• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

"השורד האחרון", סקירה

7 בפברואר 2014 מאת אור סיגולי

(הערה מעורך הדין שלי: כל דבר שייכתב בסקירה על "השורד האחרון" מייצג רק את תפישתי והשקפותיי האישיות. אני מכיר בכך שאין בדברי אמת אבסולוטית ושהם מעידים על אופיי ועלי בלבד. אני מדגיש זאת כי אחרי ארבע שנים של כתיבה על קולנוע, אני עדיין מופתע מכך שאנשים מבינים אחרת)

ישנם שני סוגים של סרטים גרועים.
הראשון שבהם הוא סרט שחסרונותיו עולים באופן מוחלט על יתרונותיו. נכון שיש סרטים גרועים עם כמה דברים טובים, ובוודאי סרטים טובים עם אלמנטים כושלים, אבל כאשר מישהו פוסק שסרט הוא "גרוע", הוא עושה זאת מכיוון שהוא לא מעוניין לפרק את הסרט לגורמים, אלא להביט בו כמכלול אחד שלם.
הסוג השני של סרטים גרועים, והוא הסוג האכזרי והמתסכל הרבה יותר, הוא הסרטים שמכעיסים אותי. אצלי זה קורה כאשר סרט מתנגש באופן חריף עם הערכים שלי. לדוגמא, סרט גזעני, סרט שמנציח סטריאוטופים שלא על מנת להעביר נקודה, סרט ששונא את הדמויות שלו, והכי קשה בעיניי, סרט שמתעלל בחיות לצורכי בידור. אלו הן חוויות צפייה שבעיניי אין להם כפרה גם אם הצילום, המשחק, המוזיקה והתסריט כולם ראויים לאוסקר.
אני רק רוצה להדגיש שלא מדובר בסרטים שנוגדים את הנטייה הפוליטית שלי. אותם אני דווקא נהנה לראות מכיוון שזה גורם לי לחשוב ולבחון את הבחירות שלי, להגיע למניפסט שכנראה לא אהיה חשוף אליו אם יופיע במדיום אחר.

"השורד האחרון" (Lone Survivor) הוא מקרה מופלא ומעורר השתאות של סרט שפועל אצלי על כל סוגי ה"סרט הגרוע" שיש. זהו סרט מכעיס מבחינת היחס שלו אל מלחמה, מבחינת התפיסה הפאשיסטית הקיצונית שלו שחיי אדם פחותים מהאדרתה של מדינה ופטריוטיות, וזהו סרט מכעיס ביחס שלו אל השונה והלא-לבן ומערבי. מצד שני, אני מאוד אוהב את "300", סרט מסוכן הפועל גם הוא על כל מה ש"השורד האחרון" מנציח. עם זאת, סרטו של זאק סניידר היה חכם מספיק להסתיר את זה בעשייה קולנועית סוחפת וסינוורים ויזואלים. לעומתו, "השורד האחרון" מגובה גם בעשייה קולנועית מעוררת בחילה – פיזית ומנטלית – עם דיאלוגים שאני בהלם שעדיין כותבים ב-2014 ועיצוב דמויות שמאפיין סרט תעמולה של אל-ג'זירה.

"השורד האחרון" – ובואו רק שנייה נסכם את זה עכשיו, לסרט מלחמה עם שם כזה לא כל כך ניתן לעשות ספויילרים, אבל אני מבטיח לא להסגיר בכל זאת פרטי עלילה חיוניים – מבוסס על סיפור אמיתי המתחקה אחר ארבעה חיילי יחידת navy-seals שיוצאים לשטח האויב כדי לחסל מבוקש אפגני. היתקלות מפתיעה עם רועי עיזים מכריחה אותם לעשות שיקול דעת שיסגיר את מיקומם ויכניס אותם לבעיה חמורה עד שיצליחו להשיג חילוץ.
את הסרט ביים פיטר ברג ומככבים בו מארק וולברג, בן פוסטר, טיילור קיטץ' ואמיל הירש. הוא היה מועמד לפרס התסריט המעובד בפרסי איגוד התסריטאים, והוא מועמד לשני אוסקרים בקטגוריות עריכת הסאונד והמיקס הטובים ביותר.
נוציא את זה לפני הכל – בעיניי שתי המועמדויות שלו לאוסקר מוצדקות בהחלט. בנוסף, הסרט זכה בפרס איגוד השחקנים לעבודת הפעלולנים הטובה ביותר, ואני לא חושב שבמהלך כל הטקס ההוא הייתה זכייה מוצדקת יותר (סליחה, מת'יו). יש שם סצנה אחת של נפילה מצוק שאני לוקח איתי מכאן היישר לרשימת "20 הרגעים של 2014" שתכתב, בע"ה, בעוד 11 חודשים.

