• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״הקיר״, סקירה

27 ביולי 2017 מאת אורון שמיר

לא פשוט בכלל לכתוב על ״הקיר״, סרטה של מורן איפרגן שמוצג בימים אלה (וגם בחודש הבא) בסינמטקים. היצירה התיעודית החלה את דרכה בפסטיבל דוקאביב בחודש מאי, אז כתב עליה עופר ושם גם זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר. את הקרנתו של הסרט בפסטיבל קולנוע דרום פספסתי בגלל תאריך ההגעה שלי לשדרות (ולישראל), וסוף סוף צפיתי בו כשהיה כבר עטור תהילה, במסגרת אירועי ״ליבי במזרח״ בסינמטק תל אביב. זה היה כבר לפני חודש (בדיוק אפילו), מאז מוצג הסרט בסינמטק תל אביב, אבל עדיין לא הצלחתי להתנסח באופן שיביע במילים את החוויה הרגשית שעברתי. גם הטקסט שלפניכן ולפניכם לא קולע עד הסוף לתחושותיי, אבל זה הכי טוב שהצלחתי כרגע ואני בכל זאת מפרסם אותו כיוון שהייתי מאוד רוצה לעודד צפייה בסרט כל עוד אפשר לחוות אותו באולמות.

אולי זה דווקא לטובה שלא ראיתי את ״הקיר״ באחד משני הפסטיבלים הראשונים שהוקרן בהם בארץ. שמעתי עליו מספיק כדי לעורר סקרנות, אבל הגעתי אליו באמת מוכן בזכות יוזמת ״קצרים ויוצרים״, ערבי מחווה של ביה״ס סם שפיגל לבוגריו ובוגרותיו. הוא התקיים כשבוע לפני ההקרנה בה צפיתי סוף סוף ב״הקיר״, וכלל את ״אחותי ריקי״ מימי לימודיה של היוצרת בבית הספר, וכן את סרטה הקצר ״חופשת לידה״, אותו יצרה במסגרת פרוייקט המחווה לדוד פרלוב ״עקבות בירושלים״. שני הסרטים אמנם שונים מאוד מ״הקיר״, אבל אפשר לראות בהם כאבני יסוד ליצירת הביכורים של הבמאית. הראשון מכיוון שיש בו היכרות עם דרכי הפעולה והחשיבה של דמות שיכולה להיות מעין מראה או משלימה לגיבורת ״הקיר״ (שלא במקרה הן היוצרת ואחותה), והשני בזכות פיתוח שפה קולנועית אשר השתכללה או זוקקה בסרט המאוחר מבין השניים. לרגע לא הייתי מוכן להרס שזרע בליבי ״חופשת לידה״, תיאור פרלובי (הצצה מן החלון וקריינות נוגה אך מפוכחת) של היוצרת את הדיכאון אחרי לידה בו הייתה מצויה. אבל אז הוקרנה סצנת הפתיחה מתוך ״הקיר״ וכבר הבנתי שלמרות שכנראה לא יהיו לי כלים להתמודד עימו, זו עדיין חוויה שאני מעוניין לעבור.

״הקיר״ נפתח כשאנו מביטים על רגליים ההולכות במורד מדרגות ושביל מרוצף, כשברקע נשמעת הודעה קולית מלאת דאגה. זווית הצילום יוצרת תחושה של מבט שפוף המסתכל רק עד קצה הצעד הבא שלו, והתוכן של ההודעה המוקלטת כאילו הופך כל פסיעה לכבדה וקשה יותר, עד שהרגליים והמצלמה (וגם אנחנו הצופים והצופות) נתקעות בקיר. ולא סתם קיר, ה-קיר, כלומר הכותל המערבי. אבל המשמעות הסימבולית של להיתקע בקיר גדולה בסופו של דבר מכל משמעות אחרת של הקיר הספציפי הזה, למרות שהסרט בהחלט מציג כמה וכמה מהן – מרגעי קודש פרטיים ועד שמחות או חגים ומועדים לאומיים, מדמויות שמגיעות לבקש או באות לקחת, מטרנס-דתי עמוק ועד שגרת איסוף הזבל במקום.

