• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סיכום 2018: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • בעקבות ״מנדי״: עוד שלושה סרטי טראש-ארטהאוס
  • ״ספיידרמן: ממד העכביש״, סקירה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

"נעלמת", סקירה

19 באוקטובר 2014 מאת אור סיגולי

התחייבות אחת אני יכול לתת כבר מעכשיו: בסקירה הזו לא יהיו ספויילרים. יותר מזה, מכיוון שהמונח ספויילרים הוא, במקרה הטוב, סובייקטיבי, אני לא הולך לדון אפילו בקווים כלליים על עלילת הסרט.
הסיבה לכך היא פשוטה. אני הצלחתי, בזכות עבודה וקשה ואינסטינקטים מהירים, להמנע מכל אינפורמציה על "נעלמת" (Gone Girl) לפני הצפייה. לא ראיתי את הטריילר, לא קראתי ביקורות, ברחתי מדיונים, דחיתי הצעות לקריאת הספר והסתרתי מהפייסבוק שלי כל דבר שעלול להעיד משהו על הסרט. בזמן הצפייה הגעתי למסקנה שזה השתלם, ולכן אני רוצה לשמר את החוויה הזו גם לכם.

זה מאתגר, אין ספק. חלק משמעותי מהאהבה שלי לסרט הזה היא בגלל הבנייה שלו והדרך בה האירועים נפרשים לנגד עינינו, אבל אני מעדיף לכתוב משהו שלא יפגום בהנאה, מאשר ניתוח לאחר הצפייה (מה שיכול להיות שבאמת יקרה בעתיד, על ידי או על ידי עופר). העלילה היא מרכזית במיוחד בסרט הזה, והיא אחד הדברים שהכי הלהיבו אותי, אבל אאלץ לעקוף אותה מהצד בסקירה הזו.

בשנת 1997 השתתף בן אפלק, שנייה לפני תהילת "סיפורו של וויל האנטינג" עליו זכה באוסקר התסריט, בסרטו של קווין סמית', העונה לשם "לרדוף אחרי איימי". זו הייתה אחת הקומדיות החמודות ביותר של הניינטיז, ואחד מהתפקידים הראשיים הטובים של בן אפלק. איימי לא הייתה דמות בסרט, אלא דימוי של מושא תשוקה בלתי מושג. איימי יכולה להיות אישה, עבודה, פרס, הכרה או כל דבר אחר אליו אתה שואף להגיע, וכנראה לא תצליח.
17 שנים עברו מאז אפלק רדף אחרי איימי, והנה הוא משחק בתפקיד הראשי של ניק, גבר הנשוי לאישה הנקראת איימי (רוזמונד פייק. אנחנו עוד נגיע אליה, אל תדאגו). ב-17 השנים האחרונות אפלק הספיק להיות אחד הדמויות המגוחכות ביותר בתעשיית הבידור, להסתבך ברומנים צהובים, להקבר על ידי רכילאים, ואז גם לזכות בפרס המשחק בפסטיבל ונציה, לביים סרט שזכה באוסקר, לקבל את התפקיד של באטמן ולהפוך לאחד האנשים היותר אהודים בהוליווד. "נעלמת" הוא נקודת השיא של זה. בין האיימי שפתחה את הקריירה שלו לאיימי שנוכחת לידו בסרט החדש בכיכובו, זו יופי של סגירת מעגל.

אפלק אולי עושה תפקיד טוב מאוד בסרט, אבל הוא בעיני בכל זאת נקודת החולשה שלו. כי על אף האמינות והזגזוג שעושה הסרט בין דמותו של ניק לבין אפלק האמיתי (בעיקר מבחינת היחס התקשורתי אל שניהם), אפלק לא יכול לייצר מסתורין, ולא נורא מצליח להעביר רבדים. הוא מין שחקן כזה של "מה שאתה רואה זה מה שיש", ובזמן שהסרט עצמו מתאמץ לשוות לניק רגעים של מיסתורין ואפלה, אפלק לא מספק את זה, וזה המקום בו "נעלמת" מעט מפסיד מהכוח שהיה יכול להיות לו. האיזון בינו לבין פייק לא באמת נוכח בסרט, וזו אולי מגרעתו העיקרית.

