• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה
  • סיכום הסיכומים מהדורת 2016
  • ההופעות הכי טובות שלא יהיו מועמדות לאוסקר הקרוב

הקולנוע של כריסטוף הונורה

28 באפריל 2015 מאת אור סיגולי

בפסטיבל ונציה האחרון הוקרן סרטו העשירי באורך מלא של הבמאי, התסריטאי, המחזאי והסופר הצרפתי כריסטוף הונורה. הסרט, "מטאמורפוזה", המבוסס על שירו של המשורר הרומאי אובידיוס, הושלם בתום שלוש שנים משנת יציאתו של סרטו הקודם, "אהובות". זה הזמן הכי ארוך שלקח להונורה להשלים סרט, מאז סרטו הראשון בשנת 2000.

על אף הקצב המהיר, והעובדה שהפך להיות אחד הבמאים הבולטים – והשנויים במחלוקת – של הדור הנוכחי של יוצרי צרפת, אף אחד מסרטיו לא הוקרן מסחרית בארץ, אם כי יצירותיו כן צצו בהקרנות סינמטקיות, כמו גם בפסטיבלי חיפה, ירושלים ו-TLVFest. אני לא יודע עד כמה שמו של היוצר הפורה הזה מוכר במחוזותינו לקהל הרחב, אבל אין ספק שכמה בכל זאת נחשפו לשמו, בין אם הפכו למעריציו או שלא מצאו את עצמם בשפתו הקולנועית.
בעיני מדובר באחד הבמאים היותר מרגשים, אם כי בהחלט פחות אחידים, שפועלים כיום, ואני בכל זאת חושב שכדאי מאוד להיחשף לעבודותיו, בטח לאלו המחפשים קולנוע קצת אחר.

שמו של הונורה מעלה אסוציאציות מנוגדות מאוד. מצד אחד, נורא מתבקש לקרוא לבמאי בן ה-45 "מקורי", אך שורשי עבודותיו נעוצים כל כך עמוק בהיסטוריה הקולנועית המודרנית של צרפת, שלעיתים אפשר להאשימו בחקיינות של הגל החדש, ובמידה לא מבוטלת של מלאכותיות ומנייריזם. כאשר הוא אינו פוגע במטרה, ההחטאה צורמת במיוחד, ועם זאת כאשר הוא נוגע בנקודה חשופה, או כאשר הוא דובק בדברים בהם הוא מוצא את קולו האישי, פורץ החוצה קולנוע שמעורר תחושות מלהיבות למדי ולא קשה ללכת שבי אחריו.
בעיקר משווים אותו לפרנסואה אוזון, אני מניח שבעקבות בניית קולנוע חדש על קורות של סגנונות ישנים, ובמיוחד הנטייה שלו לנושאים קווירים וחד-מיניים. גם אוזון וגם הונורה הם תלמידי קולנוע וסינפילים, ואולי זה סוד הקסם שלהם.

הסקירה הזו נועדה להכיר מקרוב את עבודותיו של הונורה, אבל יש שני דברים שכדאי שיאמרו בהתחלה. הראשון הוא שאת שני סרטיו הראשונים – סרט הטלוויזיה "קרוב לליאו" והפיצ'ר הקולנוע הראשון שלו, "שבע-עשרה פעמים ססיל קסארד" – כבר התייאשתי מלנסות למצוא, ולכן הם, לצערי הרב, לא יופיעו בסקירה הזו.
בנוסף לכך, לאחר לבטים, החלטתי לפרוש את סרטיו בסדר בה ראיתי אותם, ולא דווקא בסדר כרונולוגי (בשונה מהסקירות לעבודותיהם של פאולו סורנטינו או פרנסואה אוזון), מכיוון שאני לא מצליח להפריד לגמרי להפריד את החוויה האישית שלי מהקולנוע שלו, ולנתק את הפילמוגרפיה שלו מתוך הדרך בה גיליתי אותו. וכן, הטקסט הזה קצת אישי מהרגיל.

עדכון: כחודש לאחר כתיבת הסקירה הזו, השלמתי את כל שלושת סרטיו של הונורה שלא ראיתי, ועליהם כתבתי בפוסט "הקולנוע של כריסטוף הונורה: המשך".