לעומת זאת, אם הייתם אומרים לי בתום הצפייה שהסרט הזה בכלל נעשה בשנת 2007, וכשנה לאחר מכן יבסס עליו בן סטילר את סרטו "רעם טרופי", לא הייתי מתווכח אתכם. הסרט-בתוך-הסרט עליו זוכה באוסקר טאד ספידמן (סטילר) בסיקוונס הסיום של קומדיית המופת מ-2008, נדמה שהוא אחד לאחד עלילת "השורד האחרון" ויותר מזה. כל הצ'יזיות, האמריקניות המאוסה, והסנטימנטליות הלאומנית שמאפיינת את קולנוע המלחמה של שנות השמונים, כל כך נוכחת בשני הסרטים, שאני יכול להכיר בכך שאולי שסרטו הנוכחי של פיטר ברג הוא בכלל פארודיה על "רעם טרופי".
כנראה שהקולנוע והחברה עשו במהלך העשור האחרון סיבוב שלם סביב עצמם ועכשיו אנחנו בשלב כל כך מתקדם של תקיעות, שאנחנו עושים פארודיות על פארודיות, אבל שוכחים מה היה אמור להצחיק.
יש רגע ב"השורד האחרון" בו אחד משלושת החיילים מביט השמיימה ברגעיו האחרונים על פני האדמה ואומר לחברו "אם אמות אני צריך שתוודא שסינדי תדע כמה אהבתי אותה, ושנהרגתי בין אחים בלב פאקינג שלם".
2014, כן?

אבל האמת היא שהסרט הזה לא נועד בשבילי. ואם יורשה לי, הוא גם לא נועד בשבילכם. העובדה שאתם קוראים באופן שוטף את הטקסט הזה שנכתב בעברית, מעיד על כך שכנראה אינכם תושבי ארצות הברית, שלא נלחמתם באף אחד ממלחמותיה, ושלא הצבעתם בעד מיט רומני בבחירות האחרונות. אלו האנשים אליהם הסרט מיועד. "השורד האחרון" הוא פר-אקסלנס סרט תעמולה לצבא האמריקני, ואני לא חושב שהוא מתבייש להודות בזה. מספיק רק להיזכר בכתוביות הפתיחה שלו כדי להבין שהסרט הזה נועד לפאר את טובי בניה של ארה"ב ואת הצבא החזק שלהם.
הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה לפני הצפייה כי כנראה שהייתי בוחן אותו לפי זה, ופחות נעלב ממנו ומהזלזול שלו באינטליגנציה שלי. ואתם יודעים מה? אם אמריקה צריכה פעם בכמה זמן איזה סרט שיזכיר לה שהיא הנבחרת בין אומות העולם, אני בסדר עם זה. אבל הבעיה שלי עם הסרט הזה בתקופה בה אנחנו נמצאים היא חריפה מדי כדי שאוכל להמשיך הלאה בקלות.
אסייג ואומר שאני בטוח שהסרט הזה יכול להסעיר ולדבר אל צופים הישראלים שהם יוצאי סיירות, או כאלה שעברו דברים במהלך שירותם הצבאי. אני הייתי רק ארבע שנים בחיל הים. פעילות מלחמתית ראיתי דרך מכ"מים ומחשופים, אז העניין טלטל אותי פחות.

