• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

דאבל פיצ'ר: "כחול הוא הצבע החם ביותר", "זרים על שפת האגם"

4 בדצמבר 2013 מאת אור סיגולי

על אף שבשבוע שעבר יצאו לא מעט סרטים לבתי הקולנוע, בסופו של דבר, רק שניים מהם מעניינים ולכן הפינה השבועית, המוקדשת לסרטים חדשים ולסרטים קודמים שמתאימים להם לצפייה זה לצד זה, תתמקד בהם.
"כחול הוא הצבע החם ביותר" ו"זרים על שפת האגם" יצאו יחד בתזמון די מושלם. שניהם גיבורי פסטיבל קאן, שניהם צרפתיים, שניהם מתעסקים ביחסים חד מיניים ושניהם עושים המון רעש בעקבות סצנות מין מאוד גרפיות. דיברתי על שניהם בפוסט שעסק בהגבלת הצנזורה ושם עמדתי על השונה והדומה בין שניהם. בעיקר, כך טענתי, שהשוואה ביניהם מייצרת איזושהי רדוקציה של כל אחת מהיצירות האלה, ובאיזשהו מקום פוגעת בהן.

משהו שאי אפשר לקחת משני הסרטים האלו, ביחד ולבד, הוא ששניהם מציתים דיונים על לא מעט אלמנטים קולנועיים מעניינים ויש להם בחירות בימוי ונראטיב ששווה להתעכב עליהן. לכן הפעם לכל אחד משני הסרטים האלה אציע לא רק סרט אחד – אלא שניים (double secret probation!). כל אחד מהם מתייחס למשהו אחר שבלט לי בזמן הצפייה, ונורא מעניין בעיניי להצמידו לסרט אחר שדן בדרך כזו או אחרת באותו אופן.

אלו שני סרטים לא פשוטים, ולכן לכל אחד מהם הצמדתי סרט אחד שהוא מאתגר, לאלו שאוהבים מרתוני צפייה שמצריכים קצת כוחות נפשיים, אבל גם סרט אחד קליל יותר שאולי יקל קצת על המעמסה. אם יש בכם אמיצים שאכן ילכו על זה, ממש אשמח אם תחזרו לספר על החוויה.

הסרט המרכזי: "כחול הוא הצבע החם ביותר"
(La Vie d'Adele – Chapiter 1&2 / Blue is the Warmest Color)

רבבות מילים כבר נשפכו ועוד ישפכו על הסרט של עבדלאטיף קשיש ("הגרגר והדג") אשר סובב סביב התבגרותה המינית והנפשית של אדל, בגילומה המרהיב של אדל אקסרקופולוס, בייחוד בצל התאהבותה באמה, אמנית משוחררת (ליה סיידו, "חצות בפריז"). אם במקרה החלטתם להתנזר מכל אתר קולנוע או עיתון סופ"ש בשבוע האחרון, דעו שמדובר בסרט בן שלוש שעות, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. השיח על הסרט לא סובב רק סביב תחומי הפריים אלא גם סביב הסקנדל הרכילותי שמאחורי הקלעים שלו. בחודשים לאחר הזכייה בקאן, התבטאה סיידו בחריפות נגד קשיש הבמאי וטענה שהוא ניצל והתעמר בה ובאקסרקופולוס במהלך הצילומים, ושחווית ההפקה הייתה מהקשות שהיו לה. קשיש החזיר במילים קשות לא פחות והסרט הפך להיות לא רק דיון על מיניות נשית, אלא גם על היחס שבין במאי לשחקניותיו ולעשיית סרט קולנוע באופן כללי.

