• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"הרחק מהיעדרו", סקירה וניתוח

22 באוגוסט 2014 מאת פבלו אוטין

בדרך כלל כשאוהבים ומעריכים סרט לא אמורה להיות בעיה לכתוב עליו טקסט שמעלה לדיון את איכויותיו ומפרגן ליוצרים. ברמה האידיאלית, כמבקר קולנוע אני מרגיש שלא אמור לעניין אותי מה אחרים חושבים על סרט מסוים. אני צריך לכתוב את הטקסט שלי מתוך העולם החווייתי שלי, נקודה. אבל כשאני מגיע לסרט כמו "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה אני בבעיה.

הסרט הספיק להיות מוקרן בפסטיבל קאן ושם חלק גדול מהביקורות היו לא טובות. גם אחרי ההקרנה בפסטיבל ירושלים עמיתיי לא פרגנו. ולמרות שפגשתי וקראתי לא מעט אנשים שהעידו על האפקטיביות הרגשית של הסרט ואף על טיבו (גם מקאן), אני מרגיש שאני בעמדת מיעוט. לא רק שעברתי חוויה חזקה בעת הצפייה, אלא גם הערכתי את המלאכה. זאת אומרת, חשבתי שמדובר בקולנוע משובח. יותר מזה, אני לא באמת מצליח להבין את האנשים שבאו אליי ואמרו לי שזה סרט גרוע או שזה סרט גס. אני חושב שיכולת הבימוי של ידעיה מתפתחת, משתפרת, מתחדדת ומגיעה כאן לעוצמות והישגים חדשים. ידעיה חוקרת את השפה הקולנועית בכלל וחוקרת את עצמה כבת-אנוש וכאמנית. היא חוקרת את הדמויות שלה וחוקרת את הקהל שלה. אם יש משהו ש"הרחק מהיעדרו" עושה, זה לנסות לפצח התנהגות אנושית בכל המישורים האלה. כיצד כל אחד מאתנו – אמנית, דמות, אדם, צופה – מגיבים ומתנהגים מול מצבים מעוותים, קשים ודכאניים?

אבל כמו בכל יצירת אמנות גדולה, "הרחק מהיעדרו" עושה את הדבר המוסרי ביותר – הוא נכשל בכוונה בניסיון הפיצוח. כל מי שיטען שהוא מצליח לפצח ולהסביר את ההתנהגות האנושית, צריך להיזהר ממנו. הוא בסופו של דבר יחטא בהשטחה, ברדוקציה ובתפיסת האדם כמכונה או בובה שניתן להבין ולשלוט בה. בסופו של דבר, הניסיון לחקור התנהגות אנושית מטרתו להביא קצת חמלה, הרחבת הלב, וכן, גם לעודד חשיבה – חשיבה שצריכה להיות מורכבת, לעמוד בסתירות ובפרדוקסים האינהרנטיים לשאלה וללמוד לקבל אותם.

אז אחרי שראיתי את הסרט בפעם הראשונה והתחברתי אליו עמוקות וחשבתי הרבה דברים חיוביים עליו, עצרתי לרגע ואמרתי לעצמי שאולי משהו לא בסדר בי. איך זה יכול להיות שהערכתי כך סרט שכל כך הרבה אנשים יוצאים ממנו מתוסכלים, כועסים או מזלזלים? אז הלכתי לראות פעם שנייה. כי אולי משהו שיבש לי את הצפייה הראשונה וגרם לי דווקא להעריך בחירות בימוי שהיו אמורות להיתפס כגסות, תוקפניות או שטחיות. הלכתי בפעם השנייה ושוב נלכדתי בעוצמה המהפנטת של הסרט הזה. לכן, אני לא מרגיש שבטקסט הזה אני יכול סתם לכתוב מה אהבתי ומה לא בסרט. אני מרגיש שאני חייב לנסות לתאר בצורה הטובה ביותר את הדברים שעיצבו את החוויה החיובית כל כך שהייתה לי בזמני הצפייה.

