• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

יממה בפסטיבל קולנוע דרום 2015: דיווח מרוכז ורשימת הזוכים והזוכות

13 ביוני 2015 מאת אורון שמיר

פסטיבל קולנוע דרום, כפי שטרחתי לציין בתחילת השבוע, הוא אחד החביבים עליי בארץ מבחינת החוויה שהוא מציע – היכרות עם קולות חדשים, לצד ניתוק גיאוגרפי מרוב מה שמוכר ובתקווה להתמסר לקולנוע אחר ומרחיב אופקי מחשבה. השנה קצת פישלתי, להרגשתי האישית, בכך שלא נכחתי בכל או ברוב ימי הפסטיבל, ולמעשה הגעתי רק ליממה הנועלת שלו. בכל זאת הספקתי לראות לא מעט סרטים ולהיכנס לכמה וכמה שיחות, עליהן ארחיב בהמשך, ובעיקר להנות מהאירוח הדרומי המחבק של מארגני הפסטיבל – ועל כך תודה גדולה להם. בשל השתתפותי החלקית השנה, חשבתי להיעזר בשני קיניסו הדרומי כדי שישלים את התמונה, אך גם הוא נאלץ לפקוד את פסטיבל הבית שלו פחות מכרגיל – ועל כך הוא ירחיב בסוף הפוסט. אבל קודם כל חובת הדיווח על האופן בו הסתיים הפסטיבל מבחינת זוכים וזוכות, ורק אחר-כך רשמים מסרטיהם של קארים איינוז, סרגיי לוזניצה ופיה מארייס.

רשימת הזוכים והזוכות

כפי שציינתי בפוסט המקדים, השנה לא התקיימה תחרות ישראלית עצמאית/אלטרנטיבית. אבל לב ליבו של הפסטיבל, תחרות הסטודנטים, חילקה פרסים כנהוג, וגם מענקים ליצירות מבטיחות ניתנו בטקס הסיום. לצערי לא צפיתי השנה באף סרט סטודנטים תוצרת מכללת ספיר, ולמזלי שני הספיק לראות רק סרט אחד – את הזוכה. כפי שנסיון העבר מלמד אותנו, כמה מהם ודאי ימצאו את דרכם גם להקרנות נוספות בפסטיבלים אחרים.

פרס הסרט הטוב ביותר – ״צומת הרוחות״ של רותם מורט. הסרט מספר על זוג שיורד לחופשה בסיני, נעלם במדבר באמצע הדרך, ומשאיר מאחוריו מכונית מרוסקת, ומצלמה ביתית שתיעדה את הנסיעה. או במילים פשוטות – פאונד פוטג׳ אימה ישראלי? סקירה קצרה בסוף הפוסט.
פרס שני – "תוך כדי תנועה" של ענבר כורם. מרגש לשמוע על סרט אנימציה שזוכה בפרס קולנועי מחוץ לגטו ההנפשה, וכפי שנאמר לי כל עבודות האנימציה השנה פנו לכיוון דרמטי או נשענו על יסודות דרמטיים איתנים. גיבורת הסרט מתמודדת עם אובדן אחיה והאבל של אמה בעזרת הציור.
הפיילוט הטלוויזיוני הטוב ביותר – ״אוי, ענתי״ של ענת אורן (תמונה בראש הפוסט). הפרס הזה נשאר במשפחה, משום שאורן היא שותפתו לעשייה של רון פלדמן, מי שזכה באותו הפרס עבור ״רון״, פיילוט שבסופו של דבר הופק והפך לסדרה המשודרת ב-yes. על פי התגובות ששמעתי, אין סיבה שגורלו של ״אוי, ענתי״, סיטקום שבמרכזו גיבורה שהוריה מתגרשים, יהיה שונה.
פרס סרט האנימציה הטוב ביותר – "בסימן טוב" של טליה סבתו.
פרס הצילום – טל רז על "מתחת לעץ".
פרס העריכה – אוהד דדון על "סאשקה".
פרס ההפקה – יעל ליבוביץ' על "אביו".
פרס הפסקול – מיכל גדעון ואנדרס רפפורט על "מבעד לזכוכית" (גם הוא סרט אנימציה).
צל״ש על עיצוב פסקול – עדי הראל על "מתחת לעץ" ואדם וייס על "שושנה".
פרס המוזיקה – אנדרס רפפורט על "סאשקה"
צל״ש למוזיקה מקורית – יונתן דרום ונתי ברנד על "רדופה", ושרון ספנוב על "בסימן טוב".