נדמה לי שכל צופה יתמקד בפן אחר של הסרט/הכותל הנוגע לו, כשם שעופר כבר דן בטקסט שלו בקשר בין האישי לציבורי בעניינים תאולוגיים או לאומיים. כיוון שעבורי הסרט הציע סיור במקום חדש לי, אתמקד בעיקר בקשרים ובקצרים שנוצרו בין הפסקול והתמונה. בעוד הסאונד של ״הקיר״ ממשיך להיות מורכב משברי שיחות או הודעות מוקלטות, התמונות מציגות את שגרת הכותל המערבי כפי שתיעדה אותו היוצרת במשך חודשים רבים. הפסקול והתמונה אינם מסונכרנים, כלומר הדוברים בסרט כמעט ואינם נראים בו, אלא רק דימויים שהופכים לסמליים ומתקשרים לתוכן הנשמע. ומן הנשמע אפשר ללמוד כי משפחתה וחבריה הקרובים של גיבורת הסרט מודאגים ממצבה, בכל התחומים, בדגש על זוגיות במשבר. למעשה, במהלך הסרט אפשר ללמוד כי הדמות המרכזית בו, שאינה נראית ובקושי נשמעת (היא בעיקר מאזינה לאחרים), לא סתם מבלה יותר ויותר זמן במקום אליו באים כדי לספר לו את הצרות ומשאלות הלב בעזרת פתקאות. כולל תשובה לתהייה איך זה שלא נגמר אף פעם המקום לפתקים של כולם.

בעיניי, חשובה ההפרדה בין הבמאית לבין גיבורת הסרט. למרות שהסיפור של שתיהן כנראה זהה, כמה מההחלטות האמנותיות שנלקחו בסרט מבדילות ביניהן. מצד אחד, יתר הדמויות המקיפות את הגיבורה מדברות אליה ועליה ותוכן השיחות עוסק במה שעבר על היוצרת בחייה האישיים באותה התקופה. מצד אחר, העובדה שהיא עצמה לא נראית בפריים ובוחרת שלא להראות גם את יתר הדוברים (כולל את בן זוגה לשעבר), מנקים את הסרט מגוונים צהבהבים שהעכירו את מרבית תשומת הלב שקיבל בעת שנחשף לראשונה. מורן הבמאית הדוקומנטרית אינה אותה מורן אחת שנפרדה מבן זוג מפורסם בכותרות, ממש כשם שכוכבי קולנוע אינם מי שהם על המסך או על דפי העיתון. או כשם שהכותל המערבי, שנמצא בכותרות לאחרונה גם אם לא באמת ירד מהן באלפי השנים האחרונות, מכיל משמעויות שונות עבור כל אדם ואדם.

השם מורן, או ״מורי״ בכינוי חיבה, חוזר בסרט לא רק כשמה של הגיבורה. זהו גם שמה של הדוברת בהודעה הקולית המושמעת בפתיחה, חברתה הטובה של היוצרת. במציאות אפשר לומר שזהו רק צירוף מקרים, אבל בסרט העובדה הזו הופכת את מורן החברה למעין קול נוסף של מורן הגיבורה, סוג מונולוג פנימי של הדמות הראשית עם עצמה. ברגעים שהיא באמת משוחחת עם יתר הדמויות, הרחבה במתחם הכותל שנקראת ״עזרת נשים״ הופכת לפתע לעזרת נשים פר אקסלנס. גם הנשים שרק נראות בפריים בעצם עוזרות לה מעצם היותן, בין אם כשהן מתנגדות לחוקי המקום האוסרים עליהן לשיר (כלומר להיות עצמן ברגעים של רגש מציף) או דווקא במנהג שהופך לסימבולי באופן שובר לב – הליכה לאחור עם הפנים לקיר.

בשלב מסויים הבחנתי שערוץ התמונה, המציג רק את מה שהגיבורה רואה, מתמקד בעיקר בנשים. הגברים נותרים ברקע וכמוהם גם הכותל המערבי. אחת הסיבות שאני הולך לקולנוע היא כדי לראות את העולם דרך עיניו של מישהו אחר, או מישהי אחרת. לא סתם לשמוע עוד דעות, לא רק להיחשף לנושאים שלא הייתי נתקל בהם מיוזמתי, אלא ממש לחוות איך זה להיות לא-אני. אבל הסיבה שאני מוכן לחוויה הזו נובעת מסיבה נוספת שקשורה לאהבת הקולנוע – היותו מקום מוגן, שבו הכל קורה רק על המסך או בתוך הראש של הצופה, מה שמאפשר להיטמע מבלי החשש להינזק במציאות. ״הקיר״ לוקח את הסיבה הראשונה לקיצוניות, ובמקביל מפורר לאט וכאילו בלי ששמתי לב את השנייה. אין זה פלא שבסיום חשתי כאילו הסרט גרם לי לשתי רעידות אדמה בכל הגוף, קולנועית ותמתית.

