• סרטים חדשים:
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

"עולם היורה", סקירה

11 ביוני 2015 מאת אור סיגולי

על "עולם היורה" (Jurassic World), הרביעי במותג שהחל בשנת 1993 עם "פארק היורה" של סטיבן ספילברג ומייקל קרייטון, חתומים ארבעה תסריטאים. האחד הוא קולין טרברו שגם ביים, השני הוא דרק קונולי בן ה-39 שכתב והפיק את סרטו הראשון של טרברו ("על אחריותכם בלבד" המקסים), כאשר השלישי והרביעית הם ריק ג'אפה ואמנדה סילבר. הצמד הזה אחראי על הפריקוולים המהוללים "כוכב הקופים: המרד" ו"כוכב הקופים: השחר".
אני מתחיל עם האינפורמציה הזו, מכיוון שקשה לתאר כמה זהים "עולם היורה" ו"כוכב הקופים: המרד" (זה עם ג'יימס פרנקו משנת 2011), לא רק ברמת הכתיבה, אלא גם ברמת עיצוב החוויה שהייתה לי. סרטי קיץ מהסוג הזה לרוב לא נזקפים לטובת או לרעת התסריטאים, אלא בעיקר לבמאי ולאולפן – זו תיאורה שאני מחזיק, אחרת אני לא מצליח להבין איך אנשים כמו רוברטו אורצ'י, אלכס קורצמן ודיימון לינדלוף ממשיכים לקבל משכורת – אבל כאשר מגיעים שני סרטים שכל כך זהים בהצלחותיהם ובעיותיהם כמו שני אלו שהוזכרו, חייבים לעמוד על זה.

כמו רוב האנשים, גם אני פסעתי אל הקרנת "עולם היורה" בחשש גדול ובמינימום ציפיות. אני זוכר שגם אמרתי לחבר לפני ההקרנה "אין מה להתלהב. אם הסרט יהיה מוצלח, זה כנראה יהיה רק בתוך גבולות גזרה של סרטי קיץ שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליהם זה שהם לא מאכזבים. אם הוא יהיה גרוע, הוא יהיה קטסטרופלי". היו לא מעט סיבות לחשוב ככה. הטריילרים והטיזרים נראו מרשימים אך לא מלהיבים, הליהוק הרגיש חיוור, ודי, למי יש כוח עוד פעם לסרט על אנשים בחליפות שמשחקים אותה אלוהים, מתעסקים עם הטבע, וחוטפים על האף כשהיצירה שלהם יוצאת משליטה בזמן שגבר אחד (חתיך) יצא להציל את המצב? או במילים אחרות – "גודזילה".
כן, שובר הקופות מלפני שנה עדיין מציף בי את החשש הזה, אחרי שאכזב עמוקות בכל פרמטר של כתיבה, בימוי או משחק.

ואכן, רוב חציו הראשון של "עולם היורה" עבר עליי בעיקום אף ומבט אדיש. נכון שהאפקטים מדהימים מהשנייה הראשונה (לא, אני רציני. מהשנייה הראשונה), אבל פרישת לוח המשחק הייתה כל כך מוכרת ושגרתית שתהיתי למה לא פשוט לוותר על הסרט הזה ולראות עוד פעם את הראשון. שוב אנשים עשירים שעושים טעויות היבריס, שוב מפלצת שברור שאי אפשר להשתלט עליה, שוב אנטגוניסט בדמות איש צבא, שוב לזרוק פנימה ילדים כדי שיהיה למי לדאוג, עוד גברת צעירה יפה וקפוצה בעמדת מפתח, ששוב דלוקה על הבחור הפרוע שהוא גם מקסים, ושוב תכבוש את יצרה כאשר הוא ימשיך להיות פרוע ומקסים. שוב אותם משפטי דיאלוג נטולי סאבטקסט או ברק וכנראה ששוב הטבע יוכיח שהוא ינצח את האנושות.
זה היה כל כך פרווה שאפילו תהיתי לעצמי האם זה בכוונה מרגיש כמו סרט ילדים. זה לא היה נורא בשום שלב, אבל זה היה רחוק מלהסעיר.

אבל מה שקרה זה שטרברו ושלושת תסריטאיו חיכו, ואחרי כחמישים דקות אמרו לנו, הקהל, "שרדתם אתנו עד עכשיו? סחתיין. בואו נראה לכם עכשיו מה אנחנו יכולים".
כמחצית לתוך הסרט, אולי כאשר המפלצת הכלואה משתחררת, אולי קצת אחרי, מישהו לחץ על הגז, ולפתע "עולם היורה" הפך להיות אחד הסרטים הכי מלהיבים, סוחפים, מרשימים וכיפיים שהיו לאחרונה. ואני לא מדבר רק בגזרת האפקטים החזותיים – על אף שלצוות מגיעים כל השבחים שבעולם – אלא גם על כך שלפתע הדמויות הפכו למעניינות, הראשיות אפילו עברו שינוי, תהליך, התחילו את הסרט באופן אחד וסיימו אותו אחרת. כאילו, רחמנא ליצלן, האפקטים באו לשרת את הסיפור ולא ההפך.
שלא נתבלבל, לא מדובר פה ב"המארח" של בונג ג'ון-הו, כן? אנחנו בכל זאת מתהלכים בתלם של סרטי הפופקרון הקיציים. אבל לצורך העניין, אני שוב, ברשותכם, מחזיר אתכם לטקסט על "גודזילה", כי זה בדיוק אותו דבר, רק בהפוך.

