• פסטיבל דוקאביב 2019: המלצות ואזהרות
  • דוקאביב 2019: דיווח שני של עופר
  • אימת החודש - מאי 2019
  • ״נתראה אתמול״, סקירה
  • דוקאביב 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״משפטו של טד בנדי״ ו״הקלטות של טד בנדי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אלאדין״ גרסת 2019
  • לפני 60 שנה: פריצת הגל הצרפתי החדש בפסטיבל קאן
  • ״מלחמה פרטית״, סקירה
  • ״טיול לנאפה״, סקירת נטפליקס
  • ג'ון וויק 3
  • הכהנים הגדולים: ״לקרוא ולשרוף״

"פרנויה", סקירה

16 באוגוסט 2013 מאת עופר ליברגל

"יש מילה לאנשים שחושבים שכולם נגדם"
"כן, חדי אבחנה"

הדיאלוג הזה לקוח מסרט כלשהו של וודי אלן, אבל דומה כי הוא בא לתאר סוג אחר לגמרי של סרטים – סרטי פרנויה, ז'אנר שפרח בהוליווד בשנות השבעים. הסרטים השתמשו במונח מתחום רפואת הנפש, המתאר מצב בו אדם סבור כי הוא נרדף למרות שאין לכך שום ביסוס במציאות, ולקחו אותו לכיוון של הסרטים שבהם מתברר כי האדם אכן נרדף, אכן צופים בו כל הזמן ואכן כולם שותפים לקונספירציה.

הז'אנר הזה החל להתפתח בארה"ב בראשית שנות השבעים, בעקבות תהליכים פוליטים שגרמו לאיבוד האמון בממשל. בעיקר המלחמה בוייטנאם ופרשת ווטרגייט, שחלק מסרטי הפרנויה הקדימו את חשיפתה. הבמאי העקבי ביותר בז'אנר – אלן ג'יי פאקולה –  ביים גם את הסרט "כל אנשי הנשיא" (All the President's Men) שעסק באותה פרשה, ובאופן מעט פרדוקסלי היה פחות מטריד מסרטי פרנויה מוקדמים יותר שלו, דוגמת "נערת הטלפון והבלש" (Klute). אף כי פאקולה היה ללא ספק הדמות הבולטת בז'אנר, את סרט הפרנויה הטוב ביותר יצר דווקא פרנסיס פורד קופולה עם "השיחה" (The Conversation) המופתי, סרט שעוד נחזור אליו.

אם בשנות השבעים התחושה כי הממשל עוקב אחרי כל תנועה שלך, וכמוהו גם גורמים אחרים, הייתה מטרידה, היום הרעיון הזה הוא פחות או יותר ידוע. לא רק שאנחנו מניחים כי עוקבים אחרינו בכל רגע נתון, אנחנו אף מאמצים בחום את המכשירים הסלולריים המאפשרים מעקב כזה ורשתות חברתיות שכל תכליתן היא לאפשר לכולם לדעת עלינו כמה שיותר. הידיעה כי הממשל האמריקאי ריגל אחרי אנשים באמצעות אותן רשתות חברתיות לא באמת מפתיעה. מה שהוצג בשנות השבעים כחזון בלהות, הפך בימינו למציאות שחלק מאיתנו מקבלים די בברכה.

לכן, זה רק טבעי להחיות את הז'אנר, אפילו באמצעות סרט שהכותרת שלו לא מרומזת. ובאופן כמעט אוטומטי, הסרט "פרנויה" (Paranoia) ממוקדם בלב תעשיית הסמארטפונים ומציג אותה כמקום עתיר תככים, ריגול תעשייתי ומעורבות בעולם הפשע, רק על מנת להעצים את תחושת הפרנויה. הפוטנציאל של הסרט מדהים. אין דבר בעולם שלנו שלא יכול לעורר חרדה. אבל איך התוצאה הסופית?

מה שמוזר מאוד בסרט "פרנויה" היא כמה מעט פרנויה באמת יש בו. אין ספק כי הבמאי רוברט לוקאטיק והתסריטאים בארי לוי וג'ייסון דיין הול מכירים את הז'אנר הקולנועי בו הם פועלים, אבל הם כנראה לא ממש מאמינים לאידיאולוגיה שלו. לכן הגיבור של הסרט, אדם קסידי (ליאם המסוורת') אכן נמצא במצב בו כולם עוקבים אחריו, החל מהבוסים שלו ועד לממשל – אבל הוא לא ממש מפחד ולו לשנייה. הוא גם עושה שימוש במידע הטוטאלי שהוא מציג לגבי כל אדם ואדם. אחרי הכל, קוראים לו אדם.

