• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

סקירה משולבת: "אסירים" ו-"3096 ימים"

5 באוקטובר 2013 מאת עופר ליברגל

זהו כנראה הטרנד הקולנועי הגלובלי המפתיע והאפל ביותר בכל הזמנים: גל של סרטים ממקומות שונים ברחבי הגלובוס שמתחילים בחטיפת ילדות ואז עוברים לכליאת אנשים, לאו דווקא רק הילדות, במרתף. מה שהחל עבור הקהל בארץ עם "מי מפחד מהזאב הרע" המקומי (אליו ניתן לצרף גם את "הנוער" העוסק בחטיפה של נערה ולא של ילדה), המשיך לא מזמן עם "אסירים" האמריקאי, המזכיר מאוד בעלילה שלו את "מי מפחד מהזאב הרע" אבל בעצם מציע חוויה שונה לגמרי. ועכשיו מגרמניה מגיע סרט המבוסס על סיפור אמיתי אשר התרחש באוסטריה, שנקרא "3096 ימים". הנושאים אולי דומים, אבל הטיפול בהם מגוון.

אסירים
Prisoners

כנראה שאין דרך להתחמק מזה, אז נתחיל עם העניין שכולם מדברים עליו: העלילה של "אסירים", סרטו האמריקאי הראשון של הבמאי הקוויבקי דני וילנב ("האישה ששרה"), מזכירה את עלילת מי מפחד מהזאב הרע. הסיפור נפתח עם חטיפה של ילדות, עובר דרך מעצר ושחרור מהיר של חשוד ולאחר מכן אב של אחת הנעדרות חוטף את החשוד ומתעלל בו; אנחנו עוקבים גם אחרי השוטר המנהל את החקירה. שני הסרטים הם, במידה רבה, סרטי מתח. אבל כאן מסתיים הדמיון. מדובר בסרטים הרחוקים זה מזה כמרחק ישראל מאמצע ארה"ב.

באופן בולט, הסרטים שונים מאוד בסגנונם. הסרט הישראלי מלא בהומור שחור וברוב אורכו משיג את אלמנט המתח על ידי השהיית ההתמקדות בעלילה וחשיפת הפתרון. ב"אסירים" אין הומור ויש הרבה דרמה בתוך המשפחה ובין דמויות, ועלילת המתח היא בסגנון ספרות הבלש – עמוסה בפיתולים ותפניות. אם כי, הודות לבניית סיפור טובה, כל הכלים לפתרון התעלומה מונחים מול הצופה כבר בהתחלה, רק שמעטים מן הצופים יצליחו לחבר את הכל כבר בשלב המוקדם.

חשוב לא פחות הוא ההבדל התמטי. הסרט הישראלי דן בעיקר בנקמה כדבר חסר תכלית, ביחסים האלימים בין אדם לזולתו. נושאים אלו עולים בסרט האמריקאי, אבל הוא מתעניין הרבה יותר במערכת יחסים שבין אדם לעצמו ובין אדם לאלוהיו. שני הסרטים הם קודם כל בידור, אבל בעוד "מי מפחד…" הוא סרט שברמת העומק שלו הוא כתב האשמה כלפי האופי של החברה, ב"אסירים" יש מימד של חשבון נפש.

כעת אתייחס ל"אסירים" כאל סרט העומד בפני עצמו. הרבה מן הקדרדיט להצלחת הסרט צריך ללכת לתסריט שכתב אהרון גוזיקובסקי: כמו ברומן בלשי קלאסי, המערכה הראשונה של הסרט מכילה את כל תפניות העלילה, אך מבלי לבאר אותן, כך שהמתח נשמר עד הסוף וכל פרט קטן שהופיע בסרט הופך לבעל משמעות. במעט מן המקרים מדובר במשמעות סימבולית בלבד, לרוב הפרטים הללו מהווים מפתח בפתרונות העלילתיים. פתרונות אלו הם בו זמנית מפתיעים ומתקבלים על הדעת, שכן הם היו לנגד עינינו מן ההתחלה, או כמעט למן ההתחלה.

