• לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • סרטים חדשים: ״אל תשכחי אותי״
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הגאה 2019
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • פסטיבל דוקאביב 2019: דיווח שלישי כולל זוכים
  • אימת החודש - מאי 2019

"פרחים של מרציפן", סקירה

11 ביוני 2015 מאת אור סיגולי

אחד הדברים הכי נדירים-עד-לא-קיימים בקולנוע הישראלי, הוא יוצרים שנדדו אל הקולנוע מאמנויות אחרות. הפקת סרטים בארץ, שלא לדבר על הפצה, היא דבר כל כך מורכב, שמצריך כמויות עצומות של השקעה והתחייבות, ואולי זו הסיבה למה אמנים מתחומים חזותיים שונים לא מנסים ליצור גם באמנות השביעית.
מעבר לים ישנן אינספור דוגמאות לכך, כמו ג'וליאן שנאבל, סטיב מקווין, סטוארט מורדוך, בן דרו, ואפילו מדונה. בארץ קשה מאוד למצוא אמן שלא בא מתחום הספרות או התיאטרון שיוצר סרטים, ובעיני זה חבל מאוד, כי השילוב הזה בין דרכי הבעה אמנותיים שונים הביא לכמה יצירות מעניינות במיוחד, כאלו שמאתגרות ובוחנות גבולות.

אל החלל הזה נכנס בראש מורם אדם קלדרון, בן 33, כריאוגרף, מעצב, מוזיקאי, ומה לא. הוא החליט לצאת להרפתקה פילמאית ולהעביר את עולמו היצירתי למסך הקולנוע. כך נולד סרטו "פרחים של מרציפן", בהפקתם של אודי ירושלמי ואורי הוד, שמתחיל עכשיו את דרכו בבתי הקולנוע, דרך רשת בתי קולנוע "לב". לכל אלו מגיעה מילה טובה על התמיכה בסרט כל כך שונה כמו זה, והאמונה בו.
אבל זה לא שקלדרון מגיע משום מקום לקולנוע. עוד לפני "פרחים של מרציפן" הוא כבר הספיק להיות מועמד פעמיים לאופיר, כמעצב האמנותי ומעצב התלבושות של "שש פעמים". המועמדות שלו בשנה שעברה על עיצוב התלבושות ל"פרחים של מרציפן" – שהייתה אחת המועמדויות המוצדקות והנפלאות ביותר בטקס, כזו שאנחנו בסריטה דחפנו עוד לפני – הפכה לאותו לכזה שהצליח לנכס לעצמו שלוש מועמדויות תוך שנתיים.
אבל קלדרון לא הסתפק רק בכתיבה, בימוי ועיצוב התלבושות של סרטו הראשון. הוא גם הלחין וכיראגרף. דברים כאלו אנחנו לא רואים בכל יום. גם לא בכל שנה. למעשה, לא ראינו בכלל עד היום.

כפי שאפשר להניח שיקרה מסרט שמגיע מאמן רב תחומי, "פרחים של מרציפן" הוא הכל חוץ משגרתי, וככזה הוא מייצר איזשהו מלכוד, בטח כאשר רוצים לחשוף אותו לקהל הרחב, זה אשר סבלנותו אינה גדולה במיוחד. הוא עוף מוזר לא רק בנוף הקולנוע המקומי, אלא גם בנוף הקולנוע בכלל, ועל אף שלעיתים הכוונות בו מתעלות על התוצאה הסופית, הוא בראש ובראשונה סרט שונה ומלהיב, ומצריך שיכירו בו.
"פרחים של מרציפן" הוא יותר מכל תרגיל בסגנון, באוטריזם. העלילה שלו יכלה לשבת בקלות על סרט ריאליסטי רגיל, אבל לא אצל קלדרון. הסרט כולו מצולם באולפן, כאשר הרקעים כרומטיים ושטוחים, טפטים על קיר. זהו הקו המנחה של כל הסרט, אבל ברור שמדובר ביותר מחשיבה תקציבית, ומתוך המקום הזה קלדרון וצוותו (בראשם הצלם איתי גרוס, המאפרת הילה אלקיים ומעצבת התפאורה הגר ברוטמן) הרימו חזון שאולי לא עובר חלק לאורך כל הדרך, אבל הכישרון והיצירתיות שמתפרצים בו בכל תמונה, בכל סצנה, מעניקים חוויה שברגעיה הטובים – ויש לא מעט – אפשר לכנותה מסעירה.

