26 בנובמבר 2022 מאת עופר ליברגל
ניתן להסתכל על "הפייבלמנים" (The Fablemans), סרטו החדש של סטיבן ספילברג, כחלק מגל של סרטים בהם במאי קולנוע מוערכים וותיקים (יחסית) חוזרים לספר על ילדות שלהם, דוגמאות "רומא" של אלפונסו קאורון ו"בלפסט" של קנת' בראנה. אבל לא מדובר בגל ייחודי ממש. יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, כוללת פעמים רבות רבדים אוטוביוגרפיים, גלויים או סמויים, כאשר לפעמים הם סמויים גם ליוצרים… להמשך קריאה
4 במאי 2012 מאת אורון שמיר
אחד הדברים הנפלאים בלהיות ילד, או אפילו צעיר מאוד, הוא שכמעט כל אירוע מדהים אותך. מדהים באמת, לא במובן השחוק והיומיומי של המילה. יש לי תחושה, שמתגברת ככל שנוקפות השנים, שסרטים כבר לא רוצים להדהים יותר. הם רוצים לבדר, להעביר את הזמן בכיף, לספר סיפור או ליצור תחושה מלאכותית של שאריות רגש אנושי שפעם ידענו להרגיש. אחרים דווקא רוצים להדהים,… להמשך קריאה
ניתן להסתכל על "הפייבלמנים" (The Fablemans), סרטו החדש של סטיבן ספילברג, כחלק מגל של סרטים בהם במאי קולנוע מוערכים וותיקים (יחסית) חוזרים לספר על ילדות שלהם, דוגמאות "רומא" של אלפונסו קאורון ו"בלפסט" של קנת' בראנה. אבל לא מדובר בגל ייחודי ממש. יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, כוללת פעמים רבות רבדים אוטוביוגרפיים, גלויים או סמויים, כאשר לפעמים הם סמויים גם ליוצרים… להמשך קריאה
אחד הדברים הנפלאים בלהיות ילד, או אפילו צעיר מאוד, הוא שכמעט כל אירוע מדהים אותך. מדהים באמת, לא במובן השחוק והיומיומי של המילה. יש לי תחושה, שמתגברת ככל שנוקפות השנים, שסרטים כבר לא רוצים להדהים יותר. הם רוצים לבדר, להעביר את הזמן בכיף, לספר סיפור או ליצור תחושה מלאכותית של שאריות רגש אנושי שפעם ידענו להרגיש. אחרים דווקא רוצים להדהים,…
תגובות אחרונות