• הגדה של מארוול: סריטה מארחים את הנוקמים לפסח
  • סרטים חדשים: ״הנוקמים: סוף המשחק״ כבר כאן
  • חוגגים 80 שנה ל״חוקי המשחק״ של ז׳אן רנואר
  • אימת החודש - אפריל 2019
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים נחשפה
  • על כמה וכמה תימות ב״אנחנו״ של ג׳ורדן פיל
  • גלוריה בל
  • תחזית לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019
  • Guava Island - הסרט המוזר של צ׳יילדיש גמבינו
  • הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים
  • השתיקה
  • ״מיסטר לינק״, סקירה לסרט של אולפני לייקה
  •  #MeToo פמיניזם בקולנוע של אחרי
  • שהאזאם!
  • בית קברות לחיות

"חבלה", סקירה

5 באפריל 2014 מאת אור סיגולי

קשה מאוד לדעת למה נכנסים כאשר רוכשים כרטיס לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. לא בטוח אם מדובר בסרט פעולה מופרך וטפשי עם המון פיצוצים, הומור יבשושי ומינימום שכל, או שבעצם, כפי שקרה לרוב בשנות התשעים, מחכה לנו חוויה מלאת אדרנלין בערכי הפקה גבוהים במיוחד.
הסרט החדש הנושא את שם המותג האהוב ארנולד שוורצנגר, מתעתע לא פחות. מצד אחד ברור לנו שזה לא יהיה שום דבר ברמת סרטי מארוול, אך מצד שני, האנשים שעומדים מאחורי הסרט החדש אינם אנשים משולי הוליווד, ואינם ידועים כבעלי מודעות עצמית גבוהה מדי בשביל לקרוץ לנו עם מחוות לעולם סרטי האקשן שחלפו מהעולם עם גוויעת מכשירי הוידיאו.

את "חבלה" (Sabotage) ביים דייויד אייר, שאחראי על "סוף משמרת" (End of Watch) משנת 2012, סרט שזכה לחיבוק גדול מהביקורת אם כי אני חושב שמדובר באחד הסרטים המקולקלים והמאכזבים של השנים האחרונות, וכמובן על התסריט של המותחן "יום אימונים מסוכן" (Training Day) שהביא לדנזל וושינגטון את האוסקר השני שלו, ולאית'ן הוק את מועמדותו הראשונה. בנוסף, העורכת של הסרט היא המועמדת לאוסקר דודי דורן, שליוותה את כריסטופר נולאן בתחילת דרכו עם "ממנטו" ו"אינסומניה" המרשימים.
הקאסט של הסרט כולל את המועמד לאוסקר טרנס הווארד ("קראש", "איירון מן"), סם וורת'ינגטון ("אוואטר"), השחקנית הבריטית המעודנת אוליביה וויליאמס ("ראשמור", "אנה קארנינה"), מיריי אנוס (הסדרה "ד'ה קילינג") וג'וש האלווי ("אבודים"), בין היתר.
מצד שני, את התסריט רקח סקיפ וודס, שלחובתו נזקפים "אקס-מן: המקור – וולברין" (לא זה משנה שעברה) ו"מת לחיות ביום טוב". אז כן, קשה לדעת לאן לנתב את האינפורמציה הזו.

האמת היא שאת הפסקאות שעוד נותרו לי הייתי אמור להקדיש לריצוץ וריסוק הסרט, לגדף אותו ואת כל מי שעשה אותו, לתהות – תוך כדי שימוש נרחב בסימני קריאה – מי אישר את הדבר הזה, מה זו השטות הזו, איך דבר כזה יכול לקרות, את מי צריך להעמיד לדין, ולהזהיר את כולכם מפניו. אבל יש בעיה אחת: נורא נהנתי מ"חבלה". וכשאני אומר "נורא" אני מתכוון לזה שמחאתי כפיים בסוף ושאני מתכנן כבר את הצפייה הבאה שלי בו.