 

הדאבל פיצ'ר #1: "קחי אותי לגיהנום" (Drag me to Hell)
אחד המוטיבים הכי יפים ומרכזיים ב"כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא נושא האוכל. אדל ויחסיה עם האנשים סביבה מאופיינים דרך מוטיב זה. המשפחה של אדל מאופיינת על ידי ספגטי בולונז עממי שעושה את העבודה, ומשפחתה של אמה על ידי מאכלי ים לחך אנין במיוחד. הרומן הראשון של אדל הוא עם בן כיתתה, אליו היא מתייחסת כמו סוג של ג'אנק פוד, משהו ללא ערך תזונתי שממלא את הבטן, ולכן יחד הם בולסים לאפה מלאת בשר מדוכן רחוב. בין אדל ואמה ישנה סצנת אכילת בשר נא שכנראה מעידה על התאווה החשופה שלהן זו לזו.
השיא של מוטיב האוכל מגיע במסיבה שאדל מארגנת לאמה ושם ניצבת באמצע החצר קערת פסטה עצומה עליה חוגגים כל האורחים. זוהי לא רק סצנת השיא של מוטיב האוכל בסרט, אלא גם של מערכת היחסים של הבנות. ובאותו אופן לפתע הסרט, שהיה כאמור עמוס מאכלים עד אותו הרגע, פשוט משולל מכל מזון. פתאום אין יותר אוכל בסרט, דימוי לחוסר של מערכת היחסים שלהן. בפגישה אחרת של שתי הבנות במסעדה בחלקו השני של הסרט, אוכל לא מוגש על השולחן, אבל אדל, בהתקף תאווה, מתחילה – מילולית – לנסות לאכול את אמה, ומכניסה את כל כף ידה לפה. אתם כבר עושים את ההקשר לבד.
מה הקשר, אתם תוהים בשלב זה, לגבי סרט האימה של סם ריימי משנת 2009? ובכן, בדיוק זה.
"קחי אותי לגיהנום" הוא אולי סיפורה של בנקאית צעירה ויפה (אליסון לוהמן) שמקוללת על ידי מכשפה צוענייה – אבל יותר מהכל זה סרט על בחורה עם הפרעות אכילה.
בערך בפעם הראשונה שאנחנו רואים את קריסטין (לוהמן) היא עומדת מול חלון ראווה של מאפייה, בוהה בעוגות, ומחליטה להמשיך בדרכה. מאותו הרגע, נדמה שכל דבר בגיהנום שהיא עוברת קשור איכשהו לאקטים אוראליים ואכילתיים. בכל סצנת מאבק שלה ברוח או בשד, משהו נכנס לה לפה בכח. היא חולמת על הקאות, בולעת זבובים, ומתחרפנת בארוחה משפחתית מול עוגה בעלת מרקם מחשיד (ועין פקוחה). כמו ב"כחול הוא הצבע החם ביותר", הבמאי מנסה לאפיין את גיבורתו דרך אוכל. לשני הסרטים יש אפילו סצנה זהה בה הגיבורה הנמצאת במשבר נפשי אוכלת מתוקים בהתקף של רעב ובכי.

df9

 

