• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

TLVFest – הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה 2015: סרטים שכדאי להכיר

1 ביוני 2015 מאת אור סיגולי

בשנים האחרונות סבל TLVFest, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בסינמטק תל אביב, מנחת ידהן של הבירוקרטיה המוניציפלית והממשלתית, כמו גם מביקורות כאלה ואחרות כלפי לקטורת הסרטים שלו, שנדמה שהייתה מצומצמת לקהל ולסגנון מאוד מסוים.
אינני בקיא כרגע במצב התקציב והתמיכה של האירוע אשר מתקיים כל שנה במהלך חודש הגאווה, אבל אני יכול לומר לבטח שהטרוניות על בחירת הסרטים – בין מוצדקות ובין אם לא – תוקפן התפוגג הפעם.
במהדורתו העשירית, שמגיעה עם תכנייה מודפסת ומרשימה, TLVFest 2015 מציע כמות יפה של סרטים מעניינים מאוד, שילוב ראוי של מיינסטרים ואיזוטריה, כאלו שמעידים על בחירה שונה וחשיבה מחוץ לקופסא, שתביא לסינמטק כמה סרטים שהיו יכולים בקלות להיות נוצצים גם אצל פסטיבלים גדולים יותר בארץ. ולראייה, אתר הקולנוע החשוב IndieWire אפילו כתב על הפסטיבל כאחד מפסטיבלי הקולנוע הגאה שאסור להפסיד השנה. קשה לעלות גבוה מזה.

כמו תמיד, מעבר לסרטים הארוכים, הפסטיבל עצמו מלא באירועים שונים של קולנוע קצר, רטרוספקטיבות, כנס פיצ'ינג ושלל אירועים מיוחדים. את כל אלו ועוד תוכלו למצוא באתר הפסטיבל, שיפתח ביום שבת ה-6 ליוני, וימשיך עד ה-15 (לינק בסוף הפוסט).
אבל אנחנו פה כדי להתרכז בסרטים הארוכים, ויש לא מעט מה להכיר. אפרט על חלק מהסרטים בהם צפיתי – רובם באדיבות הפסטיבל – ולאחר מכן אכתוב על עוד שלושה סרטים שטרם ראיתי, אבל נראה לי שכדאי להקיף אותם בעיגול.

"כולי שלך" – All Yours / Je Suis a Toi

על הסרט הזה שמעתי לראשונה ממבקרת הקולנוע של טיים-אאוט, יעל שוב, שראתה אותו בפסטיבל קארלובי-וארי הצ'כי, שבשנים האחרונות ביסס את עצמו כאחד הפסטיבלים המעניינים ביותר בעולם, כזה שחושף כמה מהסרטים שיהפכו להיות יקירי פסטיבלים בחודשים שלאחריו. באותו פסטיבל, "כולי שלך" סיים עם פרס השחקן הטוב ביותר, לנאהל פרז ביסקאיאר, שעל אף מולדתו הבלגית של הסרט, הוא בכלל יליד ארגנטינה.

סרטו של דיויד למברט מתחיל בסרטון אינטרנטי של בחור צעיר בשם לוקאס (ביסקאיאר) המציע את עצמו לכל המרבה במחיר. לא מדובר בהצעה ללילה או לסוף שבוע, אלא למשהו ארוך טווח. בתמורה לבית ולעבודה, יגיע לוקאס לכל מקום לטובת מי שרכש אותו. מי שזוכה במכרז המפוקפק הזה הוא אופה כבד גוף וטוב לבב בעיירה קטנה (ז'אן-מישל בלתזאר, "הילד"), שמביא אליו את לוקאס כדי שיהיה עובד במאפייה ויחמם את לילותיו הבודדים.
על אף נקודת המוצא הפרובוקטיבית ולא מעט קטעי סקס ועירום המשובצים בסרט (חלקם מאוד לא נעימים בכוונה), זוהי דרמה שבחובה המון לב והמון אהבה. עם כמה שקל לשפוט את הדמויות ולזלזל בהן, למברט מצליח כעבור זמן מה לעקוף את המשוכה הזו, ולפתח מול ענינו אנשים אמיתיים, פגומים אמנם, אבל מלאי רבדים ורגישות. מדובר בסרט קטן ופשוט בעשייתו, עם לא מעט הומור כמו גם כאב גדול ונחמות קטנות.

