• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

סרטי 2015: סיכום מחצית

30 ביוני 2015 מאת אור סיגולי

ברוכים הבאים לסיכום המחצית הקולנועית של שנת 2015. מדובר במסורת שזו שנתה הרביעית, ואתם לא מאמינים כמה קרוב זה היה ללא להתקיים השנה.
לאלו מכם שמצטרפים אלינו לראשונה, סיכום המחצית הוא השלב בנקודת האמצע של השנה (על אף שאנחנו בעיצומה של עונת הקיץ שקצת משבשת את האיזון) בו אני עוצר ומסתכל אחורה על מה שהיה, וקצת מוציא קיטור.
הסרטים שמשתתפים בסיכום המחצית הם אך ורק סרטים שבכורתם העולמית הייתה במהלך 2015, ולא שאריות מהשנה הקודמת שנדדו אלינו בחודשים הראשונים.
חשוב לציין שבסיכומי השנה שלנו אנחנו לא עושים את ההפרדה הזו, ומתייחסים לכל הסרטים שיצאו השנה בארץ לא משנה מהו השנתון שלהם. כן, זה קצת מבלבל, אבל אני בטוח שתבינו.

בדרך כלל נוטים לזלזל בחציה הראשון של השנה הקולנועית. זאת מכיוון שאנחנו רגילים שלרוב הקיץ תופס תאוצה רק ביולי, וסרטי הפסטיבלים והאוסקר מגיעים רק מספטמבר ואילך, מה שהופך את ינואר עד יוני להשלמות של השנה החולפת, עונת המלפפונים, ותחילת עונת הקיץ.
עם זאת, וזה דבר מעניין שגיליתי רק מאז שהתחלתי לעשות את סיכום המחצית, בשלוש השנים האחרונות הסרט שהכי אהבתי בחצי הראשון של השנה נשאר בראש הרשימה גם בסופה (2012: "זה בוודאי המקום", 2013: "אפסטרים קולור", 2014: "בתוך לואין דייויס" שהוקרן אצלנו באיחור).
השנה אני די בטוח שזה לא יקרה, אבל יכול להיות שנהיה מופתעים.

הסיבה לכך שכתבתי שסיכום המחצית של 2015 כמעט ולא קרה, היא שהשנה הזו התחילה כל כך חלש, שרוב סרטי 2015 הראשונים פשוט לא הצליחו לייצר אצלי מספיק עניין וסקרנות בשביל לצפות בהם. לכן פתחתי כמה פערים. מעבר לכך, בנימה אישית, תחילת השנה הייתה אחת התקופות הכי מוזרות ומבלבלות בחיי אי פעם, כך שזה בוודאי השפיע.
זה נכון שבנקודה הזו של השנה ראיתי יותר סרטים מאשר בזמן המקביל בשנה שעברה, אבל רובם סרטים שלא הגיעו לבתי הקולנוע. לכן תהיתי האם בכלל זה יהיה ראוי מצדי לסכם את המחצית, כאשר יש כמה סרטים מוכרים שלא יכולים להשתתף.
הדוגמא הבולטת ביותר, וגם הכי מייצגת, היא "חמישים גוונים של אפור". כאשר הסרט יצא לבתי הקולנוע בקול תרועה רמה, פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי ללכת אליו. הרבה זמן פנוי הוא גם ככה לא מנת חלקנו, אבל תמיד היה סרט שעניין אותי יותר, שהעדפתי להשקיע בו. לאחר מכן הגיע לספריות ההשאלה ועדיין בחרתי לעשות אין ספור דברים אחרים. לכן שאלתי את עצמי, האם אפשר לסכם את מחציתה הראשון של 2015 בלי סרט כמו "חמישים גוונים של אפור"?

אחרי שהשקעתי בזה מחשבה, הגעתי למסקנה שכן. וההיגיון שהוביל אותי לכך היה שאם אפילו אני, שמנסה להיות הכי מעודכן בדברים המדוברים בעולם הקולנוע ובאופן כללי בתרבות הפופ, לא מצאתי לנכון להגיע אל הסרט הזה, כנראה שהמשמעות שלו פחותה ממה שיכול להיות שנדמה מכל הרעש והצלצולים. הברירה הטבעית עושה את שלה.
אז אני מתנצל אם יש איזשהו סרט גדול שפספסתי לפני סיכום המחצית. תמיד אוכל לעשות תיקונים בסיכום השנה בעוד חצי שנה. תתפלאו כמה מהר זה יגיע.

אז אחרי ההקדמה הארוכה, אפשר להתחיל עם סיכום המחצית של 2015.

נתחיל באופן מסורתי עם חמשת הסרטים הטובים ביותר מ-2014 שהגיעו אלינו באיחור
5. "הדב פדינגטון" – Paddington
הסרט החמוד ביותר שהיה אצלנו השנה, כזה שמערבב צחוק ובכי על פני דקות ארוכות ונפלאות. אפילו ניקול קידמן יוצאת ממנו טוב.

4. "כוח עליון" – Force Majeure
אחת הפאדיחות הגדולות ביותר של האוסקר הקודם, שבאופן מפתיע התעלם מהכניסה השבדית המצטיינת הזאת, על גבריות מתפוררת ועל חיי המשפחה המודרניים. שילוב משובח של משחק מעולה מכל הקאסט, כמה רגעים מצחיקים במיוחד וסצנות בלתי נשכחות.

3. "מאמי" – Mommy
הציפייה הרבה לסרטו החמישי של ילד הפלא הקנדי קזבייה דולן לא אכזבה. יכול להיות שמדובר בסרטו הטוב ביותר עד כה, אבל עוד כמה חודשים יהיה בטח סרט נוסף, אז עדיף לא להתחייב עדיין.