 

"בתוך פאריס" – Dans Paris

dans paris

זהו למעשה סרטו השלישי של הונורה כבמאי, וזה שפרסם אותו כשהוקרן באותה שנה בפסטיבל קאן.
הסרט, שבדיוק אליו התכוונתי כשכתבתי שלעיתים הונורה לוקח כל כך הרבה מהסגנון של הגל החדש הצרפתי שזה עלול לגלוש משלב המקסים ולהפוך לטרחני, מספר על שני אחים אבודים שכמעט לא עוזבים את דירתם הפריזאית, והיחסים שלהם זה עם זה, עם הנשים בחייהם, ועם אביהם (גאי מרשן, שהיה מועמד על תפקידו פה לסזאר).
לא ידעתי דבר על הסרט כששאלתי אותו מ"האוזן השלישית" איפשהו ב-2006 או 2007, והוא עבד עלי פלאים מכמה סיבות. הראשונה, וזו שמאוד קשה להתווכח איתה, היא הליהוק של שני האחים. את המבוגר, פול, מגלם רומיין דורי ("לבי החסיר פעימה", "צל הימים"), ואת הצעיר, ג'ונת'ן, מגלם לואי גארל – המוזה של הונורה.
שני השחקנים שחורי השיער האלה תופסים כל כך היטב את האווירה הפריזאית שהקולנוע רוצה להנציח, שהם נראים כמו הרוח החיה שלה. אני מאוד מעריך את שניהם כשחקנים, אם כי בהחלט אפשר לדון על רמת הגיוון והיכולות שלהם, כאשר הכריזמה שלהם והסקס-אפיל שהם מטעינים אתם את המסך אינטנסיביים במיוחד. זה הסרט הראשון בכיכובו של גארל שראיתי מאז "החולמים" כשלוש שנים לפני כן, והבנתי באותו הרגע שההתלהבות שלי ממנו בסרטו של ברטולוצ'י לא הייתה מקסם שווא.

האלמנט השני הוא הבחירות הקולנועיות והמוזיקליות של הסרט. שוב, קשה לשים על הסרט את התואר "מקורי" או "רענן" מכיוון שזה באמת נעשה עוד בשנות השישים, אבל בכל זאת ישנה הרגשה של חיות גדולה, של תנועה ושל התלהבות, לעיתים סטודנטיאלית, אך לא פחות מזה סוחפת.
וזה מביא אותי לאלמנט השלישי – בתור מי שאז היה בשנתו השנייה של לימודי הקולנוע, בעיר שהכי מזכירה את פריז בישראל, ירושלים (תצחקו, אבל מי שגר בה ומכיר את החוויה הסטודנטיאלית של מרכז העיר ואת הרחובות והתאורה של רחביה והמושבה הגרמנית, יודע בדיוק על מה אני מדבר), הייתה אחת מזריקות המוטיבציה וההשראה הכי משמעותיות שאני זוכר.
קשה לומר שעשיתי משהו בלימודי שהזכיר את הסרט (הייתי פחדן גדול כשזה הגיע להתפרעות סגנונית, וגם כשניסיתי חטפתי על הראש), אבל יותר מהמחשבה שכל אחד עם צוות צילום ודירה עירונית גדולת משקופים יכול להרים משהו כל כך מסעיר, "בתוך פריז" גרם לי לראות אחרת את הדרך שבה אפשר לצלם סרט באמצעים דלים ואת הדרך בה עיר יכולה להשפיע על עשייה, כמו גם על צפייה, של סרט.
אבל הפיצוץ והשיטפון האמיתיים הגיעו רק שנה לאחר מכן.

"הנאהבים המזמרים" / "שירי אהבה" – La Chansons D'Amour

Les_chansons_d'amour

אני תמיד אומר, אם מישהו שואל אותי, שבשביל להכיר אותי באמת, כל מה שצריך זה לצפות בשני סרטים – האחד הוא "חוקי המשיכה" (The Rules of Attraction) עליו הרחבתי עוד כשהבלוג חיפש את עצמו, והשני הוא סרטו של הונורה משנת 2007. סרט שצפיתי בו אין ספור פעמים, ושעדיין מחזיק בתואר משפט הסיום האהוב עלי בקולנוע.
אלו לא שני הסרטים הטובים ביותר שנעשו, אבל הם אלו שמדברים אלי יותר מאחרים.