מכיוון שיש לי לא מעט דברים חיוביים לומר על הסרט, אגע בעוד נקודה אחת שמעט הפריעה לי והיא המוזיקה של הסרט. טרנט רזנור, מנהיג להקת "ניין אינץ' ניילס", שמערכת היחסים שלו עם פינצ'ר התחילה בשלב סיקוונס הקרדיטים הבלתי נשכח של "שבעה חטאים" והמשיכה לשיתוף פעולה מלא ב"הרשת החברתית" (עליו זכה באוסקר המוזיקה) ו"נערה עם קעקוע דרקון", חוזר גם בסרט הזה. טרם הקשבתי לפס-קול במנותק מהצפייה, אבל הרגשתי שהעבודה של רזנור היא פחות מוזיקה ויותר אמבייאנס, כלומר רעשי רקע להגברת המתח. זה אכזב אותי כי הרי ברור לנו משני שיתופי הפעולה האחרונים שלהם שיש בהם יותר תחכום מאשר צלילים מאיימים.
זה הזכיר לי דווקא את "קח את זה כמו גבר", מכל הסרטים, בו גיבור הסרט הוא מלחין מתוסכל לסדרות מתח, וכאשר הוא רוצה לייצר ליווי מוזילי משמעותי, מורידים אותו מזה ומבקשים ממנו "רק צלילים מאיימים. צלילים מאיימים זה מספיק".

אבל הבעייתיות של אפלק והחולשה של הפסקול התגמדו בעיני מול עבודתם המדהימה של שאר חברי הצוות, ובמיוחד שלושה מהם. השילוש הקדוש של הסרט הוא בעיני דיויד פינצ'ר הבמאי, רוזמונד פייק השחקנית, וקירק בקסטר העורך. לא שאני לוקח איזשהו קרדיט מהצלם ג'ף קרוננוות', לאנשי הסאונד, או התסריטאית/סופרת גיליאן פלין, אבל היו אלה שלושת היוצרים שהוזכרו שהקפיאו את דמי, הדביקו אותי למסך וגרמו לי לקצרי נשימה וסחרחורות.

אבל זה עוד גדול ומורכב מרק עבודה טכנית ראויה – מה שהכי פקע את עצבי הוא לא רגעי המסתורין, האימה, האלימות והמתח, אלא דווקא הרגעים בו הוא בוחן את הקשר בין שני אנשים, לאחר שהאינפורמציה כבר נחשפה לנו. המתח ממשיך לחיות ולחלחל ב"נעלמת" גם בנפרד מהעלילה הסבוכה, אלא בדי.אן.איי של חקירת הדמויות והסיטואציה.
אחד ממחוללי המתח הגדולים של הסרט לא היה בעיני "מי עשה מה" ו"מי בסכנה עכשיו" אלא דווקא השאלה המרכזית – לאן הסרט ייקח את עצמו מכאן. זה מה שהופך את "נעלמת" לגדול ועצום לדעתי, כי החרדה גבוהה במיוחד כשהכל כבר כביכול נחשף לנו. ההשלכות וההתמודדות איתן הן הדבר המטריד בסרט, ושם הסרט חושף על מה הוא באמת. להחריד את שלוותינו עם סיפורי אימה על אנשים מופרעים זה דבר אחד, ובשביל זה יש לנו את הרלן קובן (שהסרט הזכיר לי מאוד את ספרו "הנעלמים" שאולי יום אחד יזכה לעיבוד קולנועי כמו זה. אין סיבה שלא).
סרט שמשתמש בכלים הז'אנריים כדי להתייחס באופן כל כך בוגר ומפוכח למערכות יחסים, לאינטרקציה בין בני זוג, לדרך בה אנחנו מנסים לתקן ולעצב את עצמנו בשביל מי שאנחנו חיים אתו עד לנקודת שבירה, זה כבר משהו אחר.