2. "מידות רעות" – Inherent Vice
לא עשו חיים קלים לסרטו החדש של פול תומס אנדרסון, ובצדק. הוא גם לא עשה חיים קלים לנו. אבל עדיין מדובר ביצירת מופת של אחד הבמאים הכי גדולים שעובדים היום, ואולי אי פעם.

1. "לוויתן" – Leviathan
מהפרס בפסטיבל קאן, דרך האולמות שכמעט קרסו מרוב צופים בפסטיבל חיפה, ועד הסיבוב ברשת קולנוע לב, היצירה הפיוטית, האינטליגנטית, המצחיקה, החריפה והמרגשת של אנדרי זוויגיאניצב ממשיכה להדהד ותמשיך ככה עד סיכומי סוף השנה.

אות הוקרה לסרט מעולה מ-2014 שהיה אמור להיות מופץ כבר, אבל זה כנראה כבר לא יקרה:
"71'" האירי של יאן דמאנג' עשה לעצמו שם עוד בפסטיבל ברלין, משם היה מועמד לשני פרסי באפט"א, זכה בפרס הבימוי בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי, קיבע את מעמדו של ג'ק או'קונל ("לא נשבר", "מועד לפורענות") כאחד השמות הלוהטים, ואחרי כל הציפיות התגלה כסרט פשוט מעולה. זה לא עזר לו לשריין הקרנה מסחרית בארץ. ההפסד הוא שלנו.

האקשן הכי טוב עד כה:
האקשן של 2015 התחיל גבוה עם "מהיר ועצבני 7" ומשם רק עלה ועלה. "עולם היורה", "הנוקמים: עידן אולטרון" ואפילו "מרגלת" כולם ראויים לקבל איזה אות לשבח, אבל האמת היא שאף אחד מהם לא מתקרב לטירוף המסחרר של "מקס הזועם: כביש הזעם" מאת ג'ורג' מילר. במאי בן 70 עשה בית ספר לכולם. אני מצדיע.

גנב וגנבת הסצנות של השנה עד כה:
הייתי נותן את זה אוטומטית לליאם ניסן מ"טד 2", אבל זה לא שהוא גנב סצנה, אלא יותר קיבל אחת במתנה. לכן התואר הולך בעיני לג'ייסון סטתהאם ומירנדה הארט, שניהם של "מרגלת", שעמדו איתנים מול העוצמה של מליסה מקארתי ורוז ביירן.
המקומות השניים הם כנראה של אליזבת' בנקס ("פיץ' פרפקט 2") וג'ייק ג'והנסון ("עולם היורה").

jason spy

ההייפ הכי מוגזם עד כה:
השבח לאלוהי הקולנוע, השנה עד כה הייתה בעיקר מאופיינת בהפתעות משמחות יותר מאשר אכזבות, לכן אני חצי מרמה ונותן את התואר לסרט שכבר ראינו בשנת 2014, אבל את האפקט מחריש האוזניים שלו עשה בחודשים האחרונים. זהו סרט האימה "משהו עוקב אחרי" (It Follows). אפילו אלו שנהנו ממנו נאלצו להודות שההתלהבות ממנו הייתה היסטרית מדי.

הסרט הכי שונה ממה שאתם חושבים שהוא, עד כה:
בגדול, התואר הזה שייך ללא כחל וסרק ל"מגי". שום דבר ממה שעולה לכם לראש אחרי המשפט "סרט זומבים עם ארנולד שוורצנגר" לא קיים שם. אבל מכיוון שהוא עומד לצאת בעוד כמה שבועות אני לא יכול לנכס אותו לסיכום המחצית. לכן אאלץ לתת את התואר ל"המתנקשת" (The Assassin), זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן. העלילה היא על מתנקשת קטלנית בסין העתיקה. אני בטוח שאתם נזכרים עכשיו "מחול הפגיונות" ו"גיבור", אבל למעשה אתם תמצאו יותר קטעים סוחפים בטופס בגרות בהיסטוריה. אורון צפה בו בקאן, אני ראיתי אותו כחלק מההכנה לפסטיבל ירושלים.

תואר ה"הולי פאק, אין לי מושג איך עשו את זה" עד כה:
אין לי מושג איך מישהו נתן לתסריטאים של "בובספוג מכנס מרובע" הסרט" להכניס את כל הטרפת הזאת לסרט ילדים. אין לי מושג איך הצליחו להפוך אושר ועצב לדמויות כל כך מורכבות ב"הקול בראש". אבל אני בעיקר לא יודע איך נתנו אור ירוק ל"מקס הזועם: כביש הזעם", איך צילמו את זה, איך ערכו את זה, ואיך ג'ורג' מילר תיאר מה הוא רוצה על הסט בלי שאשפזו אותו.

תואר "לא אכפת לי מה חשבתם, אני אהבתי את זה" עד כה:
נאלצתי להגן על דעותי החיוביות כלפי "עולם היורה" מספר פעמים, אבל ההכנסות הלא הגיוניות שלו מראות שיש לא מעט שאהבו. לכן, אני בהכנעה מחזיר לדיון את "עלייתה של ג'ופיטר". לא אתווכח אתכם שמדובר באחת העלילות המטומטמות של הזמן האחרון, אבל לא מעט מחשבה הושקעה בו, לא מעט כישרון, והמון כוונות טובות. לי היה נחמד. אפילו כתבתי על זה.

