• סרטים חדשים:
  • מחווה לבית הקולנוע ששינה את חיי
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 11
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 10
  • אימת החודש - מרץ 2017
  • סימן חיים
  • פאוור ריינג'רס
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

מתחת לרדאר: ״ילדה נצחית״ (Obvious Child)

23 בדצמבר 2014 מאת אדוה לנציאנו

"מתחת לרדאר" היא פינה חודשית חדשה בבלוג, שמבקשת להציג סרטים חדשים, וחדשים-יחסית, אשר לא זכו לתהודה המגיעה להם לדעתנו. בין אם כי לא הופצו מסחרית בארץ, ובין אם כי תשומת הלב התקשורתית פסחה עליהם משום מה. מדי חודש, תוכלו למצוא כאן סרטים שאולי חמקו מעיניכם, אבל בעינינו ראויים להמלצה ולדיון.

לפעמים אני חושבת שסרטים עצמאיים הם סוג הסרטים האהוב עליי. לא בהכרח כי הם סרטים "טובים" במיוחד בעיניי, כי למעשה הרבה סרטים עצמאיים הם שטויות מוחלטות. אבל סרטים דלי תקציב שנעשים ללא קשר ופיקוח של אולפנים גדולים הם פלטפורמה לפריחה של מה שעבורי הוא המרכיב החשוב ביותר (ולעיתים המוזנח ביותר) בסרט – תסריט טוב באמת. כי כשאין לך כסף להסיח את הדעת עם שחקנים גדולים, אפקטים ויזואליים מרשימים, לוקיישנים מרהיבים והפקה גדולה, מה שנשאר לך להיתלות בו הוא בעיקר הסיפור. תסריטאיות ותסריטאים שיודעים מה הם עושים לא זקוקים לכל אלה כדי לספר סיפור היטב. וכאמור, כשאין להם את כל הסחות הדעת האמורות, הם די חייבים לספר את הסיפור היטב. זאת ועוד, ככל שיש עליהם פחות מגבלות מצד האולפנים, כך הם יכולים לספר אותו בצורתו הטהורה ביותר, העירומה מכל הלבוש הססגוני של אפקטים ודברים מרהיבים אחרים.

אני יודעת שלא באמת אמרתי כאן שום דבר חדש, אבל אמרתי את זה כי מדי פעם מגיע סרט כמו ״Obvious Child״, שמזכיר לי את החשיבות של המשוואה הפשוטה הזו. את הסרט כתבה וביימה ג'יליאן רובספייר, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, והוא הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון. בארץ הוא הוצג בפסטיבל הקולנוע של ירושלים בתור ״ילדה נצחית״, אז כתב עליו אור, אבל המשמעות הכפולה של השם באנגלית מתפספסת בתרגום זה ובעצם לא ממש ניתנת לתרגום. אם הוא היה מופץ מסחרית בארץ בטח היו קוראים לו משהו כמו "התינוק מת מצחוק", מה שהיה יוצא קצת מקאברי, בהתחשב בכך שזה סיפור על קומיקאית שמחליטה לעבור הפלה. אז בואו נישאר עם השם המקורי.

אותה הקומיקאית, גיבורת הסרט, היא דונה (ג'ני סלייט), סטנדאפיסטית ניו-יורקית חובבת שמבססת את ההופעות שלה על סיפורים מחייה האישיים. הסיפור מתחיל כשבן הזוג שלה עוזב אותה במקביל לכך שהיא עומדת לאבד את עבודתה בחנות ספרים, שילוב שגורם לה להרגיש שהחיים שלה מתפרקים. ערב שיכור אחד היא פוגשת את מקס (ג'ייק לייסי), והם שוכבים. מה שדונה חשבה שיהיה סטוץ ללילה אחד, הופך להריון לא רצוי. בלי לדעת על ההריון, מקס ממשיך לחזר בעדינות אחרי דונה, והיא מנסה למצוא את הרגע הנכון לומר לו שהיא בהריון ועומדת לעשות הפלה.

obviouschild3

ההתחלה של הסיפור הזכירה לי קומדיה רומנטית אחרת – ״הדייט שתקע אותי״ (Knocked Up), אם כבר דיברנו על תרגומי שמות סרטים מזעזעים, או בקיצור הדש״א. גם שם סיפור האהבה בין שני הגיבורים מתחיל בסטוץ של לילה אחד שהופך להריון. אבל בניגוד להדש״א, ״Obvious Child״ הוא קומדיה רומנטית מסוג אחר, שאולי הייתי מכנה קומדיה רומנטית שחורה. למעשה, הסרט לוקח את החתרנות הקלה של הדש״א צעד אחד קדימה. בקומדיות רומנטיות "רגילות" שלרוב משמרות את הסדר החברתי הקיים, יהיה סיפור של בחור-פוגש-בחורה, הם מתאהבים, יש ביניהם קונפליקט ובסוף הם ביחד. ההנחה היא גם שבהמשך הם יתחתנו ויביאו ילדים. זה הסדר הכרונולוגי ה"נכון" של הדברים.