העובדה שהנראטיב של הסרט מוגש באמצעות הסאונד ולא התמונה מחזיקה את הצופה בקשב מסוג אחר. ערוץ השמע מספר את הסיפור של הגיבורה, אבל עושה זאת דרך שיחות שבהן היא רוב הזמן רק בתפקיד המאזינה ורק לעיתים רחוקות הדוברת. כך אפשר ללמוד עד כמה גיבורת הסרט גם היא סוג של כותל – הקיר התומך של המשפחה המורחבת שלה, בזמן שהמשפחה שבנתה לעצמה מתפרקת. כולם דואגים לה ואומרים שהם תומכים שלא תיפול, אבל גם נשענים עליה, מטמינים אצלה את צרותיהם. זה בולט במיוחד ברגע בו הגיבורה מודיעה לאחותה (אותה אחות מסרט הסטודנטים שלה) על פירוד מבן זוגה, ומוצאת את עצמה מנחמת את זו שסיפרה לה המשבר במקום להיפך.

התמונות שממלאות את המסך על רקע השיחות הן אלה שעוזרות לטעון אותן ברבדים נוספים. לעיתים החיבורים סותרים את המסופר, כלומר מהווים ניתוקים, ולפרקים גם נוצר סנכרון בין הפסקול והתמונה. למשל כשאמא של הגיבורה מדברת איתה על טיפוח והמצלמה צדה רגע קודם גברת שתכשיטיה בולטים. התזמון מצביע על כך שממש כשם שהאם דואגת לבתה ורוצה בטובתה, כך הבת יודעת מה היא הולכת להגיד עוד לפני שהדברים נאמרים. אמנם סביר להניח שהאפקט הושג בעריכה, אבל בעזרת הכלי הקולנועי הזה מצליחה היוצרת לספר מחדש את סיפורה באופן השולט בגורלה ממש כפי שהיא מחזיקה בכף ידה לא רק את המצלמה אלא גם את הצופים.

למעשה, האיחוד בין הסרט והיוצרת שלו לבין הקהל חודר עמוק יותר. כיוון שהמצלמה תמיד מהווה את נקודת המבט של הגיבורה, ולא מצלמת שום ייצוג שלה שהצופה אמור או אמורה להזדהות איתו, הקהל הופך להיות הגיבורה. כלומר, הוא רואה את מה שהיא רואה, ורוב הזמן נותר דומם ממש כמוה אל מול הדברים שנאמרים לעברה/לעברו. זה משהו שמעבר לדיון תיאורטי בכך שהאישי הוא הציבורי ולהיפך, ודומה יותר לשאיפה למקום רוחני בו כולנו אחד, או לפחות מהווה מעין סימולטור טיסה בתוך הוויתה של אחרת. אחרי הצפייה, כשמישהו קרא ״מורן!״ ברחבת הסינמטק, אני מוכן להישבע שהאינסטינקט שלי היה להסתובב, פשוט כי הרגשתי שפנו ישירות אליי במשך השעה האחרונה. ההיטמעות הייתה מוחלטת, בזכות ההחלטה האמנותית לצלם את הסרט בגוף ראשון, כמעין משחק מחשב עם עלילה מדכאת לכאורה, או מרוממת לבסוף. גם זה כמובן תלוי בכל צופה וצופה.

אישית, ״הקיר״ מצטרף אצלי מצטרף לרשימה מצומצמת מאוד (או מדי) של חוויות קולנועיות שגרמו לי להרגיש לכמה רגעים מה זה להיות אישה בישראל (אתעלם מהאספקט העדתי, כי המשפחה שלי נשמעת בדיוק כמו של הגיבורה למרות שהמוצא שונה). מתחילת הסרט ועד סופו, בכל מפגש או שיחה, כולם רק מתערבים לה, נדחפים לה לעניינים, לוורידים, לנשמה. החל מזרה מוחלטת שבתוך כמה דקות שיחה כבר נותנת הוראות פולשניות כיצד לבדוק מצב המחזור החודשי, המשך בצופים ובצופות כאמור, וכלה בחברים וקרובי משפחה שדואגים ומודאגים, כופים את דעתם ומציעים מה כדי לעשות, במקום לבדוק קודם אם יש בעיה. זה כנראה הכי קרוב שאגיע ללחוות את זה על הבשר אספקטים מסויימים של נשיות בשגרה או במצוקה, וזה היה מרטיט כמו לקבל חיבוק מהעצבות בכבודה ובעצמה. חיבוק סודק צלעות אמנם, אבל כזה שיש בו גם משהו מנחם – גם הדברים הכי מקודשים בחיים יכולים להתערטל לרגע ולהפוך למשהו אנושי מספיק כדי לגעת בו, להרגיש אותו, להתפרק מולו. בתור מי שנאסף עם זרים מול קיר ומאמין לאור הנשגב הבוקע ממנו, הצלחתי פתאום להבין את אלה שהולכות לכותל במקום לקולנוע.

השאר תגובה