• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״הדב פדינגטון״, סקירה

26 במרץ 2015 מאת עופר ליברגל

את הדוב פדינגטון ברא לראשונה הסופר מייקל בונד בשנות החמישים. מדובר בדוב אשר נראה קצת כמו דוב צעצוע, אבל הוא נע ואף מדבר באנגלית מנומסת ואדיבה. הדוב מאומץ על ידי משפחת בראון הלונדונית ומסתגל בהדרגה לחיים בחברה האנושית.

מאז נוצרה הדמות, הפך פדינגטון להרבה יותר ממפעל חייו של הסופר. למעלה מ-20 ספרים נכתבו אבל הם רק חלק קטן מן ההצלחה של הדמות המוכרת – פדינגטון הוא מותג צעצועים פופולרי לילדים, והספרים כבר עובדו בעבר מספר פעמים לסדרות טלוויזיה. כעת הוא זוכה סוף סוף לסרט באורך מלא, שזכה לברכת המחבר.

עבור ילדים שמכירים את הספרים, או זוכרים את הסדרה, הסרט נאמן למקור ומפיח בו רוח חיים; עבור ילדים המכירים את הדמות רק בתור צעצוע, הסרט מספק סיפור מופלא וכובש. ועבור מבוגרים שהרוצים לחוש נוסטלגיה לעבר, או להתחבר לצד היותר-ילדותי שלהם – מדובר בסרט נהדר. למעשה, אפילו עבור מי שנשבע לא ללכת לסרטי ילדים גם אם חייו תלויים בכך, ולא יכול להבין מה יכול להיות מיוחד או עמוק בסרט על דוב מדבר – פדינגטון הוא סרט מומלץ בחום.

הסרט, שביים פול קינג, שעיבד את התסריט בשיתוף עם האמיש מק'קול, הוא אחד מן הסיפורים הכי בנויים היטב ומשובבי נפש המציגים כרגע בבתי הקולנוע. יתרה מכך, אף על פי שמדובר בדמויות קלות לעיכול והבנה, זהו בסרט עם מוסר השכל הרלוונטי לא רק לילדים אלא גם למבוגרים, ובסוג של שיר הלל לאדיבות באשר היא אדיבות, גם בעולם בו התעלמות מן הזולת ואכזריות הן הנורמה.

דקות הפתיחה של הסרט פותרות בפרולוג קצר ומדויק את השאלות הבוערת לגבי דמותו של פדינגטון: איך לעזאזל יש דוב מדבר, ומדוע הוא הגיע דווקא ללונדון מכל המקומות. מסתבר כי הדוב שבמרכז הסרט הינו צאצא לשבט של דובים מאוד אינטליגנטיים החיים בפרו, אשר במגע עם חוקר בריטי לא רק הצילו את חיי החוקר, אלא גם השכילו ללמוד את שפתו. בעיני הדובים מיערות פרו, לונדון מצטיירת כמקום של נימוס וקבלת האחר, כתרבות שהדובים היו שמחים להכיר, גם אם טוב להם ביער. אלא שהנסיבות מאלצות את הדוב הצעיר מביניהם להגר, ונאמר לו שבלונדון הוא תמיד ימצא פינה חמה.

אלא שבבואו אל הבירה האנגלית, פדינגטון מקבל לא רק את שמו, אלא גם את ההבנה לגבי ההבדל בין האופן שבו הבריטים רואים את עצמם ומשווקים את התרבות שלהם לעולם, לבין האופן בו הם באמת נהגו לאורך ההיסטוריה כלפי תרבויות זרות: האומה שהולידה את שייקספיר, הביטלס ומונטי פייתון, היא גם זו אשר החזיקה קולוניות פחות או יותר בכל מקום בעולם, והתייחסה אל כל תרבות לא-אירופאית כנחותה. גם היום, היחס למהגרים בה הוא…כמו היחס למהגרים בכל מקום אחר.

