• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"מהיר ועצבני 7", סקירה

2 באפריל 2015 מאת אור סיגולי

יש לא מעט דברים די מדהימים שקשורים למותג סרטי הפעולה "מהיר ועצבני". חלקם מדהימים באופן כן ואמיתי, וחלקם מדהימים בציניות שהם מעוררים. אני בטוח שבכל פעם שעוד חלק של הסדרה הקולנועית – שכנראה לא תגמר לעולם – יוצא לחרוך את המסכים, רבים שבים ושואלים את עצמם מה פשר ההצלחה יוצאת הדופן הזו.
לי אין תשובות, והתאוריות שלי לא שוות הרבה מזמנכם, אבל דבר אחד קפץ לי לראש בזמן שחשבתי על הסרט ועל השושלת שלו, והוא זה שמעניין אותי יותר מהכל.
הסרט הראשון בסדרה יצא לקולנוע בשנת 2001. אז אולי בהסתכלות היסטורית 14 שנה הם משב רוח, אבל בזמן קולנועי זה כמעט עידן. תחשבו על כל הסרטים שעיצבו את עולם הפעולה כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: סרטי גיבורי העל של מארוול, שלושת סרטי "זהות" עם מאט דיימון, טרילוגיית "האביר האפל", "הרובוטריקים"… כולם הגיעו אחריו. יותר מזה, "מהיר ועצבני" הראשון יצא תשע שנים לפני מהפכת התלת מימד של "אוואטר".

הז'אנר השתנה כמעט לחלוטין בעשור האחרון, וכנראה השריד היחיד שלא הושפע מכל אלו, הוא המותג שעכשיו יצא חלקו השביעי, הנקרא בפשטות "מהיר ועצבני 7" (Furious 7). אפילו הסרט הקודם בסדרת ג'יימס בונד, "סקייפול", העתיק לא מעט מהטון והתימות של באטמן הנולאני. בכל הזמן הזה, המהירים והעצבניים נשארו כמעט אותו דבר, והפופולריות שלהם רק גברה, מלבד המעידה עם החלק השלישי, "טוקיו דריפט", שהיה ניסיון לפצל את הסדרה לעולמות מקבילים ולא תפס. "מהיר ועצבני 6" היה המרוויח ביותר מכל הסרטים, ולא יהיה זה הימור פרוע לומר שהשביעי עלול לעקוף אותו. בעיני זה עניין די גדול, ואולי שם נעוצה ההצלחה. ואולי אנשים פשוט באמת רוצים רק מרדפי מכוניות, קלוז-אפים על בקיני ושירי היפ הופ בווליום גבוה. מי יכול להאשים אותם?

אז מה נשתנה עם חלקו השביעי של הסרט, שמגיע בזמן שאנחנו חוגגים את חג האביב אך מעיד על כך שהוליווד כבר נכנסת לעונה הבאה בלוח השנה? כמעט כלום, מלבד שני דברים.

הדבר הראשון הוא כמובן החלפת הבמאי. ג'סטין לין היה הבמאי של הסרטים 3 עד 6, וזה שאחראי על הניסיון המוצלח להחזיר את המותג חזרה למסלול אחרי הסרט השלישי. הוא קיבץ את הקאסט המקורי (וסביר להניח שזה לא עלה לו ביותר מדי לילות בלי שינה. הקריירות של שחקני הסדרה לא ממש פרחו מעבר למותג) והגדיל אפילו יותר את מינון האקשן, תוך הקטנת אחוזי הסבירות וההיגיון, שגם ככה לא היו מאוד חזקים בסרטים הראשונים. השיא היה "מהיר ועצבני 5" שנחשב, ובצדק, לטוב ביותר בסדרה.
לסרט השביעי הובא המטאור של עולם האימה, ג'יימס וואן, הבמאי הצעיר שהקים את מותג "המסור" ששינה את פני הז'אנר, ואחר כך יצר סרטים חכמים שהכניסו מיליונים והפכו את האימה למוצר מבוקש כמו "הרוע שבפנים" (Insidious) ו"לזמן את הרוע" (The Conjuring). וואן כבר ביים סרט אקשן בעברו, יותר מותחן אקשן האמת, בשנת 2007 – "גזר דין מוות", קראו לו. הוא היה מעשיית ויג'ילנטה עם קווין בייקון וג'ון גודמן, שהייתה אפקטיבית למדי אבל לא עשתה רושם רב על הצופים שמיאנו להגיע.

