• סיכום המחצית של 2018
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

דאבל פיצ'ר: "סרט לגו", "חבלה", "קפטן אמריקה: חייל החורף"

9 באפריל 2014 מאת אור סיגולי

מבחינת הדאבל פיצ'ר, הקיץ הגיע. לכו תתווכחו עכשיו עם מה שאומר לוח השנה.
"סרט לגו" מגיע אלינו באיחור, לאחר שהשתהה בארגזים עד שחופשת הפסח תתחיל אצלנו ותאפשר לסרט למקסם את רווחיו; "חבלה" הוא האקשן-טראש שמגיע אלינו באיחור, לאחר שהשתהה בארגזים של שנות השמונים עד שמצא את מכונת הזמן שתעביר אותו לימינו אנו; וסטיב רוג'רס מ"קפטן אמריקה: חייל החורף" גם ככה בילה כמה עשורים בתוך גוש קרח, אז נוותר על הבדיחה הזו בהקשרו.

אז כן, אסקפיזם כבד מחכה לנו בבתי הקולנוע, בתקופה בה נראה כאילו כל מה שמגיע מארצות הברית הוא דאבל פיצ'ר של עצמו. אבל האמת שהיא שכל שלושת – ואז ששת – הסרטים האלו הסבו לי הנאה גדולה ועמוסת הסתייגויות, לכן גם הדאבל פיצ'רים אותם הצלחתי להנדס הפעם בחמסין העכשווי כולם בקטע של הנאה נטולת תסבוכים.
מה שכן, שלושת הסרטים המתלווים הם בעיני בעיקר פסגות של קולנוע אמריקאי בפני עצמן, וללא צל של ספק ממצטייני הז'אנר בו הם פועלים.

אז לשיפוטכם, הרבה על "סרט לגו", עוד על "חבלה" וקצת על "קפטן אמריקה: חייל החורף" בדאבל פיצ'ר השבועי עם ארנבים, שחקני פוטבול וסטיבן ספילברג.

הסרט המרכזי: "סרט לגו" (The Lego Movie)
לרוב אנחנו מקבלים את הבלוקבאסטרים במהירות די מרשימה לצד הפצתם בחו"ל, אבל הפעם, בעקבות חג הפסח, נאלצנו לשמוע על כל העולם מתמוגג מסרט הלגו במשך חודש לפחות עד שיצא לנו לצפות בו בעצמינו ולבדוק על מה כל המהומה. "סרט לגו" הוא כרגע המרוויח ביותר של 2014 והוא בעיקר הצליח להוציא קריאות הפתעה מרוב צופיו שחשבו שהם עומדים לראות פרסומת למשחק ילדים שיצאה משליטה, וגילו שהם באמת צופים בפרסומת למשחק ילדים שיצאה משליטה, אבל על הדרך הם נקרעים מצחוק, בשונה ממרגישים שצוחקים עליהם.

אני בהחלט לא הולך להרוס את המסיבה. נהנתי נורא מ"סרט לגו" על אף שהוא בלבל אותי לרמה כזו, שפשוט העדפתי שלא להתעסק אתו. ואני לא מדבר על ההתקפה החושית הכמעט בלתי נסבלת של האימג'ים והבדיחות (לרגעים רבים תהיתי האם ישבתי קרוב מדי למסך, או שאני סתם מזדקן), אלא בעיקר כי הגבול בין סרט טוב לב שמדבר על להיות מיוחד, לבין סרט ממומן וציני להחריד, שמטמטם אותך באותו הזמן בו הוא גורם לך להרגיש שאתה חושב, הכניס אותי ללופ ששמור בדרך כלל לסרטים של צ'ארלי קאופמן.
הדרך הכי ממוקדת להסביר את זה היא דרך שיר הנושא של הסרט "everything is awesome" שאותו תיאר במדויק דורון פישלר כ"גרסת האודיו של הירואין". בסרט השיר משמש כמין מטשטש חושים שגורם לכולם לחשוב שהכל סבבה להם, כשבעצם הם חסרי זכות בחירה וזומביים (אם כי צרמה לי במיוחד התרגום למילה team כ"מנגנון"). זה דבר מאוד ברור ומאוד בולט בעולם של הסרט, ועם זאת, מאז הצפייה בו פשוט אי אפשר להפסיק לזמזם אותו בחיוך אין סופי. לכן, כאשר כל המבקרים וכל הצופים רק שרים להם את השיר הזה בשמחה, אי אפשר שלא לתהות האם יש פה הפוך על הפוך. איך אני אמור לדבר על המסר של הסרט כהלל לאינדיבידואליות ולמציאת האמת שלך, אם תוך כדי אני מהמהם שיר פופ מהונדס יחד עם כל הסובבים אותי בתיאום מושלם ומבט מרוקן?