הפרס שזכה בו ביסקאיאר אכן מוצדק, וגם בלתזאר נפלא בתפקיד הנפש העדינה הכלואה בתוך הגוף הגדול. אליהם מצטרפת מוניקה צ'וקרי הקנדית, שרובינו מכירים אותה כצלע הנשית בסרטו השני של קסאבייה דולן, "פעימות לב" (Les Amours Imaginaires). באותו סרט משנת 2010 היא לא הייתה מרשימה במיוחד, אבל ב"כולי שלך" היא עושה תפקיד מעולה, יוצא דופן הייתי אומר אפילו.

"הדוכס מבורגונדי" – The Duke of Burgundy

אחד הסרטים היותר מדוברים באירועי הקולנוע של השנה החולפת, וממש לא רק בתחום ההומו-לסבי, הוא סרטו השלישי של פיטר סטריקלנד, "הדוכס מבורגונדי" שנחשף בפסטיבל טורונטו, ומאז היה סחורה חמה בכל פסטיבל אליו הגיע.
סטריקלנד זכה ללא מעט שבחים גם עם סרטו השני, "ברבריאן סאונד סטודיו" שהוקרן בפסטיבל חיפה, והרשים הרבה אנשים, אם כי אותי הותיר מבולבל ודי מתוסכל. זה היה סרט אניגמטי מאוד, שהולך וקורס לתוך עצמו, אבל על אף הויזואליה המרשימה ועיצוב פס הקול הגאוני (העובדה שהאוסקר לא הגיע אליו רק מראה כמה אפשר לסמוך על הפרס הזה), הרגשתי שאני במין לופ שלא מתפתח, ולא נורא מעניין.

סרטו החדש, לשמו התכנסנו, מגיע ממסגרת סיפורית שונה בתכלית מ"ברבריאן סאונד סטודיו", אבל המבע הקולנועי מאוד דומה. "הדוכס" מביא את סיפורה של חוקרת פרפרים החיה באחוזה עצומה ויפה עם בת זוגתה, כאשר מערכת היחסים שלהן מתבססת על אהבה גדולה, אבל גם על משחקי שליטה, השפלה וכוח.
הסרט על פניו מתעסק בטבע האמיתי של יחסי שולט-נשלט, וכמובן שמבקש לערער את התפיסה הזו, ולראות מתי הנשלט הוא בעצם זה שידו על העליונה, ומה הופך את השולט לכזה.
בתור מישהו שענייני BDSM פחות מדברים אליו, מצאתי דווקא זרם תחתי מרגש הרבה יותר בסרט, והוא הדרך שבה סטריקלנד מגולל מערכת יחסים שהולכת ומתדרדרת, כאשר האהבה הגדולה והאמיתית לא מצליחה לחפות על השוני בין שני הצדדים, ועל אף הרגש והחיבה היקרה, הכל הולך וקמל. יש פה סיפור של אישה שרואה שהיא איננה מצליחה להיות מה שאהובתה רוצה, וגם היא לא מצליחה להבין אותה באמת, וסטריקלנד מפרק את זה לבנה אחר לבנה.

את מירב הקרדיט לעוצמת הרגש שיש בסרט, אני חושב שצריך לתת בעיקר לשחקנית הראשית, סידסה בבט קנודסן הדנית ("הממשלה"), שאיתה אנחנו עוברים את התהליך, ועל המסך היא עוברת מספר פאזות של כוחניות ושל פגיעות שנדיר למצוא בהופעה אחת, בטח באופן כל כך מרשים ומעורר חיבה. בעיני היא לחלוטין סוחבת על כתפיה את הסרט, בטח בהתחשב בכך שאת זוגתה למסך, קיארה ד'אנה, מצאתי בלתי נסבלת.