אני אומר כמעט, כי בטרם הסרט פונה לעלילה שלו – תיאור חטיפה של שתי ילדות – הוא מציג לנו בניית דמות: אב ובנו המתבגר במסע ציד. האב אומר תפילה לפני שהבן יורה בצבי. לאחר מכן, האב מסביר לבן שלו כי תמיד צריך להיות מוכן לכל. אסון טבע או מלחמה עשויים לבוא. זה מסר שעבר לו מאביו. יש כאן שילוב של ערכים אמריקאים רבים – מסורת משפחתית, אמונה באל, קשר לטבע, התכוננות לכל מצב. אבל בעיקר יש כאן אלימות, ישירה ומרומזת. התחושה כי היחיד עומד לבדו מול כל העולם. כי היחיד הורג יצור אצילי על מנת לאכול אותו (בסצנה העוקבת). הדבר לא רק בונה את הדמות הראשית בסרט, של אב המשפחה אותו מגלם יו ג'קמן, אלא גם את הנושאים בהם הסרט דן דרך מספר רב של דמויות. בראש ובראשונה, מערכת הגומלין בין האדם לאל ומכן השאלה – אם יש צורך בהודיה לאל כאשר הדמויות מנצחות בקרב או בסיטואציה, מה קורה כאשר הן מפסידות? איזה צד של האמונה שלהם, או של האלימות שלהם, ייחשף?

הנושאים הללו עולים בסרט במספר דרכים, חלקן ישירות עד פשטניות, חלקן מורכבות יותר. אבל לשנייה הם לא מפריעים לעלילה, שמתקדמת בקצב די מהיר, על אף שהיא בנויה בשני מישורים מקבילים. מישור אחד הוא של עלילת מתח, המובלת לא רק על ידי דמותו של ג'קמן אלא גם על ידי דמות של בלש (ג'ייק ג'ילנהול) שמוגדר בסרט כמי שפתר כל תיק חקירה עליו הופקד. מה שלא מונע ממנו לא לשים לב לפרטים מהותיים מספר פעמים בסרט. פגם זה פוגע מעט באמינות של הסרט, אבל גם תורם לבניית דמותו של הבלש. ומדובר באדם המשוכנע כי הוא ערכי ויעיל במקצוע שלו, אבל חוטא בחטא הגאווה ויגלה בסרט את חולשתיו. אל דאגה, זהו רק חלק קטן מן ההתפתחות בתיק ובתיקים השונים בסרט אשר נחשפים בעקבותיו.

מישור שני הוא היחסים הדרמטיים בין הדמויות. ככל שהאב מתמקד בחיפושים אחר בתו, בעיקר על ידי התעללות בחשוד במעשה וכליאתו בבית כלא מאולתר, הוא מאבד קשר עם אשתו (מריה בלו) ובנו. גם הקשר עם חברו הטוב (טרנס האוורד) שגם בתו נעדרת, עובר עליות ומורדות. וגם לדמות זו יש מערכת יחסים שמשנה דינמיקה עם אשתו (ויולה דיוויס). באף אחת ממערכות היחסים המוצגת בסרט – בין בני זוג, חברים, בני משפחה, הורים וילדים – האהבה לא פוחתת. רק הטון משתנה, מול אילוצי המציאות ומול השינויים ביחס לעולם ואל, בין אם מדובר באל נוצרי או בכוח לא מוגדר שמוביל את העולם. לא מדובר בסרט דתי, אלא בסרט על אנשים מאמינים ומאמינים פחות – לא רק באל, אלא גם בעצמם.

מימד נוסף של הסרט קשור בשמו, "אסירים". ניתוח מלא של כל המשמעויות של השם ניתן לעשות רק בסיום הסרט, אחרי חשיפת כל הדברים אליהם הוא מתייחס – ועם הרבה ספוילרים. לכן אציין גם שבמוחי חלפה המחשבה כי ניתן היה לקרוא לסרט באותה מידה "אסירים וסוהרים", אבל מהר מאוד הבנתי כי בעולם של הסרט, הסוהרים הם גם אסירים של המאסר שהם כופים. כל דמות בסרט בסופו של דבר כלואה בתוך גופה, יחד עם השדים של המעשים שלה ויחסה לשאר העולם ולאל.

