• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״הרומן של מגי״, סקירה

25 ביוני 2016 מאת עופר ליברגל

פעם, בעידן תור הזהב של הוליווד, הקומדיות הרומנטיות היו שנונות יותר. למעשה, ניתן אפילו לומר כי הן היו חלק מהז'אנר הכי חכם ומתוחכם שנוצר בהוליווד מאמצע שנות השלושים עד סוף החמישים. דווקא מפני שהן היו קיצוניות ומגוחכות יותר, עד לרמה כי רוב סרטי הז'אנר בזמנו נקראו "קומדיות סקרובול", כלומר קומדיה אשר עפה לכיוון לא צפוי ויש בה משהו מעוות ולא הגיוני מבחינת השמירה על הסדר החברתי, שהסרטים האלו העמידו בצורה מגוחכת. אבל מעבר לעלילות מטורפות (שהיו ברובם אותם סיפורים שוב ושוב), הסרטים הללו היו מלאים בשנינות תסריטאית, ובהצגה מפוכחת יחסית של מערכת היחסים בין המינים – כזו שיש בה משיכה, אבל גם לא מעט כאב.

זה היה גם הז'אנר בו האישה הייתה שווה לגבר מבחינת התחכום, לעיתים אפילו התעלתה עליו. ברוב הסרטים, האישה היא זו אשר שולטת בעלילה ומנתבת את הגבר לצרכיה, גורמת לו להבין כי הם צריכים להיות ביחד – ובדרך שלה. אחד מתתי-הז'אנר הכי בולטים בתחום הוא "קומדיית הנישואין מחדש" בה זוג נשוי נפרד או מתגרש, אבל חוזר לחיות ביחד בסיומו של הסרט. בצורה כזו, הוליווד יכולה לעסוק בנושא הגירושין ולשרוד את הצנזורה – כי בסופו של דבר הם תמיד חזרו לחיות ביחד.

״הרומן של מגי״ (תרגום לא מדויק בצורה כואבת לשם האנגלי ״Maggie's Plan״, שכן הרומן של מגי הופך להיות חיי נישואין מהר מאוד) מנסה לחזור לז'אנר. אבל הוא עושה זאת מתוך מודעות עצמית והתאמה לקולנוע המודרני, שבאה לידי ביטוי בכמה אופנים. ראשית, אנו חיים בעידן הספויילרים, ולכן המחשבה כי זוג שהיה נשוי בהכרח יחזור להיות נשוי כבר לא יכולה להיות נתונה מראש. גם כללי הקוד ההוליוודי כבר לא קיימים, ובסרט הזה גבר גרוש מתחתן עם אישה חדשה, לא משהו שיכול היה לקרות בתקופה הקלאסית. שנית, קו העלילה הראשי יכול להתאים לקומדיות סקרובול וכולל לא מעט סיטואציות ביזאריות והומור, אבל הוא מעוגן יותר במציאות, והדמויות בסרט הן אנשים שמתנהגים בצורה מעודנת וריאליסטית. שלישית, הסרט משלב בין הז'אנר הקלאסי (תוך הרמזים גם למקורות שלו בתיאטרון השייקספרי) לבין ז'אנר עכשווי שפרח בקולנוע העצמאי לפני כעשור בערך – סרטי הממבלקור, על צעירים שלא יודעים מה בדיוק לעשות הם חייהם ולכן הם מדברים הרבה מבלי שהם יודעים מה רוצים. זאת בניגוד לקומדיות הסקרובול, בהן אנשים דיברו הרבה וידעו כל הזמן בדיוק מה הם אומרים.

הקשר לסרטי הממבלקור מתבצע דרך הליהוק. לתפקיד הראשי של מגי לוהקה גרטה גרוויג, אחת מן הכוכבות הבודדות שיצאו מן הז'אנר. מגי היא אישה בת שלושים אשר רוצה להפוך לאם ומתכננת לעבור הפרייה מלאכותית. אולם למרות שיש לה עבודה מכובדת באוניברסיטת ניו יורק, דומה כי היא לא ממש יודעת מה הולך בבלאגן אשר נקרא חייה. לתוך הקלחת שלה יש להוסיף מפגש עם מרצה מתחום אחר בשם ג'ון, המגולם בידי איתן הוק, אשר הסרטים שעשה עם ריצ'ארד לינקלייטר היוו סוג של השראה לז'אנר הממבלקור. מבלי שחולף יותר מדי זמן מסך, ג'ון עוזב את אשתו ואם ילדיו ואנו קופצים כשנתייים קדימה – ג'ון ומגי נשואים ומגדלים בת משלהם.

כאו נכנס הטוויסט לז'אנר קומדיית הנישואין מחדש. זו לא האישה המקורית אשר רוצה כי הגבר ישוב לאשתו הראשונה, אלא האישה החדשה. מגי מרגישה כי ג'ון לא קשוב לצרכיה ומזלזל בה וכי הוא מתפקד יותר טוב בנישואיו הראשונים דווקא מפני שאשתו-לשעבר, ג'ורג'ט (ג'וליאן מור), שלטה בחייו והתנהגה כלפיו באגסיביות, שיתכן והוציאה ממנו את המיטב. בעוד מגי היא אמהית ותומכת ברמה מוקצנת, ג'ורג'ט לכאורה חושבת רק על עצמה במגוון דרכים, אבל יש בה גם יכולת נסתרת להעניק אהבה והכוונה, גם אם בדרכים ביזאריות. ג'ורג'ט נראית יותר מכל דמות אחרת ככזו אשר הייתה יכולה להשתלב בקומדיה הקלאסית וזה עובד לזכות הסרט, בעיקר מכיוון שהיא אינה הדמות הראשית.