אבל נניח לזה בצד ונתרכז בחלק הכיפי (בדיוק כמו שגיבור הסרט מחליט להתעלם מהאיומים הרצחניים של הנשיא שלו, רק כי מתחילה סדרה שנורא מצחיקה אותו. אוי, נו. עשיתי את זה שוב) ואכן יש כיף: צוות המדובבים של הסרט הזה אדיר, קודם לכולם כריס פראט הנפלא, אבל גם אליסון ברי (שגילמה את אהובתו ב"עד החתונה זה יעבור"), אליזבת' בנקס, וויל פארל, מורגן פרימן וליאם ניסן בתפקיד הכי טוב שלו אי פעם. וויל ארנט ("משפחה בהפרעה") מגלם את באטמן, לא כהופעת אורח, אלא כדמות משנה לכל דבר, והופך את "סרט לגו" לסרט הבאטמן הכי טוב מאז "באטמן חוזר".
הגיע הפאקינג זמן.

יותר מהכל, "סרט לגו" בולט בכך שהוא אולי המאש-אפ הכי קטלני של כל דבר שהופיע בתרבות הפופ מאז שהיא קיימת, כולל שייקספיר. זה סופר-גרופ מטורף של פרנצ'ייזים ודמויות שחלק גדול מהן יחלפו מעל ראשם של מי שגילם נמוך מ-25. האמת היא שבזמן הצפייה תהיתי האם ההדבקות הזו למחוות פופ לא תהפוך את הסרט למיושן בעוד שנתיים, אבל לזה אין לי תשובה כרגע.
עקב כך, אני מניח שהדאבל פיצ'ר המושלם לסרט (חוץ מ"מטריקס") יהיה הפעם האחרונה בה הצליחו לקבץ לתוך סרט אחד את כל הדמויות הכי מעולות של האנימציה, מכל האולפנים, החברות והזמנים, לכדי יצירת מופת מונומנטאלית.

הדאבל פיצ'ר: "מי הפליל את רוג'ר ראביט?" (Who Framed Roger Rabbit?)
שובר הקופות וזוכה האוסקרים משנת 1988 הוא סרט שעל אף כל הנתונים המקדימים, לא התיישן בדקה. הוא נוצר כאשר טכנולוגיית האפקטים לא שיכללה את עצמה לרמה הפורנוגרפית שבה היא כיום, הוא מתייחס לדמויות רבות שההיסטוריה שכחה, והוא בכלל סרט תקופתי שמחווה לסגנון קולנועי שרק סטודנטים לקולנוע אוהבים. ועדיין, מתקתק.
סרטו של רוברט זמקיס הוא ניאו-נואר עם טוויסט, והוא מספר על בלש פרטי (בוב הוסקינס) המוצא את עצמו מעורב בפרשיית שחיתות מסועפת. מה ששונה הוא שהסרט מתרחש בעולם שבו כל הדמויות המצוירות בעצם חיות בינינו, ככה שאלמר פאד ודמבו עלולים לחתוך אותך כשאתה חוצה את הכביש.
כל דבר בסרט הזה מדהים, ובמיוחד התסריט, שהוא בדיוק הדבר הראשון שבדרך כלל זונחים בסרטים כאלה. אבל העובדה שעל מסך אחד אפשר לראות את דונלד דאק ודאפי דאק מנסים לכסח אחד את השני בדיוק כמו שאולפני דיסני מנסים לכסח את אולפני וורנר ברוס, זו מתנה עצומה לכל הצופים ברחבי העולם.

