• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

"גודזילה", סקירה

16 במאי 2014 מאת אור סיגולי

"גודזילה" הראשון יצא לקולנוע ביפן לפני 60 שנה. הסרט שיצר את הדמות הקאלטית שהפכה לחלק מאוד משמעותי בתרבות הפופ, נודע בעיקר כריאקציה של יפן להפצצות האטום שספגה מארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה. המפלצת – מין לטאה ענקית, ששמה "גוז'ירה" מהשילוב של "גורילה" ו"לוויתן", המחריבה כל דבר שנקרה בדרכה – הייתה אמנם תוצאה של ההפצצה, אבל גם נתנה דרור לחרדה של היפנים מהכוח העצום הזה שהגיע משום מקום והרס חיים של מיליוני אנשים.
המפלצת כבר מזמן אינה נכס בלעדי של יפן, אבל עדיין יש מידה של אירוניה בכך שדווקא ארה"ב – מטילת הפצצה הארורה ההיא – היא שלקחה חזקה על המפלצת וכבר כשנתיים לאחר מכן הביאה לעולם את גרסתה הראשונה למעללי התפלצת.
בשנת 1998 השתחרר לעולם סרט "גודזילה" אמריקני נוסף מבית היוצר של מלך סרטי האסונות רולנד אמריך, ששנתיים לפני כן ריסק את קופות העולם עם "היום השלישי" (Independence Day). הסרט נחשב לאחד מהסרטים הגרועים ביותר שנעשו בתוך עולם הבלוקבאסטרים.

16 שנה לקח להוליווד לחזור לגודזילה. יותר מדי סרטי מפלצות בסדר הגודל הזה לא ראינו מאז, להוציא את "קינג קונג" של פיטר ג'קסון, "קלוברפילד", "סופר 8", וכמובן "פסיפיק רים" השנוי במחלוקת משנה שעברה (אפשר להחשיב גם את "הענק" של אנג לי, נכון?). נורבגיה תרמה את חלקה עם "צייד הטרולים" האהוב, אבל זה פחות או יותר הכל.
עכשיו מפלצות הענק חוזרות בגדול לתפוס את חזקתן, מגובות בטובי אנשי המקצוע בהוליווד, במאי מבטיח, וצוות שחקנים פוטוגני להפליא.
התוצאה: "גדוזילה" מודל 2014, סרט שמתנהג בדיוק כמו המפלצת שבכותרתו: מגיח משום מקום, פוער לסתות וקורע עפעפיים, עצום מימדים, אבל גם מתניע מאוחר מדי, נטול כל זהות, מתעלם במופגן מכל אספקט אנושי שיכל להקלע בין רגליו הגדולות, ונעלם באופן שגורם לך לגרד בראשך ולשאול "מה?!".

אני לא מגיע ממקום הומניטרי בתלונתי הנ"ל על האספקט האנושי, אלא דווקא דרמטי. מבחינתי שיחסלו במחי צעד מפלצת אחד רבבות אנשים תמימים, אני כבר לגמרי קהה לעניין הזה של חיי אדם בסרטי אקשן אמריקאיים, אבל המעט שהם יכולים לנסות הוא לעניין אותי במישהו מהם.
כל כך הרבה שחקנים אהובים מופיעים ב"גודזילה" כך שעלולה להיווצר התחושה שבסרט הזה יש דמויות. וזו הטעות הראשונה. אין שום דבר בסרט הענק הזה שמייצר איזושהי אכפתיות לבני האדם שבו, אפילו לא לגיבוריו. אני אודה באמת, אנשים לא היו החלק החזק לא של "פסיפיק רים" או "צייד הטרולים", שני סרטים שאהבתי מאוד, אבל לפחות היה נסיון כזה. הייתה היסטוריה, היו רצונות. אף אחת מגלריית הדמויות של "גודזילה" לא עוברת תהליך, לא לומדת משהו על עצמה, לא שורדת בזכות תושיה או תחכום, וכפועל יוצא – לא יכולה לעורר הזדהות או לגרום לנו לרצות בשלומה. למעשה, יש דמות אחת כזו אבל לא אוכל לחשוף מי היא מכיוון שזמן המסך שלה בסרט הוא ספויילר שאני מעדיף להמנע ממנו.