בהדש״א יש שינוי – בחורה פוגשת בחור, היא נכנסת להריון מהסטוץ ביניהם, ורק אז הם מנסים להיות יחד, כיוון שהם עומדים להיות הורים יחד. זה סדר "לא נכון" של הדברים, שחותר תחת הנורמה. קראתי לזה "חתרנות קלה" כי בכל זאת, למרות שהדברים מתרחשים בסדר הלא נכון, התוצאה דומה – זוגיות והורות משותפת, שמוצגות באור חיובי. הסרט לא לבד בזה, יש כמה וכמה קומדיות רומנטיות מהשנים האחרונות שחותרות מעט תחת הנורמה הישנה של האופן בו זוגיות אמורה להיווצר ואולי יוצרות סוג חדש של נורמה. בעיניי, ״Obvious Child״ עושה עוד צעד לשבירת הנורמה, כיוון שהזוגיות של דונה ומקס לא נוצרת על בסיס הילד המשותף שלהם, כי אם על בסיס ההפלה המשותפת. או במילותיה של דונה – "I'm having your abortion".

זה לא האופן היחיד בו ״Obvious Child״ לא מתיישר עם הסדר החברתי. דמותה של דונה, וספציפית ההומור שלה, הוא לא ייצוג נשי שאנחנו רגילים לראות. היא גסה ובוטה, כנה עד כדי אי-נוחות קשה. בסטנד-אפ שלה, ולא רק בו, היא מדברת על נושאים שנהוג להחריש לגביהם, או לפחות לייפות אותם. זה חלק ממה שהופך אותה לכל כך מצחיקה – הומור של כנות קיצונית שאנחנו רוצים-לא-רוצים לשמוע. הסרט בוחן דרך כך גבולות מסויימים של הומור, שואל מה מצחיק ולמה זה מצחיק. אפשר לראות סוג כזה של בחינה בסצנה בה דונה עולה לבמת הסטנד-אפ אחרי הפרידה מבן הזוג שלה, ומדברת על זה. לעומת הופעות אחרות שלה, היא לא מצליחה להצחיק, רק לגרום לקהל להרגיש לא נעים, כי על אף שהיא מדברת כרגיל בכנות על האמת העצובה, הפעם גם היא-עצמה עצובה. כלומר, היא לא יוצרת תמהיל נכון של הטראגי והקומי.

התמהיל הזה הוא למעשה המפתח לא רק להומור של דונה, אלא גם להומור של הסרט כולו. היחס הקומי למה שטראגי, שהופך אותו לבר-עיכול. זה לא מצחיק, אבל זה גם קצת כן. כתבתי קודם על האופן בו התנהלות הדברים בסרט חותרת תחת הנורמה, אבל אני חושבת שזה לא האפקט היחיד או המרכזי שלה. העובדה שדונה מחליטה לעשות הפלה היא לא התרחשות חריגה בעולם, והסרט עומד על כך. כשדונה מספרת בחשש על ההחלטה לאמא שלה, האם חושפת בפניה שגם היא עשתה הפלה בצעירותה. הנראטיב של ״הדייט שתקע אותי״, הריון בטעות שהגיבורה מחליטה להמשיך, הוא הנראטיב הנפוץ בסרטים שנמצאים על הצד הקליל של הספקטרום. הפלות הן בדרך כלל נושא לסרטים כבדים וקשים יותר, לא לקומדיות רומנטיות. אבל ההתרחשות ב-״Obvious Child״, כמו ההומור שלו, היא הצגה כנה של אמת לא-מיופה. אמת שהיא אולי קשה ואולי טראגית, אבל כזו שהסרט מוכיח שאפשר להתמודד איתה גם במסגרת קומית.

obviouschild2

עוד סרטים שאולי ועברו מתחת לרדאר:
״הרי זה אסון״ (It's a Disaster)
״שאלוהים יעזור לה״ (God Help the Girl)

תגובות

  1. פלורי הגיב:

    נהנתי לקרוא את הניתוח על הסרט שגרם לי לרצות ממש לראות אותו

  2. ניתוח נפלא, סרט בינוני.

  3. Ran Gil הגיב:

    את כותבת ממש יפה. אני בהחלט הולך לצפות בסרט הזה.

  4. lg הגיב:

    סרט ממש גרוע שלא ברור למה הוצדק לכתוב עליו מגילה שכזו

השאר תגובה