אני כבר בשלב שבו אני לא עוקב אחרי הדורות שצצים תחתיי, אבל אם יש מישהו שעדיין לא ראה את "מי הפליל את רוג'ר ראביט?" (על אף שהסרט הוקרן לא מעט לאחרונה ב-yes5. חלק מהאחריות היא גם עלי), שיניח להכל עכשיו ויתארגן על עותק, לפני או אחרי "סרט לגו".

df-tlm-wfrr

הסרט המרכזי: "חבלה" (Sabotage)
איפשהו במהלך כתיבת הסקירה לסרט ביום שבת, הבנתי שאני הרוס עליו ואני לא מתכוון להתנצל על זה בכלל. ההנאה שחוויתי מצפייה בתאונת הרכבת המטונפת בכיכובו של ארנולד שוורצנגר אוכלת כל דבר מאז "השופט דראד", הגילטי-פלז'ר הקודם שלי.
"חבלה", שיום אחד עוד יכירו בקאלטיותו, הוא מסוג הסרטים שאליהם הומצא כל קונספט הדאבל פיצ'ר. ארוחת ג'אנק מורעלת מהחומרים הכי זולים שנרקחו על ידי הטבחים הכי כושלים, שאי אפשר להפסיק לאכול, להרגיש רע עם עצמך במינימום של 24 שעות, ואז להכיר בעובדה שאתה די רוצה את המנה הזו שוב.
למצוא דאבל פיצ'ר ל"חבלה" הוא כנראה הדבר הכי קל בעולם, ותודה לשנות השמונים. כל פיסת אקשן-טראש שתוכלו לשים עליה את ידכם, מ-"Sweet Justice" ועד "Low Blow" ו-"The Order of the Black Eagle" היא לגיטימית.
אני, ברשותכם, ארים קצת את הרמה, כי אם כבר – בואו נלך על משהו שגם היה סרט טוב, ולא בקטע אירוני.

הדאבל פיצ'ר: "בכוננות מתמדת" (The Last Boy Scout)
אני לא מכיר המון אנשים שזוכרים את הסרט הזה, אבל מתוך הקבוצה המצומצמת (אך מכובדת) של אלו שכן, לא שמעתי אף אחד שלא חושב שהסרט הזה אדיר.
"בכוננות מתמדת" הוא כל מה ש"חבלה" רצה להיות ולא הצליח: מותחן אקשן על גברים קשוחים ופגומים שנע בין חקירה נוארית מפותלת לבין קליימקסים פירטוכניים בסגנון ג'ון מקטירנן. זה בעיקר כי לסרט הזה יש את שיין בלאק כתסריטאי וטוני סקוט כבמאי.
בלאק הוא הפלא שהביא לנו את "נשק קטלני", "קיס קיס בנג בנג" ואת סרט האוונג'רס האהוב עליי – "איירון מן 3". סקוט, עליו השלום, הוא אחיו הצעיר של רידלי, שהפילמוגרפיה המשונה והמפוארת שלו נעה בין "רומן על אמת" ל"דומינו". הסרט הזה הוא אחד משיאי הקריירה של שניהם, שלא נדבר על ברוס וויליס, ממש באותה שנה של "האדסון הוק", גיבור הדאבל פיצ'ר הקודם (כן, מסתבר שלא הלכתי רחוק מדי).
"בכוננות מתמדת" לא מוציא את "חבלה" טוב מדי, אבל איפה שהסרט החדש של דיויד אייר לוקה בכישרון הוא מפצה בחוסר מודעות, אז זה מספיק טוב בהקשר של "בכוננות מתמדת".

