• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 78
  • ״120 פעימות בדקה״, סקירה
  • מתח גבוה
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

"לזמן את הרוע", סקירה

5 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

משפחה עוברת לבית חדש וגדול. הם לא מייחסים לכך כל חשיבות, אבל כמה דברים מאוד משונים קורים כבר בלילה הראשון, דברים מעוררי חשש. כעבור כמה ימים המצב מחריף, הילדים מתחילים לדבר עם דמויות שאינן נראות, ונדמה שמישהו נמצא מאחוריך כאשר אתה מפנה את המבט. בני הבית כבר בטוחים שהם מאבדים את דעתם, אבל אז מתוודעים לאופציה נוספת: הבית רדוף רוחות. הם חושבים לנטוש את הבית ולעבור למקום אחר, אבל זה לא משנה דבר, כי הרוח כבר נתפסה עליהם – בעיקר על הילדים – ולכן אין בתהליך כל טעם. הם חייבים למגר את הרוע הזה שכנראה מקנא בהם. הם פונים אל אנשים שמתעסקים בעל-טבעי ומכניסים אותם אל ביתם. למומחי השדים האלה יש כמה בעיות משל עצמם אבל האתגר החדש מאפשר להם להתמודד עמן והמאבק הופך להיות הקרב האולטימטיבי בין הטוב והרע. כדי לנצח אותו, נשכרים גם שני טכנאים של קול ותמונה – המשמשים כהפוגה קומית – ובמשך לילה אחד אינטנסיבי ינסו בני התמותה להסיר מעצמם הרוח הזדונית. את התפקיד הראשי מאכלס פטריק ווילסון ("השומרים", "מלאכים באמריקה").

פסקת התיאור הזו מתייחסת לסרט "הרוע שבפנים" (Insidious) שביים ג'יימס וואן בשנת 2010. סרט אימה אפקטיבי ומגניב שהצליח לא רע. הפסקה הזו מתארת בדיוק גם את להיט האימה החדש "לזמן את הרוע" (The Conjuring) שיצא כעת למסכים בארץ (כולל האינפורמציה על ווילסון), אחרי ששבר קופות די במפתיע בארצות הברית. מה שעוד יותר מוזר הוא שגם הסרט הזה בויים על ידי ג'יימס וואן. אז מעבר לשאלה המיידית שהיא מדוע במאי עושה סוג-של-רימייק לעצמו בקושי שלוש שנים מאז הסרט הקודם, נשאלת השאלה היותר חריפה: למה במאי עושה רימייק לעצמו, שהוא הרבה פחות טוב באופן משמעותי?

ג'יימס וואן נולד במלזיה בשנת 1977 אבל גדל באוסטרליה. לאחר סרט אימה אחד נשכח בשם Stygian, וואן ושותפו התסריטאי והשחקן לי וואנל פרצו אל עולם סרטי האימה ושינו אותו ללא הכר בזכות סרט אחד בלבד: "המסור" (Saw).
שלא כמו המשכיו המעייפים (וואן עצמו לא ביים אף אחד מהם), "המסור" הראשון הוא סרט מדהים, חכם ומטלטל. וואן סומן באותו הרגע כאחד מהקולות החשובים ביותר בז'אנר האימה וקיבע לעצמו מקום של כבוד  בקרב הבמאים הצעירים של תחילת האלף. וואן המשיך לסרט רוחות לא רע אחר בשם "דממת מוות" (Dead Silence) בכיבובו של ראיין קוואנטון (ג'ייסון של "טרו בלאד") שלא נחל הצלחה רבה, אבל קיבע סופית את החיבה של וואן לרוחות ולבובות פיטום עם עיניים גדולות מדי. סרטו הבא היה היחיד שלו שאיננו סרט אימה. מדובר במותחן הנקמה המדמם Death Sentence עם קווין בייקון, שהיה בעייתי מאוד אך גם אפקטיבי ומרשים למדי. גם הסרט הזה לא בדיוק הכה גלים.
סרטו הרביעי של וואן היה "הרוע שבפנים" שהחזיר לוואן חזרה את תהילתו. אורון זיהה אותו כשיצא לדי.וי.די, חודשים מספר לפני שהופץ בארץ. הסרט הפך לאחד הסרטים המרוויחים ביותר של שנת 2011 וסיקוול כבר נמצא בשלבי הפקה. וואן לאחרונה גם קיבל לעצמו ביצת זהב ענקית כאשר הוחתם לביים את הסרט הבא בסדרת הפעולה של "מהיר ועצבני" ואני ממש מסוקרן לראות האם ייקח את זה למקום אחר, ואיפה הוא יצליח להכניס את בובת העץ בעלת הספירלות על הלחיים ממנה כל כך קשה לו להפרד.
"לזמן את הרוע" הוא סרטו החדש והשישי של וואן, אבל מבחינתי מדובר גם הוא בסרטו החמישי, כי אני באמת לא מצליח למצוא הרבה הבדלים בין שני הסרטים, מלבד שהקודם היה טוב הרבה יותר. בקלות אפשר לכנות אותם "לזמן את הרוע שבפנים". מה שכן, סרטו החדש היה להצלחה ענקית בארצות הברית עם הכנסות של מעל 200,000 מליון דולר. סכום חלומי בשביל סרט אימה עם שחקנים שאינם מזוהים במיוחד לקהל הרחב.