מענק הפקה לסרט התיעודי הטוב ביותר – "דרג'ו" של סנטיהו אדמסה ממכללת ספיר, על לוחם מצטיין בסיירת בגבעתי, שוויתר על חלומו לצאת לקצונה עקב טרגדיה משפחתית כפולה והשתחרר מהצבא בכדי למלא את מקומם של הוריו עבור לארבעת אחיו הקטנים.
פרס שני להפקת סרט תיעודי – ״החיפוש״ של רועי גולדמן מביה״ס מנשר.
מענק פיתוח – ״שומרת נגיעה״ של ליאת דאוד מסמינר הקיבוצים.
ציון לשבח – ״צעד צעד״ של מיטל מימון מבית הספר מעלה.
פרס עידוד היצירה ליוצרים צעירים – ״השחיין״ של אדם קלדרון (במאי ״פרחים של מרציפן״), ״על כסא הבמאית יושבת אשה״ של סמדר זמיר, ו״ספינת מדבר״ של דרור שוחט.

״תוך כדי תנועה״

״תוך כדי תנועה״

ברכות לזוכים, מקווה שלא שכחתי כלום, תקנו אותי אם כן. וכעת למה שאני זכיתי לראות ולחוות.

הקולנוע של קארים איינוז

התגלית השנתית שלי בשדרות הייתה הבמאי הברזילאי ממוצא אלג׳יראי – קארים איינוז. הוא נראה ונשמע קצת כמו ארי פולמן של דרום-אמריקה אבל הקולנוע שלו הזכיר לי בצבעוניות ובתעוזה שלו קצת את ריינר ורנר פאסבינדר (או שאני מושפע משיחות שניהלתי בדרך לפסטיבל עם יערה עוזרי וניר פרבר), לצד השתייכות מובהקת לזרם תת-קרקעי בקולנוע הברזילאי של השנים האחרונות, אליו קשור גם קלבר מנדוזה פילו (ותודה לפבלו על הקישור האסוציאטיבי הזה). בכיתת האמן שנערכה עימו, אותו ניהל הבמאי שלומי אלקבץ, התייחס איינוז לצבעים בסרטיו, מה שהעלה בתודעתי את פאסבינדר: ״אני תמיד משתדל לשים אדום בפריים, יש לי על זה שיחות קבועות עם המעצב האמנותי. צבע הוא חיים עבורי, אני מאוד אוהב את המלאכותיות של שיטת טכניקולור למשל, יש בה משהו שמזכיר לי את המלודרמות שראיתי בילדותי בטלוויזיה. כשם שלעולם לא אביים סרט בלי סצנת ריקוד, כך אני עם צבעוניות בכלל ואדום בפרט. גם כצופה, סרטים בשחור לבן לא מזינים אותי, בעוד סרטים באמת צבעוניים ומלאי חיוּת הם טובים כמו… כמו… כמו מנה של חומוס באבו-חסאן ביפו!״

