• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

"קפטן אמריקה: חייל החורף", סקירה

6 באפריל 2014 מאת פבלו אוטין

הו קפטן מיי קפטן! אמנם אני כנראה יותר איש DC מאשר מארוול, אבל אני מתפעם בצורה כנה ורצינית מהעבודה יוצאת הדופן שחברת מארוול עושה בתחום הקולנוע ומהדרך החכמה והחדשנית שבה היא מטפלת במוצריה וגיבוריה. למעשה, אני חש כי אנחנו מתחילים לראות מהפכה שאיחרה להגיע באופן שבו נעשים סרטים ובאופן שבו אנחנו צופים בהם. אפרט על כך בהמשך, אבל לפני שמתחילים לדבר על המערכת הרחבה, קודם כל בולט שבאמצעות אסטרטגיה ארוכת טווח ויוצאת מכלל פרופורציה הצליחה מארוול להציל מהאבדון והגיחוך הקולנועי גיבורי-על שמעולם לא עניינו אף אחד על המסך הגדול. שלושה סרטי קפטן אמריקה? סרטי תור? ובקרוב סרט על האלמנה השחורה? רק גאונות וחזון שיווקי יכולים לגרום לסרטים רוויי תקציב כאלה להתרחש ולקהל רחב לחכות להם.

"קפטן אמריקה: חייל החורף"  (Captain America: The Winter Soldier) הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו השיטה של מארוול למעשה מתחילה לעבוד ולחשוף את הפוטנציאל שלה, בכמה וכמה רמות. על פני השטח מדובר בסרט מתח/אקשן/גיבור-על נוסף, אבל למעשה הוא פיסה קטנה ומדויקת בתוך פאזל אחד גדול.

הסיפור של הסרט ממשיך היכן שקפטן אמריקה הראשון נגמר ומתייחס גם לאירועים מסוימים שקרו ב"הנוקמים". סטיב רוג'רס, חייל העל מתקופת מלחמת העולם השנייה שנלחם בנאצים וקפא, הופשר לתחייה בימינו ועדיין מתקשה להתרגל לעולם החדש. מה שמקשה עליו הם לא עניינים הקשורים לטכנולוגיות ותרבות פופולארית, אלא בעיקר האופן שבו אמריקה השתנתה – הערכים שהוא נלחם עבורם כבר לא לגמרי קיימים. אמריקה ניצחה את הנאצים, אבל הפסידה בבית. כפי שכבר כתבו, אי אפשר שלא לזהות את ההתייחסויות לסרטי הפרנויה הנפלאים של שנות ה-70, סרטי מתח חמורי סבר ונטועים בתחושת ייאוש וכישלון, שנעשו בצל מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, אשר מעלים תחושת ריקבון מוסרי שמגיע בעיקר מאלה שעומדים בראש הפירמידה.

למרות הפרמיס האפל והמריר הזה, "חייל החורף" אינו סרט שמנסה להציג את עצמו כיצירת אמנות רצינית ובעלת עומק בסגנון "האביר האפל", אלא יותר כסרט ריגול מותח ומתוקתק. כפי שכתבתי בעבר, נראה כי בתחומי הבלוקבאסטר, "אפל" מתחיל לצאת מהאופנה ומפנה את מקומו לרציני אך קליל יותר. אולי מיהרתי (כמו כולנו) לנבא תחושת אופטימיות, אך כן מדובר ברצון לבנות מחדש ולתקן את מה שהתקלקל. לצאת מהדיכאון ולחזור למקום סוחף ואולי בוגר יותר (כי לא, למרות ששנים חשבנו ש"אפל" זה בוגר יותר, בעצם זו עדיין התמודדות לא בוגרת עם המציאות). סרטי מארוול תמיד היו רוויי הומור (איירון-מן, תור) והתמודדות אירונית ומודעת לעצמה. קפטן אמריקה לא שונה.

למעשה, מדובר לדעתי באחד הסרטים המהנים והאפקטיביים ביותר שמארוול עשתה, עם איזון נכון בין הומור, דרמה, אקשן ומתח. רגעי פעולה כמו ההתנגשות בין קפטן אמריקה לבין מטוס קרב, או קרב יריות ומרדף מכוניות שבו מעורב ניק פיורי (סמואל אל. ג'קסון) מבוצעים לעילא ובמקצועיות ואמינות מרשימים. בכלל, יש הרבה רגעי שיא בסרט, אך כולם מעוגנים נרטיבית. האקשן היחיד שלא עומד ברמה הוא זה שקשור לדמות האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון). לא כולו, אך רובו מתבסס על ריבוי קאטים וזוויות שלא מאפשרות ליהנות מהפיזיות של האקשן, כמו שהיה אופנתי בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים. חלאס. אני לא רוצה להעלות השערות שיתכן שסקרלט ג'והנסון לא מספיק טובה בסצנות פעולה, ולכן היה צריך לקצץ את הסצנות שלה לחתיכות קטנות, אלא לחשוב שהסיבות היו אחרות. אני מקווה ואפילו מאמין שלקראת סרט הסולו שלה הדברים האלה יטופלו. בסופו של דבר, אם זיכרוני לא מטעה אותי, ב"איירון-מן 2" דווקא קטעי הפעולה שלה היו מצוינים (עם או בלי כפילה).