הדברים הטובים בסרט הם העיצוב האומנותי היפה של הבית המבודד והמתפורר, עבודת האיפור שנכנסת להילוך גבוה בחלקו האחרון של הסרט, וצוות השחקנים שהצטוות אל וואן בלהיטו החדש. פטריק ווילסון, כאמור, סוג של משחזר את השגיו מ"הרוע שבפנים" ואני חייב להודות שעל אף תפקידיו המרשימים ממש ב"מלאכים באמריקה" עליו היה מועמד לאמי, וב"ילדים קטנים" של טוד פילד לצידה של קייט ווינסלט, הוא נתפס בעיני לאחרונה כשחקן די חיוור. אולי זה עניין של בחירת תפקידים, כי הוא בהחלט הוכיח את עצמו ויותר מכך, אבל למרות שהוא עושה את תפקידו נאמנה, בעיני הוא חייב להתחיל להתאמץ קצת יותר.
בתפקיד הנשי הראשי בסרט שובצה ורה פרמיגה, אחת השחקניות האהובות עלי, שכל כך קיוויתי שתזכה באוסקר על "תלוי באוויר" (היא הפסידה למוניק, למען השם). פרמיגה היא מסוג השחקניות שתמיד מביאות איזושהי רגישות לתפקיד שלהן. היא תמיד נראת כמו מישהי שכנראה תיפול על הרגליים אך בפנים מסתירה פגיעות גדולה. אותי זה קונה. מאז תפקידה ב"השתולים" אני מקווה לפגוש אותה על המסך ואפילו סרטה הראשון כבמאית "Higher Ground" היה מוצלח למדי, שלא נדבר על התפקיד המעולה שהיא עושה בו. לאחרונה שמחנו לגלות שהיא מועמדת לאמי על תפקידה בסדרה "בייטס מוטל".
האישה הנוספת – והמצויינת ממש – בסרט היא השחקנית לילי טיילור, מלכת ה"נו… מאיפה אני מכיר אותה?". לי אישית היא הכי מזוהה עם תפקיד האורח שלה ב"תיקים באפילה" אבל טיילור מוכרת גם מתפקידיה ב"עמוק באדמה" ו"כופר" עם מל גיבסון. את בעלה מגלם רון ליווינגסטון של "סקס והעיר הגדולה" ו"אחים לנשק". כולם באמת טובים בסרט.