הדמות הראשית היא של פורד בודי, חייל צעיר בגילומו של אהרון טיילור-ג'ונסון, שחקן נאה במיוחד שגרם לנו לאהוב אותו ב"נער משום מקום" ו"קיק-אס", אבל החליט הפעם להשאיר כל טיפת כריזמה מחוץ לגבולות הפריים. פורד מבלה סרט שלם בלהקלע לאירועים, להנצל מהם במקרה, ואז ברגע שיש לו משימה "שרק הוא יכול לבצע" הוא משום מה לא עושה אותה.
את אשתו האהובה מגלמת אליזבת' אולסן, האהובה בעצמה, ועל אף שהיא דמות משנה, דווקא דרכה אפשר לראות את העצלנות התסריטאית הכמעט פושעת של הסרט: דמותה של אולסן היא אל ברודי, אחות רחמנייה ואם לילד. עם זאת, על אף הבחירה במקצוע הספציפי הזה, אולסן לא מצילה אף אחד, לא מטפלת באף אחד (כולל בילד שלה) ומבלה סרט שלם בלחכות. התסריטאי מקס בורנשטיין מצא את הזמן להעניק לה סטינג וסביבה, אבל לא עשה עם זה כלום. הוא באותה מידה יכל להושיב אותה בבית מול הטלוויזיה ולחסוך המון כסף להפקה על ניצבים.
שחקן הטלוויזיה המהולל ובצדק בריאן קרנסטון, המועמד לאוסקר קן וואטנבה ("הסמוראי האחרון"), המועמדת לאוסקר סאלי הוקינס ("יסמין הכחולה"), זוכת האוסקר ג'ולייט בינוש ("הפצוע האנגלי"), המועמד לאוסקר דיויד סטרת'יין ("לילה טוב ובהצלחה"), כולם מעטרים את הסרט מבלי לעשות דבר מלבד להביט גבוה אל מעבר למצלמה בפרצוף מופתע/חרד. חשוב לציין שהאופציה להסתכל גבוה אל מעבר למצלמה במבט מופתע/חרד (עדיפות עם תנועת דולי-אין עדינה של המצלמה) נקרת בדרכו של כל שחקן בסרט, גם של חלק מהניצבים, משהו כמו פעם בארבע-חמש דקות. זה מקבל מימד פארודי באיזשהו שלב.
יותר מזה, נראה שגארת' אדוארדס הבמאי (שמוכר בזכות סרטו Monsters, שממש היום התפרסם הטריילר לסרט ההמשך שלו) מנסה להמנע בכל הכוח מכל דבר שיש לו אימפקט רגשי-אנושי. סצנות איחוד בין שתי דמויות חשובות נמצאות מחוץ לפריים, אין התמודדות בכלל עם כאב אנושי ואבל – על אף שכל אלו נמצאים בעולם של "גודזילה". פשוט לא על המסך.

טוב, אז לפחות אם אין אנשים, תמיד אפשר לפצות על זה במפלצות, לא? הרי בכל זאת, מדובר בסרט מפלצות וב"גודזילה" יש לא אחת אלא שלוש. וכשמגיעה מילה טובה צריך להגיד אותה: המפלצות (כמו כל דבר שקשור לעיצוב) נראות מעולה, וכל רגע שלהן על המסך הוא מעורר השתאות, אבל… זה לא מספיק. צריך איזושהי זיקה אליהן, לחיוב או לשלילה, צריך לפתח אליהן מערכת יחסים של צופה-דמות.
כן, המפלצת חייבת להיות דמות, ועל אף שזה בהחלט מאתגר, זה לא חסר תקדים. הכח של "קינג קונג" הוא שאנחנו מתאהבים בקוף הענק ודואגים לו בסוף הסרט (כמו עם "מייטי ג'ו יאנג"), מהכריש של "מלתעות" אנחנו חרדים ומפוחדים, המפלצת של "קלוברפילד" (הנהדר, בעיני) מעוררת בנו סקרנות, והיצור של "המארח" עושה את כל אלה ביחד. אפילו בפאקינג "אוואטר" היה לנו איזשהו יחס אל היצורים.
לי לא היה אכפת משלושת המפלצות ב"גודזילה", כי התסריט לא טרח לייצר אצלי איזשהו אינטרס בהצלחתן או בכישלונן. הן מופיעות משום מקום, מחריבות דברים ללא הכרה, ומסיימות את תפקידן. וזה מוזר כי לגמרי יכלו ליצוק את זה לתוך הסרט אם רק היו משתדלים. למשל, הצורך של ה"מוטו" (המפלצת דמוית החרק המתכתי) הוא להתרבות, ואם יש משהו שלמדנו מ"הנוסע השמיני" הוא שאנחנו יכולים להתחבר גם ליצור המחליא והמרושע ביותר ברגע שהוא רק מנסה לשמור על צאצאיו. לעומתו, גודזילה עצמה יכלה להיות מרתקת פי עשרות מונים כי היא קמה כדי להשלים תפקיד אבולוציוני וצריכה להגשים את היעוד שלה, על אף שהיא חוטפת מרורים משני הצדדים.