w5lk

אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבי לקראת הסרט, היה ששוב אין לי מושג מי הבמאים האמונים על המלאכה. הייתי חייב לחפש מיהם האחים רוסו ב-IMDB, ולהרים גבה. האם מארוול השתגעו? לא. טעיתי. נראה שאין שום רע בגישה של מארוול לגייס לעבודה במאים שכירים שלא נחשבים ל"אמנים", "אוטרים" או שמות ייחודיים בנוף הקולנועי. כלומר, הם יוצאים נגד גישה שהתקבעה. גישה שהחלה אולי עם "באטמן" (Batman) ב-1989, כאשר טים ברטון, במאי בעל חזון ייחודי לוהק לביים את שובר הקופות הגדול של הקיץ. הגישה הזו שלטה בהוליווד בעשרים השנים האחרונות כאשר סרטי גיבורי-העל הופקדו בידי במאים-אוטרים שהקנו טאץ' מיוחד ואישי לסרטים, עם הסיכון שהמגע האישי יהפוך למגע מטרידני במקומות הלא נכונים כמו מה שג'ואל שומאכר עשה לדמות של באטמן. הקורקטיות בבימוי של האחים רוסו ("אני, אתה והוא"), אינה מבטלת את התנופה והדיוק שלהם. ב"חייל החורף" אנחנו כל הזמן מרגישים בידיים בוטחות וכל אתגר תסריטאי מקבל תשובה קולנועית ראויה.

בנוסף, כריס אוונס, השחקן הראשי, ממשיך לתפקד בתור "אנטי-כוכב". זה מדהים כמה פעמים הקריירה שלו הייתה אמורה לזנק ולהפוך אותו לסופר-כוכב הוליוודי, ואיך בכל פעם הוא מצליח לשדר איזושהי תחושה של איש לא חשוב כל כך. ובכן, כריס אוונס הוא אכן כוכב הוליוודי גדול, אבל באופן מוזר הוא גם מישהו שלא ממש ממריא לשחקים. אני אישית תמיד אהבתי אותו. הוא ככל הנראה לא שחקן גדול וגם לא כוכב גדול, אבל הוא אחלה – ואחלה זה בסדר. התפקיד הכי יפה שלו לדעתי הוא ב"רכבת הקרח" שאפשר עדיין לראות על המסכים בארץ. קשה לקלוט שלמעשה מדובר בסרט הזה באותו השחקן שמגלם את קפטן אמריקה.

אבל עם כל הכבוד להישגים המקצועיים והבידוריים של הסרט, ה-דבר החשוב ביותר ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" הוא המשמעות המהפכנית שלו בתוך החזון הרחב של פרויקט מארוול. כפי שכבר נכתב במאמר מאיר עיניים בטוויץ', מארוול מקדמת עידן חדש בתולדות הבלוקבאסטר – לא רק סיקוולים, אלא מגה-מוצר. לא רק חשיבה ליניארית (רמבו 1, 2, 3, וכו') אלא חשיבה רשתית. דמות אחת אולי לא יכולה לעמוד לבדה ולהצליח, אבל המסר הוא שבתור קבוצה, אתה אף פעם לא לבד. ההצלחה שלך מתבססת על הצלחה של מישהו אחר, והיא גם בונה בתורה את ההצלחה של שותפך. כך ניתן ליצור סרטים על דמויות פחות פופולאריות בעבר כגון תור, קפטן אמריקה ואפילו האלמנה השחורה. בונים אותה בסרט אחד, מפתחים אותה בסרט אחר. והכול אמור להתווסף לסיפור אחד גדול ורב-ממדים.

לכן, לחשיבה השיווקית הזו השלכות נרטיביות מהפכניות לקולנוע, שלמעשה קיימות בטלוויזיה ובחוברות הקומיקס כבר שנים. לפני כמה שנים היו לנו סרטים שסיפרו את סיפורי המקור של הדמויות והציבו והגדירו את גיבורי-העל, וכעת כל סרט חדש של מארוול פועל כמו פרק בסדרת טלוויזיה או בסדרת קומיקס. אנחנו כבר מכירים את הדמויות ואת העבר שלהן, יודעים מה הן אוהבות ומה לצפות מהן, ועכשיו ניתן להתחיל לשחק איתן. סיקוול הוא כבר לא חזרה על הרפתקאות דומות של דמות מסוימת, אלא פיתוח של עולמה וזה של הסובבים אותה על בסיס המוכר. מי שרוצה לראות את האירועים של "חייל חורף" בהקשר הרחב של סיפורי מארוול יכול/ה לעשות זאת. ועבור מי שרוצה ליהנות מהסרט כיחידה, זה עדיין אפשרי וכולנו הרווחנו סרטים פחות "מסבירניים" שלא צריכים להתחיל לתאר את הטראומות של הגיבורים ולהיכנס לפרטי פרטים מתישים על המניעים הפסיכולוגיים ו-"מה הביא אותם להיות מי שהם".

