• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

מדור די.וי.די: על הבמאי הקנדי קזבייה דולן

17 באפריל 2011 מאת אורון שמיר

כבר הרבה זמן שאני מנסה לשכנע את אור לכתוב על הקולנוע של קזבייה דולן (Xavier Dolan). אבל אור, כפי שאולי שמת לב, קצת עסוק בעניינים שאינם קשורים לבלוג לאחרונה. אנחנו כמובן מפרגנים לו ומצפים לשובו המיוחל, בטח אחרי פסח. אז החלטתי לכתוב בעצמי על שני סרטיו של היוצר הקנדי הצעיר, עבור עכבר העיר המודפס של סוף השבוע שעבר. הסקירה הכפולה התפרסמה שם ביום שישי האחרון, ה-15 בחודש אפריל. אבל בגרסה שאני מעלה הנה לבלוג יש עוד הקדמה חשובה ושי ראשון לחג (מחר השני).

את שני סרטיו של הבמאי ניתן להשיג באוזן השלישית, בתרגום לאנגלית בלבד (הם דוברים צרפתית). אבל באתר החדש של סרטי אורלנדו VOD, אפשר לצפות בסרטו הראשון של דולן, "הרגתי את אמא שלי", עם כתוביות עבריות. האתר, אשר הושק בתחילת השנה, מהווה פלטפורמה לצפייה ישירה בסרטי איכות מכל העולם. זמן ההשכרה הוא 72 שעות והמחירים נעים בין 19 ל-14 ש"ח. ההזמנה והרכישה נוחים וקלים למדי, אפשר בכרטיס אשראי או באמצעות Paypal והסטרים זורם אל המחשב שלכם. האתר אף מציע מבצע של 1+1 על כל הקומדיות והדרמות, למשך חג הפסח בלבד. אני כמובן ממליץ על "הרגתי את אמא שלי", המסווג כדרמה, ובזמן הקרוב נשתדל להעלות כאן באתר עוד המלצות על סרטי אורלנדו VOD. ואולי זה גם המקום לציין שאם אתם מבצעים רכישה באתר אחרי שהגעתם מכאן, גם "סריטה" מרוויח כמה גרושים. אז אם הבלוג חביב עליכם וחיפשתם דרך לתגמל אותנו על העבודה, ואם ממילא תכננתם להזמין איזה סרט בסטרימינג – זאת אפשרות. ואם אתם זקוקים לעוד תמריצים לצפות בסרטיו היפהפיים של הבמאי הקנדי, הגיע הזמן לעבור לסקירה עצמה.

בסוף השבוע שעבר הסתיים פסטיבל הקולנוע “רגעים של קולנוע צרפתי”. אם התמזל מזלכם, אולי צפיתם במסגרת האירוע בסרט "הרגתי את אמא שלי", מאת הכישרון הצעיר קזבייה דולן. אם לא, זה הזמן להכיר את המטאור מקנדה, אחרי שהפך לסנסציה עולמית ולפני שיתמסחר או יסתחרר מן התהילה. בימים אלה הוא עומל על סרט שלישי – “Laurence Anyways”, אבל כבר עכשיו יש הרבה מה להגיד על הבמאי/ תסריטאי/ מפיק/ שחקן ראשי בן ה-22, אשר באמתחתו שני סרטים עלילתיים זוללי פרסים וחורשי פסטיבלים.

בגיל 19 יצר דולן את סרטו הראשון והסמי-אוטוביוגרפי, "הרגתי את אמא שלי" ("J'ai tué ma mère") שהוזכר לעיל. הסרט מתמקד בנער בן 16 בשם הוברט, בגילומו של דולן, המתגורר עם אימו החד-הורית, שנטל (אן דורבל). היחסים ביניהם נעים כל העת בין אהבה עמוקה לשנאה יוקדת, בין צעקות הדדיות לחיבוקים מנחמים. בשורה התחתונה, הם פשוט לא מצליחים לשמור על סטטוס קוו למשך יותר מכמה דקות. האם חושבת שבנה מפונק ואנוכי, הבן רואה את אימו כמכורה לקניות בעלת טעם רע במיוחד, שרק מנסה לאמלל את חייו. כאשר מתגלה לשנטל שילדה הסתיר ממנה את היותו הומוסקסואל, מתחיל הבלאגן האמיתי.

לקרוא לתוצאה "מרשימה" יהיה אנדרסטייטמנט רציני. היא לא פחות ממפוארת, בטח בהתחשב בנסיבות. כלומר, בתקציבו המינורי של הסרט ובגילו הרך של הבמאי, שכאמור משחק בתפקיד הראשי והאמוציונלי ואף הפיק, כתב את התסריט ושלח ידו גם בתלבושות. יחד עם צוותו הנפיק דולן סרט שהוא קודם כל אסופה של שוטים מדוייקים, ארט מושקע ואטמוספירה של סרט איכות. הכל אסתטי, מלוטש, מוקפד ואמנותי בראש ובראשונה. בשל כך, דורש הסרט אורך רוח ויכולת ריכוז בלתי מבוטלים מן הקהל שלו. מה גם שהוא אינו קל לצפייה בגלל עודף בדרמה ודרמתיות ועקב ההדרגתיות בה מתפתח הסיפור, הרזה מטבעו. אלה הן מגרעותיו העיקריות, אם אינכם מורגלים בסרטים איטיים ורבי חשיבות עצמית.