"חבלה" מתאר באופן בהמי וחסר אחריות להפליא את קורותיהם של חבורת שוטרי היחידה למלחמה בסמים, שבעקבות תקרית עבר טראומטית התפרקו ועכשיו מנסים להתאחד תוך כדי שמישהו, או משהו, הורג אותם בזה אחר זה.
כן, זה "השומרים" עם כריתת אונה. סליחה, התכוונתי לכריתת אונה, כריתת רגל, סיפיליס, ריח רע מהפה וטורט. קו העלילה הזה יכל אולי לייצר מותחן מצויין של טוני סקוט עליו השלום, אבל בידיהם של וודס ואייר הופך להיות ערימת פסולת שנרמסת על ידי חיית בר.
וזה לא הדבר היחיד שמחפיר בסרט. העריכה לא הגיונית, הצילום מכוער, והמשחק מתחת לכל ביקורת (אפרט על זה בהמשך), ובאמת שאין לי שום דרך להגן על שום דבר מהסרט הזה, מלבד העובדה שמבחינתי לפחות מדובר בכיף כל כך גדול, שאני באמת ובתמים מאמין שאם היה יוצא בשנת 1984, היה הופך לאחד מהסרטים האלה ששחקנו בקלטות VHS ולעולם לא נוכל להעביר ערוץ אם ניתקל בהם בשעת לילה ב-MGM.

בדברי הבלוג יצא לי מספר פעמים להתרעם על בעיות אידיאולוגיות שיש לי עם סרטים. ממש לאחרונה "השורד האחרון" ו"אני, עצמי ואמא שלי" הרתיחו את דמי לרמה של התקף זעם. "חבלה" גם הוא פיסת רקבון מוסרי אחת גדולה, בה חיי אדם אינם שווים כלום והנשים הן רצחניות מטונפות או מתוסכלות מינית (אם כי קשה לבוא אל הסרט בטענות בהקשר הזה, כי גם הגברים לא יוצאים מרהיב בו). אבל לדאבוני ב"חבלה" זה לא הפריע לי מכיוון שהוא כל כך נטול מודעות – שלא כמו הסרטים הנ"ל – עד שהחלקתי את זה. כמו שאני לא אכעס על ילד עם בעיות שכליות שפלט הערה גזענית.
"חבלה" הוא סרט מרושע, מטונף, אלים, וקורע מצחוק (לווא דווקא בכוונה) שלא התכוון להיות טראש מהשאול, אבל ככה יצא לו. והוא כל כך לא הגיוני שעשיתי סיבוב שלם לחיבה עצומה.

אז מה בעצם קרה לי? ובכן, אני לא לגמרי סגור על זה, אבל יש לי תאוריה. העניין הוא שמאוד נדיר להתקל בסרט חדש מסוג שכבר חשבת שלא עושים, לטוב ולרע. רובנו אוהבים סרטים בהקשר לתקופה בה גדלנו, ובשנים בהן נחשפנו לראשונה לסרטים שעשו לנו כיף. אני שייך לאלו שגדלו בשנות השמונים, ולכן סרטי האקשן הסתומים של שוורצנגר/סטאלון/ואן דאם/לנדגרן הם משהו שיפעיל אותי גם אם לא הערכתי אותם אז. הבעיה היא שכיום, בעידן המודעות העצמית והניאו-טראש, כל הסרטים שמחווים לאלו הישנים עושים את זה במין התנשאות. כשאני הייתי קטן הייתי סנוב מדי בשביל לאהוב את הסרטים האלו באמת, ורק שנים לאחר מכן גיליתי כמה הם משמחים אותי. לכן תארו לכם את הפתעתי כשבתחילת שנת 2014 גיליתי סרט שעושה לי תיקון לימי כחנון ההוא שבז ל"קומנדו", והיום מבין את טעותו.

"חבלה" הוא הסרט הראשון עם שוורצנגר שאני רואה בקולנוע מאז הנסיעה שעשיתי עם אבא שלי לצפות ב"שקרים אמיתיים" (1994, כן?), וכמו אז, גם הפעם באמת הייתי בטוח שמדובר בסרט לגיטימי.
הו, הטעות.
שוורצנגר, המגלם את מפקד היחידה, עושה את התפקיד הכי לא ברור שלו אי פעם. כרובית ממוצעת הייתה יכולה להיות אמינה יותר ברוב הסצנות. את סם וורת'ינגטון, שנראה כאילו כרגע אכל את סם וורתינגטון, לקח לי איזה רבע שעה אל תוך הסרט לזהות, ושום דבר מאלו לא הכין אותי למה שמיריי אנוס החליטה שעובר עליה.
אנחנו מכירים את אנוס כחוקרת משטרה קפואה, או כרעיה טובת הלב ("מלחמת העולם Z", "יחידת גנגסטרים"), אבל לדעתי אף אחד מאתנו לא מכיר אותה בתור שרמוטת קראק, זבל לבן עם נשמה שחורה. אפשר להריח את הטינופת שלה עד למושב. מה שאני מנסה לומר הוא שאנוס מופלאה בעיניי. כן, מדובר בהופעה המוגזמת ביותר של שחקנית מאז אנג'ליה ג'ולי ב"אלכסנדר", אבל לא רציתי שהיא תרד מהמסך.