בסופו של דבר הבנתי שיש לי רק שתי אופציות צפייה ברוב הסרט: או לראות שלוש דמויות CGI שנראות נפלא אבל לא אכפת לי מהן, או לבהות בסצנות אסון המוניות בהם אלפי אנשים "לא חשובים" מוצאים את מותן בצונאמי, רעידת אדמה, התרסקות בניין, שריפה, חנק, טביעה, נפילה והתרסקות. המשותף לשתיהן – מינימום אימפקט רגשי.
בני האדם האומללים כבר נקלעו למלחמה בין שני יצורי-על שעשו בנו שמות בזמן שניסו לכסח זה את זה. קראו לזה "הנוסע השמיני נגד הטורף", זה קרה בשנת 2005, וזה היה די אותו דבר.

באופן תמוה למדי, "גודזילה" גם משולל כל טיפת הומור. הסרט הזה לוקח את עצמו כל כך ברצינות, שזה מטריד. מדובר בסרט על מפלצות ענק שנלחמות זו בזו, לא ברור למה הסרט מתנהל ברמת החשיבות העצמית של "12 שנים של עבדות". בטח בהתחשב בעובדה, ששוב, ואני חוזר על זה כמו אחרון הזקנים הטרחנים, פשוט לא היה אכפת לי משום דבר.
היחיד שמנסה להקליל את את העניין, ויודע באיזה סרט הוא נמצא, הוא קרנסטון בתפקיד אפילו יותר מוגזם מהייזנברג האייקוני של "שובר שורות" בשיא ההיסטריה. לצערו וצערינו אף אחד אחר בסרט לא משתף עם זה פעולה.

ובכל זאת, לא מדובר באיזשהו בזבוז זמן, ובאמת שראינו הרבה יותר גרוע. יש שם כמה סיקוונסים שבאמת מצדיקים את הצפייה, כמו סיקוונס גשר הרכבת שהוא מופלא, הנחיתה שמופיעה בטריילר ועוד. וזה נחמד לראות את אהרון טיילור-ג'ונסון ואליזבת' אולסן כזוג צעיר ומאושר, בהתחשב בכך שבשנה הבאה הם ישחקו אחים ב"הנוקמים 2" (הם הופיעו יחד בסצנת אחרי הקרדיטים של "קפטן אמריקה: חייל החורף").
"גודזילה" יכל להיות הרבה יותר גדול, סלחו לי על משחק המילים, אבל נשאר תצוגת יכולת של CGI ולא הרבה יותר מזה. חבל, בעיקר. מה שכן, הסרט הזה רק מבהיר את מה שאני טוען כבר שנים – "מלחמת העולמות" של ספילברג הוא אחד מהסרטים הטובים ביותר שנעשו בקולנוע האמריקני מאז האלף החדש. מדהים מכמה טעויות ש"גודזילה" עושה, פלישת החייזרים משנת 2005 הצליחה להמנע.

na_conrad_stills_021114_2_full_r709_grd02.00000.tif

תגובות

  1. רון הגיב:

    אני נזכר בסצנת הקרב המופלאה בין קינג קונג לשני הדינוזאורים תוך כדי שהם תלוים באוויר ונעמי ווטס מתגלגלת מיד ליד-איפוא זה ואיפוא הקרב המשעמם בין גודזילה לשני הג'וקים הגדולים?

  2. דניאל טל הגיב:

    קודם כל הסרט גודזילה מ-1998 הוא קלאסיקה לשמה קצת טיפשי אבל עשויי טוב לגבי גודזילה 2014 סיפור שבלוני וההוא משובר שורות שיחק הכי יפה משער השחקניםוהאפקטים פשוט צטורפים ונמאס כבר להגיד שסרט פעולה או בידיוני הוא לא שייקספיר מספיק עם האשוואות המפגרות האלה .

    1. אור סיגולי הגיב:

      הי, דניאל.
      היה לי קצת קשה להבין מה כתבת בגלל התנגדותך הנחרצת לסימני פיסוק, אז אני חייב לשאול כדי להיות בטוח: באמת כתבת ש״גודזילה״ משנת 1998 הוא ״קלאסיקה״, ואז הוספת ״לשמה״ אחר כך?

      1. itamarsha הגיב:

        מספיק עם האשוואות האלה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.