"הרגתי את אמא שלי". בימוי: קזבייה דולן, קנדה 2009, 96 דק'.

שנה לאחר מכן, שבר דולן את מחסום הסרט השני עם "Les amours imaginaires", או כפי שקראו לו בשאר אמריקה הצפונית – "Heartbeats”'. הפעם מדובר במשולש רומנטי, עם דגש חזק אף יותר על עיצוב, לעומת דלילות רבה יותר בגזרת העלילה. מעשה בשני ידידים טובים, מרי (מוניקה שוקרי) ופרנסיס (דולן). שניהם אוהבים גברים ולמרבה הצער מתאהבים באותו הבחור, ניקולא (נילס שניידר). היחסים ביניהם, הרוויים בחילופי עקיצות מילוליות, הופכים לתחרות סמויה על ליבו של הגברבר המתולתל, שטרם הראה סימנים לנטייתו המינית או לנטיית ליבו. שני הידידים מבלים את זמנם בסקס עם אחרים ובפנטזיות על ניקולא, עד אשר אחד מהם עוזר אומץ להתחיל עם מושא התשוקה.

המצלמה השתחררה מעט מהחצובה המגבילה של הסרט הראשון, אבל הפריימים יפהפיים גם הפעם ותשומת הלב לפרטים וגוונים רק גדלה. ניכר כי דולן גילה את תכשירי השיער והשתלט על התלתל השובב שפיאר את מצחו בסרט הראשון, סימבול לכך שהתבגר. הבמאי החליף את הזעם וההורמונליות של נעוריו בהיפסטריות ותחושת דיכאון בסטייל. הסגנון שלו התחדד וניתן להגדרה ביתר קלות – הוא ממלא את המסך בצבעים כמו אלמודובר, משתמש בהילוכים איטיים כמו ווס אנדרסון ומעמיד פריימים כמו מיטב עמיתיו האירופאיים. בנוסף, הוא נעזר במוזיקה רק כשצריך, בדרך כלל בעדינות. הדברים נכונים לגביי שני הסרטים, אך במיוחד למאוחר שבהם.

אם יש לדולן נקודת חולשה בולטת בשלב זה של הקריירה, היא העובדה שהעלילות אצלו אינן מהודקות וממוקדות מטרה כמו הפן החזותי של סרטיו. במילים אחרות, מי שיגיע אליהם כדי שיספרו לו סיפור, עלול לעזוב באמצע. אך מי שיבוא כדי להרגיש ולהתרגש לא ייצא מקופח. קשה להישאר אדיש מול הפגיעות והרגישות שלו. ניכר שהמצלמה פשוט מאוהבת בו ואין סיבה שגם הצופים לא יפלו ברשתו של ההבטחה מקוויבק, קזבייה דולן.

"Heartbeats”. בימוי: קזבייה דולן, קנדה 2010, 95 דק'.

הסרטים נצפו באדיבות האוזן השלישית, כפרה עליהם.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    את "הנאהבים הדמיוניים" (AKA "פעימות לב") ראיתי בשנה שעברה. זה אחד הסרטים הכי רעים לטעמי שראיתי בשנים האחרונות. זה לא סרט. זה תרגיל סגנוני סטודנטיאלי שנופח הרבה מעבר לפרופורציה. כל משחקי המצלמה, הסיקוונסים המוזיקלים השלמים (עם השיר המעצבן הזה "באנג באנג"), זומים פתאומיים, צביעת מסך בירוק/צהוב/אדום – אלו מניירות בעיניי של במאי מפונק שחושב שהוא הכי חכם מכולם. לא מפריע לי שהסיפורים שלו רזים. מפריע לי שהוא חושב שסגנון אקסטרואגנטי ימלא את הריק שהאין-סרט שלו משאיר. לפחות על פי סרטו השני (את הראשון לא ראיתי), קסאוויה דולאן הוא איכסה ופויה. לא לגעת.

  2. דורון הגיב:

    איזה כייף למזמז את המקשים ולהקליד "איכסה ופויה" על עבודתו של קולנוען צעיר בן תשע-עשרה.
    חסר רק "קאקי" כדי שנחשוד שהמגיב דלעיל לא השתחרר לגמרי מהתקופה האנאלית.
    סיימתי לצפות כרגע בסרטו הראשון של דולאן (את השני לא ראיתי) והתרגשתי.
    נכון, התסריט "רזה" והסרט בוסרי משהו, אבל גם את הפסלים של מיכלאנג'לו הצעיר אף אחד לא העריך.
    אין לי מושג אם דולאן, בתחומו, יגיע להישגים של מיכלאנג'לו, אבל לדרוך על היצירות הראשונות שלו, אותן הגה ויצר בהיותו אך בגיל טפש-עשרה, זה מעשה אווילי ובלתי בוגר בעליל.

השאר תגובה