• פסטיבל דוקאביב 2019: המלצות ואזהרות
  • סרטים חדשים: ״אלאדין״ גרסת 2019
  • לפני 60 שנה: פריצת הגל הצרפתי החדש בפסטיבל קאן
  • ״מלחמה פרטית״, סקירה
  • ״טיול לנאפה״, סקירת נטפליקס
  • ג'ון וויק 3
  • הכהנים הגדולים: ״לקרוא ולשרוף״
  • ״הדרך שלהן לקונגרס״, סקירה לדוקו של נטפליקס
  • ״החסד של לוצ׳יה״, סקירה
  • פוקימון: הבלש פיקאצ'ו
  • ״מה הסיכוי?״, סקירה
  • ואן גוך: בשערי הנצח
  • הנוקמים: סוף המשחק
  • המלצות סינמטקים - מהודרת מאי 2019
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים נחשפה

"Snowpiercer", סקירה ודיווח ראשון מקוריאה על סרטו של בונג ג'ון-הו

15 באוקטובר 2013 מאת פבלו אוטין

snowpiercer

שקרים, ניצול, דיכוי, רצח, אלימות, התעללות, רמייה, בגידה, חוסר שוויון ועוד מאפיינים את האנושות ומגדירים את התארגנויותיה. למרות שיש לנו יכולת בחירה, אנחנו מעדיפים לדבוק בשנאה, התנשאות, זלזול וכוחנות כלפי האחר. יצירת המופת החדשה של הגאון הקוריאני בונג ג'ון-הו, שבאנגלית נקראת "Snowpiercer", כואבת את הכאב האנושי הזה תוך שעוטה על עצמה צורה של בלוקבאסטר רב עוצמה. עברו עשר שנים מאז שבונג ג'ון-הו פרץ לתודעה הבינלאומית בזכות סרטו השני "זיכרונות מרצח" (Memories of Murder). מאז הצליח הבמאי להתברג כאחד המוערכים ביותר בעולם, בזכות דרמת המתח "אמא" (Mother) וסרט המפלצות שובר הקופות "המארח" (The Hostׂׂׂ) וזאת מבלי לזכות אף לא בפרס אחד בפסטיבלי הקולנוע הגדולים במערב (אולי להוציא את פרס הבמאי בפסטיבל סן סבסטיאן).

בזמן שבתקשורת מדווחים על כך שבונג ג'ון-הו זועם על הקיצוצים שהאחים ויינשטיין עשו לסרטו החדש לקראת הפצתו האמריקאית, הצלחתי למזלי לשבת באחד מבתי הקולנוע המפוארים של סיאול ולראות את הסרט בגרסה המקורית.

"Snowpiercer" הוא הפקה בינלאומית דוברת אנגלית ובמבט ראשון נראה שהסרט הארוך החמישי של בונג ג'ון-הו משתייך לסוג הסרטים הגדולים, בסגנון "המארח". תקציבו גדול (כ-40 מיליון דולר), מופיע בו קאסט בינלאומי הכולל את ג'יימי בל, טילדה סווינטון, כריס אוונס, ג'ון הרט, אליסון פיל, אוקטביה ספנסר ועוד רבים. בנוסף מדובר בסרט מדע בדיוני רווי אפקטים, ועם זאת, מכיוון שכל הסרט מתרחש במקום סגור, צר וארוך (קרונות רכבת), "Snowpiercer" דווקא ניחן באופי די אינטימי המזכיר את הסרטים האחרים שלו ולאו דווקא את "המארח". למעשה, לפי הכיוון בו הולך הסרט הזה, וגם הפרויקט הבא של הבמאי, נראה שבונג תר אחר האיזון הזה בין הגדול לקטן. במובן מסוים אפשר להגיד שלפי התפיסה של בונג, בדרמות הגדולות ביותר וברגעים ההיסטוריים החשובים, דווקא הדברים הקטנים הם אלה שמשנים וקובעים גורלות, כמו בתגובת שרשרת.

