• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

״לג'יין יש אקדח״, סקירה

7 באפריל 2016 מאת עופר ליברגל

״לג'יין יש אקדח״ (Jane Got A Gun) הוא בסופו של דבר סרט סביר ודי מהנה, גם אם פגום. אבל דומה כי הוא לא יכול לזכות בהערכה ביקורתית מלאה משום שהוא צריך לעמוד בהשוואה בלתי אפשרית למספר דברים גדולים ממנו: הסיפור על מאחורי הקלעים של הסרט, הסרט שהיה יכול להיות אילו, והמורשת של הז'אנר אליה הוא משתייך, בעבר וגם בהווה. כל אלו יצרו לסרט שם רע, אולי רע בהרבה ממה שמגיע לו. כי לסרט קשה מאוד להותיר רושם חיובי כאשר קיימת תחושה שכל דיון בו צריך להתחיל מן הסיפור שמאחורי הקלעים.

לכן, למרות הרצון השלי להתייחס לסרט כעומד בפני עצמו, גם אני מוצא את עצמי נאלץ להתחיל בסיפור הזה. ביקום מקביל, ״לג'יין יש אקדח״ היה אחד מן הסרטים שהייתי מצפה להם יותר מכל סרט אחר. מי שהייתה אמורה לביים אותו היא הבמאית הסקוטית לין רמזי (״מלכודת עכברושים״, ״מורברן קאלר״, ״חייבים לדבר על קווין״), בעיניי אחת מיוצרות הקולנוע האיכותיות ביותר שפועלות כיום, בלי קשר למגדר שלה. ביום בו היו אמורים להתחיל הצילומים, הוכרז שרמזי פרשה מן הפרוייקט בעקבות סכסוך עם המפיקים, שלא כל פרטיו פורסמו (עד כמה שידוע לי). רמזי דרשה כנראה זכות לעריכה סופית ויד חופשית יותר בבימוי ממה שהתגלה לה כאשר החלה לעבוד בפועל עם המפיקים, בעיקר המפיק סקוט סטיינדורף שרמזי טענה כי הפר הבטחות. בתגובה, מפיקי הסרט תבעו את רמזי (תביעה שהסתיימה בפשרה מחוץ לבית המשפט) ומינו בתוך יום את גאבין או'קונור לביים את הסרט במקומה. מאבקי הבמאית במפיקים גררו גם שינויים בצוות השחקנים ובצוות שמאחרי המצלמה, וגם שכתוב של התסריט. בסופו של דבר או'קונור (״לוחם״) הוא במאי יעיל שמסתדר טוב יותר עם מפיקים, אבל דומני שאין לו את העין האמנותית הייחודית שיש לרמזי.

לכן, הסרט עומד בצל תמידי של הסרט שיכול היה להיות, או לפחות בתהייה שלי מה לין רמזי הייתה עושה עם החומר של התסריט. חלקים ממנו נראים רומנטיים ומוגזמים מדי עבור הסגנון שלה, וחלקים אחרים נראים כאילו היו זקוקים למגע היד שלה, אשר מוצא פיוט בפרטים קטנים וביחסים העדינים בין אדם לאדם. רמזי היא במאית אשר משתמשת בהעמדת דמויות זו מול זו ומול הרקע באופן בו כל פריים דומה לציור ומעביר משהו על התהליך הפנימי של הדמויות. ״לג'יין יש אקדח״ לעומת זאת, מנסה מדי פעם להיות פיוטי (ולרוב נכשל) אבל בעיקר מנסה לקדם את הסיפור ולהגיע לעימות האלים אשר מובטח בסופו. עקרונית זה הדבר שרוב חובבי הקולנוע רוצים, אבל הוא הופך את הסרט לחסר ייחוד במידה מסוימת, לסתם עוד מערבון לא רע.