עלילת הסרט סובבת סביב הדס (נולי עומר), קיבוצניקית בת חמישים המתאלמנת כאשר בעלה נהרג במפתיע. כעבור שנה מאותה בשורת איוב, היא מחליטה לעזוב את הקיבוץ ולחיות תקופה מסוימת בתל אביב, ואולי למצוא סיפוק ואומץ בחיים שטרם היו מנת חלקה. היא עוברת לגור עם טרנסג'נדרית בעלת רקע מפוקפק (טל קלאי) ומוצאת עבודה בבית קפה כושל המנוהל על ידי צעירה עם שאיפות לרקוד (אפרת אביב), ושם לא רק שחייה משתנים, אלא גם היא משנה את חיי כל מי שמסביבה.

marzipan flowers2

מבחינת חווית הצפייה, הפתיחה של הסרט עצמה היא כנראה החלק הקשה ביותר. זוהי האקספוזיציה בה, ברצף של סצנות מהירות ועמוסות מחשבה ותפיסה קולנועית יוצאות דופן, אנחנו נחשפים לסיפור הרקע של הדס, זה שיוציא אותה מחיבוק הדוב של הקיבוץ. התפרשות העלילה היא ריאליסטית לחלוטין, אך המשחק והרקעים בשחור-לבן שוברים זאת, ומצריכים מהקהל לעשות את הטוויסט התפיסתי הזה מהר מאוד. זו לא משימה פשוטה לא לסרט ולא לאלו שצופים בו. אני צפיתי בסרט כבר פעמיים, ולכן אני יכול לעמוד על ההבדלים בין החוויה הראשונית לבין זו שכבר התמודדה עם הרעיון.

עם זאת, הסרט מוצא סנכרון בין העלילה והוויזואליה כעבור כעשר דקות, כאשר לסרט נכנסת במחי פתיחת דלת דמותה של פטל הטרנסג'נדרית. זוהי דמות צבעונית, מוגזמת ואקסצנטרית, שמצליחה להיות התבלין שמחבר את הטעמים השונים של הסרט יחד. משהו מקליק היטב ברגע הזה ומתחיל מסלול שקל יותר להיות חלק ממנו. אם הדס מייצגת את הריאליזם, פטל הוא חתול הצ'יישיר שמוביל את הדמות הראשית ואותנו להיות חלק מהעולם שחוקיו מעט שונים מהמוכר. כמובן שהדבר הזה יכול לקרות רק אם השחקן שמגלם אותה יכול להתמודד עם האתגר שהוטל עליו, וכמה משמח לראות את טל קלאי מחבר את קצותיו הרחוקים של "פרחים של מרציפן" ומפייס בין הבחוץ והבפנים. באיזה כשרון וניצוץ הוא עושה זאת, וכמה קל הוא גורם לזה להיראות.

אם קלאי מייצג צד אחד, ועומר מייצגת את הצד השני, חייבת להיות חוליה באמצע, וזהו תפקידה של אפרת אביב, שגם מייצגת את תל אביב המוזרה, אך גם את קו הסיפור ה"רגיל". יחסית לאלו שהוזכרו תפקידה קטן יותר, אבל היא גונבת את הסצנות, כאשר רגעי התנועה שלה הם שיא משל עצמם, וגרמו לאנשים בהקרנה בה הייתי לפרוץ במחיאות כפיים ספונטניות. אין ספק שהיה קשה להתנגד לזה.