בין אם נמשכים יותר לעשייה המצומצמת יותר שלו ("זכרונות מרצח", "אמא"), ובין אם מעדיפים את העשייה הגדולה, רווית האפקטים והאקשן ("המארח"), הכינוי לו זכה בונג ג'ון-הו בקוריאה עושה עימו חסד: בונג 'דיטייל'. כלומר, בונג פרטים (במקור בגלל האובססיביות שלו לדיוק ופרטים בעשייה). ובכן, בקולנוע שלו החשיבות הגדולה והמשמעויות הגדולות ניכרות בפרטים הקטנים, במחוות העדינות והמאוד מרומזות הן של השחקנים והן של המצלמה והשפה הקולנועית בכללה. בונג יודע להיות וירטואוז ולהרשים אותנו, אך לא שם שוכנת העוצמה של היצירה, אלא דווקא בפרטים הקטנים, ברגעים שוליים, בצדי הפריים או בזווית צילום אינטליגנטית שמעניקים לסרט כובד וחוכמה. הרגעים האלה הם מה שמוסיף ליצירה, שנראית מאוד לוגית, הדוקה ובשליטה, חריקות של אינקוהרנטיות מאוד אנושית ובעלת עומק פילוסופי*.

זהו הסרט השלישי השנה ברצף סרטי חבורת הבמאים הקוריאנים הגדולים שפרצו לזירה הבינלאומית במהלך עשר השנים האחרונות, ושבשנה האחרונה החליטו במקביל לעבור להוליווד/אירופה ולביים באנגלית. התוצאות עד כה היו די מאכזבות. כבר כתבתי על שני הסרטים האחרים. סקרתי את "סטוקר", סרטו הפגום אך המסוגנן והיפה של פארק צ'אן-ווק וכתבתי גם על קים ג'י-וון וסגנונו לקראת סרטו המביך בצורה עצובה וכואבת "עומד אחרון" בהשתתפות שוורצנגר. אבל "Snowpiercer" זה סיפור אחר לגמרי. קודם כל מדובר בסרט בעל תקציב הרבה יותר גבוה (ואמנם "עומד אחרון" עלה יותר, אבל בתוצאה נראה כמו הרבה פחות), עם תצוגות משחק וצוות שחקנים הרבה יותר מרשימים ואפקטים ואקשן ברמה אחרת. דבר שני, מדובר בהפקה בינלאומית ולא בהכרח "הוליוודית" במובן המקובל. אחד המפיקים הוא אף שותפו וחברו של בונג, אותו פארק צ'אן-ווק.

"Snowpiercer" הנו סרט פוסט-אפוקליפטי, סייבר-פאנקי, המבוסס על הרומן הגראפי הצרפתי "Le Transperceneige" מתחילת שנות השמונים. הסיפור הוא שב-2014, לאחר שגורם כימי מזרז מביא להקפאת כדור הארץ, האנושות כולה נכחדת חוץ ממספר מצומצם של שורדים המצליחים לעלות בזמן לסוג של "תיבת נוח" בצורה של רכבת. הרכבת היא המצאה של גאון טכנולוגי בשם ווילפורד, אשר בדומה לגיבור התנ"כי חזה/ידע את העומד לבוא. ווילפורד שילב את נבואתו עם תשוקתו לרכבות והצליח לייצר מערכת סגורה ואוטונומית שמתחזקת את עצמה ולא זקוקה כמעט לשום דבר חיצוני כדי להתקיים ולנוע. הרכבת מסתובבת ללא עצירות מסביב לכדור הארץ הקפוא ובתוכה השורדים יכולים להמשיך בחיים כרגיל (פחות או יותר).

נקודת המוצא מאוד מעניינת שכן היא מחברת באופן ישיר את הסיפור של הסרט לסיפור נוח, שייתכן מאוד שהיה לאחד מסיפורי האפוקליפסה הראשונים ובטח אחד המשפיעים עלינו. "Snowpiercer" יעלה לאורכו שאלות דומות לסיפור נוח: האם האנושות ראויה להיכחד? ואם לא, אז מי ראוי לשרוד? ולמה? לאחר הפרולוג המסביר את מצב הדברים, אנו קופצים 17 שנים קדימה אחרי האסון האפוקליפטי – אל שנת 2031 ואל תוך הקרונות האחרונים של הרכבת, שם חיים בצפיפות ובתת-תנאים המדוכאים, מחלקת העניים והנידחים שצריכים בכלל להגיד תודה שנותנים להם להיות שם ומאפשרים להם לחיות, ולמעשה לא ברור (לפחות בהתחלה) למה זה כך. אך לנשכחים מהקרונות האחוריים נמאס מהדיכוי וחוסר השוויון, ובהנהגת קרטיס (כריס אוונס, "קפטן אמריקה") האגף מתכנן התקוממות ואף מהפכה.