בסופו של דבר בחוויה שלי יש יותר דומה מן השונה ב"ברבריאן סאונד סטודיו" ו"הדוכס מבורגונדי". קודם כל שניהם מרהיבים ויזואלית, ובאמת משמח לדעת שתהיה לנו הזדמנות פה בישראל לראות את הסרט משנת 2014 על מסך גדול, כי בהחלט מגיעים לו את תנאי ההקרנה הטובים ביותר. הסטים נפלאים, הצבעים והמרקמים בכל רגע בסרט מייצרים חוויה אסתטית יוצאת דופן, וגם פה עיצוב הסאונד הוא אומנות בפני עצמה.
בנוסף, ממש כמו בסרטו הקודם של סטריקלנד, "הדוכס" מרגיש קצת כמו אשליה אדיופונית כזו שבה נדמה לך שהצליל הולך ומתחזק, אבל הוא למעשה נשאר בדיוק אותו דבר. כל רגע נדמה שמשהו עומד לקרות, שהעלילה תתחיל, אבל זה כמעט ולא קורה, וכשזה כן קורה זה בר חלוף ממש כמו משק כנפי הפרפרים שחוצים את הפריים מדי פעם. ככזה, הצפייה בו לא תמיד מרתקת, אבל אלו היופי העשיר וההופעה של קנודסן שמצדיקים ללכת אליו לקולנוע.

"גורל ידוע מראש" – Predestination

השיבוץ של הסרט בתכניית הפסטיבל הוא לדעתי הברקה אדירה, והיא זו שגרמה לי להבין שהפעם היה ניסיון לבחון גבולות חדשים בתחום הקולנוע ההומו-לסבי.
במעשיית המד"ב הזו לא תמצאו שום דמות הנמשכת לבני מינה, ואין בו בשום שלב רומן חד-מיני, ובכל זאת הוא יושב בול בתוך הפסטיבל הזה. אני מצטער שאני כותב באופן מקודד, אבל כל פרט אינפורמציה שתדעו על הסרט הזה יגרע מחווית הצפייה, ולכן באמת מומלץ שלא לדעת כלום על העלילה.

זהו סרטם של האחים ספייריג ("Daybreakers") המבוסס על סיפורו הקצרצר של רוברט היינלין שניסה לתקוף את קונספט עלילות המסע בזמן ממקום מאוד יוצא דופן. במהרה הפך הסרט לאחד מיצירות המד"ב המדוברות של השנה החולפת ולסרט שיצר לא מעט תשומת לב. הסרט זכה בארבעה פרסי הקולנוע האוסטרלי ובשני פרסים במסגרת "אחרי חצות" של פסטיבל טורונטו. אם תרצו עוד אינפורמציה בעברית, תוכלו למצוא אצל תומר קמרלינג.

אם להיות לגמרי כן אתכם, סרטי מסע בזמן הם ממש לא כוס התה שלי, ולרוב אני צופה בהם על אוטומט ולא מצליח להיסחף אחריהם. זה לא אומר שאני נגד כל סרטי המסע בזמן אי פעם, אבל בשביל שאוכל להתחבר אליהם חייב להיות לפחות אלמנט אחד מעבר לתחכום העלילתי, אחרת אני מוותר עליהם מאוד מוקדם.
"גורל ידוע מראש" לא הפיל אותי מהרגליים כמו כמה מעמיתי, אבל בהחלט יש לו את הדבר הזה שהופך אותו לסרט שאני מאוד ממליץ עליו. מדובר בהופעתה של השחקנית אדומת השיער שרה סנוק, שממש עכשיו עומדת על סף פריצה. קשה לתאר את גדולת הופעתה בסרט מבלי לגלוש לספויילרים, אז רק אכתוב שהשחקנית הצעירה לקחה על עצמה אתגר די רציני ופירקה אותו לחלוטין. על אף שהסרט לעיתים הרגיש לי כמו אקספוזיציה שלא נגמרת, סנוק – וגם שווה לציין את אית'ן הוק בעוד הופעה משובחת – עשתה את זה לראוי ויותר מכך.

מתוקף תפקידי, אני גם שמח לבשר שהסרט ימשיך אחר כך לפסטיבל הקולנוע של yes, וישודר ביום שלישי ה-16 לחודש, בשעה 22:00 בערוץ yes3, ויהיה זמין בחינם בקטגורית הפסטיבל גם ב-VOD.