השאלה היא, האם בימינו יש מקום בקולנוע למערבון שגרתי, זו שאלה שאין לי עליה תשובה חד-משמעית. לאורך כל תקופת תור הזהב של הוליווד המערבון היה הז'אנר המופק ביותר. חלק קטן מן המערבונים היו סרטים עתירי תקציב ושאיפות, אולם רובם הופקו במהירות ועל פי נוסחאות שעבדו היטב (וכמה סרטים שנוצרו כך הפכו לקלאיסקות בחלוף הזמן). אולם, בשנות הששים והשבעים החלו להיווצר פחות ופחות מערבונים ומאז שנות השמונים מערבונים הגיעו לקולנוע פעם בכמה שנים, להבדיל מכל שבוע-שבועיים בימי השיא. לכן, במשך תקופה מסוימת כל מערבון הפך לאירוע רק מעצם החזרה הנדירה לז'אנר. אולם, דומה כי המצב שוב משתנה: בעונת הפרסים של 2015 שניים מן הסרטים המדוברים ביותר היו מערבונים – ״האיש שנולד מחדש״ ו״שמונת השנואים״. להם ניתן להוסיף שני סרטים קטנים יותר שזכו למספר מעריצים רב – ״בון טומהוק״ ו״Slow West״. בין כל הסרטים הללו, יציאת ״לג'יין יש אקדח״ נדחתה לראשית 2016. ובניגוד אליהם, קשה לדבר בהקשר שלו על מינון גבוה במיוחד של אלימות, שימוש חדשני בשפה הקולנועית, או מבט מחדש על הז'אנר, למרות שהסרט מכיל כמה התכתבויות עם סרטים מוכרים מן העבר.

דומה כי המימד המעניין בסרט היה אמור להיות טייק נשי על מעשיות המערב. הדמות הראשית בסרט היא אישה אשר לוקחת חלק במאבק האלים,  כפי שמרמזת הכותרת בעידון. ייתכן ולו הסרט היה גם מבויים בידי אישה, כמתוכנן, מימד זה היה בולט אפילו יותר, שכן מערבון עם אישה בתפקיד הראשי זה דבר שכבר קרה מספר רב של פעמים, אך מערבונים שנוצרו על ידי נשים נדירים הרבה יותר. ״לג'יין יש אקדח״ מתהדר בכוכבת (נטלי פורטמן, שהיא גם אחת המפיקות שלא דבק בה כתם הסכסוך) ואפילו צלמת (מנדי ווקר, האוסטרלית שצילמה את ״אוסטרליה״), אבל בסופו של דבר הוא מערבון גברי למדי לרוב אורכו. לג'יין אמנם יש אקדח, ולפעמים גם רובה ציד, אבל היא עדיין זקוקה בשלבים שונים של הסרט לעזרת הגברים השונים אשר מחליפים ידיים בבעלות עליה. היא הדמות שרוב הסיפור נחווה דרכה ובהחלט יכולה להשתמש בנשק, אבל את עיקר התכנון להישרדות היא משאירה לגברים.

jane-got-a-gun3

עלילת הסרט נפתחת כאשר ביל (נואה אמריך), בן זוגה ואבי בתה של ג'יין, חוזר הביתה פצוע קשה ממספר כדורים שנורו לעברו. הוא מבשר לג'יין כי כנופיית האחים בישופ מחפשת אותו ואותה, דבר שאומר כנראה עימות מול מספר רב של פושעים מיומנים. בעבר, ביל וג'יין היו חלק מן החבורה שלהם בטרם התאהבו ועברו לחיים ביחד, רחוק מעולמם של האחים ובשולי החברה האנושית. ג'יין הולכת רחוק יותר אל עברה על מנת לנסות למצוא בן ברית בתשלום למלחמה בבישופים. היא פונה אל דן (ג'ואל אדג'רטון, שהשתתף בשכתוב התסריט), מי שהיה בעבר ארוסה, אך הקשר עימו אבד במהלך מלחמת האזרחים ולא ממש חודש ברגע שהבין כי יש גבר חדש בחייה. יחדיו הם מתכוננים לעימות מול חבורת הפושעים המובלת בידי ג'ון בישופ (יואן מקגרגור), שאמנם לא מאוהב בג'יין אבל גם דרש בעבר סוג של בעלות עליה.

