• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

דאבל פיצ'ר: "המבול", "החבובות: מבוקשות!", "אני, עצמי ואמא שלי"

3 באפריל 2014 מאת אור סיגולי

רגע לפני שמפנים את תשומת הלב לסרטים החדשים שיוצאים לבתי הקולנוע בארץ בסוף השבוע, אנחנו משתהים עוד קצת על התוצרת של שבוע שעבר, ומגישים לכם את המהדורה השבועית של הדאבל-פיצ'ר.

מבין ארבעת הסרטים המרכזיים שעלו בשבוע שעבר, בחרתי שלושה.
הראשון הוא "המבול", האפוס מפצל הקהלים של דארן ארונופסקי, שהצית ויכוחים סוערים בכל מקום בו עלה לשיחה. היה צפוי שאפוס יומרני על סיפור נח מבית היוצר של אחד הבמאים הכי שנויים במחלוקת של הזמן האחרון הוא משהו שלא היה עובר בשקט.
מהוליווד, כמובן, מגיע גם סיקוול אחד לנשמה, "החבובות: מבוקשות!" שממשיך את עלילותיהן המופרכות והמקסימות של בובות הפרווה.
את הרשימה מסיים הזוכה הגדול של פרסי הקולנוע הצרפתיים, "אני, עצמי ואמא שלי", שגם פתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי. הסרט היחידי שאי פעם נתתי לו דירוג אפס בטבלת המבקרים של "סינמסקופ". הסברים ותירוצים, בהמשך הפוסט.

אל ארבעת אלו מצטוותים מותחן פסיכולוגי אחד, שטות הוליוודית נפלאה שלא הוערכה בזמנה, וסרט התבגרות צרפתי אחד כדי למחות את חרפתו של האחר. חכו רגע כדי לאתגר את עצמכם במה מדובר, ואז המשיכו אל הדאבל פיצ'ר הראשון של אפריל.

הסרט המרכזי: "המבול" (Noah)
להגיד לכם שהספקתי להתאפס על דעתי בנוגע לסרט המרהיב והמתוסבך הזה יהיה סוג של שקר. עבר כבר שבוע מאז צפיתי בו ואני עדיין תוהה האם העולם הקולנועי המהפנט והמסחרר של ארונופסקי מתעלה על הטקסטים הפשטניים ועל הסצנות הדידקטיות. את מחשבותיי המפורטות על הסרט כבר פרשתי בפניכם במהלך הסופ"ש.
נח (ראסל קרואו), אחרון שורדי שושלת שת, חי בסתר עם אשתו ושלושת ילדיו. כאשר הוא מקבל נבואה מאלוהים בכבודו ובעצמו על סופו המתקרב של העולם, הוא יוצא לבנות תיבה כדי להציל את חייו ואת כל מיני בעלי החיים שיש, ולעזור לאלוהים בניקוי הלוח לפני התחלה מחודשת. המסע הזה, באופן טבעי, משבש אותו, וכאשר המים מציפים את העולם, לא רק האנושות נמצאת בסכנה, אלא גם משפחתו של נח ושפיותו.

הדאבל פיצ'ר: "סערת רוחות" (Take Shelter)
רובנו מדחיקים, אבל האמת היא שראסל קרואו כבר פיקד על ספינה עצומה על פני מים סוערים באפוס תקופתי אחר. זה היה בשנת 2003 עם "אדון ומפקד" (Master and Commander: Far Side of the World), שעל אף שהיה מועמד לשלל אוסקרים וזכה על הצילום, עדיין משעמם. לכן זה לא יהיה הדאבל פיצ'ר הראוי. אם אתם בשוונג תנ"כי אפוסים תנ"כיים אחרים כמו "הפסיון של ישו" (עם אותו שוט מנקודת מבטה של טיפה הישר מהשמיים אל פניו של גיבורינו המיוסר) ו"הפיתוי האחרון של ישו", יכולים להיות לעניין. כן, וגם יש את הקטע הזה עם "רכבת הקרח". אבל אני הלכתי על משהו קצת אחר אבל מאוד דומה.