הדבר השני, שהוא כפי הנראה פועל יוצא של וואן, הוא ש"מהיר ועצבני 7" זהה כמעט בהכל לסרט הקודם, רק שהעלו את הטורים פי אלף. הסרט הזה הוא הגזמה פרועה שמדגישה באופן מחריש אוזניים את כל מה שהיה טוב ורע במותג עד כה. בגדול, הסיפור הוא בדיוק אותו סיפור מ-6 עם אותן דילמות, אותם מכשולים ואותה בנייה של מחזמר: נאמברים עצומים וסוחפים עם מין פילרים קטנים של התנהגות אנושית בין לבין, שמשמשים כלא יותר מקטעי קישור. אפילו הרע של הסרט החדש (ג'ייסון סטיית'האם, יברך אותו האל) הוא האח של הרע מהסרט הקודם (לוק אוונס, יברך אותו האל וישלח לי את מספר הטלפון שלו). זה עד כדי כך אותו הדבר.
"מהיר ועצבני 7" הוא הגרסה המטורללת, המופרכת והטיפשית במיוחד של קודמו. אני אישית לא אהיה מופתע אם יגלו שהתסריטאי של הסרט, כריס מורגן, הוא בכלל שם העט של באגס באני. אבל זה אפילו יותר מוגזם מלוני טונס. למעשה, אני מחכה למם הפארודי שיראה את ווייל-אי קאיוטי, זאב הערבה היצירתי המנסה לתפוס את הרוד-ראנר החמקן, קורא את התסריט הזה ואומר "אתם משוגעים? אפילו אני לא עושה את השטויות האלה".

כך שבזמן שסצנות האקשן מגניבות ממש, הן איום ישיר על כל מה שקשור לשכל, לפיזיקה, ולתפיסה אנושית. כל צופה שינסה להפעיל את מוחו במהלך הצפייה עלול לחטוף שבץ. אין תכנית פעולה אחת שהוגות הדמויות בסרט שהיא לא מטומטמת מהיסוד, ואין רגע אחד שהיה אפשר לקבל באיזה יקום סביר. נכון, אנחנו לא באים לסרטים כאלה בשביל הריאליזם, אבל כדי לשרוד את הצפייה בסרט הזה חייבים לחשוב שרואים סרט מצויר. וין דיזל יוצא חי מדברים שאפילו רוג'ר ראביט לא היה מצליח.
והאמת היא שזה כיף. אני מודה בהכנעה, זו הנאה גדולה. אני כמעט ומתפתה להסגיר כמה מהרגעים בסרט, אבל במקרה הטוב זה קצת יהרוס את הבדיחה למי שרוצה לראות, ובמקרה הרע אתם פשוט לא תאמינו לי.

