמונת עירום בעמ' 3, ההשפעה שלו חורגת מן ההצלחה של העיתון והובילה לשינויים רבים בעולם, שהסרט מעמיד באור השלילי כפי שהתרבות תופסת אותם – סוג של מפגש שהוליד גולם שקם על יוצריו.

לאמב מגולם על ידי ג'ייק אוקונל בהופעה סבירה, אם כי הוא מרגיש פחות כריזמטי ומורכב כאשר הוא ליד גאי פירס המגלם את מרדוק, הדמות המפורסמת יותר שהסרט מציג בצורה אנושית, כמי שרוצה מצד אחד להצליח בכל מחיר אך מאידך נרתע מהרבה מהלכים של לאמב. את ג'ולס, הדמות הנשית הכי בולטת, מגלמת קלייר פוי שמצליחה לרומם מעט דמות שכתובה בצורה בעייתית לפרקים. השחקנים, כולל עוד כמה שקופצים לתפקידים קטנים אף יותר, הופכים את הסרט למהנה בחלקים מסוימים. ברגעים אחרים הוא מעיק ובעיקר לא מצליח להיות חד ושנון כפי שהסיפור הזה יכול להיות. בסופו של דבר זה בידור לא רע, אבל גם כנראה ממשיך את הכלל על פיו סרט פתיחה של פסטיבל הוא אחד מן היותר נגישים, אבל לא אחד מן היותר מעמיקים או זכורים לטווח הארוך.

The Girl with the Leica
הבחורה עם מצלמת הלייקה

הסרט שפתח את מסגרת אוריזונטי מבוסס על ספרה עטור הפרסים של הסופרת הלנה יאנצ'ק, יהודייה הפועלת באיטליה. הספר הוא למעשה ביוגרפיה של צלמת המלחמה פורצת הדרך גרדה טארו, שהספיקה לעשות די הרבה בחייה הקצרים וגם למות למען מה שהיא מאמינה בו – צילום עיתונאי גם בתנאים קשים וחשיפת המאבק במלחמת האזרחים בספרד תוך הזדהות שלה עם הצד השמאלי שעומד להפסיד. טארו, יהודייה שבחרה מגרמניה עם עליית היטלר לשלטון, הפכה תוך שנים ספורות לצלמת מוערכת, בעיקר לצד בן הזוג שלה רוברט קאפה, פליט גם הוא. למעשה, במשך תקופה מסוימת שם העט רוברט קאפה שימש גם את הצילומים שלה על מנת שימכרו בכלות רבה יותר, כך כי חלק מן העבודת המיוחסת לקאפה (צלם גדול בזכות עצמו) למעשה צולמו על ידי טארו.

הסרט, שהיום בידי אלינה מאראזי כתבה את התסריט ביחד עם ואליה סנטלה, מתחיל בפריז ביום הבסטיליה בשנת 1937. רוב הסרט יחזור אחורה מן היום הזה, חושף פרגמנטים מחיי הגיבורה, השותפות האמנותית והרומנטית הסבוכה עם קאפה וגם קשרים חברתיים חשובים לא פחות עם פליטים נוספים. ביניהם בן זוג קודם שהיגר לאיטליה על מנת ללמוד רפואה וטארו לפרקים מנסה לגרום לו להצטרף לכוחות הרפובליקה הלוחמים בספרד. אמיליה שולה הגרמניה מגלמת את דמותה כאישה חייכנית, שתמיד מצויה במרכז העיניים ונראית כמושפעת מתפיסות שהתגבשו גם אחרי מותה. זוהי הופעה כריזמתית, אבל ייתכן ויש בו משהו מאדיר ושטוח מדי.

מאראזי מציינת את החיבה של הגיבורה למחול ולמעשה הסרט נע בקצב הג'ז, מה שגורם לו לעתיים ללכת לעיבוד בין שפע דברים נוספים שהיא מנסה לעשות. למשל, שימוש נרחב בחומרי ארכיון כולל צילומים אמיתיים מאת גיבורי הסרט או שלהם, סרטים מהתקופה שנגעו ישירות במלחמת האזרחים, או סתם קטעים מתוך "ל'אטאלנט" המופתי של ז'אן ויגו. לרגעים ספורים יש גם מעבר מן העבר להווה, למשל כאשר הגיבורה חולפת על פני סלוגן לגבי זכויות נשים, ואז הפגנה על הנושאים שמעסיק את השמאל באירופה בימינו ולא בתקופה בה היא הגיבורה פעלה.

לא תמיד הניסיונות הללו עובדים ולצד רגעים מרשימים חזותית, בעיקר בכל הנוגע לעבודה עם חומרי ארכיון (אני מנים שגם בסיוע AI מסוים אך לא משתלט), הסרט בסופו של דבר נופל לכמה קלישאות של סרטים ביוגרפים המעריצים את הנושא שלהם. גם אם אין ספק כי זוהי אישה ראויה להערצה ופרסום רחב יותר לסיפור שלה. מעט יותר מיקוד ואולי גם ויתור על חלקים מסוימים, למשל לסיים כמה דקות קודם לכן, היו יכולים להפוך את הסרט הזה למעניין בהרבה גם מעבר לדמות שהוא חושף. גם במצב הנוכחי, זה סרט שבהחלט יכול לזכות להצלחה בקרב הקהל.