אני לא אומר שזה מה שאתם ואתן צריכים וצריכות לחוות כשתראו אותו, אני רק אומר שזה מה שאני הרגשתי, ושאני מקווה שאם זה מה שעבר עליי בזמן הצפייה, אם אלה היו המחשבות, הרגשות, ההרהורים וההתפעמויות שהרעידו את לבי ואת נפשי, זה אומר שהחוויה הזאת קיימת איפשהו ביקום ברמה הפוטנציאלית עבור כל אחת ואחד. ואם כבר ללכת ולראות סרט, עדיף לעבור חוויה עוצמתית ומטלטלת אני מניח, מאשר שעמום, זלזול או כעס. אז אני כן ממליץ לנסות את מזלכן ומזלכם אל מול "הרחק מהיעדרו". אצלי זה עבד פעמיים.

הסרט השלישי הארוך של קרן ידעיה מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של שז, אותו לא קראתי, ולכן איני יודע מה נוסף ומה נעדר ביחס אליו. אבל נראה שידעיה מאמצת כל פעם מחדש בסרטיה נושאים טעונים, שנויים במחלוקת, קשים לעיכול. היא עוסקת בתופעות חברתיות ואנושיות שלא קל להתמודד איתן, שלא לומר להסתכל עליהן. ויחד עם זאת, בכל סרט היא מנסה לבדוק את הכלים הקולנועיים עימם היא מספרת את הסיפור ומטפלת בנושא. השפה הקולנועית של ידעיה קשוחה, מדויקת, מאתגרת ובו זמנית גם מאוד צנועה. היא לא מנסה להרשים אותנו ביכולות וירטואוזיות, היא לא רוצה להשוויץ בקולנוע מתוחכם, ועם זאת, עדיין יש הרבה מקום לשוטים מרשימים, לרגעים קולנועיים מטלטלים ומרגשים מבחינת הביצוע והרעיון שעומד מאחוריהם. לצערי, לא את כולם אחשוף בטקסט הזה, מתוך כבוד לאלה שעוד לא ראו. עם זאת, לקראת סוף הטקסט יהיו מספר ספוילרים. אך אפשר לקרוא ללא חשש, אזהרה תופיע לפני כן.

291632014_publicity11_full

"הרחק מהיעדרו" מספר על תמי (מעיין תורג'מן), נערה בת 22 שגרה עם אביה משה (צחי גראד) ומצויה עימו ביחסים של גילוי עריות. הסרט מנסה לחקור את דמותה של תמי, לחיות איתה, להיות איתה, לקבל אותה, להרגיש אותה וללוות אותה במסע שהיא עושה בחייה, מסע התבגרות ושחרור כואב בצורה העמוקה ביותר. השפה הקולנועית, בקווים גדולים, מאופיינת על ידי פיתוח של טכניקות ומבע שידעיה חקרה בסרטיה הקודמים. מדובר בקולנוע של מרחבים מצומצמים ומחניקים. קולנוע שהופך את הבית ואת המרחב המשפחתי לשדה מוקשים מייאש ודכאני בעיקר בעבור הצעירים בו. השוטים בסרט סגורים עד סגורים מאוד, התפאורה מתפקדת ככלא נפשי. כמו ב"אור", אבל במידה ובצורה אחרת, אנחנו רואים בית עמוס, מבולגן, בגדים על כורסאות, ערימות של עיתונים ישנים על שולחנות, ובעיקר תחושה של מקום מחניק, חום-אפור, אפל, עם מעט אור שחודר פנימה. בתחילת הסרט תמי מסתכלת דרך פתח בין התריסים החוצה, ספק מחכה שאביה יחזור, ספק מחפשת מעט אוויר ואור בחייה. וזה המעט שנכנס לבית הזה.