התשוקה לחיים ולגווניה של האהבה, גם הקודרים שבהם, בהחלט ניכרת בשני הסרטים של איינוז שיצא לי לדגום, אבל חשוב לי לציין ולהדגיש שהכל אצלו עטוף בקולנוע שעבורי הוא יותר ארטהאוס אירופאי בהגדרה שלו מאשר טלנובלה כפי שניתן להתרשם בטעות. אבל בניסיון להגדיר באמת את הקולנוע של הבמאי הזה הצלחתי ללכת לאיבוד, כי למרות נושאים חוזרים, כמו קונפליקט מרכזי המבוסס על המתח בין מסע כבריחה מן העבר לחיפוש בית עתידי ואופק אחר, הרגשתי כי הוא מנסה להימנע כמעט בכוח מתיוג כאוטר. ״אני ניגש עם אסטרטגיה חדשה לכל סרט״ הוא טען, והתוצאה ניכרת ביצירות. את הבחירה הזו הוא תירץ בכך שאינו מרגיש בבית בשום מקום: ״נולדתי בברזיל בלי להכיר את אבי, שהותיר אותי רק עם השם המאוד לא ברזילאי ׳קארים׳. כשעברתי לאירופה בבגרותי פתאום השם הזה קיטלג אותי אצל אנשים בתור אלג׳יראי, והתקשתי למצוא לי מקום. אני הכי אוהב שדות תעופה משום שהם גורמים לי להרגיש אבוד באופן מגונן. אם אני מרגיש יותר מדי בבית במקום מסויים – אני מיד עוזב״.

בהקשר של מסעות והיציאה אל כל סרט כאל הרפתקה, התייחס איינוז גם למקום והמצב בו הקולנוע נמצא כיום: ״להרגשתי, בתור יוצר, כיום פחות ׳כיף׳ לצאת למסע קולנועי כי הכל מוגבל יותר, סגור יותר, מטעמים כלכליים ומקצועיים. אנחנו מצויים ברגע מוזר בהיסטוריה של הקולנוע – קולנוענים קונים את החופש שלהם באמצעות סרטים דוברי אנגלית עם קאסט איי-ליסט, אבל הסרטים מופרעים ומופרכים. ניקח דוגמה מהליין-אפ של קאן השנה – הרי לא היו נותנים לבמאי יווני לעשות סרט כמו ״הלובסטר״ בלי כוכבים דוברי אנגלית. ואני? תמיד מחפש, תמיד רדוף בידי הפרוייקט הבא״. באופן שהוא גם מדהים וגם מתבקש, דבריו של איינוז מהדהדים ביצירותיו.

חוף העתיד
Praia do Futuro
-2014-

praia-do-futuro

המון פעמים אני מדבר על הפריים הפותח יצירה כקריטי עבורי לתחושות שיהיו לי לגביה בהמשך, ואיינוז התגלה בסרטו האחרון שנעשה, והראשון שראיתי, כבמאי שמייצר דימויים רבי משמעות מיד בפתיחה. התמונה הראשונה חושפת תחנות רוח מודרניות, מהסוג שמייצר חשמל באיזורים מוכי רוחות, הנטועות בחול לבנבן ופועלות על רקע שמיים תכולים ובהירים. את הפסטורליה מפרה מוזיקת רוק קצבית, ושני אופנוענים נוסעים לעברנו, מציירים שבילים בחול, מכתיבים את נתיבם שלהם באיזור הבתולי. לאחר סשן רכיבה הם מבקשים גם לפגוש את הים, בשוט שמתחיל כמו החופש האולטימטיבי כששני הגברים שועטים אל קו החוף, אבל משהו בצילום גם משדר סכנה – הים נראה גדול ומאיים. ואכן, בסצנה הבאה הוא גובה קורבן כשאחד הגברים טובע. הדבר מוביל להיכרות בנסיבות טרגיות בין חברו של הטובע (קלמנס שיק) לבין מציל מקומי (וגנר מאורה), שזהו השוחה הראשון שאיבד בחייו המקצועיים. למציל יש עבודה ובית בחוף הברזילאי המכונה ״חוף העתיד״, וגם אח קטן (ז׳סוייטה ברבוסה) הרואה בו כגיבור ימי,  אבל נדמה שהעתיד שלו דווקא בברלין, יחד עם הגבר שהכיר זה עתה.