Jupiter Ascending2

תואר ה"במחילה מכם, לא הבנתי על מה ההתלהבות" עד כה
במקום השני מיקמתי שני חצאים שמהם אעשה אחד שלם, ואני אהיה קצת בוטה ברשותכם, אבל זאת הרי כל המטרה של סיכום המחצית – לשחרר קיטור. ובכן, הסרט הקצר של "לשבור את הקרח" שהקדים את "סינדרלה" היה סוג של בדיחה על חשבון הקהל, פרסומת לצעצוע חדש עם ג'ינגל ארוך ולא מעניין. וזה עוד היה טוב לגבי הסרטון שהקדים את "הקול בראש" – "לאבה", שהייתי משתמש במילים כמו "חרפה" כדי לתאר אותו (כן, אין לי לב. בגלל זה בכיתי בכל מאה הדקות שבאו אחריו). אין סיפור, אין דמויות, שיר בלתי נסבל, ומשהו שאני לא בטוח איך פיקסאר הסכימו להוציא.
אבל המקום הראשון, אם כי באופן פחות חריף, הוא סרט המד"ב הבולט של השנה עד כה, "אקס-מאכינה", שהוקרן בפסטיבל פרינט-סקרין ובערב ההתרמה לפסטיבל אוטופיה. זה נכון שהסרט נראה טוב, אבל הוא בסופו של דבר שיחות אינסופיות המנוהלות על ידי דמויות עם מינימום איפיונים, והטוויסטים הכי צפויים או לא מעניינים שאפשר לחשוב עליהם. כל הזמן חשבתי שאני מפספס משהו, אבל לא. הכל היה נורא ברור. מאלכס גארלנד ציפיתי לכל כך הרבה יותר.

הסינופסיס הכי מופרך עד כה:
טוב, אין ספק ש"הלובסטר" של יורגוס לנתימוס הוא עולם שלם של ביזאר ועל מה שקרה ב"מהיר ועצבני 7" עוד מישהו יצטרך לתת דין וחשבון, אבל אלו כאין וכאפס לעומת ההפקה הגרמנית דוברת האנגלית "אני פה" (I am Here) שכתב וביים אגנס מורגנת'אלר.
זה הולך ככה (ספוילרים):
קים בייסינג'ר היא אשת עסקים למודת הפלות, המתבשרת שעוד ניסיון התעברות אחד וגופה לא יעמוד בזה, ואז תמות. בעלה מסרב להמשיך לשתף פעולה מתוך דאגה, ולכן היא מחליטה לגנוב תינוק של זונה. איזושהי זונה. היא נוסעת לעיירה צ'כית לשם נחטפות נשים לעבדות בתעשיית המין, ובדרך אוספת גמד מכור להירואין. כאשר הם מגיעים למחוז חפצם הוא בורח לה עם האוטו ואז הולך לזונה כדי להשיג סמים, אבל מגלה תינוקת מוזנחת בארון. אז הוא גונב את התינוקת וחוזר לאסוף את קים בייסינג'ר. אבל הסרסור מגלה אותם וחוטף אותם, דורך לגמד על הראש עד שהוא מת. את בייסינג'ר הוא כולא למשך ארבעה חודשים במהלכם הוא מכה ואונס אותה. אז יש רעידת אדמה (כי התינוקת שעדיין לא נולדה של בייסינג'ר ביקשה מאלוהים. באמת), הסרסור מת, וגיבורתנו יוצאת לחופשי. ואז היא מגלה שהיא בהיריון ושהתינוק בריא. סוף טוב!

הטריילר הכי טוב שהוביל לסרט כושל עד כה:
נכון, טרם ראיתי את "מרדף לוהט" (Hot Pursuit), אבל עם ממוצע של שמונה אחוז ב"רוטן טומייטוס" סביר שגם לא אעשה את זה. האירוניה היא שראיתי את הטריילר כל כך הרבה פעמים, שנראה לי שבחישוב כולל של הזמנים שהשקעתי בו, ראיתי כבר סרט שלם.
מסתבר שזה כנראה הטריילר הטוב בעולם, כי קשה לראות דרכו את הקטסטרופה שכולם מדברים עליה. אולי בכל זאת יום אחד, כשאצא לפנסיה, יהיה לי זמן לבדוק את הנושא. אחזור אליכם עוד שלושים שנה.

ההפתעה הכי גדולה של השנה עד כה:
"פיץ' פרפקט 2" הצליח במפתיע לשחזר את הראשון אחד לאחד ועדיין להיות כיפי. הקומדיה הגאה "הרביעי בחוץ" (Fourth Man Out) שהוקרנה ב-TLVFest התגלתה כסרט מקסים, עשוי נהדר עם קאסט משובב נפש. גם את "מרגלת" אני יכול להכתיר כהפתעה.
אבל כל אלו, מהנים ככל שיהיו, לא הפתיעו אותי כמו שעשה סרט הרשת הישראלי "סרט אפס" מבית היוצר של שוגר-זאזא הפקות (טום טרגר ואור פז). לא ציפיתי לצחוק ככה, לא ציפיתי לראות אותו כל כך הרבה פעמים, ובטח לא ציפיתי שהסקירה על הסרט הזה תהיה הפוסט הכי נקרא של 2015 בהפרש ניכר. הפתעות זה כיף.