df-s-tlbs

הסרט המרכזי: "קפטן אמריקה: חייל החורף" (Captain America: The Winter Soldier)
עוד פרק בסדרת האוונג'רס הבאמת מצויינת הזו. זה נכון שלא כל סרט בחבילה הוא איזשהו סוג של שיא קולנועי, אבל תחשבו כמה קשה לשמור על רמה כזו גבוהה של אדרנלין ועשייה מצטיינת לאורך כמה שנים טובות. האמת היא שלמרות שמדובר לרוב בשחזור על שחזור, ובמוצר שהסחיטה שלו את הפרנצ'ייז גובלת באונס, העולם – ואני – מגיב לאוונג'רס בהתלהבות. ולרוב בצדק.
"קפטן אמריקה 2" מגיע לקולנועים עם שיא נוסף של הייפ. רבים גם מחשיבים אותו כסרט הכי טוב מסדרת מארוול (אני עדיין במחנה "איירון מן 3", כאמור. אבל הוא כן במקום שלישי, אחרי "הנוקמים"). הבעיה היא שהגעתי לסרט הזה מפומפם לחלוטין, וזו הייתה הטעות שלי. ציפיתי לסרט אקשן טוב המשולב במותחן פראנויה מצויין, אבל נאלצתי להסתפק בסרט אקשן טוב. לא שאני מתלונן, האשמה לגמרי בי.

אבל האמת היא שאני מאוד מסוייג מכל הילולת ה"סרט פראנויה מהסבנטיז" שהדביקו לסרט. נכון שיש בו אלמנטים של חפרפרות ובגידות תעשיתיות, ואלו ללא ספק כמה מהדברים שעושים את הסרט למעניין, אבל מותחני פראנויה של שנות השבעים הם לא רק סגנון סיפורי, אלא גם חזותי. ובין "כל אנשי הנשיא", "השיחה", ו"שלושת ימי הקונדור" אין שום קשר ל"קפטן אמריקה 2".
רוצים לראות סרט חדש שמתקרב לסוג הזה של הקולנוע? חפשו את "עיר שבורה" עם ראסל קרואו ומארק וולברג. סרט מפגר, אבל לפחות הוא יודע מי ההורים שלו.

העלילה בגדול היא על סטיב רוג'רס (כריס אוונס, שאני יותר ויותר נהנה לראות בקולנוע), גיבור-על ישר ואוהב סדר, המגלה שהמיזם החדש של סוכנות ש.י.ל.ד היא יכולת לזהות את מפירי הסדר הפוטנציאלים – או לפחות את האנשים המועדים לפורענות – מבעוד מועד, ולחסל אותם לפני שהם מהווים איום, אז מוצא את האוטופיה הזו מסוכנת בידיים הלא נכונות.
היי, אתם יודעים עוד איזה סרט מעולה התעסק באיש חוק שמתפקד אצל יחידה שעושה בדיוק את אותו הדבר עם בדיוק אותם סיכונים?

הדאבל פיצ'ר: "דו"ח מיוחד" (Minority Report)
סרט האקשן המרהיב של סטיבן ספילברג משנת 2002 המבוסס על ספרו של פיליפ ק. דיק הוא סרט מד"ב המשלב בתוכו אקשן, פארנויה, נואריות וטום קרוז בתקופה שהוא ידע לבחור את הבמאים איתם הוא עובד.
ג'ון (קרוז) הוא שוטר ביחידה עתידנית שיודעת לזהות את הפושע רגע לפני שביצע את זממו. שוטרי היחידה אצים לעצור אותו ולהכניס אותו לתוך מתקן שבזמן יציאת הסרט נראה כמו משהו שלעולם לא יקבל אישור, אבל ככל שאנחנו מתקדמים אל תוך האפילה, הדברים האלה מתחילים להתקרב אלינו.
לרוע המזל, ג'ון, אלמן מדוכא ו-וורקוהוליק נטול תקווה, מגלה שהמטרה הבא היא לא אחרת מאשר הוא עצמו, ולך תגן על חפותך כשעדיין לא עשית כלום.
ספילברג והצוות הקבוע שלו יצרו סרט בסגנון מתכתי שנע בין "רובוקופ" של ורהובן ל"ברזיל" של גיליאם ו"בלייד ראנר" (שימו לב למוטיב העיניים), עם לא מעט רפרנסים אחרים על הדרך ("הנמלט", נגיד). הצבתו ליד "קפטן אמריקה: "חייל החורף" מציגה שתי דרכים שונות בהן התרבות העכשווית שלנו רואה את עניין זכויות האדם, ואיך כל אחת מהן מנתבת את הקונספט לכיוון משלה.

df-catws-mr

ובכך תמה מהדורת הדאבל פיצ'ר הארוכה ביותר אי פעם. חג שמח!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.