• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"זה בוודאי המקום", סקירה

4 במאי 2012 מאת אורון שמיר

אחד הדברים הנפלאים בלהיות ילד, או אפילו צעיר מאוד, הוא שכמעט כל אירוע מדהים אותך. מדהים באמת, לא במובן השחוק והיומיומי של המילה. יש לי תחושה, שמתגברת ככל שנוקפות השנים, שסרטים כבר לא רוצים להדהים יותר. הם רוצים לבדר, להעביר את הזמן בכיף, לספר סיפור או ליצור תחושה מלאכותית של שאריות רגש אנושי שפעם ידענו להרגיש. אחרים דווקא רוצים להדהים, אבל עושים זאת בכל הדרכים הלא נכונות. למשל, בעזרת פיצוצים דיגיטליים של חפצים גדולים ככל האפשר. אבל מה שמדהים באמת הם הרי הדברים הקטנים. כמה התרגשתי לגלות סרט שלא רק שמעוניין להדהים בכל רגע נתון, אלא גם עושה זאת באופן אגבי ובלתי מתאמץ בעליל. כאילו יוצריו פשוט מאמינים שקולנוע צריך לעצור את נשימת הצופה בכל רגע ורגע, לגרום לו להביט בפליאה על המסך ולהמיס את הציניות שבו. במילים אחרות – להחזיר לילדות ולהשיב הביתה. בזכות "זה בוודאי המקום" ("This Must Be the Place") הייתי שוב ילד במובן הכי אמיתי ותחושתי שיש. ובהחלט גם הגעתי הביתה, באופן הכי מוחשי שקיים.

במרכז העלילה ניצב, כלומר נח על רגליו בחוסר חשק מופגן, רוקסטאר בגמלאות ששמו שאיין (שון פן). הוא כבר לא מוזיקאי פעיל – לא סמים, לא רוקנרול. והוא גם נשוי, אז תשכחו מסקס (בהתחלה). אבל המניירות נשארו וכך גם האיפור וסגנון הלבוש המטורלל. נדמה שכסף לא חסר בחייו, אולי רק תעסוקה והשראה. כאשר נודע לו שאביו נמצא על ערש דוויי, הוא נשמע לאשתו הדעתנית (פרנסיס מקדורמנד) ונוחת בניו-יורק. שלושים שנה לא היה בקשר עם הזקן, וכעת איחר את המועד – אביו נפטר. מפגשים עם קרוב משפחה (לירון לבו) וצייד נאצים מוזר (ג'אד הירש) מובילים אותו לצאת למסע בעקבות הקצין הנאצי שעינה את אביו המנוח בימי מחנה הריכוז. בדרך, הוא יפגוש מגוון דמויות שונות ומשונות.

לכאורה, הסרט נראה ומתנהג כמו סרט מסע קלאסי. ישנה הדמות הראשית החורשת את מרחבי אמריקה, החוויות שנאספות בדרך והטיפוסים המקיפים את הגיבור לרגע קצר או למערכה שלמה. כולם חשובים, כולם מלמדים אותנו דבר נוסף על שאיין. וזהו גיבור אניגמטי במיוחד. נדמה שהאיפור הכבד והשיער הנפוח הם כמו העגלה שהוא גורר אחריו במשך רוב הסרט – מטעני העבר. הגדרות חיצוניות, מנגוני הגנה, התנהגויות שפעם ביארו אותו. התהליך שעליו לעבור, גם אם בעל כורחו, הוא להבין שייתכן ומה שעבד בעבר כבר לא מתאים יותר גם היום. שאינך מפסיק להיות מי שאתה אם תבחר לוותר על הרגל מגונה או כל דבר אחר שפעם הגדיר אותך, או יותר נכון – את מי שהיית אז.

ברם, הסרט אף מכיל טוויסט ז'אנרי בסופו. הסיום הבהיר שמדובר בסרט מז'אנר קולנועי אחר, רק שהוא פשוט לא טרח לומר זאת בקול רם עד אותו נקודה. אבל דווקא אז, במה שיכול היה להיות קליימקס אדיר, בוחר הסרט לחסוך את ה"וואו!” מצופיו. ומדובר כאן בסרט שמצריך מהקהל לבוא מהבית עם סטוק שלם של "וואו!” ואף להשתמש במילת ההתפעלות בכל פתיחת סצינה.