קונטרה נשית לאנוס מגיעה ממקום לא צפוי. הסרט, שמתחיל כמו סרט אקשן, הופך להיות מותחן בלשי ברגע שנכנסת אליו אוליביה וויליאמס, שמנסה לעשות מבטא טקסני ונשמעת בעיקר כמו מישהי שבאופן פתולוגי מקיאה לעצמה בפה. שינוי הכיוון הזה כל כך לא אורגני, והליהוק שלה כל כך לא קשור, שזה רק מעצים את ההנאה בצפייה בתאונת הרכבת הזו.

זו אינה המלצה, כפי שבוודאי הבנתם. אבל יהיה לי קשה למצוא סרט שכל כך נהנתי לצפות בו כמו זה. צחקתי בו בקול רם, הופתעתי והזדעזעתי מרמת האלימות, הזמן עבר לי במהירות שיא ולא רציתי שהוא ייגמר. שזה מוזר, כי, נגיד את "העיתונאי" (The Paperboy) של לי דניאלס, המנגן פחות או יותר על אותם מקומות (אם כי הוא יותר מחווה לטראש של שנות השבעים מלזה של השמונים כמו "חבלה"), שנאתי שנאה יוקדת והוא הוציא בהרגשה רעה אל אוויר הלילה. אז אולי זה ארני הבריון הקפוץ שתמיד מצחיק אותי, אולי זו ההתפרעות חסרת המעצורים של הסרט, אולי זו חוסר המודעות והטראשיות הלא מכוונת – אבל אני מאמץ את הסרט הזה אל חיקי.
לא הכרתי אף אחד שמצא הנאה בו חוץ ממני, והכישלון המוחלט שלו בארצות הברית בכל זאת נוטע בי תקווה שעוד יגלו אותו יום אחד ויתייחסו אליו בחיבה כלשהי. יש לי סבלנות. בינתיים אני הולך לחפש עותק שלו ב"ענק הוידיאו".

אנוס מחפשת את מנהלי רשת הטלוויזיה AMC

אנוס מחפשת את מנהלי רשת הטלוויזיה AMC

תגובות

  1. איריס הגיב:

    הרגת אותי מצחוק. אבל זה רק יגרום לי לראות את הסרט. לא בקולנוע, אבל אני מתה על שוורצנגר, אז בטוח אראה את זה. (אגב, דיויד אייר ברשימה השחורה שלי, מאז שהצליח ללהק את לכריסטיאן בייל יקירי לאחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי "זמנים קשים", כל מי שגורם לכריסטיאן בייל להיראות רע בגלל תסריט איום ונורא צריך להיות מושלך לאריות…)

  2. יהודה הגיב:

    ארנולד בן 67 שיהיה בריא עד 120 .
    אך כדי להיות מפקד יחידה ???
    איך ממשיכים ללהק כך שחקנים – רק בגלל זה ריך להדיר את רגלינו מהסרט .

  3. איתן הגיב:

    אהבת את שקרים אמיתיים? בעיניי הוא מאסטרפיס

    1. אור סיגולי הגיב:

      בקלות אחת מפסגות תור הזהב של קולנוע האקשן בניינטיז

  4. אילן הגיב:

    קצת באיחור, אבל רק עכשיו השלמתי את הצפייה בסרט. מודה שהיתה לי חווית צפייה די דומה.
    למעשה, אני על סף לחפש את התסריט של הסרט הזה, כי אין מצב שהתוצאה הסופית דומה למה ששיכנע את כל השחקנים האלה לעלות על העגלה המקרטעת הזאת. וגם כי בסופו של דבר היו שאריות עמומות של אינטלגנציה או לפחות תסריטאות מעניינת. אני מתכוון ברמה התמטית של בריונים בשירות החוק, שהוא בעצם סתם עוד צד במלחמה, ולא באמת השירות של הצדק או משהו כזה.

    אבל בסופו של דבר, תאונת רכבת זה הביטוי שמתאר הכי טוב את הסרט הזה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.