מה שאותי הכי תפס בסרט הוא התהליך שעובר נח במהלך חודשי המבול, כי אין מה לעשות, שפיותם המתדרדרת של גברים היא משהו שמעסיק אותי ביום יום. לכן גם "הניצוץ" ו"סינקדוכה ניו יורק" הן אופציות ראויות, אבל אם העולם כבר נתן לנו סרט מצטיין אחר שעוסק באבא עמוס חרדות מפני סופה מתקרבת וגורר את עצמו ואת משפחתו אל עבר הקצה, לא נתייחס אליו?
"סערת רוחות", סרט שעלילת המבול התנ"כית מהדהדת בו לכל אורכו, הוא סרטו השני של ג'ף ניקולס ("הסיפור של מאד") משנת 2011, שזכה להתלהבות רבה מהביקורת העולמית, בעיקר בזכות עבודת המשחק של מייקל שאנון (זוד מ"איש הפלדה"). מדובר בדרמת מתח מצוינת במיוחד שלא ברור האם היא מתרחשת בתוך ראשו של הגיבור, או מחוצה לו, ומרימה עולם שלם של חרדות גם אצל הצופים. אני חושב שזהו אחד הפורטרטים היפים של גבריות מודרנית שוקעת, והיא אפקטיבית למדי. בנוסף לזה יש כאן גם את ג'סיקה צ'סטיין. מה יכול שלא לעבוד?

df-n-ts

הסרט המרכזי: "החבובות: מבוקשות!" (Muppets Most Wanted)
החבובות שבו אלינו והשמחה רבה. אולי לא שמחה גדולה כמו זו שהייתה בשנת 2011, כפי שניסחתי זאת ביום שבת, אבל שמחה היא תמיד משהו… אה… משמח.
חברינו החבובותיים והמזמרים נופלים הפעם ברשתם של שודד תכשיטים המתחזה לאמרגן (ריקי ג'רבייס) ושל קונסטנטין, הצפרדע המסוכנת ביותר בעולם. בזמן שהחבובות מתיירות להן באירופה מול אולמות מלאים באופן מחשיד, אף אחת מהן לא שמה לב שהן למעשה כיסוי לתכנית שוד בסדר גודל עצום. בינתיים, קרמיט מופלל ונזרק לכלא סיבירי, וסוכן CIA בדמות נשר וסוכן אינטרפול בדמות טיי בארל מנסים לפענח את התעלומה. תסמכו על זה שאנימל הוא זה שיציל את היום.
אז כן, על אף שמשהו בקסם מעט התפוגג והשירים די על הפנים, קונסטנטין, סם הנשר, טיי בארל ומחווה אחת מפתיעה ל"החותם השביעי" של ברגמן, הן סיבות מספיק טובות לראות אותו.

הדאבל פיצ'ר: "האדסון הוק" (Hudson Hawk)
כבר היה לנו דאבל פיצ'ר אחד של סרטי החלפת זהויות, אז במקום, בואו נמשיך עם המומנטום של קומדיות שוד נטולות כל סיבה או היגיון, שבשתיהן מדי פעם מישהו פורץ בשירה.
סרטו של מייקל להמן משנת 1991 נחשב לאחד הכישלונות הגדולים ביותר של הקולנוע, ולאחת הקומדיות המושמצות ביותר אי פעם. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט, כמה שנים לאחר יציאתו, לא הבנתי למה הוא זכה לתגובות כה קשות. גם בפעם השנייה שצפיתי בו לא הבנתי את זה. בפעם השלישית כבר שכחתי שמישהו אמר על זה משהו רע.
ברוס וויליס הוא האדסון הוק שמשתחרר מהכלא, ורגע לפני שהוא מספיק ללגום מהקפוצ'ינו שהוא כה השתוקק לו, מוצא את עצמו מסובך עד מעל הראש עם שודדים, שוטרים, ואנדי מקדואל. קומדיית קאלט נפלאה שלפחות מאז שנקטלה בתחילת הניינטיז, זכתה לאיזושהי עדנה, ממש כאילו הייתה דולפין שהצליח סוף סוף לטעום שלג שנמס.