זהו סרט המשרה תחושת חמימות מוכרת, יפהפה עד דמעות (קצת בא לי להפסיק לכתוב ופשוט למלא את כל הפוסט בפריימים מתוך הסרט), ומרגש בלי ללחוץ חזק מדי על שום כפתור, אלא דווקא בעדינות וביטחון. הדיאלוגים של סורנטינו ושותפו לכתיבה, אומברטו קונטרלו, מלאים בכל המילים הנכונות ומעוטרים במשפטים שנוגעים באמיתות גדולות מבלי להיגרר לקלישאות. העלילה שהם רוקמים משאירה המון מקום לפרשנות של הצופים, בעיקר בכל הנוגע לאחד הנושאים המרכזיים של הסרט – קשרי משפחה. בכלל, כדאי מאוד לשמור את מלאכת הפענוח לזמן שלאחר הצפייה ופשוט להיסחף פנימה. זה סרט שכובש כבר מהשוט הראשון – המורכב להפליא, הבלתי ברור בעליל והמרהיב עד כדי פעירת עיניים ושמיטת הלסת. מיד בפתיחה החלה לפעפע, בתוכי לפחות, אהבה עצומה למתרחש על המסך. נכנעתי לה בלי להבין את מקורותיה.

לוקא ביאצי, ייבוא אישי של סורנטינו מימי הקריירה האיטלקית שלו, מצלם כל דבר יומיומי בשיא ההתפעלות והיראה, כמו ילד המגלה את העולם לראשונה:
סצינה פשוטה של תדלוק רכב הופכת בעדשתו למופת של קולנוע, לחוויה בתולית וטהורה שמזככת את הנפש; שפופרת טלפון המתקרבת אל גיבורנו באימה, מפחידה ומכווצת את הגוף יותר מכל הרוחות והצלצולים החביבים על סרטי בהלה מהעת האחרונה; וקלישאת הסלפסטיק הגדולה מכולן – אדם שנופל ברחוב – מוצגת בסרט באופן שהופך אותה למצחיקה וסוראליסטית פי כמה מן הייצוג המקובל.
הקולנוע של סורנטינו כל-כך טואטלי ומשכר חושים, עד כי אין שום דרך, או סיבה, להתנגד לו. כמו במקרה של סרטו הקודם והמפורסם, “האלוהי" ("Il Divo"), ממש לא משנה מה מתרחש על המסך, פשוט משום עצם הגדולה הקולנועית שמוקרנת עליו. זה קצת כמו אופרה, רק בלי הקטע האליטיסטי, ותמיד תוך שימת דגש על הביזאר במיטבו.

את התמונות המופלאות עוטף ברכות פסקול משובח של המוזיקאי דייויד בירן, סולן להקת ה"טוקינג הדס", אשר אף מופיע בסרט בתפקיד עצמו. המפגש המפואר ביותר בין קול לתמונה, לטעמי האישי, היא אחת הסצינות בכיכובו. בערך באמצע הסרט, כמו נקודת איזון המחזיקה את המשקל של שני קצותיו, שתול מעין קליפ לשיר הנושא אשר העניק לסרט את שמו. בשוט אחד רציף וכמעט בלתי אפשרי, מספר הבמאי את סיפור הסרט כולו – מנקודת מבט הולכת מתרחקת אנו צופים כקהל בהופעה של רוקסטאר מזדקן, שעדיין נותן בראש. במעבר מדורג ומרגש אל פניו של גיבור הסרט, בן דורו של האיש על הבמה, אנו רואים אדם מבוגר ומרוגש, מוקף צעירים, המשתוקק להגיע הביתה. לו רק היה יודע איפה זה "הביתה”, או יותר נכון – לו רק היה יודע שאין מדובר במקום גשמי.