דאבל פיצ'ר #2: "הפסיון של ז'אן ד'ארק" (La Passion de Jeanne d'Arc)
לא מצאתי לזה סימוכין (למען האמת לא ממש חיפשתי) אבל נראה לי שסרטו הקלאסי והמופלא של קרל תיאודור דרייר משנת 1928 השפיע רבות על קשיש בדרך בה ביים את הסרט, במיוחד בהתפקסות על הגיבורה שלו, אדל. "הפסיון של ז'אן דארק" ידוע בתולדות ימי הקולנוע בעיקר בזכות שני דברים: הוא נחשב כאחד מהסרטים עם הכי הרבה קלוז-אפים אי פעם, וגם הוא מפורסם בסיפור "מאחורי הקלעים" על איך דרייר הבמאי היה כה תובעני לשחקנית החדשה שגילה, מריה פלקונטי, וניסה להביא אותה אל הקצה בהופעתה, התעלל בה, ולא נתן לה לנגב את פניה הבוכיות. הוא הצליח, ולפי הדיווחים פלקונטי האומללה התאשפזה במוסד לחולי נפש בתום הצילומים.
אני חושב ש"כחול" נותן פייט הגון ל"הפסיון" בכמות הקלוז-אפים שלו. נדמה שמעל תשעים אחוז מהסרט הוא התמקדות בפניה של אדל, ובכך הופך אותן למפה של רגשות. אנחנו מתחילים לשים לב לכל ניע ותזוזה של שרירי פניה או גלגלי העין שלה, וכל הבעה הכי קטנה שלה הופכת לעצומה ומשמעותית.
אחד הדברים שבלטו לאנשים אתם דברתי על הסרט, הוא הנזלת של אדל. לאורון ולי יש ויכוח האם מדובר באיפור או תוצרת עצמית של אדל, אבל לדעתי מה שקרה הוא שקשיש לא נתן לשחקניתו לגעת בפניה ולנגב, מה שהביא אותה למקומות רגשיים מאוד קיצוניים, ובהכרח גם את הקהל. אלו שני סרטים מרתקים על דמות נשית חזקה, אבל שניהם עדיין כפופים לחזון של במאי גבר, ושניהם נדמים לפרקים כמו אונס על ידי מצלמה.
אם עדיין יש בכם כוחות אתם יכולים גם להוסיף לצפייה את "דוגוויל", "לשבור את הגלים" ו"רוקדת בחשיכה" של לארס פון טרייר. אבל הייתי ממליץ לכם ולשפיותכם שלא.

df10

 

הסרט המרכזי: "זרים על שפת האגם" (L'Iconnu de Lac / Stranger by the Lake)
בלי שהתכוונתי לזה, יצא שהסרט הזה הוא – אולי יחד עם "אפסטרים קולור" – הוא הסרט שכתבתי עליו הכי הרבה השנה. ובהחלט יש הרבה על מה לדון בו. אתם מוזמנים לקרוא את הסקירה המלאה שלי עליו. או בקיצור: בחור צעיר פוקד בכל יום אתר נופש לגייז, שם הוא מתאהב בבחור מסוכן ומפתח קשר אתו ועם גבר מבוגר ובודד. סרטו של אלן גירודי זכה בשני פרסים בפסטיבל קאן האחרון ואני מצאתי אותו מאוד לא קל צפייה, פגום, אך גם מרגש מאוד ועמוס מחשבה.

 