כבר כתבתי בעבר על כך שאינני מאוהדי סיפורי הרוחות. אני מוצא אותם שבלוניים מאוד ולכן הם לא מעוררים בי הרבה עניין. לעיתים חלקם בכל זאת מצליחים להקפיץ אותי פה ושם כמו במקרים של "רוח זדונית" ו"מאמה", אבל לא יותר מזה. סליחה, אולי חשוב להבהיר שסרטי הרוחות האמריקניים הם אלו שמתישים אותי. כשזה מגיע לסרטי הרוחות המזרח-אסיאתיים כמו "מים אפלים", "רינגו" ו"מעשה בשתי אחיות", המצב אחר לגמרי.
"לזמן את הרוע" בעיני הוא המחלשים בסדרת הצ'יזבטים שהקולנוע האמריקני מפציץ בשנים האחרונות (בנוסף לאלו שהוזכרו אפשר לציין גם את "מראות", "מידנייט מיט טריין", והרמייקים האמריקניים ל"העין" ו"הטינה") בעיקר בגלל שהוא פשוט לא הצליח להפחיד או להלחיץ אותי. היו שם שני רגעים בהם הופתעתי אבל מדובר בשניות בודדות מתוך סרט שלם. מהאיש של "הרוע שבפנים" ו"המסור" ציפיתי ליותר.
כמובן שהקבלה בין שני סרטיו האחרונים הייתה משהו שבלט ללא מעט אנשים, וכאשר וואן נשאל על כך הוא אמר שמה שמשך אותו לסיפור הזה היה העובדה שהסרט מבוסס על מקרה אמיתי. או לפחות על דמויות אמיתיות. אבל זו תשובה שהיא רחוקה מלספק. יכול להיות שמי שלא ראה את "הרוע שבפנים" לא יהיה לו אכפת לשבת שוב מול אותו הסרט, אבל הבעיה היא שאם כבר, עדיף להשלים את הסרט ההוא ולוותר על החדש.

פטריק ווילסון לא שם לב מה קורה מאחוריו... "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע"

פטריק ווילסון לא שם לב מה קורה מאחוריו… "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע"

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מסכים איתך, לא ברורה לי ההצלחה שלו בקרב קהל ומבקרים כאחד בארה"ב.
    יש בו שילוב של אינספור סרטי בתים רדופם/גירושי רוחות, מבלי ערך מוסף ומחדש.
    מה שמחזיק אותו בתור ראוי לצפייה, כפי שציינת, האיפור והעיצוב האמנותי ולטעמי גם הבימוי הוירטואוזי (יש סצינה למשל בה ילדה מביטה מתחת למיטה ואז המצלמה עולה יחד איתה חזרה לגלות משהו אחר).

  2. גיא הגיב:

    "בני הבית כבר בטוחים שהם מאבדים את דעתם…"
    והם טועים. כי בעברית אתה יכול או
    א. לאבד את שפיות דעתך, או
    ב. לצאת מדעתך

    אבל כנראה שאתם חברים של הבמאים של לזמן את הרוע ובגלל זה אתם מתעלמים מכל הדקויות הללו אז אני פשוט אבטל את המנוי לבלוג, לפייסבוק, לאינטרנט ולעיתון, ואז אתם תראו מה זה! ואני גם אשים פתק לבן באופירים!

    שנה טובה

  3. איריס הגיב:

    אני יכולה לראות את כל הזומבים והסלשרים בעולם, אבל סרטי רוחות כאלה גורמים לי להתקפת לב ולא לישון חודש…

  4. מוען הגיב:

    אני לא מאמינה שאתה כותב את זה, אחרי שקראתי את מה שרשמת כאן רצתי להוריד את הרוע שבפנים, סקרנית לראות מה מחכה לי שם שכל כך טוב יותר מלזמן את הרוע, חושבת לעצמי שלא הגיוני באמת שהוא עשה את אותו סרט.
    ואז ראיתי את הרוע שבפנים והבנתי, הוא פשוט מנסה לעשות תיקון לסרט הזה, לזמן את הרוע פשוט ברמה אחרת לגמרי, הוא השתולל שם לגמרי לא פחדתי ככה מסרט מאז גיל 7, ואם זה אפשרי, הסרט החדש גם יותר הגיוני.

השאר תגובה