תגובות

  1. Roy הגיב:

    איזו ביקורת נפלאה אורון! גורם לי לרצות לראות את הסרט הזה יותר מכל סרט אחר שיוצא בקרוב. כבר הרבה זמן שלא קראתי כאלו תיאורים ומילים יפות על סרט שגרמו לי לרצות לראות את אותו הסרט כל-כך. אני חייב לראות אותו. אני לא יודע מתי זה יקרה (הזיזו לנו בבית ספר כמה מבחנים שהיו אמורים להיות ביוני.. תקופת מבחנים מעצבנת בקיצור) אבל אני אראה אותו. בעיקר אחרי הביקורת הזו.

  2. מאי הגיב:

    היי אורון, ביקורת ממש יפה ומרגשת,מאוד אהבתי את שכתבת..

    ראיתי את הסרט אתמול, ויצאתי ממנו בחיוך גדול גדול. האמת החיוך היה שם כבר בכתוביות כשהאולם כבר הואר וחייכתי מהסצנה האחרונה (שלא יכולה להגיד ש'הבנתי' אותה,אבל היא עשתה לי הרבה…) והתבוננתי סביב והיה איש שעמד וחייך גם,אל המסך ואליי חזרה. נראה לי שהוא חשב את אותו הדבר…:) מן…"זה היה נעים לשהות כאן ביחד בכל המוזר והיפה הזה"..

    והסרט-אוח..הסרט….לי הוא היה חוויה באמת נפלאה משום שאני אוהבת סרטים כאלו-שאתה פשוט נהנה לבקר שם בין השורות,ולהשתהות, מעניין אותך מה יקרה הלאה, אבל זה לא באמת הדבר הדחוף ביותר….
    והוא מוזר ולא רגיל, ועוסק בדמויות מוזרות ובסצנות שנראות תלושות,ומגוחכות ,אבל בעצם אפשר לומר שגם הרגיל והיומיומי הוא מגוחך להפליא בעיניים הנכונות.

    ובאמת היתה מן תחושה שהסרט נראה מעיניים של זר שלא מתערה אבל נמצא בלבם של הדברים.

    אני מתחילה לחשוב שסרטים לא נרטיביים זה ה-דבר. משום שהם אולי לא מספקים אותה תחושת נחמה ולא פשוט לסכם אותם,אבל כשהם יפים באמת אז הם מלווים לאחר מכן בצורה הרבה יותר חובקת ומקיפה,הם יכולים לרגש אותך בלי סיבה ובלי שתהיה לכך מילה. (גם את בושה אהבתי מסיבות דומות, רק שיוצאים ממנו עם משהו הפוך בעליל)

    ושון פן מעולה. אני כל כך אוהבת אותו בשנים האחרונות, גם כשחקן וגם כבמאי.

    הדמות של שאיין בהתחלה נראית ביזארית משהו, אינפנטילית וסהרורית (בצורה חיננית ומשעשעת אבל עדיין…), אבל בהמשך, לקראת הסוף-די הבנתי למה אשתו התאהבה בו..

    ושאלה חשובה ביותר- למה התכוונת שהסרט מתגלה כז'אנר אחר בסופו? אני לא דוברת קולנועית… תוכל להסביר?

    תודה:)

    1. טל הגיב:

      מאי – כתבת יפה מאד, אני ממש מסכים איתך, וגם אני מצטרף לשאלה שלך. הביקורת שלי (שמאד מסוייגת כדי שאנשים שלא מוכנים לכזה קולנוע לא ילכו:
      בפרוש סרט שלא הייתי ממליץ לכל אחד לראות, נדרשת הרבה הרבה סבלנות, ולא לבא עייפים. אני נהנתי מאד מהצילום והבימוי, הפרסומת ממש מטעה, מציגה אותו בתור סרט מצחיק והוא ממש לא כזה. זה בעצם סרט אירופאי שמצולם בארה"ב, מי שמחפש עלילה סגורה והדוקה, או את המבנה הקלאסי של סרט אמריקאי – זה לא זה. אני מאד אהבתי, יצאתי מהורהר. זה מסוג הסרטים שאני יוצא מהם ומרגיש שלא הבנתי את הסרט עד הסוף, שיש בו עוד משהו, להרבה אנשים זו תחושה מתסכלת, עבורי זה אומר שהשעתיים שהקדשתי לו היו שוות את ההשקעה. בקיצור – מומלץ, אבל לא לכל אחד.

השאר תגובה