הסרט כולל לא מעט פלאשבקים לעבר, אשר רבי מהם מנסים לבהיר דברים שניתן להבין מציר הזמן העלילתי הישיר. בפלאשבקים, ג'יין תמימה ורומנטית יותר במראה ובהתנהגות, ודומה כי יש בהם משהו מוגזם וקלישאתי, כמעט במתכוון. רובם מיותרים בסופו של דבר, גם אם אני מצאתי את חלקם יפים בפני עצמם, בעיקר מבחינת הצילום. אולם הדבר הכי בעייתי בהם הוא הדגשת הגנריות היחסית של התסריט, מה שמונע ממערכות היחסים להתגלות בצורה מרומזת.

הלב של הסרט מצוי בלוקיישן אחד – הבית בו חיים ג'יין וביל. דן מצטרף לג'יין על מנת להגן על הבית, בעוד ביל מנסה לתרום את חלקו בהיותו פצוע קשה, אולי אפילו גוסס. בחלל המצומצם הזה משתנה הדינמיקה וההבנה של הדמויות את המצב ואת העבר, כל זאת בעוד שברור כי הסכנה תגיע בעימות מול כוח המורכב מאנשים רבים יותר וחזקים יותר. המצב הדרמטי הזה מספק לסרט את רגעיו הטובים ביותר, גם אם יש בו משהו מפוספס, שכן הסרט לא ממצה עד תום את האופציות הקיימות בשיתוף הפעולה הכפוי של האישה עם שני מאהביה. בעיה נוספת של החלק הזה היא הליהוק של אדג'רטון לתפקיד גיבור המערבון הרומנטי, תפקיד שלא ממש מתאים לו (הוא אכן לוהק תחילה לתפקיד שונה), בטח כאשר הכימיה בינו לבין פורטמן מוגבלת. פורטמן, בערך האישה הבוגרת היחידה בסרט עם תפקיד של ממש, מרשימה מאוד לפרקים אבל גם משחקת מוגזם מדי בחלקים אחרים, אולי בהדרכת הבימוי של או'קונור שלפעמים מנסה בכוח להרשים במקומות בהם דרוש עידון. אבל יש גם מקומות, בעיקר בקטעי הפעולה, שהיכולת שלו לייצר אקשן יעיל ומהנה באה לידי ביטוי.

רגעים אלו הופכים את הסרט למהנה למדי, לפחות במהלך הצפייה. אולם, תחושת הפספוס גוברת ככל שחושבים על כמה מורכב יותר יכול היה הסרט להיות. סמוך לראשיתו, הסרט מנסה לשחזר את שוט הפתיחה של המערבון הנודע ביותר, ״המחפשים״ של ג'ון פורד, מערבון אשר הצטיין בין היתר בקונפלקטים הנותרים לא פותרים ובאמביוולנטיות לגבי דמות הגיבור, ויחסיו עם החברה ומשפחתו. לקראת הסיום, ״לג׳יין יש אקדח״ מוביל לנקודה רגשית המזכירה במעט היבט אחר ב״המחפשים״, היבט אשר יכל להוביל לדרמה לא פשוטה מבחינה רגשית ואתית. אבל הסרט פותר את העימות הפוטנציאלי הזה בשתי שניות נעדרות הגיון או מורכבות, כשם שדומה כי הוא בורח מכל דרמה מורכבת לטובת פרץ אקשן נוסחתי. זה לא רע כפי שמלעיזי הסרט טוענים, אבל כן מתסכל למדי. התסריט של היצירה הזו אמנם לא מורכב במיוחד, אבל במאי אחר יכול היה לקחת אותו למקומות מפתיעים ומסעירים בהרבה. או במאית.

jane-got-a-gun2

השאר תגובה