גורל ידוע מראש

גורל ידוע מראש

"הריח שלנו" – The Smell of Us / "ביזאר" – Bizarre

לקראת סוף שנות התשעים היה הבמאי לארי קלארק אחד השמות היותר שנויים במחלוקת, אך גם המשמעותיים, בנוף הקולנוע האמריקאי העצמאי. סרטו הראשון ועוכר השלווה משנת 1995, "קידס", הפך להיות יצירה מדוברת שהציתה ויכוחים ודיונים רבים, ואפילו חשפה כמה שחקנים צעירים שלאחר מכן יצאו לקריירה מרשימה כמו קלואי סביני, רוסאריו דוסון וליאו פיצפטריק ("הסמויה").
סרטו השני היה "נולדו לרצח" (Another Day in Paradise) עם ג'יימס וודס ומלאני גריפית' ולאחר מכן עשה את "ילד רע" (Bully), שהיה קרוב יותר לסרטו הראשון, והעניק תפקידים מעולים ומצמררים לניק סטול, רייצ'ל מיינר, בראד רנפרו עליו השלום ("הלקוח") ומייקל פיט ("החולמים"). "הריח שלנו" הוא סרטו השביעי באורך מלא של קלארק, כיום בן 72 אבל עדיין מביים כמו מתבגר חרמן ואובדני.
קלארק הוא במאי שתמיד מסקרן, גם אם סרטיו לא זוכים לתהודה כמו זה הראשון. ככזה, משמח ש-TLVFest הצליח לשים את ידיו על יצירתו האחרונה.

האמת היא ש"נולדו לרצח" ו"ילד רע" הם שני הסרטים היחידים של קלארק שראיתי, עד "הריח שלנו" (שהפיק בצרפת). מכיוון שמאוד אהבתי את "ילד רע" וממש שנאתי את "נולדו לרצח", הנחתי שסרטו החדש יהיה שובר השוויון. למרבה הצער, נכון לרגע זה המשוואה שלילית.

סרטי קולנוע יכולים להיות בידור ממוצע, אומנות גבוהה, או שילוב של שניהם. לכן צריך להתבונן על כל סרט באופן שבו הוא בוחר להיות. "הריח שלנו" איננו מנסה להיות בידור, וזה ברור כבר מהשלב הראשון. לפחות לא בידור מהסוג המיידי שאנחנו מכירים. אבל גם כיצירה עם אמירה אומנותית לא הצלחתי למצוא את הידיים והרגליים בסרט הזה. הוא נפתח בסצנה בה מייקל פיט מנגן לעצמו בכיכר הומה, כאשר קבוצת סקייטרים מקפצת מעל הומלס אומלל. מה שלא ידעתי, הוא שזו הולכת להיות אחת הסצנות היחסית קלות לצפייה בצלילה לגיהנום הזו שרקח קלארק.

הסיפור מתרכז במתבגר צעיר שבין מסיבה והתמסטלות אחת למשניה, מרוויח את לחמו כנער ליווי לכל פלחי האוכלוסיה של עירו הצרפתית. עלילה אמיתית אין, רק מבט על נפש צעירה שהולכת ומתכלה. אלו סיקוונסים אפיזודליים, חלקם מרושעים באופן שגרם לי תדהמה על כך שאני לא פשוט מפסיק את הצפייה וממשיך הלאה בשגרת יומי, ובעיקר נדמה כאילו קלארק נהנה מזה, כאילו הוא שמח לחשוף בפנינו את מצעד העליבות הזה במין חיוך זדוני.
אני בטוח שיש צופים שהחוויה הזו יכולה להתאים למידותיהם, אבל בזמן שבאופן עקרוני אין לי התנגדות בסיסית לעליבות אנושית המונצחת על המסך – אפשר לומר שאפילו להפך – אני כן צריך איזושהי עגינה סבירה, בין אם זה דמות שאפשר להזדהות עימה, בחירות אסתטיות כאלו או אחרות, מבע קולנועי, או סתם משהו שלא יהפוך את הצפייה לחיטוט בזבל ותו לא. אפילו מעבודת המצלמה של הצלמת המוכשרת הלן לובארט ("פינה", "הפלאים", "אמא שלי") לא הגיע מזור.
לא מצאתי שום דבר ראוי ב"הריח שלנו", אבל אני אשמח אם תצפו בו ותגידו אחרת.