"שירי אהבה" גם הוא מחווה שנצמדת באופן פתולוגי למקורותיה, אבל דווקא פה, הונורה הצליח לפרוש כנפיים, לקחת יצירה קאנונית וממנה להרים יצירה שהיא אישית וספציפית. זהו סרטו הרביעי ובעיני גם הטוב ביותר. ראש מעל השאר.
הסרט הוא למעשה גלגול עכשווי של המחזמר של ז'אק דמי, "מטריות שרבורג", כולל החלוקה לפרקים, הדמויות הפורצות בשירה, והחגיגה של פריז, אהבה ואובדן, עם טוויסט באמצעו שהפתיע אותי מאוד. לכן, ברשותכם, אפסח על תיאור העלילה שלו.

הקאסט של הסרט הזה היה לחגיגי ביותר של הונורה עד "נאהבות" אליו נגיע בהמשך. זה כלל כמובן את גארל בהופעתו הטובה ביותר, כנראה עד היום; ואליו ציוות את לודווין סינייה ("בריכת שחייה"); בתה של קת'רין דנב, קיארה מסטרויאני, שהפכה גם היא לשחקנית קבועה שלו; בריז'יט רואן; ז'אן-מארי ווינלינג; ואת קלוטילד הזמי וגרגור לפרינס-רינגט, שניהם זכו על הופעתם פה במועמדות לפרס השחקן והשחקנית המבטיחים של השנה בסזאר.
את המוזיקה, שטומנת בחובה כמה מהשירים הכי יפים שהושרו בסרט, כתב אלכס בופיין, שזכה בסזאר של אותה שנה.
"שירי האהבה" הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שם זכה לתגובות מעורבות, אבל יצר עניין רב סביב הבמאי. ג'ון ווטרס, למשל, הכריז על הסרט כאחד האהובים עליו באותה שנה.

זה לא אחד מהסרטים שאני יכול להמליץ לכל בן אדם באשר הוא. הוא מצריך טעם מאוד מסוים, וגם כנראה קצת סלחנות לגבי גניבות קולנועיות מגודאר ודמי, והערכה של הקשר בין העיר והקולנוע. אני כן בטוח שכל מי שחווה את פריז (אני ספציפית ביקרתי בפריז לראשונה רק שנים לאחר שצפיתי בו) ויש לו זיקה אליה, למוזיקה, ולקולנוע, ימצא בסרט קסם אדיר.

את הסרט ראיתי בשנתי השלישית בירושלים, אז חוויתי לראשונה משבר איתה. מחשבות הגירה אל מרכז הארץ החלו לרוץ לי בראש, והרגשתי שאולי כבר גדלתי עליה. בתום הצפייה בסרט, בספטמבר, אם אני לא טועה, יצאתי החוצה והרגשתי כאילו ראיתי מחדש את העיר שלי, מלאה בהזדמנויות וקסם שחשבתי שאולי כבר לא אכיר. נשארתי בירושלים עוד ארבע שנים לאחר מכן.

"אמא שלי" – Ma Mere

ma mere

ההתלהבות שלי מהונורה בעקבות שני הסרטים האלו שלחו אותי לחפש גם את עבודותיו המוקדמות יותר. כאמור, את שני סרטיו הראשונים לא הצלחתי למצוא, ולכן בעצם הסרט הכי מוקדם שלו שראיתי היה זה, משנת 2004, בכיכובם של – אני מקווה שאתם יושבים – לואי גארל, ואיזבל הופר.
האמת היא שמזל שראיתי את הסרט רק לאחר שמצאתי חיבור אל הקולנוע שלו, כי סביר להניח שאם הייתי רואה את הסרט הזה לפני "בתוך פריז" ו"שירי אהבה", לא הייתי צופה בעוד סרט של הונורה לעולם.
הסרט מבוסס על ספרו משנות השישים של ג'ורג' בטייל והוא צולם בספרד. הוא זכה לביקורות לא מדהימות בכלל, כאשר הופר קיבלה מועמדות לפרס השחקנית במסגרת חביבי הקהל של פרסי הקולנוע האירופאיים (היא הפסידה לפנלופה קרוז בסרט "אל תזוזי").