Paddington3

אחד מן הדברים הכי יפים בסרט הוא היחס שלו לתרבות הבריטית. זהו יחס שהוא מעריץ כשם שהוא חושף את הצביעות של התרבות, מתענג על כל גינון התנהגות לונדוני ומבקר את התרבות אשר העדיפה לכבוש עמים אחרים מאשר ללמוד מן המסורת הייחודית שלהם. לדוגמה (ספוילר קל), החוקר אשר גילה ותיעד את מין הדובים האינטליגנטי שהוליד את פדינגטון, נמחק מספרי ההיסטוריה כיוון שלא טרח לצוד את המין לצרכי המוזיאון של החברה הגיאוגרפית. עובדה זו מוצגת בסצנה שמראה את הגיחוך שבדרישה, אבל גם שומרת על קסם ההתנהגות של המעמד הבריטי הגבוה (סוף ספוילר קל). אבל ייתכן והדבר שהסרט עושה טוב יותר מייצוג היחס לתרבות אשר הדמות של פדינגטון היא כבר במידה רבה חלק קאנוני ממנה, הוא לספר סיפור מבדר. ו״ הדב פדינגטון״ הוא סרט שפשוט לא מפסיק להיות מבדר ומעניין לכל אורכו.

הדוב, אותו מדבב בן ווישאו, מגיע לתחנת הרכבת אשר מעניקה לו את שמו בלווית פתק המבקש שידאגו לו, פתק המהדהד במכוון את הפתקים אשר נשאו ילדים יהודים אשר הוברחו לבריטניה לפני מלחמת העולם השנייה (והסרט אף טורח להזכיר זאת). משפחת בראון לוקחת את פדינגטון לביתה, תחילה כאורח זמני וחרף התנגדות האב שכן דאגה לדוב בעל מנהגים פראיים אינה מעשה הגיוני בעיניו. אבל כפי שקורה בסיפורים מסוג זה, מהר מאוד מתגלה התמונה המלאה – הדוב עוזר למשפחה הרבה יותר מאשר היא עוזרת לו.

מכאן, העלילה נעה על שלושה צירים: המאמץ של הדוב להשתלב בחברה האנושית; החיפוש של הדוב אחר החוקר שהבטיח שידאיג לקרוביו אם יגיעו ללונדון; ומן הצד השני, מאמץ של ראש יחידת פחלוץ במוזיאון הטבע אשר שמעה על המין של הדוב ורוצה ללכוד אותו על מנת לפחלץ אותו. הסרט נע במיומנות בין הצירים השונים, תוך בניית דמויות משנה מאופיינות היטב לכל האורך ובשילוב הרבה גגים קומיים, אשר לא משתלטים על אמינות העולם אשר נברא בסרט. למעשה, מלבד הדוב המדבר, עולם הסרט אמין למדי.

כמעט כל הדמויות בסרט הופיעו בספרים, בראשות משפחת בראון, בה ההורים מגולמים בחן רב בידי סאלי הוקינס ויו בונוויל, כאשר המבוגרת האחראית בבית היא גברת בירד בגילומה המשובב של ג'ולי וולטרס. מולם, בתפקיד הנבלית המפחלצת נמצאת ניקול קידמן, באחד מתפקידה היותר טובים בעת האחרונה. גם ג'ים ברודבנט נותן תפקיד נהדר בסצנות הספורות שלו.

אבל הקסם של הסרט לא תם בקאסט האיכותי. התסריט משלב בין סיפור מסופר היטב לשנינות בריטית, ועושה זאת מבלי שהבדיחות הרבות יעברו מעל לראשיהם של הילדים, או מבלי להתנשא על הקהל הצעיר שלו בשום דרך. מרשים לא פחות הוא העיצוב האמנותי של הסרט, אשר לפרקים נראה בעל דמיון לסרטי ווס אנדרסון, ולפחות בסיקוונס אחד מתכתב עם העולם של טרי גיליאם. אבל מעבר לכל מדובר בחזון ייחודי, המתאים לסרט כמו כפפה ליד או כמו כובע לראש של דוב.

איני יודע איך ההיסטוריה תזכור את העיבוד הנוכחי לספרי הילדים הקלאסיים של בונד. אבל במהלך הצפייה תחושתי הייתה כי הסרט ניחן באותן איכויות של קלאסיקת הילדים עליה גדלתי, ״מרי פופינס״ בגרסת דיסני. ייתכן ו״הדב פדינגטון״ ראוי להפוך ליצירה בעלת מעמד תרבותי דומה. בינתיים, הוא מספק בידור איכותי לילדים ולמבוגרים כאחד, וגם זה לא מעט.

2014, PADDINGTON BEAR

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.