לא מעט מן המשותף יש בין "הריח שלנו" לבין הסרט האמריקאי-צרפתי הנוסף בתכנייה, "ביזאר". שניהם סובבים סביב בחור צעיר הנקלע לעולם עירוני מלא מיניות ופיתויים, ושניהם בוחנים גבולות של נראטיב, ועל אף של"ביזאר" לפחות ישנה עלילה, דמויות אמיתיות ואיזשהו סוג של תלם ללכת בו, חווית הצפייה בשניהם הייתה לי זהה לחלוטין. אולי זה בכלל קשור אלי, ולא אל טיב הסרטים.
גם בסרטו של אטיין פאורה, שהוקרן בפסטיבל ברלין, ישנה נבירה בצדדים האפלים של החיים בעיר, וגם הפעם לא רציתי בטובתה של אף דמות והסרט לא הצליח לייצר איזשהו רצון אצלי להיות חלק מהמסע. על עניין בתהליך בכלל אין על מה לדבר.

"התנהגות הולמת" – Appropriate Behavior

אחד מסרט האינדי הכי מדוברים של שנה שעברה היה סרטה של ג'יליאן רובספייר, "ילדה נצחית", שלא נורא הרשים אותי כשהוקרן בפסטיבל ירושלים, אבל זכה באהבתם של רבים וטובים ממני, כמו למשל אדווה שלנו, שהקדישה לו את פינת "מתחת לרדאר".
"התנהגות הולמת" הוקרן יום לאחר "ילדה נצחית" בפסטיבל סאנדנס 2014 ובזמן שזכה לעניין רב, נדמה שהסיפור הזהה שהקדים אותו ביום, על צעירה מבולבלת מניו יורק שחווה פרידה ומתעסקת בעניינים שאינם הרי גורל באופן שנע בין הדרמטי לקומי, קיבל את רוב תשומת הלב. בפרסי האינדי-ספיריטס האחרונים למשל "ילדה נצחית" הועמד לפרסי השחקנית הראשית וסרט הביכורים, כאשר "התנהגות הולמת" הוזכר רק בקטגורית תסריט הביכורים. אבל אם אתם שואלים אותי, דווקא השני הוא המוצלח מבין השניים.
באופן לא מפתיע כלל, מסתבר ששני הסרטים חולקים לא רק את אותו הוייב, אלא גם את אותו הצלם, כריס טיג.

דזירי אקהבן, צעירה אמריקאית ממוצא אירני, שבעיני נראית כמו גרסה גמלונית ומשעשעת של רוסאריו דוסון, כתבה, ביימה ושיחקה בתפקיד הראשי בדרמה-הקומית החביבה מאוד הזו. דמותה בסרט היא שירין, צעירה בי-סקסואלית שנפרדת מחברתה השתלטנית, עוברת לגור בדירת שותפים מצ'וקמקת ומנסה למצוא את עצמה מבחינה רגשית ומינית, כל זאת בזמן שהיא ממשיכה להסתיר מהוריה את נטיותיה.

הרבה חדש אין ב"התנהגות הולמת". הסגנון הזה של שיחות ושיטוטים ברחובות עירוניים ומסיבות הוא משהו שקיים מאז שג'ון קאסווטס הביא את הבשורה שלו עוד בתחילת שנות השישים, ולאחרונה גם הפך לרלוונטי יותר עם השינויים הטכנולוגיים וכל קונספט המאמבלקור המתיש. אבל על אף זאת, "התנהגות הולמת" מכיל מספיק רגעים יפים בשביל להיות צפייה מהנה, והוא מסופר בקצב נעים שמייצר הרבה אמפטיה לגיבורתו. אני בטוח שהוא ידבר אל הרבה צופים וצופות בעיקר בגלל הטיפול שלו בנושא חוסר ההחלטיות המגדרי, טיפול שאיננו מנסה להיות צעקני או טרחני במיוחד.
הקולנוע של אקהבן פשוט, אולי אפילו פשוט מדי. על אף שכן יש בו ניסיון לייצר איזשהו מהלך, את זאת אפשר לראות בהקשר בין סצנת הפתיחה לסצנת הסיום, עיקר ההנאה הגיעה דווקא דרך אקהבן עצמה, שכיף להיות במחיצתה במשך שמונים הדקות של הסרט, משהו שאני לא יכול לומר, למשל, על "ילדה נצחית".