Bucking Fastard

בשנת 1981 צמד תאומות זהות בריטיות בשם פרידה וגרטה צ׳פלין הפכו למפורסמות: השתיים הואשמו בהטרדות אלימות לאורך תקופה של גבר בו היו מאוהבות. מה שלכד את תשומת הלב הוא שהתאומות היו זהות לא רק במראה: הן התלבשו בצורה זהה וניסו לנוע ולדבר ביחד את אותן מילים. מעבר לסיקור המשפט, השתיים הפכו לנושא של כתבות טלוויזיה וסרטים תיעודיים. וגם ורנר הרצוג רצה לעשות עליהן סרט, במקרה שלו עלילתי. במשך שנים הוא דיבר על זה כפרויקט שהוא לא הצליח להרים וכעת הוא סוף סוף השלים אותו. אם כי הבמאי עצמו טען שפרט להשראה הראשונית, הוא בסופו של דבר כתב את התסריט מדמיונו. התוצאה, כיאה לסרט של הרצוג, מוזרה למדי, מצחיקה, מפתיעה ולפחות עבורי כובשת ומהווה את הסרט העלילתי הכי טוב שלו בעשורים האחרונים, גם אם כנראה לא ברמה של הסרטים העלילתיים הגדולים ביותר שלו בשנות השבעים ושמונים, כולל לא מעט קווי דמיון.

כאמור, הרצוג שינה הרבה דברים מן הסיפור האמת: הוא העביר את העלילה לימינו ומאנגליה לאירלנד והתאומות הזהות הן כעת אחיות המתנהגות בתיאום ובשיתוף אך לא נראות בדיוק אותו דבר, שכן הן מגולמות בידי האחיות קייט ורוני מארה, שתיהן בהופעה מהפנטת. לצד ההבדלים הקלים במראה, הדמויות זכו גם לשמות דומים יותר: ג'ין וג'ואן הולבורק. למעשה בחלק הראשון של הסרט הרצוג מציג אירוע שהתרחש במציאות עם וריאציה על משפט אמיתי, מה שאומר שהסרט נפתח בתור קומדיית משפט קצרה, ובה אורלנדו בלום, בהופעה לא טיפוסית, מגלם את המאהב לשעבר שכעת השתיים ממררות את חייו ואף מסכנות אותו. זהו בהחלט החלק הכי מצחיק בסרט ששומר על הומור לכל אורכו. אבל כבר בפתיחה, מאוחרי הצחוק צף גם כאב הנובע מחוסר היכולת של האחיות לעדן את תפיסת העולם שלהן מול המציאות והדרך בה הן לא לגמרי מתאימות לסביבה. סביבתן דווקא הולכת לקראתם באופן שמאפשר להרגיש בנוח, מבלי לעמוד על הבעיה המהותית. 

מהחלק בבית המשפט לקוחה גם הכותרת הלא ממש ניתנת לתרגום של הסרט, חילופי אותיות בקללה ששתי האחיות פלטו בתיאום, במציאות ובסרט. אצל הרצוג, עיוות הלשון לצד ההתנהגות במשפט גם בונה את האופי של הגיבורות: סוג של ילדות מבוגרות שמגחכות מכל אזכור של מין, אבל גם מדברות בבוטות. דומה כי במקום להתפתח כיחידות, הן פיתחו את התיאום והזהות. העולם לא מבין אותן ולכן הם נסגרו אחת לתוך השנייה, לרמה מטרידה ונוגעת ללב בו זמנית. לפרקים הן סכנה לציבור, אבל לא פחות מכך, הציבור הוא סכנה עבורן. יש אנשים שמנסים לעזור להן, יש המנסים לנצל את התמימות והזרות, ויש אנשים שלא בטוח לאיזה קבוצה הם שייכים. בין אלו שמנסים לעזור, אחדים מבקשים ללמד את השתיים להתנהל מעט יותר בנפרד במחשבה שכך, אולי, יהפכו למתפקדות או נורמליות יותר. יש שעוזרים להן להתקיים במצב הנוכחי והייחודי והסרט לא בהכרח מכריע מה עדיף.

הסרט למעשה מחולק לשלושה חלקים, כל אחד מתרחש באזור אחר של אירלנד, עולם אחר בו השייכות של הגיבורות הינה חלקית. פרט לכך כי הרצוג מיעט להעמיד נשים בתפקידים מרכזיים בסרטיו, מדובר בגיבורות טיפוסיות לבמאי: נבדלות בהתנהגות משאר הסביבה, מבינות את השפה והטבע האנושית בצורה קצת שונה, חולמות בגדול ובדרכן מוכנות לחצוב נתיב בו איש לא הלך. הן יכולות ללכת לאיבוד בתוך אובססיה או שליחות, או לחולל נס. והמערכה האחרונה היא סוג של נס קולנועי, עבורי, גם אם ייתכן והיא המקום שיהיה הכי מאתגר עבור חלק מן הקהל. ספק גדול אם מישהו יצליח לנחש בדיוק מה יקרה בדקות הסיום. רגעים שנראים כמו ביזאר אבל מקבלים הסבר הגיוני כלשהו במפגש בין תפיסת העולם השונה של הגיבורות לבין האופן בו רוב האנושות מתנהלת, אם כי בעצם הגיבורות הן שיקוף לא פחות נאמן של המכלול האנושי, גם אם הן חיות בצורה שונה וקיצונית.