לאורך הסרט הרכבת תהפוך למטאפורה או משל להיסטוריה ולחברה האנושית. היא מסתובבת במעגלים אינסופיים אך בתחושה שהיא שועטת קדימה. והאם יש באמת התקדמות? מבנה הרכבת הוא כזה בו העניים נוסעים בקרונות האחרונים והעשירים בקרונות הקדמיים, כל אחד ותנאיו, לפי מעמדו. כדי לחולל את המהפכה, אנשי הקרונות האחרונים צריכים לפלס את דרכם באלימות אל הקרונות הקדמיים ולהתגבר על כוחות הביטחון. כך הולך ובונה בונג ג'ון-הו שפה ויזואלית המושתתת על קווים צורניים ישרים של התקדמות. לאורך כל הסרט ישנה תנועה אופקית, לרוב עם מצלמה מהצד שמצלמת את ההתקדמות של הדמויות, ואז מצלמה סטטית פרונטלית המצלמת את הקירות, המחסומים ועומק הקרונות. השילוב של שני סוגי השוטים בעריכה מייצר חוויה מייאשת ומותחת. הפער בין גודל ההפקה והמעשה המהפכני של הדמויות לבין הצפיפות של הרכבת מייצר עומס רגשי גדול, והתנועות קדימה וחוסר היכולת לברוח רוקמות תחושה דטרמיניסטית של אין ברירה אלא להתקדם או למות. אין יכולת לשלוט בגורלות, רק לנוע קדימה במסע הרס אובדני, כואב ומשחרר כאחד.

אם כן, הגדולה של "Snowpiercer", כמו של כל סרטיו של בונג ג'ון-הו, שוכנת ביכולת הפלסטית של הבמאי. באופן שבו הוא מייצר עולם של צורות שפועלות במודע או שלא במודע בזמן הצפייה ומייצרות סיפור מופשט של קווים ותנועה הפועלים מתחת לעלילה ויחד איתה. הפטליזם הדטרמיניסטי של הסרט מוסיף לייאוש של הסיפור האנושי המתרחש, המספר על אנושות תקועה ואכזרית שאין לה את היכולת להתנהג אחרת. בשלב מסוים, אחת הדמויות מספרת לגיבור על האופן שבו הרכבת מתפקדת ומשווה אותו לאופן שבו האנושות פועלת: לכל אחד התפקיד שלו, וזה מה שמאפשר לשמר את האיזון הרצוי להישרדות וגם לשגשוג. כלומר, בכדי שיהיו את אלה מלמעלה, אנחנו צריכים את אלה מלמטה, כל חלק במכונה – החברתית, האנושית, או הרכבת עצמה – הוא חשוב וממלא את חובתו כדי לשמר את התנועה קדימה.

תפיסה זאת מתכתבת עם הפילוסופיה הקונפוציאנית הכה שלטת בקוריאה, ואשר היוותה בסיס לארגון החברתי שלה לאורך השנים. במובן זה, "Snowpiercer" הנו סרט שמנסה לפצח את ההתנהגות האנושית החברתית דרך מבט קונפוציאני ולבדוק את משמעויותיו. האם אפשר לערער את המבנה החברתי הקשוח והדכאני הזה מבלי לגרום לתאונה או אסון קטלני? במובן אחר, מעלה הסרט את השאלה האם האנושות מסוגלת לשנות את דרכיה, או שמא להיות אנושי משמעו לשעוט קדימה במעגלים תוך התנהגות אכזרית אחד כלפי השני? למרות המהלכים העלילתיים השונים, לא קל להסתכל שוב על בני אדם לאחר הצפייה בסרט. או שאולי כן, תלוי בפרשנויות שכל אחד יוכל להפיק מהיצירה העוצמתית הזאת. מה שברור לחלוטין הוא שבונג ג'ון-הו לא ריסן את עצמו, לא התחסד, וניסה למצוא את הדרך הכנה ביותר עבורו לעסוק בעתיד האנושות ובשאלה האם ניתן לחיות את החיים בעולם הזה בצורה אחרת.