אולי ציפיתי למשהו אחר, אולי סתם משהו שם הבהיל אותי, אבל אני מצאתי את סרטו של הונורה משנת 2004 משעמם וכמעט בלתי צפי. הסיפור סובב סביב בחור צעיר ומערכת היחסים המינית והתוקפנית עם אמא שלו. כמובן שהופר הייתה חייבת לקפוץ לתפקיד הזה, בעיקר בזכות היותה אחת מהשחקניות הכי חסרות מורא שהיו לקולנוע הצרפתי, אבל גם הנוכחות שלה ושל גארל לא הצילו את הסרט מבחינתי.
כעבור כמה שנים נתקלתי בעוד סרט שהתרחש במקום אקזוטי ובמרכזו אמא ג'ינג'ית ומערכת יחסיה המעוותת עם בנה מתבגר. זה היה הסרט שקיבץ אליו את שני זוכי האוסקר של השנה, ג'וליאן מור ואדי רדמיין בתפקידים הראשיים, "Savage Grace". גם הוא היה די נוראי, אבל הרבה יותר טוב מזה הצרפתי.

"אדם יפייפה" – La Belle Personne

la belle personne

בשלב הזה כבר התחלתי לעקוב אחרי הונורה בסוג של זמן אמת. את סרטו השישי ראיתי לא הרבה אחרי בכורתו בפסטיבל סאן-סבסטיאן של 2008 (בו נכחתי כשופט במסגרת סרטי הסטודנטים, אבל להקרנה הזו, למרבה הצער, לא יכולתי להגיע).
הסרט הוא אדפציה מודרנית לספרה של מאדאם דה לה פאייט משנת 1768, "הנסיכה דה קליו" (או "הנסיכה מקליב"), שבדף הוויקיפדיה שלו כתוב שהוא סימן את תחילתו של הרומנים הפסיכולוגיים. כל הכבוד לה.

בידיו של הונורה ושותפו לכתיבה ז'יל טוראן ("שלום למלכה") הפכה היצירה לסיפור של אהבה והתבגרות בחצר בית הספר, כאשר אליה מצאו לנכון ליצוק גם סיפור אהבה חד-מיני בין שני נערים. הסרט עצמו בסדר גמור, אבל הוא בעיקר זכור בזכות הפוסטר הרשמי שלו, שמציג פורטרט נהדר של מי שתהפוך להיות אחת השחקניות המחוזרות ביותר מצרפת, ליה סיידו, חמש שנים לפני שתוכיח שכחול הוא הצבע החם ביותר.
זהו לא סרטה הראשון, אבל הוא בהחלט הפנה אליה את אור הזרקורים שהיה ברור שיגיע לקראתה יום אחד, וסימן את מועמדותה הראשונה לסזאר, בקטגורית השחקנית המבטיחה.
גם גרגורי לפרינס-רינגט היה מועמד, בפעם השנייה ברציפות, לפרס השחקן המבטיח. וזה זמן טוב לפנות אל קוראי המבינים קצת בחוקי פרס הקולנוע הצרפתי, ולשאול כיצד שחקן יכול להיות מועמד פעמיים רצוף לפרס ההבטחה?
בכל מקרה, עם הסרט הזה הונורה עצמו סימן לעצמו את המועמדות היחידה שלו לפרס הקולנוע המקומי, בקטגוריית התסריט המעובד.

"מסדרים ללינה את החיים" – Non Ma Fille, Tu n'iras pas Danser

making plans for lena

הסרט הזה, שהמשיך את קו ה"סרט בשנה" של הונורה, הוקרן בפסטיבל חיפה של 2009. כבר משלב התוכנייה הוא הפך לסרט שהכי ציפיתי לו בפסטיבל, ואפילו המלצתי עליו על עיוור לכמה מכרים שהגיעו לכרמל.
טעות.