בלי לספיילר, אוסיף גם שהסרט מסתיים בדימוי הפוך ומשלים לזה שהחל עימו – שתי דמויות של אופנוענים מתרחקות מאיתנו, אל תוך ערפל אפרורי אבל על כביש סלול ומוכתב מראש. בין שתי התמונות המתכתבות האלה שוזר הבמאי אימג׳ים קולנועיים עזי מבע נוספים, כמו הרגע שבו המצילים שבחוף העתיד עטים אל הים לאחר התעמלות בוקר אבל גיבורנו נותר קפוא מול הים שהשתנה מבחינתו מאז הטובע שלא הצליח להציל. הסרט גם מפריד סגנונית בין ברזיל שטופת השמש של החלק הראשון לברלין האפורה של החצי השני, אבל תוך משחק עם הציפיות – דווקא באור הבוהק יש מימד של עצב, בעוד הקדרות האירופאית מייצרת איזו תחושה של תקווה קלושה. את מערכות היחסים בסרט, ההומוסקסואליות וההטרוסקסואליות כאחד, בונה הבמאי באמצעות פעולות ולא בדיאלוגים. הגברים המרכזיים מתקשרים במגע, בתנועה, בריקוד ובמין – אבל עם מילים קשה להם. עבורי, בחירה זו הובילה לניכור מסויים מהסרט, שכן התקשתי להתחבר אליו רגשית, אבל קשה היה לי שלא להתפעל ממנו. כך שאני לגמרי מבין מדוע אור הכתיר אותו כאחד הכי טובים שהוא ראה בשנה שעברה שלא בבתי הקולנוע.

אני נוסע כי אני חייב, אני חוזר כי אני אוהב אותך
Viajo Porque Preciso, Volto Porque te Amo
-2014-

012000109.tif

מצד אחד, כמה מהנושאים והתימות של הסרט הנוסף של איינוז שראיתי בפסטיבל, מזכירים מאוד את אלה של ״חוף העתיד״. מצד אחר, קשה לי לדמיין סרט יותר שונה ממנו, הן בשפה הקולנועית והן בכיוונים אליהם הוא לוקח את אותם נושאים של מסע כקונפליקט בין הרצון לברוח מהעבר לכמיהה להביט קדימה אל העתיד ולראות שם בית חדש. ״אני נוסע / אני חוזר״ הוא יצירה נסיונית במלוא מובן המילה, שהמימד הרגשי שלה הציף ומילא אותי באופן חונק יותר מאשר חברתה העלילתית ״חוף העתיד״. למעשה, האימפקט היה חזק עד כדי כך שהדימוי הסוגר של הסרט, גברים הקופצים מצוק באקרובטיות אל מי הים, הזכיר לי בכי חרישי – כאילו הטבע בוכה דמעות אדם, הזולגות במורד לחי סלעית ונעלמות בקצף הגלים.

הסרט כולו הוא למעשה רצף של דימויים, עם מעט מאוד דיבורים ישירים אל המצלמה או דיאלוגים בכלל. הנדבך הוויזואלי מורכב מתמונות וידאו וסטילס, מחומרי גלם שונים, החל בפילם שנראה כאילו נשכח שבועות ברכב שספג שמש ישירה, ועד מצלמות וידאו שהיו רווחות בסוף שנות ה-90. זוהי התקופה בה לכדו איינוז ושותפו לעשייה, מרסלו גומש, את המצולם בסרט, שבכלל לא היה אמור להיות סרט קולנוע בתחילה. כלומר, בסוף העשור האחרון של המאה ה-20, הם ביקשו לצלם מזכרת מהנוף שהקיף את ילדותם, גם האנושי וגם הטבע, ופשוט יצאו למסע בלתי מוגדר בן כמה שבועות. השניים הקליטו מכל הבא ליד, תוך שימוש בכל חומר גלם אפשרי שהיה ברשותם. מאוחר יותר, בתחילת שנות האלפיים ערך איינוז סרט דוקומנטרי קצר ממה שצולם, ורק בשנת 2009 ישב עם חברו לעשייה ויחד הם רקחו נראטיב עלילתי לחלוטין המשולב כקריינות. זהו הפן האודיאלי של ״אני נוסע / אני חוזר״, אשר בשילוב עם המראות מייצר את תחושת האקספרימנט הקולנועי שדיברתי עליה.