בראשית הסרט הוא מפוטר, יחד עם חבריו לצוות, מענקית טכנולגיה אחת בעקבות הצגה כושלת למנהלים. והוא צריך את הכסף, על מנת לטפל באביו החולה (ריצ'ארד דרייפוס). לכן, כשהוא מגלה כי שכחו למחוק לו את היתרה בכרטיס החברה, הוא לוקח את כל חבריו לבלות במועדון יוקרה. למחרת, הבוס שלו לשעבר (יקיר הבלוג, גארי אולדמן) קורא לו לשיחת נזיפה, מוותר על תביעה משפטית ומחליף אותה בהצעה – להסתנן לחברה המתחרה, להגיע בה לעמדה בכירה, לחשוף את הסודות על מוצר חדש שהיא עומדת להוציא – ואז לחזור בחזרה, עם כל חבריו, לחברה המקורית אותה הוא יציל מהתרסקות כלכלית. אדם משתחל לחברה החדשה ומצליח אפילו להתחבר עם המנהל הכל יכול שלה (האריסון פורד) ולחזר בהצלחה אחר מנהלת השיווק של החברה (אמבר הרד).

הרומן בין אמבר הרד וליאם המסוורת' נראה פוטוגני להפליא, וזיווג שלהם בהחלט יעזור בתוכנית להשבחת הגזע. למרות שיש להם לא מעט זמן מסך (הוא, למשל, מופיע כמעט בכל סצנה) הם לא ממש נדרשים לכישורי משחק שלא קשורים למראה שלהם. מזל שיש בסרט שלושה שחקנים ותיקים אשר מחיים את התפקידים הלא בהכרח גדולים שניתנו להם. הסרט מכיל מעט מדי גארי אולדמן, אבל הוא שולט בכל סצנה. האריסון פורד מקבל מעט יותר הזדמנויות להפגין משחק מגוון – והוא נותן את אחד מתפקידיו הגדולים של השנים האחרונות.

לפורד יש גם תפקיד אינטרטקסטואלי – הוא שיחק בראשית הקריירה שלו בתפקיד קטן אך משמעותי ב"השיחה", שהוא כאמור סרט הפרנויה הגדול מכולם. מבלי לחשוף הרבה על עלילת שני הסרטים, יש דמיון מסוים בתפקוד שלו בנראטיב שלהם (אבל גם הרבה הבדלים). וזה לא האזכור היחיד ל"השיחה" – סצנת הסיום המצמררת שלו, שהיא תמצית כל סרטי הפרנויה (מי שראה – שייזכר – מי שלא ראה – שישלים בהקדם האפשרי) חוזרת בנקודה כלשהי באמצע הסרט הזה. אלא שמבחינה פילוסופית, הסרט לוקח את הסצנה למקום ההפוך. בעולם של "פרנויה" תחושת הרדיפה היא אכן לא מוצדקת. לא מפני שלא נכון שכולם רודפים אחריך, מתבוננים בך ורוצים לקבוע את גורלך – אלא מפני שהאדם הקטן יכול פשוט לנצח את המערכת הזו די בקלות. הסרט הוא למעשה סרט נגד לסרטי הפרנויה – הוא שיר הלל לשיטה הקפיטליסטית, לתחרות, לרמיסת האויבים. כמובן שעדיף לפעול במסגרת החוק ולא לעבור את הגבול, אבל בסופו של דבר השיטה טובה, כך לפי הסרט.

יש משהו קצת מתסכל במסר השמרני של הסרט, אבל אם זאת העמדה של יוצריו, עדיין ניתן להפיק מכך סרט מרתק ו"פרנויה" אכן מכיל כמה סצנות של משחק משובח ובניית מתח. אבל הוא גם מכיל יותר מדי קטעים חלשים וסיום שעשוי בצורה רעה מאוד, דווקא אחרי כמה סיקוונסים יותר טובים לקראת הסוף. לוקאטיק הוא במאי שעשה כבר לא מעט סרטים בהוליווד, אבל קשה לומר כי הוא הותיר חותם או כי יש לו סגנון ייחודי. הסרט נראה כאילו הוא נכתב ומבוים כברירת מחדל – ייתכן ואפילו תוכנת מחשב עשתה זאת. לכן הסרט הוא נטול תחכום או עניין אמיתי. רוב הזמן הוא ממש לא משעמם, והוא גם אינו מרתיח בבאנליות שלו פרט לדקות הסיום – אבל הוא לא מתקרב להשארת ערך מוסף או לביסוס הטיעון האידאולוגי שלו. אני אפילו לא יכול להגיד כי הסרט שואף להרבה ולא מצליח – קורים בסרט הרבה דברים, אבל המעבר מתרחש כל כך מהר עד שאין טעם להתייחס אליו.

לא מדובר בסרט רע. במידה רבה זהו שיפור לעומת סרטיו הקודמים של הבמאי ("האמת המכוערת" ו-"קילרים") הוא בהחלט נופל תחת הקטגוריה של "אפשר לראות". כלומר, הוא מעביר היטב את הזמן, אבל הוא רחוק שנות אור מן המדרגה המפרידה בין "אפשר לראות" ל"כדאי לראות".

paranoia

תגובות

  1. עדן הגיב:

    נתת לסרט הרבה יותר מדי קרדיט. הוא היה גנרי לחלוטין ורחוק למדי מההגדרה של "אפשר לראות"

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.