דיויד פינצ'ר הוא, בעיני, אחד מגדולי יוצרי הקולנוע העכשוויים. זה לא אומר שכל סרטיו טובים, ממש לא. זה אפילו לא אומר שכל סרטיו מעניינים. מתוך תשעת סרטיו, אני הייתי שמח למחוק מהזכרון את "החדר" (Panic Room) הלא מסעיר, את "המשחק" המאכזב, את "המקרה המוזר של בנג'מין באטן" שהוא במקרה הטוב משעמם, ואת "נערה עם קעקוע דרקון" שהוא אחת מהאכזבות הגדולות ביותר שחוויתי בקולנוע. אבל את אלו מאזנים "הנוסע השמיני 3", "זודיאק", "שבעה חטאים", "מועדון קרב", "הרשת החברתית" ו"נעלמת", שקשה לי להאמין שמישהו ישכנע אותי שלא מדובר בסרטי מופת.
פינצ'ר בעיקר ידוע כבמאי טכני מעולה, כזה שהשליטה שלו בעיצוב, צילום, עריכה וסאונד, מייצרים קולנוע אפקטיבי ומרשים. אבל אני חושב שמעלותיו של פינצ'ר מגיעות גם בתחומים פחות "טכניים" והם בימוי דיאלוגים, ליהוק והדרכת שחקנים.

קשה להזכר בהרבה הופעות חלשות בסרטים של פינצ'ר, גם בסרטים החלשים בעצמם. זה בכלל לא מובן מאליו. פינצ'ר הוציא רגעי שיא מכמה מהשחקנים הכי מוכשרים, כמו בראד פיט, קווין ספייסי, ג'ייק ג'ילנהאל, אדוארד נורטון, הלנה בונהם קרטר, מייקל דאגלס, סיגורני וויבר וג'ון קרול לינץ' בין היתר. זה לא רק שהוא יודע איך לבחור את השחקנים שלו, הוא יודע גם איך להדריך אותם.
זה בולט במיוחד גם בהתחשב בכך שפינצ'ר עובד עם עורכים שונים ותסריטאים שונים מתחילת הקריירה שלו, ועדיין ישנו איזשהו תו תקן בעבודה שלו עם שחקנים שמעיד שכנראה העניין נעוץ בו.
ב"נעלמת" יש מספר רב של דמויות מכל מיני סוגים, מעמדות ואפיונים. כל אחת מהן מגולמת על ידי שחקן שעושה עבודה מעולה בין אם בתפקיד מרכזי ובין אם בכמה סצנות בודדות. טיילר פרי, למשל, מבריק בתור עורך דין. ניל פטריק האריס מוציא צד שמעולם לא ראיתי אצלו. קארי קון וקים דיקנס מביאות אנושיות רבה לסרט שבקלות יכל להיות מעשייה על רוע ותו לא. ומישהו זיהה את פטריק פיוג'יט, גיבור "כמעט מפורסמים", בתפקיד השוטר הספקן?

"הרשת החברתית" היה נקודת השיא של פינצ'ר בעבודה עם שחקנים, בעיני, אבל "נעלמת" לא נופל ממנו. גם בבניית סצנות הדיאלוגים שבהן כל קאט כל כך נכון שאפילו ברגעים "שגרתיים" הסרט מרגיש כמו תער מושחז, אבל גם כי הוא מצא לנכון להבריק בתפקיד הנשי הראשי, שבעיני מצדיק ייסוד קטגוריית ליהוק באוסקר, ולהעניק אותו הישר למלהקת הקבועה שלו לאראי מייפליד. חוץ מזה, הבחירה ברוזמונד פייק אדירה במיוחד אם לוקחים בחשבון את הסיפור שמאחורי ההפקה.
הספר "נעלמת" היה רב מכר מטורף ולכן קניית זכויות ההסרטה היו עניין של דקות. מי שבסופו של דבר הניחה ידיה על הזכויות היא זוכת האוסקר ריס וויתרספון, שכמובן חמדה לעצמה את התפקיד הראשי, ובידיעה שזה יהיה תפקיד חייה. וזה בהחלט היה יכול להיות.
ווית'רספון הגישה את הפרוייקט לפינצ'ר והוא הסכים לביים, אבל לא חשב שהיא הליהוק הנכון לדמות של איימי. שזה בכלל קטע גדול. תחשבו ששחקנית זוכת אוסקר ומפיקה חזקה מגיעה אליכם עם פרוייקט חלומותיה ואתם אומרים לה "סבבה והכל, אבל זה לא מגיע לך". ווית'רספון, באקט שמעורר משהו בין כבוד והערצה, הבינה שטובת הסרט מעל לכל והסכימה להפיק אותו בכל מקרה. זה, אגב, הופך את "נעלמת" לדבר הטוב ביותר שוויתרספון אי פעם עשתה.