בתרגום ישיר מצרפתית הסרט נקרא "לא, בתי, לא תלכי לרקוד", אבל בחיפה תורגם שמו מהכותרת הבינלאומית שניתנה לו "Making Plans for Lena". זוהי דרמה קומית על פרודה צעירה (קיארה מסטרויאני) עם שני ילדים קטנים, שמשפחתה מנסה להתערב לה בחיים, וכמו שאפשר לצפות, רק דוחפת אותה יותר ויותר אל עבר ההתמוטטות.
הונורה נטש את הקולנוע האורבני שלו בסרט, וצילם את רובו באחוזה יפה באיזור כפרי, עם גיחות קטנות לעיר הגדולה. באופן כללי היה מדובר באכזבה מוחלטת, ובסרט שאין בו שמץ מתחושת הנעורים, היופי והתנופה של סרטיו של הונורה עד כה. זוהי דרמה צרפתית שגרתית לחלוטין, מהסוג שכיום מציף אותנו לחלוטין בבית הקולנוע ברחבי הארץ.
אלכס בופיין היה מועמד לסזאר על המוזיקה שלו.

בשלב הזה חשבתי כבר שאולי הונורה היה במאי שגרתי שבתחילת דרכו היו לו כמה הברקות אבל לא יותר מזה, והייתי ממש קרוב כבר לוותר עליו לחלוטין, אבל אז קרה הדבר הבלתי צפוי.

"גבר באמבטיה" – Homme au Bain

homme au bain

אנחנו, צופי הקולנוע, העם הכי סלחן אי פעם. אם נתפסנו על במאי, לא משנה כמה פעמים יאכזב אותנו, אנחנו נמשיך לחכות ליצירתו הבאה. על סרטו השמיני של הונורה שמעתי לראשונה, אם אינני טועה, כשהוקרן בפסטיבל TLVFest בשנת 2010 (זו גם הייתה הפעם הראשונה שסרט קצר שלי הוקרן שם), אבל צפיתי בו רק כשהגיע למדפי האוזן השלישית בתחילת 2011.
סניף ירושלים אז לא שכר עותק, ונאלצתי להזמין אותו במיוחד מהסניף בתל אביב. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה שיחת הטלפון המביכה מהזבן שאמר בקול תמהה "היי, אור? הסרט שהזמנת הגיע מתל אביב… אה… "גבר באמבטיה"?".

הסרט כבר ממבט ראשון נראה קצת אחר מהקולנוע של הונורה, משהו הרבה יותר מחוספס והרבה יותר מיני, לא מסוג הקולנוע שאני נוטה להתחבר אליו בקלות. למוד אכזבות מהסרטים האחרונים שלו, התחלתי לצפות בו מכין את עצמי לגרוע מכל, ואולי בגלל זה אני מחשיב אותו כאחד הסרטים הטובים ביותר של הונורה, שני רק ל"שירי אהבה".

"גבר באמבטיה" אמנם מתרחש בשתי יבשות שונות, אבל הוא מרגיש כמו סרטו הקטן והניסיוני ביותר של הונורה, וכזה גם הכי כן וייחודי שלי. הוא מתחיל עם זוג בדירה בשיכון צרפתי, קולנוען (עומאר בן שלם) ודוגמן שרירי (שחקן הפורנו פרנסואה סאגט), שרגע לפני עזיבתו של הקולנוען לביקור במנהטן, השניים נפרדים ויוצאים כל אחד למסע נפשי ואישי משל עצמו, בעיקר בתחום הרגשי והמיני.
אני מודה שהיו כמה רגעים בסרט שנעתי במבוכה, ואי אילו אימג'ים שבהחלט מטשטשים את הגבול בין קולנוע נראטיבי רגיל וסרט פורנו לכל דבר, ובכל זאת לסרט הזה – שעה ועשרים אורכו – היה כוח יוצא דופן ואפילו רגישות שקשה להתעלם ממנה. החקירה של געגועים, בדידות והמיניות הגברית קיבלה בסרט הזה מהות יפייפיה ומצאתי בו כנות מפתיעה ממש.
וגם אני, שלא לגמרי מרגיש בנוח עם סרטים ששמים את המיניות באופן כל כך בוטה בקדמתם, מצאתי את עצמי נלהב ממנו מאוד.