השליטה של ידעיה במרחבים ביתיים סגורים ומחניקים זוכה לתוספת עוצמתית ב"הרחק מהיעדרו" בזכות השימוש הייחודי שהיא עושה בטכניקת הזום, אותה התחילה לחקור כבר ב"כלת הים". בסרטה החדש ידעיה עושה שימוש נרחב בזום-אין וזום-אאוט, ולעתים בזום-אין ומיד לאחר מכן זום-אאוט באותו השוט. טכניקת הזום היא טכניקה שנויה במחלוקת. אם הזום מדגיש את הדרמה ברגעים רגשיים, הוא נתפס ככלי זול, של מלודרמות קולנועיות ואופרות סבון טלוויזיוניות. אם הזום מדגיש רגע תזזיתי דרמטי, הוא נתפס ככלי "מגניב", שמתקשר לתחביר הקולנועי שהיה אופנתי בסוף שנות השישים ותחילת השבעים בארה"ב ואשר מדגיש סוג של ריאליזם מלאכותי, כאילו המצלמה מנסה לאתר משהו, דרך סגירה או פתיחה מהירה של הפריים וכך להוסיף תנועה ואנרגיה למתרחש. שתי התופעות האלה לא מתאימות לסוג הסרט ש"הרחק מהיעדרו" מנסה להיות. אך קרן ידעיה עושה שימוש אחר בזומים שלה, במובן מסוים היא אף בודקת מהו האפקט שזום יכול לייצר בכל רגע נתון.

הקו הכללי לפחות בתחילת הסרט הוא שאנחנו נמצאים במילא במקום מצומצם ומחניק, ואז מגיע זום-אין איטי שסוגר עוד ועוד יותר את המרחב. כלומר, חשבנו שהשוט מספיק מחניק וסגור? הנה מגיע זום שסוגר אותו עוד יותר וחונק אותנו עוד. אבל זה לא רק זה. הבחירה בזום באה כאן על חשבון הבחירה בתנועת מצלמה. כלומר, למה לא פשוט להתקרב עם המצלמה במקום? כי האפקט היה שונה. הנה כמה תופעות: תנועת מצלמה יוצרת תחושה של התקרבות לדמויות, לעומתה הזום-אין יוצר תחושה שהתמונה מתקרבת אלינו (כי היא מוגדלת). בנוסף, תנועת מצלמה קדימה שומרת על יחס המרחק בין רקע לחזית, זאת בשונה מהזום, שככל שהתמונה גדלה היחס בין חזית ורקע מצטמצם. כלומר, המרחב הופך לדחוס יותר. האוויר מצטמק, הרקע מיטשטש והעומק הולך ונהיה שטוח יותר. ומכיוון שתנועת המצלמה קדימה הנעשית באמצעות דולי נותנת לנו תחושה של התקרבות פעילה אל הדמויות, היא במובן מסוים גם מעניקה תחושה של כוח לצופה שמתקרב/ת יחד עם המצלמה וסורקת, מסתכל/ת ושולט/ת במרחב. לעומתה, הזום-אין בשימוש כמו שקרן ידעיה עושה בו, עשוי להיחוות בתור תקיפה את הצופה, כאילו הזום מכריח אותנו לחוות קירבה כנגד רצוננו. בזום-אין התמונה מוגדלת ולמעשה היא זו שמתקרבת אלינו, תוקפת אותנו, ואפשר להגיד שהיא נהיית "גדולה" יותר, ולא בהכרח "קרובה" יותר.

הפער הזה הוא פער חשוב לשפה של הסרט. קרן ידעיה מגדילה, עושה זום-אין על תופעה, על דמויות, על התנהגות. היא מבקשת מאתנו, או דורשת מאיתנו להסתכל, היא מציפה אותנו, מחניקה אותנו והזום נהפך כך לכלי כירורגי, כלי "מדעי". זהו לא מבט מציצני, זוהי לא הנאה סדיסטית קולנועית כפי שחקר הקולנוע לימד אותנו לאורך שנים. הזום-אין והצמצום במרחב הופכים את ההצצה למורכבת – מצד אחד מכבדת את המציאות ואת הדמויות, אך מצד שני מונעת מאתנו הנאה ממנה. כלומר, אנחנו צופים במעשה מיני בין אב ובת, אנחנו צופים בסצנת אהבה שהיא גם סצנת התעללות נפשית ופיזית, ואי אפשר להפיק מכך הנאה, סיפוק או התרגשות, ונכון שכך.