ואז הגיעה רוזמונד פייק. אני התאהבתי בה כאשר ראיתי אותה בפסטיבל חיפה 2009, בסרט "לחנך את ג'ני". כל תשומת הלב אמנם הגיעה אל קארי מאליגן (וראינו מה יצא מזה), אבל בעיני פייק הייתה הדבר הכי טוב בסרט ההוא. מאז השחקנית הבריטית בת ה-35 השתתפה בהמון סרטים, כמו למשל "איזה מין שוויון", "הסיפור על פי בארני", "זעם הטיטאנים", "ג'ק ריצ'ר" וכמובן "סוף העולם". היא מעולם לא הייתה גרועה, אבל קצת נראה שיש לה רק טריק אחד בשרוול. שהיא הבחורה הנאה והחריפה הזו, שנראית שברירית אבל יכולה לדאוג לעצמה, ולא תוותר בדרך על להיות איזושהי פנטזיה נשית שלא באמת קיימת במציאות, ולי התחיל לרדת ממנה.
זה נפסק השנה.
קשה להסביר כמה מדהימה פייק בסרט, ואני כבר מתכונן למפח הנפש של האוסקרים השנה, בו יתברר שלא תזכה בקטגוריית השחקנית הראשית (כרגע המתמודדת המרכזית מולה היא, מה רבה האירוניה, ריז וויתרספון). אם יתברר שאני טועה, אצא במחולות. בינה לבין פטרישיה ארקט ב"התבגרות" אני מבחינתי סגרתי את קטגוריות המשחק הנשיות השנה. שלא נדבר על זה שעדיף שאחרי שני הסרטים האלה, עדיף כבר למהר ולסגור את 2014 כשאנחנו עוד בשיא.
מצד שני, רק התחלנו.

על הבנייה הסיפורית של הסרט לא ארחיב כי הבטחתי, וגם בנושא האשמת הסרט במיזוגניה אתחמק מאותן הסיבות בדיוק. רק אגיד שאני לא מסכים עם זה כלל, אבל זה לדיון אחר.

"נעלמת" הותיר אותי על קצה הכסא מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. גם ברגעים בהם נדמה שהסרט עבר למסלול שאיננו מותחן נותרתי חסר נשימה. מעבר לכך, מה שהכי משדרג את הסרט הוא העובדה שמעבר לעלילת המתח שלו, מדובר באחד הסיפורים הכי מעניינים על נושא הנישואין. לאחרונה ראינו לא מעט סרטים המביאים תמונה מלאת רבדים של חיי הזוגיות, מ"לפני חצות", דרך "The One I Love", "אלינור ריגבי", "גברים, נשים וילדים", "גט" ואפילו שטות כמו "סקס טייפ". אבל אף אחד מהם לא נכנס למקומות האפלים והחותכים של "נעלמת".