"הגבר הרביעי בחוץ" – Fourth Man Out

במרכז הקומדיה האמריקנית שקיבלה את משימת נעילת הפסטיבל, עומד אדם (אוון טוד), מוסכניק צעיר בעיירה אמריקאית קטנה, שביום הולדתו ה-24 מחליט סוף סוף לצאת מהארון בפני שלושת חבריו מילדות, כאלו שלא פגשו אף גיי מימיהם. כאשר הוא מטיל את הפצצה הם מבטיחים לו ששום דבר לא הולך להשתנות, אבל לא מצליחים להחזיק את ההבטחה הזו יותר מחצי יום, והדינמיקה שלהם זה עם זה, ובטח מול אדם ומשפחתו, משתנה לחלוטין בעקבות זאת.
פארקר יאנג ("פרברי הגיהנום") משחק את כריס, החבר הכי טוב של אדם, והרגעים הטובים ביותר בסרט הם של אלו שמתעכבים על הקשר המשתנה של השניים, והתהליך שכריס עובר לקבלה ולאהבה מחודשת של האיש היקר לו בעולם. בזמן הזה, קורד אוברסטריט ("גלי") גונב את ההצגה בתור אחד מהחבורה, זה שהכי מתקשה להתמודד עם החדשות, ועושה את זה באופן שאולי גובל בסוג קל של אוטיזם, אבל מוסיף לסרט המון.

שאר הקאסט גם הוא מצוין, והתסריט של אהרון דניק, מצליח להיצמד לכל החוקים של קומדיות מהסוג הזה, אבל גם לשלב בין באדי-מובי לבין קומדיה רומנטית, ונותן מספיק משפטי מחץ וסיטואציות מצוינות לדמויות שלו. אנדרו נקמן ביים לראשונה אז מגיעות לו ברכות.

בכלל, הבחירה ב"הגבר הרביעי בחוץ" להיות סרט הנעילה של הפסטיבל, היא בחירה מעולה. אמנם מדובר בקומדיה שגרתית לחלוטין, על סף הטלוויזיונית אפילו, אבל היא נראית מצוין ובעיקר כל כך משמחת ומהנה לצפייה, שפשוט אין סיכוי לבוא אליה בטענות.
אחרי כל כך הרבה סרטים הומו-לסביים שמתעסקים בצד המחוספס והקשה של החיים, להיתקל בסרט אמריקאי מיינסטרימי מקסים וטוב לב, כזה שאפשר לחייך בו מתחילתו ועד סופו, זה משב רוח מרענן, ועל אף שהקולנוע ממנו הוא קורץ איננו מהסוג שזוכה בפרסי פסטיבלים, הוא אקורד סיום משובח.
הלוואי שגם בקולנוע הישראלי יעשו סרטים כאלו.

הגבר הרביעי בחוץ

הגבר הרביעי בחוץ

עוד שלוש המלצות על עיוור…

"אני מייקל" – I Am Michael

אחד מהסרטים ההומו-לסביים המדוברים ביותר של 2015, הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס, ומשם המשיך לברלין, ללונדון ועוד. הסרט מבוסס על מאמר מניו יורק טיימס שנקרא "החבר ההומו-לשעבר שלי" מאת בנואה דניזט-לואיס, ובו הוא פרש את קשריו עם מייקל גלץ, אקטיביסט גאה שלאחר שגילה את הנצרות מחדש, "נרפא" מהיותו גיי.

זהו סרטו הארוך הראשון של ג'סטין קלי, ומככבים בו ג'יימס פרנקו (שגם חתום כאחד המפיקים) בתפקיד גלץ, וזאכרי קווינטו בתפקיד בנט, זה שכתב את המאמר הידוע. עוד בקאסט אמה רוברטס ("אנחנו המילרים"), דריל האנה ולזלי אן וורן.