עם זאת, ישנן בכל זאת חריקות בתחום המשחק, וקל מאוד לראות מי פרפורמר מנוסה, ומי רק הגיע לסט לתרום מזמנו ולעזור לקלדרון להרים את חזונו. זה מייצר מעט רגעים מוזרים בהם לא ברור האם המשחק אמור להיות ריאליסטי, מוחצן, או שפשוט ספציפית בסצנה הזו השחקן או השחקנית לא לגמרי יושבים עד הסוף.
בתווך בין אלה נמצאת נולי עומר, המובילה את הסרט. מצד אחד ישנם כמה רגעים בהם מתפספס לה איזה פאנץ', או שהיא לא לגמרי מרגישה חלק מתוך הסרט המוזר הזה. מצד שני הליהוק שלה הוא מבריק מכיוון שהיא מייצרת, ללא מאמץ, חיבה גדולה לדמות שלה, ורצון עז מצדינו לראות אותה מצליחה ויוצאת בראש מורם. יותר מכך, מדי פעם היא יכולה רק בחצי חיוך או בהרמת גבה לפתוח את הפריים לרווחה ולהעניק לסרט עוד רגע של רגישות. יותר מהכל, נורא משמח לראות אותה מקבלת תפקיד ראשי בסרט קולנוע.

דבר שלי מעט צרם באופן אישי, הוא היחס התסריטאי אל סיפורה של פטל. כמיטב המלודרמות, עולמה טומן בחובו אלמנט אפל ומטריד בצורה יוצאת דופן, כזה שמעמיד אותו באותו קו עם סרטי פסטיבל ירושלים הקודם "הרחק מהיעדרו" ו"פרינסס". שלא כמו בסרטים האלו, זה איננו קו העלילה המרכזי, ובעיני הוא טופל באופן אגבי מדי, כזה שמשמש יותר ליצירת אפקט זעזוע ולא יותר. נדמה שהסרט נוגע בו בקלילות שאני לא בטוח שראויה בהתחשב בנושא הרגיש והאכזרי.

"פרחים של מרציפן" איננו רק עלילה שמתקדמת קדימה, אלא מתוכו בוקע מדי פעם רגע תנועה ומייצג וידיאו ארט, וזה אחד מהדברים החזקים בו. העלילה איננה איתנה באופן יוצא דופן, ועם זאת הרגעים האמנותיים אינם מרגישים כפויים, אלא כחלק אינטגרלי. דווקא בחלקים בהם הסרט רוצה להתנהג כמו כל סרט אחר, אז נחשפים מיני מהמורות, בעיקר בקאטים בין המדיום-טו-שוט לקלוז-אפים.

אדם קלדרון הוא תוספת משובחת לנוף הקולנוע המקומי, כאשר סרטו הראשון, על צורתו הייחודית, המוזיקה הכל כך נפלאה ופרץ החיים וההתלהבות שבוקע ממנו, הוא נקודה מרגשת בקולנוע הישראלי החדש. הסרט אמנם איננו מתאים לקהל המחפש סרטים במתכונת קלאסית, ולא מיועד להיות סנסציה קופתית כגון "אפס ביחסי אנוש" או "העולם מצחיק" (כולי תקווה שאני טועה), אך דווקא בגלל זה אני חושב שראוי ומשמח לתת לו הזדמנות, והעובדה שנעשה – ובעיקר שהופץ באופן מסחרי! – נוסכת התרגשות ותקווה באופן כללי, גם לגבי אופיו של הקולנוע שלנו.

"פרחים של מרציפן" (צילום: איתי גרוס

צילום: איתי גרוס

תגובות

  1. (חובה) הגיב:

    נשמע מגניב!
    חבל רק שהוא מוקרן בבית קולנוע אחד בכל הארץ הזאת.
    😐

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.