ידענו כבר משלב הקרדיטים ש"נעלמת" יהיה מרשים טכנית. מה שאני לא ידעתי זה כמה הסרט הולך להדהים באופן בניית סיפור, מעבר בין גיבורים ונקודות מבט, וכמה מתח אפשר להכניס אפילו לסצנה בה גבר ואישה יורדים במדרגות ביתם הפרברי. הסרט הזה ממשיך לחיות בראש שלי כבר כמה ימים לאחר הצפייה, ואני בטוח שיישאר שם עוד זמן רב. "נעלמת" הוא לחלוטין אחד מסרטי המתח הטובים ביותר שראיתי.

gone girl

תגובות

  1. Roy An הגיב:

    "נעלמת" הספר הוא ללא ספק אחד מספרי המתח היותר טובים שיצא לי לקרוא, והרבה מהצלחת הסרט היא בזכות זה. קראתי אותו כשאני בטוח שזה עוד ספר מתח שגרתי, אבל מצאתי ספר מתח מפואר, שכמו הקלישאה, לא הצלחתי להפסיק לקרוא. כשקראתי את הספר כבר ידעתי שפינצ'ר עומד לביים אדפטציה קולנועית שלו, עם בן אפלק בתור ניק, אבל מדהים כמה שני אלו מתאימים לספר כמו כפפה. אני לא מצליח להעלות על הדעת במאי מתאים יותר לביים את "נעלמת" מאשר פינצ'ר (שאני לגמרי מסכים איתך לגבי היותו אחד מגדולי הבמאים בעולם), ושחקן שהוא יותר ניק מאשר בן אפלק. אני לא אוהב את אפלק בשום צורה, אבל קשה מאוד לתאר מישהו אחר בראש כניק חוץ ממנו. לא היה שמח ממני לגלות שאכן החיבור הזה בין פינצ'ר ופלין הוליד סרט ענק. אתה חושב שיש סיכוי לאוסקר, חוץ מעומדות (זכייה) של רוזמונד פייק?

  2. hamlet הגיב:

    סקירה מעניינת לסרט חזק.
    בכ"ז מומלץ לקרוא את הספר.

  3. Shai הגיב:

    On one hand it is a very good film,which keeps you sitting on the edge of your seat. The way the media is protrayed, as something that has influence of the way we percive things or as something that can get out of contest, when presented by the media,all media is something that is done without been overdone,Fincher simly present it as part of current life

    On the other hand I had problems with 2 issues as they are presented in the film: One is Mariage/relationship which is hard work,something I think is true, but the basis for a good marigae/relationship is love. Mariage are presented in the film as world of manipulation and without any love. It a question of survival without been eaten by the other person. A world where the strongest will survive and the weakest will have to live by the rules of the stronger one. It is a cold and maniplative world,full of lies and deception. Another issue I had problem with is how the main female pratoganist is been portrayed. She is portrayed as a B****, with a capital letter and with no redeaming carachters to soften that image. In a major American film, this is a dangerous. Films do tend to shape our image about a lot of things and portraying a main female in such way, in a major American production, may enforce the image some people have about women. It is a dangerous path to go through

  4. mortgageforensics הגיב:

    להגיד שהסרט היפנט אותי ואת אשתי זה אנדרסטייטמנט. עברו יומיים ואינני מסוגל להוציא אותו ממחשבותיי. עבורי – ללא ספק, סרט המתח הגדול בעשרים השנים האחרונות.

  5. נ הגיב:

    הרבה זמן עבר מאז שיצאתי כל כך מבולבל מסרט. אני חייב לומר שסחף הביקורות החיוביות מאד די הפתיע אותי. אני חושב, כמו כולם, שהסרט עשוי למופת. דיויד פינצ'ר ממשיך בקו הבימוי שהוא פיתח מאז זודיאק, בימוי וירטואוזי שמצליח לא למשוך לעצמו יותר מידי תשומת לב ( לעומת תחילת הקריירה שלו, שגם היא נפלאה). הבימוי, העריכה, הפסקול, והליהוק( דבר שלא מדברים עליו מספיק בהקשר לסרט) הם ברמה הגבוהה ביותר. לפינצ'ר יש עולם קולנועי משלו, בו הדמויות נמצאות תמיד בחשיכה( נפשית ופיסית) וכולו צבוע בגוונים חומים. והאמת שתמיד כיף לחזור לעולם הזה.
    ועם זאת, לסרט יש בעיה אחת שאני מופתע שרבים לא רואים בה בעיה.