"אהובות" – Les Bien-Aimes

la bien-amies

פסטיבל חיפה הקרין את הקומדיה הקלילה הזו בשנת 2012, שנה לאחר בכורתו בצרפת, ועל אף שזה היה אחד הסרטים האחרונים שראיתי באותו פסטיבל, בשלב שבו התודעה כבר מעט מותשת מכל הסרטים והאנשים, בשעת ערב מאוחרת באולם טיקוטין, הוא הפך לאחד מרגעי השיא של האירוע החיפאי.
אולי שווה לציין ששנת 2011 הייתה שנת שיא של הקולנוע הצרפתי עם סרטים כמו "הארטיסט", "מלחמת החיים", "פוליס", "חוף מבטחים", "גברים חופשיים", "טומבוי", וכן, גם "מחוברים לחיים". סרטו של הונורה לא הכה גלים, אבל אם להודות על האמת, התחרות הייתה די קשה. לפחות הוא התהדר בתואר סרט הנעילה של פסטיבל קאן.

ב"אהובות" חזר חזרה הונורה אל העיר הגדולה ואל המוזיקה, והקיף את עצמו בקאסט שלא היה מבייש את הסרטים הכי גדולים שיש. אל שחקניו הקודמים –גארל, מסטרויאני ולודווין סינייה – הוסיף הונורה את אימה של מסטרויאני, קת'רין דנב (שכמובן כיכבה בסרטים המשפיעים עליו, "מטריות שרבורג" ו"הנערות מרושפור"), אבל גם את השחקן האמריקני פול שניידר, ומרשים יותר מכולם, את הבמאי הצ'כי זוכה שני האוסקרים מילוש פורמן, בתפקיד חינני במיוחד.

הסרט מתאר שני סיפורי אהבה, האחד של אישה צעירה, והשני של אימה כשלושים שנה לפני. זוהי חגיגה ענקית של שירים ושל בגדים (במיוחד נעליים), והוא מתרחש בלונדון, פריז, פראג ומונטריאול. על אף החיבה, אני חייב להודות שהייתה לי איזושהי בעיה עם נקודת ההתחלה של אחד מהסיפורים בו סינייה (המגלמת את דנב בצעירותה) מחליטה לדבוק בחיי הזנות, ודרך זה היא פוגשת את אהבת חייה.
מקצוע הזנות כפתח לחיים טובים הוא לא משהו שאדם תבונתי יכול לקדם (כפי שהתאכזבתי מנקודת המבט השנויה במחלוקת של אוזון בסרטו "צעירה ויפה"), ונאלצתי לעבוד על עצמי קצת כדי להתקדם מעבר לזה.

המוזיקאי בופיין הרוויח את מועמדותו השלישית לסזאר בקטגורית המוזיקה (הוא הפסיד ל"הארטיסט"), כאשר משום מה פסחו על הסרט בקטגורית התלבושות, ואפילו לא זרקו שום עצם לכיוון מסטרויאני (היא הייתה מועמדת רק לסזאר אחד, בשנת 1993, על שיתוף פעולה אחר עם דנב, "העונה האהובה עלי").
"נאהבות" היה גדול יותר, יומרני יותר, פלסטיקי יותר, וארוך הרבה הרבה יותר מ"שירי אהבה", ועל כן בעיני הוא לא פסגת הצלחתו של הונורה, אבל הוא בכל זאת סרט של כיף גדול.

"מטאמורפוזה", סרטו האחרון, יחזיר את הונורה על עולם הספרות הקלאסית בו כבר נגע ב"אדם יפייפה", ובינתיים אין לדעת האם תהיה לו הזדמנות להקרנה בארץ. נחכה לפסטיבלי ירושלים או חיפה שאולי ירימו את הכפפה. בסרט הזה גארל ומסטרויאני נעדרים מרשימת השחקנים, וזה אפילו מרגש מעט יותר. סרטו הבא, "צרותיה של סופי", המבוסס על ספרה של הרוזנת סופי דה סגיר, מיועד לצאת במהלך 2016.

christophe-honore

תגובות

  1. מאת מולכו:

    את שני הראשונים אפשר לקנות באמאזון.

  2. מאת גבי:

    אני יכול להעביר לך בשמחה את שני הסרטים הראשונים עם תרגום באנגלית. כתוב לי פשוט מייל (אני מניח שלך יש גישה למייל שהזנתי בטופס. )

  3. מאת אור סיגולי:

    תודה רבה רבה! אצור אתך קשר 🙂

Leave a Reply