הקריין הוא גיאולוג הנמצא במשימת עבודה – עליו לתור חבל ארץ ולמצוא נקודות בהן ניתן יהיה לחפור תעלה שתטה שפך של נהר, בין אם האיזור מאוכלס ובין אם לא. בראשית הוא מקטר על מר גורלו, מסע בן חודש בערבות שוממות ומונוטוניות ומפגשים אקראיים עם אנשים פשוטים, אבל גם מנסה להתרכז בעבודה. מה שבאמת אוכל אותו הם געגועים לאהובתו שהותיר מאחור, ובשלב ראשוני זה בצפייה בסרט דומה להאזנה למכתב אהבה על רקע צילומי וידאו ביתיים, או כאלה שנועדו לצרכים מחקריים, לא קולנועיים. אולם, ברגע קריטי תופס הסרט תפנית סיפורית וחושף את מלוא עוצמת וסוג הגעגועים שחש הגיאולוג לאהובתו הבוטנאית. כיוון שהוא איש מדע מובהק, קשה לו להיות מעוכל ושבוי בידי הרגש, אבל הוא מבין שיש דברים שלא התמודד עימם. הוא מנסה כל מיני דרכים לעשות זאת, חלקן מטונפות למדי, אבל בסופו של דבר מתמכר לתחושת המסע.

כיוון שאנחנו לא רואים את הגיבור בשום שלב, רק שומעים אותו ומביטים דרך עיניו, נוצרת תחושת קירבה אינטימית ממש. כמו לפלוש למוח של מישהו אחר למשך שעה ורבע ולהביט בעולם דרך עיניו ומבעד לפילטר של מחשבותיו המתרוצצות. בשל כך, ובשל הדגש שמעניק הדובר לתחושת הלאות שבמסעו, הסרט דרש (וקיבל) את כל מלאי הסבלנות שלי. בתמורה הוא העניק לי תזכורת לכוח המרפא והמחריב של האהבה, וגם לא מעט תובנות כנות שהגיעו ממקומות לא צפויים, כמו למשל ראיון בלתי אמצעי עם זונת רחוב אופטימית.

קצרים של סרגיי לוזניצה

blockade

הבמאי האוקראיני הוא המוכר מבין אורחי הפסטיבל השנה, גם לקהל בישראל, בזכות סרטו העלילתי ״בתוך הערפל״, או הדוקומנטרי שאיתגר את קהל פסטיבל ירושלים הקודם, ״מאידאן״. שניהם גם הוקרנו בפסטיבל, אבל אותו עניינו הסרטים הדוקומנטריים הקצרים של היוצר, שהתגלה כאינטלקטואל מחושב אך רחוק מהתנשאות בשיחה עימו. לוזניצה החל את הקריירה שלו באמצע שנות ה-90 עם סרטים אלה, שבעזרתם פיתח ושיכלל את סגנונו לפני שהתנסה גם בפיצ׳רים עלילתיים בראשית העשור הנוכחי. במקבץ שבו נכחתי הוקרנו שניים – ״מכתב״ (Letter) בן 20 הדקות ו״מצור״ (Blockade) שאורכו כ-50 דקות. שניהם נוצרו בשנות האלפיים אבל נראים חסרי זמן או כשייכים לתקופה היסטורית אחרת, כל אחד מסיבותיו הוא.