סרט האימה הכי טוב עד כה:
כשזה מגיע לסרטי ז'אנר, תחום ההפצה הוא סלט אחד ענק. הסרטים מתחילים בפסטיבלים בשנה אחת, יוצאים ל-VOD שנה אחר כך ואז לפעמים חוזרים בזמן עם שנת יציאה מונפצת. אין לי דרך להתמודד עם זה, אז אלו סרטי האימה הכי טובים שראיתי במהלך השנה האחרונה, בלי קשר לשנת יציאתם הרשמית.
1. "Spring"
2. "לילה טוב, אמא"
3. " The Hallow"
4. "ליצן"
5. "Suburban Gothic"

על אלו ועוד, בפינות "אימת החודש" שהיו ואלו שיבואו.

פרס "תחזיר את האוסקר שלך" עד כה:
הסוכנים והמנהלים של אדי רדמיין המקסים בטח העבירו את ינואר בפאניקה מוחלטת. לא רק בגלל התחרות הצמודה עם מייקל קיטון על תואר השחקן הטוב ביותר באוסקר, אלא בעיקר כי הם ניסו לחשב כמה קולות רדמיין יפסיד אם מישהו יראה את ההופעה שלו ב"עלייתה של ג'ופיטר".
לשמחתם, הסרט היה כזה כישלון שאיש לא נתן את דעתו עליו, ורדמיין לקח את האוסקר על "התיאוריה של הכל" בסופו של דבר. אבל האמת היא שאחרי התפרצויות הזעם הצרודות שלו בסרטם של הוואצ'אוסקיז, שהביכו אפילו אותי (ואני עוד אהבתי את הסרט), הדבר הנכון מבחינת רדמיין לעשות הוא להודות שהופעתו הייתה איומה, להחזיר את האוסקר, וללכת לחשוב קצת בצד.
הוא בכל מקרה יהיה מועמד השנה שוב על "הנערה הדנית" אז אין מה לדאוג לו.

המתח רומנטי המפתיע והמוצלח ביותר עד כה:
לא ידעתי שהאלמנה השחורה והענק הירוק אמורים לפתוח ברומן, ובעיני מערכת היחסים שלהם הייתה אחד הדברים היפים ב"עידן אולטרון", בוודאי בסצנה בה הם מתוודים על חוסר יכולתם להביא ילדים לעולם. בהחלט לא משהו שתמצאו בהרבה סרטי קומיקס. מעבר לזה, גם השיבוש המיני שחווה בקה (אנה קנדריק) בהקשר של קומיסאר (בירג'יט יורט סורנסן) ב"פיץ' פרפקט 2" היה גאג מעולה.
אבל שאריות האהבה המבלבלות והדי מקסימות שחווים גבר בשנות הארבעים לחייו ואנדרואידית שנראית כמו ילדה בת 12 ב"עולם המחר" קצת גרמו לחוסר נוחות אמנם, אבל העניקו את מעט הרגש שהיה כל כך חסר להפקת הדיסני הזו, שהלכה לשום מקום ובמהירות. לכן זה מנצח.

tomorrowland athena

הבילד-אפ הכי לא ברור עד כה לדמות:
הופעה של דמות פעם ראשונה בסרט היא מאוד משמעותית, ובמהלך השנים היו במאים שהפכו את הרגע הזה למשהו בלתי נשכח, בעיקר על ידי יצירת סקרנות ומתח אצל הקהל. דוגמאות מפורסמות הן אלו של מרלון ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו", מריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה", קתרין זיטה-ג'ונס ב"שיקאגו", אלי רות' ב"ממזרים חסרי כבוד", אנתוני הופקינס ב"שתיקת הכבשים", קווין ספייסי ב"שבעה חטאים", מאט דיימון ב"בין כוכבים" ועוד ועוד.
השנה, לעומת זאת, בלטו במיוחד שני בילד-אפים כאלו לשתי דמויות שנעו בין הלא הכרחי לבין "מה אתם רוצים מאתנו?"
הראשון היה של ג'ורג' קלוני ב"עולם המחר". זה קורה במחצית הסרט כאשר הגיבורה סוף סוף מגיעה אל מקום המסתור שלו. הוא נחשף לראשונה כאשר גיבורתנו מוטלת המומה על הרצפה, ואנחנו רואים רק את רגליו מתקדמות אליה, פניו אינן נחשפות והכל הו-כה מסתורי. נדמה שבראד בירד הבמאי חשב שזה יהיה מאוד אפקטיבי להציג אותו כדמות מאיימת. מה שהוא כנראה שכח זה שקלוני פאקינג פתח את הסרט! אנחנו יודעים שזה הוא ממזמן! מה עכשיו קלוז אפ על רגליים?!
אבל האמת היא שזה כלום לעומת הבילד-אפ של הרע המרכזי ב"בלאקהט", שהוא מגוחך ממש כמו כל תאונת הרכבת ההרסנית שהיא סרטו של מייקל מאן. בכל חלקו הראשון של הסרט, ההאקר האכזרי נראה לנו רק בחלקים, פניו לא נחשפות, הוא מצולם מאחור, מלמעלה, מרחוק, מה לא. ואז כאשר סוף סוף מסכימים להראות לנו במי מדובר אנחנו מגלים ש… זה סתם מישהו. איזה ג'ינג'י שלא ראינו בחיים, וסביר שגם אם היינו רואים לא היינו זוכרים. מהסקרנות שמאן מנסה לפתח כלפיו נדמה לנו שבמינימום הוא הקים מהמתים את פיטר לורה כדי להשתתף בסרט. נחשו מה. זה לא המצב.