כאשר הדינוזאורים המעופפים נוסקים לשמיים, הסרט נוסק איתם, ולוקח את הסרט למחוזות אחרים. פתאום אפשר לראות בסרט יצירות מופת על זמניות אחרות כמו "מלתעות", "שובו של הנוסע השמיני" ו"גרמלינס 2". סרט הדינוזאורים, כמובן, איננו מתקרב אליהם, אבל יש בו איכויות זהות ונדמה שהיוצרים נתלו באילנות הגבוהים באמת. למען האמת, היו שם רגע אחד בלתי נשכח שלא היה מבייש את "פיראנה", ובזאת תמו חששותי לגבי הרצון של האולפן להפוך את הסרט הזה למוצר צריכה בעיקר לקהל הצעיר. הרגע בו חוטפים הזוחלים המעופפים את אחת מדמויות המשנה היא מסוג הסצנות שבדרך כלל נשארות מחוץ לסרט, מחשש לזעזע מדי את הקהל. אבל היא לא הוסרה. היא בפנים.

הסיבה לכך שהאסוציאציה שלי הלכה היישר אל עבר "כוכב הקופים: המרד" היא מכיוון שזה אחד לאחד מה שעברתי בסרט ההוא. בחלקו הראשון לא הבנתי בכלל על מה ההתלהבות, ותהיתי מה חילקו לכל המבקרים בכניסה לאולם שגרם להם להשתולל משמחה, ואז, ברגע שסיזר הקוף גונב את הסכין, הסרט פשוט זינק והפך למשהו אחר ונפלא ונהדר. גם אני יצאתי מהפריקוול נסער, מוותר לכל מה שקרה לפניו.
האם זה סתם צירוף מקרים? יכול להיות. נחכה לשני סרטי ההמשך של "אוואטר", גם אותם כותבים סילבר וג'פה, כדי לגלות האם זה באמת קשור או שסתם יצא ככה במקרה.

ההבדל המרכזי בין "המרד" ל"עולם היורה" הוא באמת בעיצוב הדמויות, ובעיקר בליהוק הראשי. ג'יימס פרנקו, שחקן עם לא מעט יכולות כשהוא לא מסטול (או כשהוא כן. קשה לדעת) העביר את חלקו בסרט הקופים באופן אנמי לחלוטין. לעומתו, כריס פראט מוסיף לסרט החדש כל כך הרבה, עד שכל חשש על כך שהוא עומד להמאיס את עצמו בקרוב מתבטל במהרה. אני הייתי בטוח שהוא פשוט הולך לשחזר את פיטר קוויל של "שומרי הגלקסיה" ולעשות את החתיך עם הקריצה, אבל הוא כן מייצר דמות אחרת, יציבה יותר, מנוסה יותר.
לצדו, ברייס דאלאס הווארד, שעושה דברים על עקבים שקשה לדמיין במהלך הסרט, מצליחה להפסיק להיראות כמו חיקוי חיוור של ג'סיקה צסטיין ולשלוט בסצנות שלה. השאר (עומר סיי, וינסנט דו'נופריו, אירפהן קאהן ועוד כמה) די נדחקים הצידה, אולי חוץ מג'ייק ג'והנסון הנהדר, שהסרט הזה מסמן את שיתוף הפעולה השני שלו עם פראט. הקודם היה "לגו – הסרט".

דבר אחד שלמרבה הצער לא משתפר עד סוף הסרט הוא בעיית ההומור שלו, שאפילו פראט לא לגמרי מצליח להתעלות מעליה. יש שם כל כך הרבה הזדמנויות לפאנצ'ים או סלאפסטיק, ונראה שעשו את כל המאמצים לעקוף אותם. זה לא הופך את הסרט לכבד או מלא פאתוס, אלא בעיקר מונע ממנו להתרומם כשצריך, והוא נאלץ להישען רק על סצנות האקשן, ולהן מספיק קשה לקפץ מעל חורי העלילה שיש כיד המלך.
מזל שהאקשן מדהים.

"עולם היורה" יכל היה להיות בליגה של הגדולים באמת, אילולא תחושת העצלנות בחלקו הראשון. אני מניח שלא מעט צופים יסגרו בפני הסרט עוד בשלב הזה, אבל אם אתם רוצים את העצה שלי, מה שמגיע לאחר מכן שווה כל שנייה. ואני רוצה לראות אתכם לא מוחאים כפיים לטירנוזארוס רקס. קדימה. נראה אתכם.

jurassic world 3

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    חבר'ה,
    מילה או שתיים על כריסטופר לי הדגול
    שעזב אותנו…?

  2. rangil הגיב:

    -ספוילרים-
    מצחיק איך הם מצליחים להשכיח מאיתנו את קיומו של הטי רקס כמעט עד סוף הסרט.
    אבל את מחיאות הכפיים העזות באמת שמרתי ליצור הימי שנותן את הגראנד פינאלה.

כתיבת תגובה