אחד האלמנטים המלהיבים ביותר בסרט זה (לפחות עבורי), היא הדרך היצירתית שמצא הבמאי לשלב את שחקנו הקבוע והאהוב סונג קאנג-הו. הוא אף הוסיף לצידו את השחקנית-ילדה מ"המארח" (קו אה-סונג) שבינתיים גדלה והפכה לאישה צעירה שמצליחה להעניק את ההופעה הטובה ביותר בסרט (וזה לא מעט כשיש לידך את סונג, סווינטון, בל והארט). סונג קאנג-הו מגלם את אחד ממהנדסי הרכבת, אותו משחררים המורדים ממעצר כדי שיפתח את דלתות הקרונות השונים, ואליו מצטרפת למסע בתו הצעירה שמחפשת גם היא דרך להשתחרר מהמאסר ברכבת. סונג לא שולט באנגלית, ובונג מצליח למצוא דרך הומוריסטית לעבוד עם המגבלה ולאחר מכן מאפשר לנו פשוט לצלול אל תוך דו-קרב המשחק בין כריס אוונס לסונג קאנג-הו, כאשר האחד מדבר באנגלית והשני בקוריאנית. בכלל, רב-התרבותיות היא לא משהו שצריך להמעיט בערכו ביחס לסרט הזה, היא אפילו שוזרת את אחת האמירות החזקות והבולטות ביותר בו. שתי הקבוצות (העניים והעשירים) מגוונות מבחינת מוצא, אך שתיהן מובלות ומונהגות על ידי גברים לבנים דוברי אנגלית. בונג מודע לבעייתיות שבכך ומתייחס בביקורתיות מעניינת לנושא.

אני לא יודע כיצד "Snowpiercer" יתקבל על ידי הקהל הישראלי, אם בכלל יצא לקולנוע (הוא כן נקנה להפצה על ידי קולנוע לב ואני מקווה שאם אנשי ההפצה קוראים את הטקסט הזה ומתלבטים אם להפיץ, שישתכנעו שכן – עדכון: הסרט הופץ לבסוף במרץ 2014 תחת השם העברי "רכבת הקרח"). מה שכן מרגש אותי זה שגם אם הקהל יאהב וגם אם יתאכזב, גם אם הסרט יגיע לבתי הקולנוע וגם אם ייצא ישירות לדיוידי או לכבלים/לוויין – ככל שעוברות השנים קשה יותר ויותר להתעלם מהיוצרים הדרום-קוריאנים. לא מעט חובבי קולנוע שמעו כבר את השמות פארק צ'אן-ווק, קים ג'י-וון ובונג ג'ון-הו ואף למדו להגות אותם (אפילו עם שם המשפחה בהתחלה, כמו שעושים בקוריאה). זה כבר למעלה מעשור שאני מנסה להצביע עליהם, להריע להם ולשכנע אנשים להישבות ביכולת הקולנועית שלהם, כאשר לרוב אני נתקל בהרמת גבה חשדנית. אני בטוח ש"Snowpiercer" לא הולך לשנות את המצב, אבל סביר להניח שהוא יעשה צעד נוסף בשבירת הדעות הקדומות שלנו. בכל מובן של המילה.

Snowpiercer2

*תודה ליערה עוזרי שהפנתה את תשומת לבי לאופן שבו בונג ג'ון-הו מתעסק במושג האינקוהרנטיות.

תגובות

  1. עידן הגיב:

    לדעתי mother זכה בווינציה ב2009 במסגרת האוריזונטי

  2. מולכו הגיב:

    mother לא שיחק בוונציה, אלא פתח בקאן ב-un certain regard.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.