ההופעה המפתיעה לטובה ביותר עד כה:
3. ג'ייסון סטיית'האם – "מרגלת"
2. בן סטילר – "כשנהיה צעירים"
1. כריס המסוורת' – "הנוקמים: עידן אולטרון"

ההופעה המאכזבת ביותר עד כה:
3. כריס אוונס – "הנוקמים: עידן אולטרון"
2. צ'נינג טייטום – "עלייתה של ג'ופיטר"
1. טום הארדי – "מקס הזועם: כביש הזעם"

(נשבע שלא התכוונתי שזה יצא "ההופעה המאכזבת ביותר של גבר חתיך באופן לא רציונלי" אבל ככה קרה)

תואר ב"בבקשה תתנו לה תפקידים יותר גדולים" עד כה:
קת'רין האן צצה להופעת אורח ב"עולם המחר" וקיבלה תפקיד משנה משמעותי ב"מצחיקה שכזאת", הקטסטרופלי של פיטר בוגדנוביץ'. בשניהם הייתה נפלאה, מה שגורם לך לתהות למה לא נותנים לה תפקידים ראשיים (חפשו בהקשר הזה את "עונג אחר הצוהריים" בו סחבה על עצמה סרט בגאון). את השאלה הזו אפשר גם להכיל על רוז ביירן ("מרגלת") ועל אפרת אביב ("פרחים של מרציפן"), אבל את התואר של סיכום המחצית חייבים להעניק לג'ודי גריר.
בשנה שעברה בלטה מעל כולם בדרמת האנסמבל המקרטעת "גברים, נשים וילדים". השנה היא צצה בתפקידים קטנים מדי ב"סבתא" (אורון תהה גם על העניין בסקירתו לקראת פסטיבל ירושלים), "עולם היורה", "הפמליה" ו"עולם המחר". בכולם היא הייתה נפלאה. הגברת חייבת לקבל תפקיד ראשי ובמהרה.

judy jurassic

הבמאי/ת המבטיח/ה ביותר עד כה:
5. אליזבת בנקס – "פיץ' פרפקט 2"
4. אסף קורמן – "את לי לילה"
3. טלי שלום-עזר – "פרינסס"
2. ריאן גוסלינג – "נהר אבוד"
1. ג'ון מקלין – "Slow West"

סרט ההמשך הטוב ביותר עד כה:
5. "הנוקמים: עידן אולטרון"
4. "עולם היורה"
3. "פיץ' פרפקט 2"
2. "בובספוג מכנס מרובע: הסרט"
1. "מקס הזועם: כביש הזעם"

תואר ה"אני מאוד מקווה שלא מתוכנן לזה שום סיקוול בעתיד הקרוב" עד כה:
3. "עולם המחר"
2. "בלאקהט"
1. "קינגסמן: השירות החשאי"

ועל הדרך – סרט ההמשך הגרוע ביותר:
"מלון מריגולד האקזוטי השני". איזו צליעה זניחה זה היה.

הדיבוב הטוב ביותר עד כה:
אני לא רוצה לקחת דבר מעבודת הדיבוב הנפלאה של כל אחד ואחת מהצוות של "הקול בראש", שלחלקם אני חושב שמגיעה מועמדות לאוסקר (אני מסתכל עלייך, איימי פוהלר). וגם סת' מקפרלן נתן עבודה ב"טד 2", אין ספק. אבל אני צריך ללכת עם הלב, ולכן את תואר הדיבוב הטוב ביותר אני מעניק בראש מורם לג'יימס ספיידר בתור אולטרון ב"הנוקמים 2: עידן אולטרון". האמת היא שקצת קיוויתי שינצח את גיבורי העל באיזשהו שלב.

הסרט שהכי רציתי לקום ולחבוט בו עד כה:
כמות הדברים המרגיזים ב"מצחיקה שכזאת" (She's Funny That Way) היא גדולה ומדהימה, בעיקר המיזוגניה, הרומנטיזציה של עולם הזנות, הבדיחות המטומטמות והמבטא של אימוג'ין פוטס. אבל אף אחד מאלו לא מדגדגים את העצלנות של התסריט, את נקודות העלילה המעליבות ואת המבע הקולנועי האומלל. בסוף עוד מסתבר שכל דבר חביב בחרא הזה בכלל נלקח מסרטים אחרים. לפחות הייתה להם את ההגינות להודות בזה.

תואר ב"בבקשה תפסיק לעשות את מה שאתה עושה" עד כה:
בעבר זכו בתואר המפוקפק הזה ג'וני דפ וטים ברטון. השנה הייתי צריך לבחור בין סמואל ל. ג'קסון (מתמודד על התואר בכל שנה), סת' מקפרלן (שעל אף שחיבבתי את "טד 2" סימני עייפות מתחילים להיות ניכרים), ומי שבסופו של דבר זכה ללא עוררין – מייקל מאן.
לזכותו של הבמאי האמריקאי הוותיק הזה נזקפים לא מעט סרטים ענקים, אבל בשנים האחרונות סרטיו הופכים למשעממים וכעורים יותר ויותר. הפעם האחרונה שהביא משהו סביר היה עם "הנוסע" בשנת 2004, והשנה הגיע לשאול תחתיות עם "בלאקהט". בבקשה ממך, מייקל, אחויה, תחזור לפילם. בבקשה.