זה נכון שמשלב הפוסטר דרך הטריילר ועד למספרים המטורפים שהסרט הזה עושה בקופות ארה"ב, ברור שמדובר פה במשהו שפורט בהצלחה על נימם של אמריקאים. אבל באמת שהופתעתי כי לפי איך שקראתי את "הממלכה" (The Kingdom), סרטו של ברג הבמאי מ-2007, ובמרכזו חקירה בלשית של אנשי צבא אמריקניים בניסיונם לתפוס רב-מחבלים, ישנה איזושהי מידה של תפישה שמאלנית בסוף הסרט: שתי דמויות, שתיהן מהצדדים השונים של הסכסוך, חותמות את הסרט כאשר הן לוחשות לדמות אחרת היקירה לליבם: "אנחנו נהרוג כל אחד ואחד מהם". זה מראה שברג, אמריקאי גאה מבטן ומלידה, לא נורא משתגע על הקטע של עין-תחת-עין ויש לו איזושהי הבנה על המחיר האמיתי שמשלמים האנשים במלחמה.
אני רוצה לציין שאני אוהב את פיטר ברג. אני מהבודדים שיצאו להגנת "באטלשיפ" (עוד סרט שמפאר את הצבא האמריקני אבל נוגע בטראש כך שאפשר לקחת את זה בהומור), וכמובן שאני זוכר לו את הסרט "אורות ליל שישי" (Friday Night Lights) שהוא מסרטי הספורט הטובים והאפקטיביים ביותר שראיתי מימיי. בנוסף לזה, לפחות שלושה מתוך ארבעת השחקנים הראשיים ב"השורד האחרון" הם חבר'ה שאני אלך אחריהם באש ובמים. לכן, על אף שידעתי שהסרט יהיה, כנראה, פשטני וזחוח, חשבתי שאצליח לשאוב איזושהי הנאה ממנו.
כמה טעיתי.

מבחינה קולנועית, כאמור, הסרט מאכזב מאוד, וזוהי עוד הקטנה שבבעיותיו. משום מה רגעי אקשן הרבים צולמו במה שנראה כמו שני סוגי מצלמות שונים והם מזגזגים ביניהם באופן אכזרי לצפייה. איכות הצילום משתנה במהלך הסיקוונס והקשתה על העיניים שלי להתרגל. בכל מה שקשור לדיאלוגים ועיצוב דמויות שאינם בובות מהקולקציה של "כח המחץ" הסרט אפילו לא משתדל. פוסטר, וואלברג, קיטץ' והירש עושים את כל מה שהם יכולים כדי לצקת אישיות למה שניתן להם, והאמת היא שהם מצליחים באיזשהו אופן. אילולא הם סביר להניח שלא הייתי שורד, בטח שלא אחרון.
אגב, בתפקיד משנה מצויין אך קשה לצפייה, הסנדלים של אריק בנה, אולי אמינים יותר מרוב ההתנהלות של שאר הדמויות.

המערכה האחרונה – אין ספויילרים – חושפת את השורש האפל של הסרט יותר מהכל, כאשר השורד האחרון מגיע לכפר אפגני. יותר גרועה מיצירה גזענית, היא יצירה שחושבת שהיא הכל חוץ מזה (לידיעתך, ניל בלומקמפ), ושם "השורד האחרון" מתפוצץ מזה, כאשר הוא מציג את האפגנים "הרעים" ו"הטובים" אבל חייהם של שני הצדדים אינם עניין להרהר בו יותר מדי. והרגע בו הילד האפגני שכרגע ראה דברים שאף ילד לא אמור לראות, ועדיין רץ לחבק את החייל האמריקני שהביא את הגיהנום לכפר שלו, הוא אימג' מתנשא ומטופש שהתודעה שלי מסרבת לקבל כמשהו לגיטימי.