את הסרט כתבה וביימה רבקה מילרהבלדה על ג'ק ורוז״, ״חייה הפרטיים של פיפה לי״) במאית אשר סרטיה תמיד מנסים לכוון לקהל אינטליגנטי ומשכיל ספרותית, דבר הניכר גם בסרט זה. אולם מילר, בכל סרטיה, לא ממש מצליחה לבנות הרבה רגעי שיא. הקולנוע שלה עשוי טוב ויפה והוא אינו מביך, אבל הסרטים שלה תמיד לא ממשים את הפוטנציאל שלהם, דבר אשר נכון גם כאן. חלק מקווי העלילה של הסרט בנויים היטב, אבל חלק מהם נראים אקראיים מדי או לא בנויים עד הסוף, למשל קו העלילה הקשור לתרומת זרע עמו נפתח הסרט. מילר מתארת בצורה טובה את העולם האקדמי ואת החיים הרדודים של אינטלקטואלים מוערכים, אבל היא עושה עבודה פחות טובה בתיאור בני הדור הצעיר יותר.

אולם, הבעיה הגדולה של הסרט היא אחרת והיא כואבת לי באופן אישי. נראה כי גרטה גרוויג הופכת משחקנית שמאוד אהבתי לפני שנים ספורות לנטל על הסרטים. זה לא רק שהיא שבה ומשחקת בנראטיבים דומים, אלא גם כופה את סגנון המשחק שלה על דמויות אשר המהות שלהן בתסריט שונה. הבלבול שהיא משדרת לא ממש מסתדר עם האמהות שהדמות שלה אמורה להפגין, כולל לילדיה החורגים. כאשר היא נדרשת להפגין שברון לב של ממש, או תושיה, היא לא מצליחה להביע זאת היטב. הכימיה שלה עם איתן הוק, שחקן אשר נבנה על הכימיה שלו עם פרטנרים, לא ממש מצילחה לעבוד, דבר אשר איכשהו עובד לטובת הסרט בחלקים בהם מובע חוסר תקשורת בחיי הנישואין. זאת לעומת החיים שהיו בנישואין הסוערים של ג'ון וג'ורגט, בהם למרות שכל אחד ישב עם הטלפון הסלולרי בשולחן ארוחת הערב, הייתה סוג של תקשורת חמה, אולי גם הבנה.

לסרט יש גם נכס גדול, והוא נקרא ג'וליאן מור. השחקנית מבצעת כאן את מה שהוא לדעתי התפקיד הכי טוב שלה מזה שנים, כולל תפקידים שזיכו אותה בפרסים. משחק קומי זוכה לרוב לפחות הערכה ממשחק דרמטי אולם דומני כי מור, אחת מגדולות השחקניות בדור הנוכחי, מבריקה אף יותר כאשר היא מכניסה לדמות שלה גוון של הומור. התזמון שלה מדיוק והיא מצליחה להעביר תחושה של דמות שלמה. מור גילמה במהלך הקריירה שלה הרבה דמויות מטומטמות מאוד (דבר אשר קשה לבצע בהצלחה) והרבה דמויות חכמות מאוד, ובסרט זה היא מגלמת דמות טיפשה ומבריקה בו זמנית והיא עושה זו בצורה אמינה ושובת לב. הדבר הכי בולט – אני לא בטוח ששיחה קצרה של הילדים בשפה הזרה מצדיקה את המהלך התסריטאי אשר הופך את ג'ורג'ט לדנית, אבל מור עושה בסרט מבטא צפון-אירופאי כל כך מושלם שהתחלתי לפתח ספקות לגבי העבודה שהיא נולדה בארה"ב.

בנוסף לשחקנים הראשיים, מילר מנסה להקנות לסרט מימד של קומדיה על ידי ליהוק של ביל הדר ומיה רודולף (שניהם מ״סטארדיי נייט לייב״ ועוד הרבה דברים ראויים) בתור זוג החברים הקרובים של מגי. הדבר מוסיף לסרט חן והומור, אבל לא בצורה בולטת במיוחד. מי שגונב עבורי את ההצגה בסצנה של פחות מדקה הוא וואלאס שון (״הנסיכה הקסומה״) וכל המלהק את השחקן הזה לתקפיד קטן או גדול עושה עבודה משובחת. הקאסט הזה גורם לכך כי חלק ניכר מן הניסיונות של התסריט להצחיק אכן עובדים.

קומדיות רומנטיות שנונות באמת הן מצרך נדיר בימינו. לכן, חובבי הז'אנר צפויים להנות מאוד מן הסרט הזה, חרף המגרעות שלו, אשר יהפכו אותו לצפייה חביבה בלבד עבור רוב קהל הצופים. מילר היא יוצרת מספיק מוכשרת על מנת לעורר עניין גם בלי קשר לבני משפחתה המפורסמים יותר (חפשו בגוגל אם אתם לא יודעים במי מדובר), אבל היא לא במאית אשר מצליחה לייצר סרטים שלמים, או להכניס לתוכם קול אישי וייחודי.

maggie1

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    כתבת יפה אבל חולק עלייך בנוגע לגרטה גרוויג, זה אחד התפקידים היותר טובים שלה, שחקנית נפלאה.

השאר תגובה