תואר ב"בבקשה תמשיך לעשות את מה שאתה עושה" עד כה:
גם פה הייתה לי דילמה בין שלושה – שתי נשים וגבר. שרליז ת'רון על בחירות התפקידים והפרוייקטים המרהיבות שלה, ועל הכישרון והכריזמה שלה שרק הולכים ומתעצמים; אליזבת בנקס על כל מה שלי נתת וכל מה שלי בראת; אך נסיים כהרגלנו עם זה שבסופו של דבר אין לו תחרות – פיט דוקטר. הבמאי של "הקול בראש" (ו"למעלה" ו"מפלצות בע"מ") הגואל של פיקסאר, מלך הדרמה, דוכס הקומדיה, שליט הרגש. אני משתחווה אליך.

inside-out4

הסצנה הכי מטרידה שכוללת דובי צעצוע עד כה:
חשבתם שהפה המטונף של סת' מקפרלן בתור דובון פרווה ב"טד 2" זה לא נעים? חכו שתראו מה עושה שרה סילברמן עם הדובי הקטן של הבת שלה ב"אני מחייכת בחזרה", שיוקרן בירושלים. לא ייצא לי מהראש בזמן הקרוב.

הסרט שהכי ניסיתי בכוח להמציא לו קטגוריה אבל כשלתי נחרצות כי אין בו שום דבר זכיר או מעניין לטוב ולרע, ע"ש "נון-סטופ":
"מרדף לילי". ליאם ניסן עשה זאת שוב! לא, אני רציני. הוא עשה את אותו דבר בדיוק שוב.

הסרט המצחיק ביותר עד כה:
5. "סרט אפס"
4. "הקול בראש"
3."ביל" (Bill)
2. "מרגלת"
1. "פיץ' פרפקט 2"

הסרט הכי מאכזב עד כה:
3. "מצחיקה שכזאת"
2. "קינגסמן: השירות החשאי"
1. "אקס-מאכינה"

הקאסט הכי מבוזבז:
"מצחיקה שכזאת". בלי לחשוב פעמיים.

הקאסט הכי טוב:
נתחיל מלמעלה. השנה נחשפתי לקומדיה האיטלקית הנהדרת "מאהב לטיני" שכוללת ברובה נציגות מדהימה של השחקניות הכי טובות באירופה כרגע: אנג'לה פינצ'ריו, מריסה פרדיס, וירנה ליסי קנדלה פנייה ובראשן אהובתי ולריה ברוני-טדסקי. בהחלט הקיבוץ הכי משמח של שחקניות שראיתי מזה זמן מה, וכולן עושות שם תפקידים נהדרים.
בטוענים לכתר תוכלו למצוא את הפארודיה הבריטית המעולה על וויליאם שייקספיר "ביל" (Bill) שאולי עוד תכירו בקרוב, אז בינתיים תרשמו בצד, את הצוות של "הקול בראש" ו"הלובסטר".

בחירת המלתחה התמוהה ביותר עד כה:
היו כל מיני עניינים לא ברורים כשזה הגיע להלבשת שחקנים השנה. למשל ענייני העקבים של ברייס דלאס הווארד ב"עולם היורה" שיצרו לא מעט קולות שליליים. למשל ההחלטה להלביש את עוברות האורח של ערב הסעודית בבקיני קטנטן ב"מהיר ועצבני 7" (הרי ידוע שנשות הממלכה הערבית הזו מסתובבות עם התחת בחוץ). ואל תתחילו לדבר אתי על כל שמייקל פאסבנדר נמצא על המסך משהו כמו שבעים אחוז מ-"Slow West" והוא אפילו פעם לא מוריד את החולצה!
אבל את כל אלו לוקחים המכנסיים הצמודים שתפרה זוכת האוסקר סנדי פאוול לריצ'ארד מארדן, הרי הוא נסיך החלומות ב"סינדרלה", שמבליטים הרבה הרבה יותר ממה שצריך. למען השם, זה סרט ילדים.

richard madden

הסצנה הטובה ביותר עד כה:
5. "אברלי" – הסדיסט
4. "הקול בראש" – סדנס נמצאת שם בשביל בינג בונג
3. "טד 2" – מסדר הזיהוי של צבי הנינג'ה
2. "הנוקמים: עידן אולטרון" – אתגר הפטיש
1. "מקס הזועם: כביש הזעם" – סופת החול

היו עוד לא מעט סצנות בלתי נשכחות השנה, אבל ציון לשבח מחוץ לרשימה אני רוצה להעניק לקינה לבריאן או'קונר/פול ווקר בסיום "מהיר ועצבני 7". מתוך כל השטות הזו צמח רגע שחונק את הגרון.

המשפט שאני הכי מצטער שכתבתי עד כה:
אני לחלוטין עומד מאחורי האהבה שלי ל"עולם היורה". זה אחלה סרט שבעולם. ובתור זה שעדיין מזדקף על רגליו האחוריות להגן על "באטלשיפ", סרט הדינוזאורים הזה לא יהיה אתגר גדול בשבילי. אבל אני אהיה הראשון להודות שאולי הפרזתי במהלך הסקירה בשלב בו התייחסתי לתסריט של הסרט, ובמיוחד כשהיללתי את התהליך של הדמויות בו. אולי. בטוח.

הדמות הטובה ביותר עד כה:
מאבק אימתנים יש השנה. אבל בין סדנס של "הקול בראש" לבין כל אחת מהדמויות ב"מרגלת", אני חושב אימורטן ג'ו (יו קיז-ביירן) של "מקס הזועם: כביש הזעם" צריך לקבל את הכבוד המגיע לו.

ההופעה הכי טובה עד כה:
10. בן סטילר – "כשנהיה צעירים"
9. לירון בן שלוש – "את לי לילה"
8. אדם דרייבר – "כשנהיה צעירים"
7. קת'רין האן – "מצחיקה שכזאת"
6. רייצ'ל וויז – "הלובסטר"
5. איימי פוהלר – "הקול בראש"
4. רג'ינה קסאה – "האמא השנייה" (Que Horas ela Volta)
3. טוני קולט – "גלאסלנד" (Glassland)
2. לורה טונקה – "היידי שניידר תקועה" (Hedi Schneider Steckt Fest)
1. מליסה מקארתי – "מרגלת"

תואר "מהרגע שראית את זה אתה לא יכול לא-לראות את זה לעולם" עד כה:
אלוהים, כמה שאמנדה סייפריד דומה לגולום. ותודה ל"טד 2".