5685_FPF_00344R

מה שהפעיל אותי כל כך כנגד הסרט הוא ש"השורד האחרון" הציף למעלה את מה שמפחיד אותי ומרתיע אותי בחברה של היום. ועל אף שלסרט הזה אין שום נגיעה לישראל, את הכח המאסיבי שמייצר כאלו סרטים אנחנו חווים היטב גם אצלנו.
הסיפור הכי מעניין בהקשר של "השורד האחרון" הוא התקרית עם איימי ניקולסון, מבקרת הקולנוע של ה-LA Weekly אותה גיליתי רק לאחרונה והיא כבר הספיקה להתחבב עלי, גם בגלל שהיא מדברת לעניין וגם כי היא המבקרת היחידה בארה"ב שבעשרת סרטי השנה שלה היא הכניסה את "סוף העולם" של אדגר רייט והשמיטה כליל את "12 שנים של עבדות".
בסוף דצמבר פרסמה ניקולסון את הביקורת שלה על "השורד האחרון" ובו כינתה את הסרט "סנאף של לאומנות ימנית קיצונית", קרעה את הסרט מבחינת דיוק היסטורי, הציפה את העובדה שהרבה דברים שונו כדי להאדיר את הצבא, והזדעזעה מזילות חיי האדם בסרט. אני רוצה לציין בשלב זה שניקולסון איננה איזו נפש רגישה ומתחסדת. סרט אחר שהופיע במיטב סרטי 2013 שלה היה "רווח וכאב". הגברת איננה הצופה הרגשנית ביותר.
הטקסט שכתבה ניקולסון לא עבר בשלום. גלן בק, מגיש טלוויזיה ורדיו ברשת פוקס שמזוהה עם הימין האמריקני, פנה לניקולסון בשידור חי ואמר לה שהוא רוצה להטיס אותה אליו, להלין אותה במלון ולהזמין אותה לארוחות יוקרה אם תסכים להתארח בתוכניתו ולהקריא את הביקורת שלה למרקוס לוטרל, שהוא, כמובן, השורד האחרון האמיתי.
מהרגע שבק השתלח בניקולסון – מבקרת קולנוע שכתבה טקסט מנומק וראוי וחטאה רק בכך שלא שיתפה פעולה עם קדושת הצבא – היא קיבלה אין ספור מכתבי שנאה, הטוויטר שלה קרס והמייל שלה עלה על גדותיו באיומים ובקללות.
"השורד האחרון" מפעיל באנשים את הצדדים הקיצוניים שבהם – אולי כי הוא סרט קיצוני בעצמו, וזה שלעצמו לא בהכרח דבר רע – ותוך כדי מונע מהם לחשוב. כי זה מה שסרטי תעמולה עושים.
אני לא יכולתי שלא לעשות הקשר בין התקרית הזו לבין השיח על רדיפת אדם ורטה שמתנהלת כרגע בפול-גז בישראל. עיקר הזעם נגד המורה היא על התבטאות שהייתה-או-שסולפה בנוגע לצה"ל, וברגע שזה מוזכר בשיח כולם מאבדים את הצפון שלהם, ונותנים דרור למקומות הכי קיצוניים והכי מתהלמים שלהם. סרטים כמו "השורד האחרון" הם מבחינתי פתח אל הר הגעש שהוא העיוורון המוחלט לגבי דיונים בנושאים פוליטיים ומדיניים.

נקודת המוצא שהביאה לעשיית "השורד האחרון" וגם להצלחתו, היא הדבר שאני הכי מתנגד לו כי היא מקדשת דבר שאיננו חיי אדם. להפך. הרוחות שאופפות את הסרט הן בדיוק מה שגורם גם לנו לאבד את המצפון, להלן תקרית אדם ורטה, ואני מתקשה לקבל את זה כמשהו לגיטימי. "השורד האחרון" מנגן על שנאה ועל טמטום. כמו הדרך בה משלהבים את הציבור בארץ.
האם צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם? אין לי מושג. מניסיוני בחיל הים היינו לא משהו בתחום הזה, אם להיות כן, אבל קשה לי לענות על זה תשובה נחרצת.
האם השאלה 'האם צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם' היא שאלה לגיטימית גם בכיתת לימוד? יותר מזה שהיא לגיטימית – היא הכרחית. כנראה שאני מכניס את הסרט המטופש של פיטר ברג לקלחת שאין הוא אמור להיות חלק ממנה, אבל אני תמיד משתדל לראות את הקשר בין מה שקורה על מסך הקולנוע ובין מה שקורה מחוצה לו, ואם מבקרת קולנוע בלוס אנג'לס ומורה צעיר בעמק יזרעאל יכולים להסתבך רק בגלל שהעיזו להעלות את נושא הצבא לדיון, אני בבעיה רצינית ואני הודף ממני כל מה שנותן לזה יד. קולנוע כמו זה של "השורד האחרון" הוא בדיוק זה.

אני יודע שחלקכם תאהבו את הסרט. יש בו יותר אקשן מכל סרט אחר שרץ עכשיו, וכולנו אוהבים את מארק וולברג. חיילים וחיילים-לשעבר בטוח יתרגשו ויפעלו מהסרט הזה כי הוא מחוספס ואלים והוא בוודאי יזכיר להם הרבה ממה שעברו ואם יש מתנה גדולה שהקולנוע נותן לנו הוא לראות את החיים שלנו דרך סיפורים של אחרים.
התקריות הצבאיות, הפעולות שהשתבשו, החיים שנלקחו לצורך או שלא לצורך, המעשים הקשים שנעשו מתוך הכרח או מתוך גחמה, כל אלו ראויים לדיון, ראויים לקולנוע, ראויים להישמע. אבל לא ככה. לא באופן שמעליב את הצופה ומכעיס כל אדם שאמור לחשוב – קבוצה שבעקבות משרד החינוך והפחד בעזרתו שולטים ברוב הציבור בארץ, רק הולכת ומצטמצמת. "השורד האחרון" איננו סרט בידורי כמו "שלושה מלכים" או "בלאק הוק דאון". הוא איננו סרט good-times אלא סרט תעמולה שאמור לטשטש לצופיו את כל התפישה ולמנוע מהם לחשוב. למרבה הצער, לפי מה שהולך פה בחוץ, זה הופך להיות קל מדי.