את ״מכתב״ זכור לי במעורפל שראיתי כבר בפסטיבל ירושלים כלשהו, אבל ללא הסבר מקדים או קריאת תקציר הוא נותר סתום, וכעת פוענח עבורי. הסרט מתאר בית משוגעים הממוקם ביער בצפון-מערב רוסיה, במקום שהזמן כאילו לא נגע בו מאות שנים. כדי להעצים את האפקט, הסרט כולו מצולם כאילו דרך בקבוק זכוכית עכור, ובחשיפה המייצרת זוהר הבוקע מכל פריט לבן המצוי בפריים. רצועת הסאונד מורכבת יותר מרחשים ורעשים מאשר מדיאלוגים קוהרנטיים, ולסרט אין ממש עלילה, אבל יש לו מבנה מאוד ברור – תמונת פתיחה של היער, התמונה הבאה המצלמת אנשים מבצעים פעולה מרחוק, וזו שאחריה מתקרבת וכך הלאה עד למדיום-שוט, ומשם להתרחקות עד כדי חזרה לשוט הפותח. הקולנוע התיעודי של לוזניצה הוא קולנוע של התבוננות, לא של התערבות בנעשה, ואת הנראטיב או המעורבות של הקהל הוא משיג בשתי דרכים. ראשית, מעצם היותה של המצלמה מעט מרוחקת מן האובייקטים שלה, נוצרת דריכות ואפילו הישענות קדימה בכסא כדי להתבונן מקרוב יותר ולנסות לפענח את המצולם. שנית, באמצעות תחבולות קולנועיות מסוגים שונים, בעיקר עריכה (המשתהה כדי לייצר אי נוחות עוד לפני ההבנה כי אנו שוהים בחברת אנשים שאינם לגמרי בסדר) אבל גם מיזנסצנה (בשלב מסויים מתחילה מוזיקת אקורדיון שנדמית א-דיאגטית, אך כאשר אחת הדמויות זזה ממקומה בפריים היא חושפת מאחוריה נגן אקורדיון בפעולה). הסרט הוא דוגמה מצויינת מדוע חלק מהקהל ימצא את הקולנוע של לוזניצה משמים, ואחרים כמרתק.

״מצור״ שונה מחברו בהרבה דברים, למשל בתנועות מצלמה וריבוי חיתוכים, אבל נדמה שאלה שינויים שנכפו על הבמאי: הסרט מורכב מחומרי ארכיון צבאיים המתארים את המצור הנאצי על לנינגרד שנמשך מ-1941 ועד 1944. לוזניצה לקח את האירוע ההיסטורי הטרגי, בו מתו מאות אלפי בני אדם בכפור וברעב, וערך אותו מחדש לסרט בן פחות משעה המספר את הסיפור באופן שהוא גם נאמן למקור וגם מפרש בדרכו שלו את המתרחש, או לפחות הופך את הסיפור לקולנועי ותהליכי יותר. את רגעי הזוועה האמיתיים הוא שומר רק לסוף, למרות שהגיעו מיד בהתחלה במציאות, ובונה התפוררות איטית של העיר ושל האנושיות של תושביה כאחד. לוזניצה גם מכניס הקשרים היסטוריים שלא בהכרח היו בחומרי הגלם המקוריים, כמו למשל המשפט הנודע של היינריך היינה ״במקום בו שורפים ספרים יישרפו גם בני-אדם״ שהופך כאן לרצף של דימויים, למרות שנאמר בכלל בהקשר אחר במקור. תהליך הגלישה במדרון, שמוביל לאיבוד המאפיינים של חברה אנושית, גרם לא רק לתמונות של אנשים בעת אגירת מי שלוליות ושאר מראות של סבל ודלות מחפירה, אלא גם לסממן המובהק ביותר של תהליך מעין זה – אובדן הכבוד והיראה מפני המוות והמתים.