"סטודיו 54 – גרסת הבמאי" – 54

בשנת 1998 יצא בקול תרועה רמה סרטו של מרק כריסטופר, "מועדון 54", שזכה להתעניינות בזכות פס-קול מוצלח (עם שיר נושא שהפך ללהיט, קאבר הדיסקו ל-if you could read my mind) ובעיקר בגלל שזאת הייתה "הופעתו הדרמטית הראשונה" של מייק מאיירס, שנה לאחר הצלחת "אוסטין פאווארס". לצד מאיירס לוהקו כמה מהשמות החמים ביותר של אותה תקופה, נב קמפבל, ריאן פיליפה וברקין מאייר (מה? הוא היה שם חם לכמה דקות..).
זה היה סרטו הראשון באורך מלא של מארק כריסטופר, אז בן 35, והוא תיאר את ימי הזוהר של סטודיו 54 הדקדנטי ביו יורק של שנות השמונים. הסרט הזה היה ריאקציה מוחלטת לגאונות של "לילות בוגי" שיצא שנה לפניו, ותקוות רבות ניתלו בו.

עם זאת, ברגע שהסרט נגע במסכים, הוא נקטל לחלוטין. לא רק שהוא נכשל, הוא גם הפך להיות סוג של בדיחה. ובצדק. אני צפיתי בו בקולנוע (הייתי צריך לשקר לקופאית ששכחתי את תעודת הזהות שלי באוטו, בזמן שלמעשה הייתה לי עוד שנה לפני שהיה מותר לי להוציא אחת) ועל אף שהגעתי מאוד נלהב ומאוד בן 15, אפילו אני נאלצתי להודות שהוא לא עובד.
אבל מסתבר שמאחורי הקלעים היו צרות לא פשוטות. אולפני מיראמקס הפיקו את הסרט ורצו שיהיה הלהיט של הקיץ, והמפיק האחראי, הארווי-המקצץ-וויינשטין, עשה טרור לכריסטופר וחתך בבשר החי כדי שהסרט לא יהיה מיני או פרובוקטיבי מדי, והפך את "מועדון 54" לארוחת פרווה מוזרה.

לגרסת הבלו-ריי התווספו החומרים האבודים, והסרט הוארך במעל 30 דקות. הגרסה הזו הוקרנה בפסטיבל ברלין וזכתה לתגובות נלהבות ועכשיו מופיעה בפסטיבל התל אביבי. קראתי במספר מקומות שהסרט השתדרג פלאים, ומסקרן לראות כיצד הוא ניצל. מה גם שזו דוגמא נחמדה להצלחה מאוחרת, ושתמיד יש תקווה.

"בולווארד" – Boulevard

שנה לאחר מותו של השחקן האהוב רובין וויליאמס, וסרטים בהשתתפותו ממשיכים להגיע. האמת היא שעל הפרוייקט הזה לא שמעתי עד לפני תכניית הפסטיבל, אבל דווקא זה נראה כמו המסקרן מכולם.
וויליאמס מככב בסרטו של דיטו מונטייל – במאי צעיר שהתחיל מעולה עם "המדריך להכרת קדושיך" (שנתן תפקידים ראשונים לצ'נינג טייטום ולשיה לה-באף) לפני תשע שנים אבל לא שיחזר זאת עדיין – על גבר המסתיר סוד ממשפחתו. מכיוון שמדובר בפסטיבל לקולנוע גאה, אני לא חושב שהסוד הגדול קשור לטבעונות. אבל יכול להיות שאני טועה.

לצד וויליאמס משחקים בוב אונדקירק ("סמוך על סול") וקת'י בייקר. הסרט הוקרן בטרייבקה, אבל הדממה בה התקבל לא מעידה על דברים טובים. ועדיין, רובין וויליאמס היה מצוין בתפקידים האפלים שלו, ומשמח לדעת שיש לו עוד הופעה שלא ראינו.

כמובן שזה לא הכל, ויש עוד הרבה לדעת על הפסטיבל. זאת תוכלו לעשות דרך האתר שכתובתו:
http://www.tlvfest.com/he/

TLVFEST

תגובות

  1. אור הגיב:

    צפיות ב״קסניה״ או שמעת רשמים עליו לפחות? כי זה הסרט היחיד מכל סרטי הפסטיבל, נדמה לי, שהוצג גם בקאן אז זה מסקרן

    1. אור סיגולי הגיב:

      לא נתקלתי בו, אבל אנחנו מאוד בעד הקולנוע היווני החדש בכל מקרה…

השאר תגובה