*
הערה לסיום. תגובות לטקסט הזה ישארו בבלוג רק אם הן כתובות בשפה נאותה ואם הן מנסות להעביר נקודה ללא ירידה לפסים אישיים או השתלחות בי, בחברי הבלוג, או בכל אדם אחר. קחו בחשבון.

5685_FPF_00230R

תגובות

  1. יהודה הגיב:

    אני חושב ש'צבא מוסרי' הוא אוקסימורון, אבל זו אינה אמירה רק על צה"ל אלא גם על מוסר. בסופו של דבר, אינסטינקט השרדות גובר על מוסר, הבעיה היא כשהאינסינקט מתמסד. ושוב, לאו דווקא צה"ל. ככלל, מסגרות מכילות את הבעיה הזו.
    ומאוד הזדהיתי עם הביקורת, אבל היא נכונה לכל סרט שמבוסס את התפישה הרווחת. לפופ, באופן כללי.

  2. לירן הגיב:

    ביקורת מופלאה ומעציבה כאחד.
    זו לא ארץ לרגישים, או זקנים.
    בישראל 2014, קלישאות של מיליטריזם רייגני
    הן ה- דבר.

  3. איריס הגיב:

    אתה צודק לגמרי כמובן. בסצינה שהילד רץ לחבק אותו פלטתי נחרה מתוסכלת שהצחיקה את כל שכני לשורה באולם. טוב שהם לא ראו את גלגול העיניים שעשיתי. ועדיין אני אראה כל דבר עם מארק וולברג. פאתטי, אבל זה מה יש… :)))

  4. elkanag הגיב:

    (אני מקווה שלגיטימי שאגיב כאן למרות שראיתי את הסרטים שאציין כאן בצפייה ישירה ולא בקולנוע). ולגופו של עניין. לדעתי האיכות של סרט נמדדת בשני מישורים הראשי והעיקרי- האיכות הבידורית שלו. השני- המשמעות לחיינו אנו. משום מה החלטת שזה אינו סרט בידורי. אם נתנתק כרגע מהמישור ה"פוליטי" הסרט לטעמי העביר חוויה מדהימה של שרידות, כתישה ושחיקה. לא פחות מהתחושות שעוברות בכוח המשיכה, וקפטן פיליפס, למשל, סרטים שהרבה מהקרדיט שלהם הוא ביכולת שלהם להעביר חוויה זו. נחזור עכשיו למישור של הפולטי- רלוונטי. רק אתה מרגיש שהסרט מונע ממך לחשוב. הסרט אכן קיצוני אבל בהחלט ניתן לראות בו גם זרמים שהם לאו דווקא פשיסטים (כמו למשל בכל הסצנה האחרונה בה מודגש הקצר התקשורתי בעקבות אי ידיעת השפה שבמרומז מראה את חוסר השייכות של האמריקאים לאפגניסטאן). למה סרט כמו ג'נין ג'נין נחשב כסרט בעל אמירה פוליטית ראויה, ואילו סרט שמשתמש באותן טכניקות רק בעל אמירה הפוכה נחשב ל,עמולה מהסוג שעדיף לא לראות. בסופו של דבר כל סרט שנוקט אמירה שעשויה להיות רלוונטית לחיים הוא בעל פרשנות שעושה מניפולציה בעזרת המדיום הקולונעי. לא רואה את הבעיה בכך.
    ונקודה אחרונה- הסרט בהחלט לא מנגן על שנאה והתלהמות הוא פשוט לא מנגן על הערכים שלך. אבל להגדיר כל מי שחושב אחרת ממך ונהנה מהסרט כמשלוהב, שונא, סותם פיות וכו' נראה לי מגוחך. (אבל מסכים שהסצנה האחרונה בכפר מפגרת)

  5. tkhr הגיב:

    אתה רשמת שאתה מבין בקולנוע לפעמים יורדים ליותר מידי פרטים קטנים הסרט הזה הוא סרט ממש טוב אני נהנתי מכול שניה ואפילו ראיתי אותו עוד כמה פעמים זה סרט מעניין ומהנה שפשוט כיף לצפות בלי לחקור

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.