רגע של קולנוע ישראלי:
לפי הספירה שלי, 12 סרטי קולנוע ישראלים נחשפו לקהל הרחב בששת החודשים האחרונים (אני מכליל גם את "סרט אפס". מה תעשו לי?). מתוכם רק שניים – "בן זקן" ו"המילים הטובות" – כשירים לפרסי אופיר הקרבים. מה ששוב הופך את פרסי האופיר ל(עוד)לא רלוונטיים. זה לא הרגע להתלונן על זה, אבל תאמינו לי שעוד נמצא זמן לעשות את זה.
תריסר הסרטים האלו מעידים על המגוון הרחב והמאוד משמח של הקולנוע הישראלי בימים אלה, אם כי אף אחד מהם לא התברר כלהיט גדול במיוחד, ולמעשה מרובם כבר כנראה שכחתם מזמן. בתוך כל אלו השם הכי בולט הוא זה של לי גילת שביימה וכתבה סרט ("הקפות"), שיחקה באחד ("בורג") וערכה תסריט לאחד ("המילים הטובות"). אז ברכות על ההספק.

שלושת הסרטים האהובים עלי מהרשימה (לפי סדר אלפבתי):
"את לי לילה"
"הגננת"
"פרינסס"

פרס מיוחד מטעם חבר השופטים: "שקופים" של מושון סלמונה. סרט שאני מעריך אותו יותר ככל שאני חושב עליו.

ולסיום, כמו תמיד, המצטיינים ביותר…

חמשת הסרטים הכי טובים של השנה, עד כה:
5. "בובספוג מכנס מרובע: הסרט"
4. "Slow West"
3. "הקול בראש"
2. "הלובסטר"
1. "מקס הזועם: כביש הזעם"

על רשימת הסרטים הגרועים אוותר הפעם, כי אני באמת מרגיש שהאיומים ביותר נחסכו ממני.
האם הסרטים האלו ישרדו עד סיכומי השנה הגדולים? ואם כן, האם בראשי ימשיכו להיות בסדר הזה?
יש לנו שישה חודשים שלמים לברר. ממשיכים עם הפנים קדימה.

סיכומי המחצית הקודמים
זה של 2012
זה של 2013
זה של 2014

mad-max-fury-road1

תגובות

  1. עידו הגיב:

    רק שאני אבין, אם בבלאקהט זה לא היה ג'ינג'י אלמוני אלא כוכב קולנוע מפורסם זה כן היה בסדר?

    1. אור סיגולי הגיב:

      הבנת היטב. זה היה לפחות מצדיק את בניית המתח הלא פרופורציונלית למישהו שאם היו חושפים אותו בהתחלה היה לזה אותו אפקט בדיוק.

  2. מר קולנוע הגיב:

    חבל שירדת על טום הארדי. דווקא הוא היה כריזמטי כהוגן במקס הזועם כביש הזעם. באמת שלא מוצדק. מי שראוי לתואר שלך הוא ללא ספק אדי רדמיין על עלייתה של ג'ופיטר .

  3. מר קולנוע הגיב:

    אם כבר ההופעות הכי טובות בהנוקמים 2 הם של רוברט דאוני ג'וניור, מארק רופאלו, סקרלט ג'והנסון, ארון ג'ונסון ואליזבת אולסן. כריס המסרוות היה סביר, וכך גם כריס אוונס. ג'יימס ספיידר היה מרשים אך רחוק מההופעה המוצלחת של טום הידלסטון כלוקי

  4. hamlet הגיב:

    ראיתי את "מגי" במצב רוח חלש,בסוף
    הסרט זחלתי לבית הקברות.
    מדכא -מילה קטנה לעומת הסרט,,,
    לגבי "אקס מאכינה"-מה קורה
    איתך?סרט ענק

  5. matanbahar הגיב:

    סקירה מעניינת ביותר. על חלק מסכים ועל חלק לא. למשל, איך אפשר לא לרצות המשך ל"קינגסמן"?! נכון, יש בו דברים בעייתים, אבל הוא ממש כיפי! ואילולא "מקס הזועם", לגמרי הייתי מכתיר אותו כאקשן הכי טוב של החצי-שנה. אני יכול לראות את סצינת הכנסייה הזאת בלופים.

    אליזבת' בנקס וג'ון מייקל היגינס לגמרי גנבו את ההצגה והיו הדבר הכי מצחיק ב"פיץ' פרפקט 2".

    נכון שאולי ההייפ מ "It Follows" היה קצת מוגזם, אבל לדעתי הוא עדיין מעולה, ובגלל שראיתי אותו השנה אני מחשיב אותו בטופ 5 של החצי-שנה הזאת. לא זוכר מתי לראות אנשים הולכים באיטיות לכיוון המצלמה כל-כך הלחיץ אותי. ואני גם מעניק לו את תואר "הסרט עם הסוף הכי טוב" בחצי שנה הזאת.

    במחילה מכם, לא הבנתי על מה ההתלהבות עד כה – "הקולות". אני לא מדבר על התלהבות גלובלית, אלא התלהבות של אנשים שאני מכיר שראו את זה, כל מיני ביקורות למיניהן ולא מעט אנשים ב"עין הדג". סרט מוזר ונחמד, אבל לא יותר מזה. הקטע הכי משעשע בו היה סיקוונס הקרדיטים. אה, אבל כן אזקוף לזכותו טריק צילום די מבריק (סצינות הדירה של ג'רי).