הצרה היא שהאפקט המוגזם גם מבליט את כל הנקודות החלשות של הסרטים. שזה כולל משחק, דרמה, רגשות וכל מה שקשור לבני אדם. וין דיזל, אם אני זוכר נכון, דווקא עשה תפקיד לא רע בסרט הקודם אבל פה הוא, וחבריו לצוות, לא מנסים אפילו לצקת אמינות או כל דבר ששובר מונוטוניות ברפליקות שלהם. הומור והדרכת שחקנים מעולם לא היו הצדדים החזקים של וואן הבמאי, וזה בולט בהחלט. בצד הטוב של הסקאלה עומד דוויין ג'ונסון, הר אדם שקשה מאוד שלא לפתח אליו חיבה (ויש בסרט מעט ממנו, למרבה הצער). הרחק בצד השני ניצבת, כרגיל, ג'ורדנה ברוסטר שמצליחה להרוס גם את המעט שנתנו לה. התוספת החדשה, הממלא את מקומה של גל גדות כפי הנראה, היא השחקנית נתלי עמנואל ("משחקי הכס"), שהיא ללא ספק השלוחה הבריטית של השחקנית הישראלית מיטל גל-סוויסה. וזו כמובן מחמאה ענקית לגברת עמנואל.

שוב, אנחנו לא באים לסרט כזה כדי להזיל דמעה ולקוות שמישהו ייקח פה אוסקר, אבל הריחוק מהדמויות יוצר מצב שבאמת לא אכפת לנו בכלל מה יקרה להם. תחושת הסכנה והחרדה פשוט לא קיימות. סרטי אקשן חייבים את זה, והטובים שבהם גורמים לנו לשכוח ששום דבר רע לא יקרה, וגם אם יקרה – סביר שהדמות תשרוד. אני לא חושב שהיה לי איזשהו חשד שאית'ן האנט ימות במהלך "משימה בלתי אפשרית 4", אבל עדיין נלחצתי משום מה בזמן שהוא טיפס על חלקו החיצוני של בניין גבוה.
מכיוון שהדמויות ב"מהיר ועצבני" הוכיחו שמוות לא ימנע מהם לחזור לסרט הבא, זה הופך להיות אירוע מעט חיוור. וואן מביים סרט שהוא בחלקו קליפ של פאף-דדי מהניינטיז, ובחלקו סרט של אולפני "קאנון". זה עלול להיות מעייף באיזשהו שלב.

ויש את פול ווקר. ובלי מיליגרם של ציניות, הידיעה על כך שהוא כבר איננו עמנו יוצקת לסרט אלמנט של תוגה לא קטנה. ווקר, ששיחק בכל הסרטים מלבד השלישי, מעולם לא היה כשרון שאיים על כריסטיאן בייל (למרות שאחרי המהפך של מת'יו מקונוהיי כבר אי אפשר לדעת כלום), אבל הוא היה כריזמטי מאוד, עם אווירה של כוכב שאפפה אותו, וחתיך. ממש חתיך. מותו בטרם עת בתאונת דרכים במהלך הצילומים היה חדשות עצובות במיוחד לא משנה איך הופכים את זה.
הסרט, באופן טבעי, מסתיים במחווה לווקר ולהופעותיו בסרט, ושם מתגלה לראשונה פן אמיתי וכן. כמה ש"מהיר ועצבני 7" הוא שטות מסחררת, הוא מסתיים בטון אנושי, עמוס געגוע והערכה, ונורא נורא מרגש.

Furious-7 walker

תגובות

  1. רון הגיב:

    -ספוילרים-
    ועוד כמה תובנות
    כמובן שההאקר העונה לשם ראמזי יתברר כבחורה יפיפיה(זום בהילוך איטי על הגברת בחוף הים,אולי כדי שלא נרגיש בחסרונה של גל וונדר וומן גדות)שאין לה חיים כי היא תצטרף לצוות

    טוני ג'ה בסרט מערבי! אומנם בתפקיד קטן ודי מבזה אבל גם זה משהו

    דה רוק ענק(תרתי משמע)

    ג'ואנה ברוסטר(וגם מישל רודריגז?)
    עברו שיפור רציני בחזית המתיחות והבוטוקס

    וין דיזל הזדקן

    שוב תפקיד מבזה לנציג הלאוונט(האתנחתא הקומית העונה לשם סאפאר-אולי קוראים לו בכלל אזור ספר?)

    חג שמח

השאר תגובה