את התהליך מייצרים החיבורים בין התמונות המהממות בעוצמתן, מה שעורר אצלי מחשבות רבות. לדוגמה – כמה דומים באלימות שלהם זיקוקי הניצחון להפגזות המלחמה, אבל כמה שונות תגובות הנצורים בסרט למשמע כל אחד מקולות הנפץ. וכמה אכזרית היא הדרך בה בחרו הנצורים המותשים לסיים את הנזק בן מאות הימים שהטילו עליהם אויביהם המתאכזרים, שמצאו את מותם בתלייה. יכול להיות שאלה מחשבות פרטיות שלי, שכן לוזניצה שוב הקפיד שלא להפעיל מניפולציות כבדות מדי או להציג אמירות נחרצות. מצד אחר, גם הפעם הבחירה שלו בפסקול אמורפי, גם ברגעים בהם הזוועה ניכרת לעין, היא שהעניקה לסרט את אופיו. בשיחה שלאחר ההקרנה הסביר הבמאי שוויתר על דיאלוג וזעקות אימה דווקא משום שזה נדמה לו מלאכותי מדי, למרות שכך הדברים צולמו והוקלטו. כנראה שבקולנוע, כדי להציג נאמנה את המציאות לפעמים יש צורך לערוך בה שינויים.

סוף-פוסט אורח של שני קיניסו

לא מצוחצחים
The Unpolished

-2007-

unpolished

לצערי הרב, השנה לא היה לי יותר מדי מזל עם פסטיבל קולנוע דרום- אותו אני רואה כחשוב בפסטיבלי הקולנוע בארץ- "לא מצוחצחים" של פייה מארייס הוא הסרט היחיד בו הצלחתי לצפות, מכיוון שבתום הקרנתו ווירוס תקף אותי והשבית אותי לרוב ימי הפסטיבל- ואני מדבר איתכם על פסטיבל שבדרך כלל אני נוכח בו כמעט בכל ימיו מהבוקר עד הלילה- מה גם שהוא פסטיבל הקולנוע היחיד שבאמת מתרחש באזור מגוריי. אכן כואב, אך לפחות יצא לי לצפות שכמו עם רבים מסרטי הפסטיבל בעבר גם חווית הצפייה שלו הייתה לי ייחודית ומרתקת, גם אם מדובר בסרט שלא מצליח לממש את כל מטרותיו.

"לא מצוחצחים" הוא סרטה הראשון של מאריס באורך מלא, ולדבריה עשוי מזיכרונות ילדותה. הסרט מציג את סיפורה של סטיבי בת ה-14- בת להורים בעלי אורח חיים היפי ומאוד ליברטריאני, דבר הגורם לסטיבי להרגיש כלואה ומסוגרת בתא המשפחתי המאוד פתוח למראית עין שגם מוקף בשלל חבריהם המתהוללים של הוריה (את האב מגלם בירול אונל ששיחק בכמה מסרטיו של פאטי אקין, וביניהם- "יולי", "עם הראש בקיר" ו"סול קיטצ'ן"). סטיבי והוריה הלא אחראיים והרשלניים נאלצים לנדוד ממקום למקום בכל פעם שהם נקלעים לצרות עם העסק שלהם – סחר בסמים. נדודים אלה הם ההיפוך הגמור מאישיותה ונפשה החמקמקה של סטיבי, חמקמקות שנובעת מהרצון הנואש שלה להגיע לנחלות של יציבות, שייכות וחיבור.

"לא מצוחצחים" הוא סרט שהרבה ממנו הוא כמיהתה של סטיבי לדינמיות "יציבה" ונורמלית. או במילים אחרות, רצונה העז לחוות את התבגרותה ולגלות את נשיותה – שני מושגים דינמיים ומופשטים מאוד – בסביבה חיצונית ובתא משפחתי רגיל ויציב. היא מעוניינת לחוות את הדינמיות הזו באופן הנכון וה"בריא" ובדרך כמובן גם לנסח את זהותה, מיניותה ואת המגדר שלה. בכלל, ואני כותב זאת בזהירות מכיוון שאיני בקיא עד כדי כך בשיח המגדרי, זהו סרט שבוחן את מושג הנשיות במצבים שונים ומשתנים. בעיקר בסצינות הכימיה לא רק בין סטיבי והוריה אלא גם בינה לבין סביבתה החברתית המשתנה תדיר. בכל פעם היא מתיידדת עם חבורת נערים כזאת או אחרת, וכאמור, נאלצת בסופו של דבר לעבור ליעד הבא. כל הנושאים הללו באים גם לידי ביטוי מפתיע וייחודי בפסקול האקספרימנטלי והמהפנט שהלחין יוכן ארביט, חבר הלהקה הגרמנית ״Einstürzende Neubauten״ משנות ה-80, שהתמחתה במוזיקת ניסיונית וייחודית.