הדאבל פיצ'ר #1: "טום בחווה" (Tom a la Ferme)
הסרטים האלו כל כך מזכירים זה את עד שממש קשה להאמין ששניהם יצאו באותה השנה.
"טום בחווה" דובר צרפתית אך הוא תוצרת קנדה, והוא מתנהל כמו גרסת ה-PG של "זרים על שפת האגם". מדובר מותחן פסיכולוגי בוגר פסטיבל ונציה המבוסס על מחזה, ובמרכזו טום, גבר צעיר שנוסע לחווה מבודדת כדי להשתתף בלוויית בן זוגו, שאמו המבוגרת לא הכירה את אורך חייו. שם, טום מתוודע לאחיו הגדול של חברו המת, בחור די גבולי עם היסטוריה של אלימות ואלמנט לא קטן של סאדיזם.
"טום בחווה" הוא סרטו של זאבייה דולן, שעל אף שזהו סרטו הרביעי כבר, הוא עדיין נחשב כילד הפלא של  הקולנוע הקנדי, ואולי של הקולנוע העולמי בכלל. הבלוג שומר חיבה גדולה, ואולי אפילו מוגזמת, לדולן שסרטו הראשון, "הרגתי את אמא שלי" (J'ai Tue Ma Mere), ייצג את קנדה ללא הצלחה באוסקר 2009 והוקרן בפסטיבל קאן. דולן, שווה להזכיר, היה אז בן 19. סרטו השני היה "פעימות לב" (Les Amours Imaginaires), גם הוא הוקרן בקאן. סרטו השלישי שהוקרן (ניחשתם נכון!) בקאן, "תמיד נשאר לורנס" (Laurence Anyways), כיכב במצעד "עשרת הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו בקולנוע" בשנה שעברה. חשוב לציין שדולן מביים, כותב, עורך, מעצב אמנותית, מפיק ומעצב את התלבושות של רוב סרטיו. "תמיד נשאר לורנס" הוא הסרט היחיד שלו שבו הוא גם לא מככב בתפקיד הראשי.
על אף הפילמוגרפיה הדי מרשימה של הבחור, עליה הרחיב אורון בעבר, נדמה שהבעיה הכי גדולה של סרטיו של דולן היא דולן עצמו. כשחקן הוא לא עילוי בשום צורה, ואי אפשר שלא להימנע מתחושה של איזושהי זחיחות ואהבה עצמית קיצונית שמטביעה את סרטיו.
"טום בחווה" הוא סרטו הרע ביותר עד כה, והוא אפילו סרט שלא עובד בלי קשר לקונטקסט הפילמוגרפי שלו. ועם זאת, הצילום היפה והעיצוב המרשים עלולים להצדיק את הסרט. הצדקה נוספת היא בטח בהקשר של "זרים על שפת האגם", ואני בטוח שיהיו צופים שימצאו את סרטו של דולן טוב יותר מסרטו של גירודי.
אבל לא רק שזוהי מן גרסה קלה לצפייה של הסרט הצרפתי, היא גם הרבה פחות מתוחכמת והרבה פחות מעניינת. דולן בתור טום הוא דמות – שלא כמו פייר דלאדונשמפ של "זרים" – שקשה מאוד להתחבר אליה וקשה מאוד ללכת איתה את המסע המוזר שהיא עוברת.
לשני הסרטים יש סצנת מרדף זהה כמעט לחלוטין זה לזו. ההבדל הוא שב"זרים על שפת האגם" היא חותמת את הסרט, ול"טום בחווה" יש עוד אפילוג לאחר מכן. אפילוג, ראוי לציין, שהוא אולי הסצנה הכי מטרידה ומעניינת בסרט. אני חושב שיש בסרט איזושהי אלגוריה ליחס של קנדה וארצות הברית, אבל לא מספיק התעניינתי בשביל להתעמק בה.

df11

 

דאבל פיצ'ר #2: "לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day)
אחד הדברים שהכי אהבתי ב"זרים על שפת האגם" הוא התהליך הרפטטיבי של הסרט. כל סיקוונס נפתח בדיוק באותו שוט של מכונית מגיעה לחנייה, וממשיכה ברצף שוטים כמעט זהה, אך עם זאת בעל שינויים קטנים. ולכן, מה יותר מתאים מללכת אל הסרט הרפטטיבי האהוב ביותר, הקומדיה הניינטיזית "לקום אתמול בבוקר" של הרולד ריימיס (שכתב יחד עם דני רובין).
בסרט מגלם ביל מוריי הנהדר כתב טלוויזיה שיוצא לסקר את "יום המרמיטה" בעיירה קטנה. פיל, הדמות שמוריי מגלם, הוא איש שאפשר לכנותו בלתי נסבל בלי להרגיש רע עם זה. אבל לפיל מחכה הפתעה – בזמן שהוא בעיירה הוא נידון לחיות כל יום בדיוק אותו דבר, עד שינסה לתקן את חייו ואת פגמיו. כן, זה נשמע קצת קיטש אמריקני, אבל התחכום והאינטילגנציה של הסרט הם מה שהפכו אותו בחלוף השנים לאחת הקומדיות האמריקניות הטובות ביותר. כאלו שתמיד עולות לקראת עונת האוסקרים בכתבות כמו "סרטים מעולים שהאקדמיה לא הצליחה להבין".
אני באופן אישי מאוד אוהב קולנוע שמשתמש ברפטטיביות, ולכן אני גם ממליץ על שני הסרטים האלה לצפייה משותפת. זה באמת הדבר היחידי שקושר בין השניים, אבל הוא מספיק משמעותי כדי לחבר ביניהם.

df12

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.