בסופו של דבר, מבלד התסריט המהודק, תורמים לסרט הבימוי הסוחף של וילנב וגם צוות שחקנים שכבר ציינתי, שמכיל כמה מן השמות היותר טובים בתעשיה האמריקאית. בנוסף, הסרט מצולם על ידי רוג'ר דיקינס, אשר הופך כל סרט שהוא נוגע בו לחוויה אסתטית מרשימה. כל הסיבות הללו הופכות את "אסירים" להפתעה חיובית ולצפייה מרתקת, בטח בשנה בה רוב התוצרים ההוליוודים התקשו לענות על הציפיות מהם.

3096 ימים
3096Tage
3096

אחד מן הדברים המשותף הן ל"אסירים" והן ל"מי מפחד מהזאב הרע" הוא המקום הקטן מאוד בתוך הסיפור, הניתן לילדות אשר חטיפתן בעצם מניעה את העלילה. הן מתפקדות כמעט כסוג של מקגאפין – פריט המניע את העלילה אבל אין לו חשיבות מעשית. לצופה איכפת מהן כי הם ילדות קטנות, אבל הסרטים מראים מהן מעט מאוד ובונים את דמותן באמצעים דלים, או בכלל לא. והן הקורבן הגדול ביותר של החטיפה. הן אלו אשר לא נשמע קולן. "3096 ימים" מתקן את התמונה, בסרט אשר לא רק מתמקד בחטופה, אלא גם בסיפור מזעזע, אמיתי ומפורסם למדי: סיפורה של נטשה קמפוש, שנחטפה בגיל 10 והוחזקה בשבי במשך הזמן שמצוין בכותרת. על מנת לחסוך מכם את המחשבונים: כשמונה וחצי שנים.

הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של קמפוש, אבל מרשה לעצמו לשלב גם פרטים מן החקירה, פרטים אליהם פחות הייתה מודעת, כך שהוא יוצא לפעמים מן האיזור בו הייתה כלואה – מרתף קטן במשך רוב הזמן, ומאוחר יותר גם חדרים אחרים בביתו של החוטף, גינה וחופשת סקי אחת. אבל בגדול זה נשאר סרט על שתי דמויות: חטופה וחוטף. פסיכופטים, אמיתיים או לא, הם דמויות שתמיד סיקרנו את הקולנוע, כמו גם סיפורי התבגרות. אך השילוב של שניהם הוא אתגר גדול, בסרט שצריך להיות מעניין דרמטית למרות שרוב הזמן (כלומר משך של 8 שנים) ההתפתחות היא נורא איטית. בטח כשצריך לנהוג ברגישות כלפי הגיבורה ולא להרתיע את הצופים ביותר מדי זוועות. הסרט מנסה להיות נגיש ככל הניתן ולא גולש למחזות של אימה, המתבקשים מן הסיפור.

המשימה לייצר סרט עלילתי מעניין מן החומרים האלו היא משימה קשה, כאמור, אך אפשרית; אבל הבמאית שרי הורמן והתסריטאית רות טומא הצליחו בכך רק באופן חלקי, מכמה סיבות. ראשית, הסיפור אכן חוזר על עצמו לא מעט והדמות של החוטף נותרת לא פתורה. התוצאה היא שיש לא מעט חלקים מטרידים בסרט, אבל בשלב מסוים הוא כבר הופך לסוג של שגרה, הנקטעת מדי פעם לטובת עוד סצנה עם התפתחות חדשה.

פגם חשוב אחר של הסרט הוא הבחירה בשפה האנגלית כשפת ההתרחשות, לא בחירה טבעית לסרט גרמני המתרחש באוסטריה. גם אם ברור כי השיקולים הם מסחריים, הבחירה הזו פשוט פוגעת בסרט, שכן יש בו מימד חשוב של למידת שפה ותקשורת באמצעות שפות שונות, אפילו אם הוא נותר רק כחלק מתהליך למידה של הגיבורה. עד כמה שזה טבעי לראות שימוש באנגלית בסרטים, בסרט הזה החלטה זו צרמה במיוחד.

"3096 ימים" הוא לא סרט רע ולמי שמתעניין בסיפורים אמיתיים קשים, או במקרה הספציפי הזה, הוא בוודאי יספק את הסחורה. אבל בשורה התחתונה, הוא פשוט לא סרט טוב כפי שיכול היה להיות. אולי דווקא בגלל שהוא מתייחס בכבוד למקרה האמיתי עליו הוא מבוסס. אולי בגלל שדרוש למקרה הזה יותר מבמאית טובה – דרוש יוצר גדול באמת.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.