"קפטן אמריקה: חייל החורף" מחזיר אותנו לרקע של הסרט הראשון, אבל לא מתעכב יותר מדי על מסירת מידע, אותו אנחנו צריכים לקלוט אותו תוך כדי ההתקדמות העלילתית. הגישה הזאת רק מיטיבה עם הסרט ועוזרת לזרימה שלו. ברור לנו שהסרט לא מספר סיפור שלם, אלא פיסה קטנה בסיפור גדול (הכולל גם את סדרת הטלוויזיה הבינונית "סוכני שילד", שעדיין יוצרת עניין כי מסקרן לדעת איך האירועים הקולנועיים ישפיעו עליה). הקולנוע מתחיל להיות מושפע מהטלוויזיה ומהקומיקס בצורות חדשות, ולפתח יותר ויותר את רעיון הסדרתיות. אולפני מארוול פתחו דלתות ליקום חדש בעשיית סרטי קיץ, סרטים שמחוברים כמו רשת חזקה אך גם גמישה ומייצרים אריג יפהפה. דרך הדלתות הפתוחות האלה מתחילות לעבור חברות ההפקה האחרות. לא עוד חשיבה על ספין-אוף, סיקוול או פריקוול, אלא איחוד של כל אלה למגה-יקום נרטיבי תפור ומתוכנן שכל חלקיק מעשיר את יתר האלמנטים בו וכתוצאה מכך גם את היצירה היקומית כולה. ב-"תור: העולם האפל" היה משהו בוסרי יותר מבחינת הכיוון הזה. "קפטן אמריקה: חייל החורף" חושף שמדובר בפורמט קולנועי חדש ומסקרן שרק התחלנו לחקור.

captain-america-winter-soldier-chris-evans-shield-punch-1

תגובות

  1. Aya הגיב:

    I am one of the few people who actually enjoy Agents of S.H.I.E.L.D, I think it's gotten better and after this film I can't wait to see the next episode.
    Also, I don't usually like Scarlet Johanson in particular, but I thought she was rather good in this film and have enjoyed her.
    I too am more of a DC gal than a Marvel one, but while I think when it comes to reading the comic books I am more interested in the DC ones, when it comes to the film I'm finding Marvel's are a great joy.

  2. רותם הגיב:

    אני חושב בדיוק ההפך ממך: זה לא שיש לסרט רובד נוסף שמתקשר למגה זיכיון, אלא שבמקרה הספציפי הזה יש סרט שהוא חלק מהתוכנית הכללית שהוא גם מוצלח בפני עצמו. ז"א, ת'ור 2 היה נראה כאילו כל כולו מיועד להיות חלק מהפאזל. לעומת זאת כאן יש באמת סרט מוצלח בפני עצמו שגם מתחבר לסכמה הגדולה.
    בנוסף, מוזר לי ההתייחסות לסרטי פרנויה של שנות השבעים ולא לדבר על המצב האקטואלי שלנו. בעולם בו יש אדוארד סנודן, לא צריך את הארי קול

    1. אבל כתבתי שזה גם וגם, לא? בכל מקרה, מסכים גם עם ההפך. שני צדדים של אותו המטבע. לא?
      בנוגע לפרנויה. אתה צודק, מיי בד. תודה על ההערה. 🙂

      1. לגבי הפרנויה -זו בדיוק הנקודה המעניינת – מבחינה אקטואלית, הפרנויה צריכה להיות נוכחת היום הרבה יותר – אבל דומה כי בקולנוע האמריקאי הדמויות לוקחת בקלות רבה מאוד את המעקב התמידי אחריהם, את השקרים של הממשל והתקשורת ואת הכל. להארי קול הייתה חשובה הפרטיות שלו, הדמויות בימינו כבר די ויתרו עליה, אולי פרט לקפטן אמריקה שפספס את התקופה של שנות השבעים (ולפחות פעמים בסרט מוחזר ל1972). אנחנו בעידן הפרנויה-לייט. גם סרטי ג'ייסון בורן, הקיצונים ביותר מבחינת ההפרנויה בימינו, לא מסתיימים בנפילת הגיבור כמו ברוב סרטי הפרנויה הקלאסיים. נושא אפשרי לפוסט עתידי.

        1. מאחר והפעם אנחנו משתפים פעולה עם איסוף המידע (במודע או שלא) אז יש פחות צידוק להיות פרנויים. הייתי מחכה לסרט מתח ולא אקשן-גיבורי על כדי להשוות את המעמד של הדמויות לאלו של שנות השבעים.

          1. אתה צריך לחכות רק מינוס שמונה חודשים – http://srita.net/2013/08/16/paranoia_review/
            (אגב, גם סרטי ג'ייסון בורן והאביר האפל מתכבתים עם הנושא/ז'אנר)

השאר תגובה