    הבילד-אפ הכי לא ברור לדמות – אינדומינוס-רקס, "עולם היורה". לפני כשנה יצא "גודזילה", שהיה סרט ממש מאכזב, אבל היו לו טריילרים נהדרים – כולם יודעים בערך איך גודזילה נראה, אבל הטריילרים לא חשפו אותו לגמרי. או דרך עשן או רק את הראש או חור שהשאיר בבניין. גם הסרט לקח את הזמן שלו עד שהציג את היצור. הבעיה היא שאחרי ההצגה שלו, הסרט העדיף להתמקד ביותר בבני האדם המשעממים במקום במפלצות שהולכות מכות.

    גם ב"עולם היורה" עשו בטריילרים טיזינג לדינוזאור מהונדס גנטית גדול ומרושע, וגם אותו לא הראו במלואו (לפחות לא בטריילרים שאני ראיתי). וגם שם לוקח זמן עד שרואים אותו. וכשהוא סופסוף נחשף מגלים שזה…*gasp*…עוד דינוזאור. דינוזאור גדול וחכם אבל…דינוזאור. הוא לא נראה שונה במיוחד משאר הדינוזאורים שראינו בסרטים האלה. אין לו שני ראשים או זרועות ארוכות במיוחד או אפילו קרן לייזר על הראש. סתם עוד דינוזאור.

    סרט ההמשך הגרוע ביותר + הסרט הכי מטומטם של החצי-שנה – "חטופה 3". אלוהים אדירים, כמה שטויות בסרט אחד.

    הסרט שהכי רציתי לקום ולמתוח אותו קצת – "מאמי". קזבייה דולן היקר, שתי הסצינות ההו-כה סימבוליות האלה לא מצדיקות לצלם את שאר הסרט ביחס מסך של אייפון מאונך.

    בבקשה תפסיק/י לעשות את מה שאת/ה עושה – יש פה כמה זוכים בתואר. פול פיג, מליסה מקארתי ורבל ווילסון. בבקשה תפרשו. תעשו הסבת מקצוע, לא אכפת לי למה. רק תפסיקו להופיע על מסכים. ואם אתם מתעקשים, לפחות אל תנסו להצחיק, כי לא תדעו מה זה הומור גם אם תתישבו עליו. לראות אתכם עושים "קומדיה" ליטרלי מכאיב לי. חלאס.

    ליאם ניסן. "מרדף לילי" היה סתמי לגמרי ו"חטופה 3" היה מטומטם ברמות אחרות. נראה לי שמיצית את פייז האקשן שלך.

    דיימון לינדלוף – תפסיק לכתוב דברים. אני בטוח שבלעדיך "עולם המחר" היה יוצא הרבה, הרבה יותר טוב.

    בבקשה תמשיכים לעשות את מה שאת עושה – אנה קנדריק. תמשיכי להיות חמודה. ולהשתתף בדברים. ולשיר. ולהמיס את לבי.

    הקאסט הכי קירח – "מהיר ועצבני 7". דיזל, גיבסון, דה רוק, סטיית'האם. לפרנצ'ייז הזה יש משהו נגד שיער.

    מנכס לאפס – כריס פראט. איך למען השם הדרדרת מדמות נהדרת וכריזמטית כמו סטאר-לורד לפלקט הקלישאתי והסקסיסטי שהוא אוון גריידי?

    הוואן-שוט הטוב ביותר ע"ש עמנואל לובצקי – הסיור הראשון של קייסי ב"עולם המחר".

    הקפיצה העריכתית הלא מוסברת (AKA תואר "סצינת המסיבה ב'האביר האפל'") – "מהיר ועצבני 7". סצינת המגדלים באבו-דאבי. בין הסצינה הזאת לבאה היו אמורים לקרות כל מיני דברים שמשום מה לא קרו.

    איך לא חשבו על זה קודם לעזאזל? – שתי מילים – גיטרת להביור ("מקס הזועם"). בנסיעה הביתה מהסרט ממש התבאסתי שאני לא מלווה ע"י רכב עם מערכת סטריאו ענקית שעליו יש מישהו שמנגן על גיטרת להביור.

    הסצינות הכי טובות עד כה (לסדר אין חשיבות):

    "פיץ' פרפק 2" – הריף-אוף. Zis is how we do it.

    "אל תוך היער" – (Agony! (Far more painful than yours

    "מקס הזועם" – מקס VS פיוריוסה. עם כל הכבוד לטירוף שבא אחר כך, זו הייתה סצינת האקשן שהכי אהבתי בסרט.

    "צ'אפי" – Grand Theft Auto. מי חשב שרובוט שגונב מכוניות יהיה כל-כך משעשע.

    "It Follows" – הסוף. !#$%!%!#!^

    "קינגסמן" – הכנסייה. פסיכי, כיפי ומצולם נהדר.

    1. מר קולנוע הגיב:

      מה יש לך נגד סצנת המסיבה בהאביר האפל? ! סצנה מותחת כהוגן שיותר מדי אנשים חיקו. כריסטופר נולאן הוא קולנוען מהשורה הראשונה

      1. matanbahar הגיב:

        לא התכוונתי לסצינה עצמה, אלא לקפיצה הלא ברורה לסצינה שאחריה.

    2. אורון שמיר הגיב:

      פינלנד זכו באירוויזיון לפני כמה שנים עם גיטרת להביור. רק אומר 🙂

השאר תגובה