אף על פי כן אני חייב להודות שלא עברתי חוויה שלמה עם הסרט. לעיתים הוא לא היה מגובש מספיק מבחינה תסריטאית ורעיונית, וברמה כללית הבוסריות מאוד ניכרת בו. מראיס עצמה, שהיא אחד מהאנשים היותר צנועים ומקסימים שיצא לי לשמוע לאחרונה, סיפרה בתום ההקרנה, במסגרת פאנל השאלות והתשובות, שזהו סרט שנועד להיות סרט הגמר שלה באקדמיה לקולנוע בברלין (פה גם המקום לציין שהיא ילידת דרום אפריקה ולפני כן למדה פיסול וצילום באקדמיות שונות לאמנות ברחבי אירופה). כך או כך, היחס שלי כלפי הסרט היה מאוד הפכפך, אך לתחושתי זה דבר נוסף שמראיס ניסתה ליצור. בעיניי זהו ניסיון המעורר הערכה רבה, גם אם לעיתים ניכר שהיא אינה בטוחה איך ליצור זאת, אך לזכותה ייאמר שהיא עושה ניסיונות אלו בדרכים מרתקות ולא פשוטות.

צומת הרוחות

junction1

הסרט הזוכה במקום הראשון בתחרות סרטי הבוגרים של הפסטיבל נקרא על שם הצומת המסיימת את כביש 171 ומצטלבת עם כביש 40 צפונית למצפה רמון. "צומת הרוחות", סרט הפאונד-פוטג' של רותם מורט (גילוי נאות – אותו אני מכיר אישית), עוסק בזוג צעיר בגילומם של זוהר מזור ובתאל משיאן, הנהדרת והזכורה לטובה מ"בן זקן" ומ"ברחל בתך הקטנה" של אפרת כורם. הזוג מחליט לרדת מתל אביב לחופשה בסיני, עד שרכב שחור גדול ומאיים מתחיל להטריד אותם ומכאן העניינים מתחילים לקבל תפנית אפלה.

דווקא על בסיס הנוסחה העלילתית המוכרת לעייפה והטחונה עד דק, שהייתה יכולה לדרדר את הסרט למחוזות השעמום המוכר מדי מסרטי אימה אחרים, מצליח מורט לרקוח מעשייה שנונה וממזרית שבחלקה הראשון היא קומדיית יחסים עם נגיעות דרמטיות לכל דבר ועניין. הדבר הבולט ביותר בסרט הוא התשוקה העצומה של מורט לז'אנר האימה בכלל, וכמובן ל"דואל" המשובח של ספילברג בפרט, אותו הסרט מהדהד, כולל הבחירה הצפויה לא להראות את פרצופו של הנהג המאיים. אני מעריך שלכולם יהיה צפוי האופן בו הסרט ייגמר, ונראה שפיתוח העלילה בדרך יותר ייחודית לא הייתה מטרתו של מורט מלכתחילה. אבל עד לסיומו, מורט מצליח לנווט את הסרט באינטליגנטיות, וניכרת יכולתו, שעדיין דורשת פיתוח, לבנות מתח. לא צפיתי כלל בשאר הסרטים האחרים בתחרות, ולכן איני יכול לומר אם אני מעדיף סרט אחר על פני הנוכחי. עד אז, אני בהחלט ממליץ לצפות בו לכשיתאפשר.

תגובות

  1. הו, סוף כל סוף מתחילים לעשות סרטי פאונד פוטג' בישראל. תהיתי מתי זה יקרה, היות וראיתי מאות מהם, כמעט מכל מדינה וחור אפשרי בעולם. בהחלט אצפה בתהרגשות רבה לצפות בסרט של מורט.

השאר תגובה