df-mmw-hh

הסרט המרכזי: "אני עצמי ואמא שלי" (Les Garcons et Guillaume, a Table!)
האמת היא שאני חותם על כל מילה מהסקירה של עופר, רק שיכול להיות שאני הייתי כותב את זה יותר חריף. סרטו של הקומיקאי גיום גאליין, שכתב, ביים, ומשחק בתפקיד הראשי בתור עצמו ובתפקיד משנה בתור אימו, הוא כביכול קומדיה, שלא הייתי מופתע אם מומנה על ידי איזושהי כנסייה חשוכה.
אוקי, אז על הומור מאוד קשה להתווכח. אני לא אפילו לא חייכתי במהלך 100 הדקות המייגעות האלו (אבל כן תפסתי את חולצתו של אורון פעם אחת באימה). עם זאת הקהל מסביבי געה וצחק בכזו התלהבות שלא נותר לי אלא לקחת צעד אחורה.
מה שאני לא יכול לסלוח עליו הוא הלעגנות בה גאליין מבטא את ילדותו כילד חריג, כמו מישהו שמרגיש שהדרך היחידה להימנע מההשפלה של הסובבים הוא לשתף פעולה עם הבדיחה על עצמו ולו רק כדי לשמר אשליית כבוד עצמי וחוסר מודעות, את הרוע שבה הוא מתאר התבגרות באור נטייה מינית מבולבלת, ואת ההאפי-אנד (ספויילר. נגיד) הקסום בו הוא מגלה שהוא בכלל לא גיי, אלא סטרייט בארון, ומעכשיו חייו יהיו יפים יותר ונטולי בעיות. כי זו הדרך הכי טובה להימנע מחיים של לעג, לגלות שאתה סטרייט. איזה כיף שאפשר עכשיו לצחוק בקול על ילדותו המטופשת.
אבל הסרט לא עושה צחוק רק מאלו שהתבגרו בחרדה שאישיותם לא תואמת את גופם, אלא לכל מי שהעביר את שנותיו הראשונות בהרגשה שהוא לא כמו כולם ושאיש לא יבין אותו. אני רציני, הרחיקו את ילדיכם.
מישהו בתגובות כתב שהסרט הזה "אמיץ" ו"בוגר". אני לא מצליח לחשוב על שני שמות תואר הפוכים יותר מממה שתפיסת העולם של הסרט הזה מציגה.

הדאבל פיצ'ר: "טומבוי" (Tomboy)
רוצים אמיץ ובוגר? הגעתם למקום הנכון.
מכיוון שאני מפציר בכולכם שלא לצפות לעולם בסרט הצרפתי זוכה הסזאר, בואו לא נקרא לזה "דאבל פיצ'ר" אלא "צפיית תיקון".
סרטה של סלין סיאמה משנת 2011 הוא אחד מסרטי ההתבגרות הכי נפלאים של השנים האחרונות, והוא מתעסק בכל מה ש"אני, עצמי ואמא שלי" מנסה להביא לצופיו, רק בלי להיות אכזרי ורדוד.
לורה (זואי הראן, באחת מההופעות הכי מרשימות שנתנה ילדה אי פעם) היא ילדה קטנה שנורא רוצה להיות בן. היא מצליחה לתעתע בבני כיתתה ולבנות לעצמה זהות אלטרנטיבית, עד ששני העולמות עומדים להתנגש.
באמת שאין לי מספיק שבחים לסרט הזה, שמאז שצפיתי בו בפסטיבל ירושלים רק הולך ומתעצם בראשי. סיאמה הצליחה לגעת בנושא המורכב הזה באופו מעורר השתאות, והמשחק, הן של הילדים (הארן, כמובן, אך גם אחותה הצעירה בגיולמה של מלון לבאנה היא לא פחות מספקטקולרית) והן של המבוגרים מייצר ריאליזם ורגש שקשה להתקל בהם.
מה שעוד יפה בסרט הוא שהוא לא מייצר תמונה עגמומית ומדכאת של התבגרות שלא כשורה, וצובע את עולמו בצבעים בוהקים של קיץ ושל הרפתקנות.

df-lfegat-t

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.