    ( ספוילריים מכאן והלאה)

    אימי דאן היא לא ממש דמות. כלומר, ככך שהסרט מתקדם אנחנו פחות ופחות יכולים להבין למה היא עושה את מה שהיא עושה. ההצדקה היחידה לכל מעשה או תגובה שלה היא: היא פסיכופטית, אז אי אפשר להבין אותה. אבל זאת לא באמת תשובה. התשובה לשאלה מדוע דמות עושה משהו לא יכול להיות ככה. מצד אחד היא קרה ומחושבת, ולא אכפת לה מניק, מצד שני היא מתעצבנת על הבחורה שאיתה הוא בגד. העובדה שהיא העמידה פנים לאורך הקשר שלהם לא נותנת לנו שום מידע עליה מלבד העובדה שהיא שקרנית. למה היא נשארת בקשר איתו? למה בשלב מסויים אכפת לה, או היא אומרת שאכפת לה מה הציבור יגיד? אין תשובה. איימי דאן היא דמות פחות מנומקת מאנטואן שיגור.

    וזאת לא בעיה קטנה. למעשה אני חושב שזה ממש מקלקל את הסרט. החלק הראשון של הסרט, הוא מופתי, מהעבודות הטובות ביותר של פינצ'ר. אבל מהרגע שאנחנו מבינים מי זאת איימי הסרט יורד מהפסים. כי כמה אפשר לעקוב אחרי דמות שאין לי מושג מה מניע אותה ומה היא רוצה? למשל, זה מצחיק שהיא משנה את תאריכי ההתאבדות שלה בלוח שנה, אבל זה לא מובן. כן זה בידור טוב, אבל זה חסר עומק, חסר הצדקה.

    החלק האחרון של הסרט מאבד את כל העוקץ שלו בגלל חוסר היכולת להבין את איימי. זה אמור להיות חלק כמעט פארודי, מין זוגיות מהגיהנום. אבל שוב, חוץ מהעובדה שהיא מופרעת והוא מפחד, אין לזה באמת אפקטיביות, זה לא עוד ברמה הסמלית כי היא כוח טבע ולא ייצוג של דמות שקרובה לנורמליות. כל החלק השני הרגשתי שאני מבין מה הסרט אמור להיות, או מנסה להיות, אבל זה פשוט לא קורה.

    אני לא קראתי את הספר. אבל לאורך כל החלק השני חשתי שאם איימי לא הייתה מתויגת באופן כל כך מובהק וחריף כפסיכופטית אלא כאישה שמנסה לשרוד בכל מחיר, וכן היא הולכת רחוק אם זה, אז זה היה יכול להיות סרט מעולה באמת. וחבל, כי מכל בחינה אחרת זוהי יצירה נהדרת.

  6. תם הגיב:

    זה ללא ספק הסרט מיין סטרים הכי פניסטי שראיתי בחיי.

    [יש מצב לספויילר]
    לאורך כל הסרט היה אפשר להפשיט את פייק, סצנות עירום תמיד תורמות לקידום סרט.
    אבל לא משנה כמה הסצנה דרשה את זה והיה אפשר לתרץ שהתסריט דרש פטמה, לא קיבלנו אפילו הצצה…
    מה שכן קיבלנו זה את הזין של אפלק. בתקופה בה מפשיטים את כל השחקניות הכי טובות בהוליווד
    סתם כדי שתיהיה התנחתה של ציצים באמצע הסרט, וסדרות טלוויזיה הפכו לפורנו רך, הסרט הזה באמת מיוחד.
    חוץ מזה הדמות של פייק היא באמת חזקה ותורמת למין הנשי יותר מכל דמות אישה חזקה, קשת יום,
    שסבלה כל חייה מגברים אבל לא יכולה לחיות בלי הגבר שלצדה.
    הדמות של אפלק בסוף הייתה כל כך חסרת אונים שהוא ממש הזכיר אישה עגונה שמתחננת לגט!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.