291632014_publicity03_full

השימוש הכירורגי בזום חוזר שוב ושוב לאורך הסרט. לרוב זהו זום-אין, אבל לעתים זהו גם זום אאוט. מה שמבריק בשימוש של הזום בצורה כזאת הוא שאין באמת מרחב נשימה כאשר הזום-אאוט מופיע. הזום-אאוט אמור להרחיב את התמונה ולשחרר את הלחץ אך הוא בעצם מקטין אותה, כדי שנוכל לראות את גודל הזוועה, את גודל ההסגר והאין-מוצא. ואז מיד מגיע בחזרה, באותו השוט, הזום-אין, כדי להדגיש חזרה את האלמנטים שדיברנו עליהם לעיל. אז כפי שהזום-אין לא בא לייצר התקרבות אלא לסמן הגדלה, כך הזום-אאוט לא ממש מאפשר התרחקות, אלא מבט רחב. וכפי שהזום-אין לא מייצר אפקט של מצלמה שנעה בצורה אקטיבית קדימה, אלא סוג של פסיביות של צופה שמתמודד עם שינויים גדלים, כך גם הזום-אאוט כפי שידעיה משתמשת בו לא מייצר את החוויה של מצלמה שמתרחקת כמי שלא רוצה לראות את המתרחש או מבקשת אוויר. הזום-אאוט אולי מרחיק אותנו לרגע, אך רק בכדי לחשוף קירות חוסמים, חוסר סדר בבית ואלימות פיזית. הזום-אאוט מונע מאיתנו את רגע ההפשטה (שמאפשר הזום-אין), הוא מדגיש את הריאליזם של ההתרחשות, וכאשר אחריו הזום-אין מגיע, הוא מחזיר אותנו פנימה כדי להמשיך לחקור ולהתמודד עם משמעויותיו הנפשיות – הכאב של תמונה שרק נהיית גדולה יותר ומורכבת יותר.

מבחינת הקומפוזיציות ידעיה וצלמה הצרפתי לורן ברונה (שצילם גם את "אור") מקפידים לצלם רוב הזמן את האב מהגב. הנוכחות שלו חוסמת את הפריים, הפיזיות שלו מפריעה לנו לראות את תמי. המשחק של גראד משלב בין דיבור קר לבין מילים חמות. נוצר פער קשה לגישור. הוא מביע דאגה כלפי בתו, אך עושה זאת בצורה ברוטאלית. הוא אומר לה מילים קשות וזה לכאורה מתוך אהבה. הוא רודן, הוא מרוכז בעצמו, הוא הופך את בתו לשפחה שלו והנוכחות שלו בפריים חזקה לא פחות מההיעדרות שלו ממנו. כי עבור תמי, אביה הוא כל עולמה. היא כמעט ולא יוצאת מהבית. היא מבשלת, מנקה ובעיקר מחכה כל היום שאביה יחזור. היא כמהה לנוכחותו אבל כשהוא שם היא גם מפחדת ממנו. הצמצום של המרחב והנוכחות הפיזית של שניהם יוצרים מערכת יחסים של אדון ושפחה, של סוהר ואסירה כנועה לחלוטין. הן מתוך פחד, הן מתוך חוסר יכולת להתמודד עם מצבה והן מתוך אהבה ונזקקות.

המשחק של צחי גראד ושל מעיין תורג'מן לא חודר אל מתחת לעור, אלא נדבק אליו ולא מרפה. זהו משחק שגורם לנו להזיע, להרגיש שהוא נתלה בנו כמו חומר סמיך שאי אפשר להוריד או לנקות. צחי גראד מצליח לגלם מפלצת שהיא גם אנושית מאוד. הוא אדם פגום במובן העמוק ביותר של המילה, אבל לא מפסיק להיות אדם. וזה מה שמטריד. לקראת סוף הסרט יקבל גראד מספר קלוז-אפים ישירים, אמיתיים וכנים, כאשר ידעיה תשבור לרגע את השפה הקולנועית המחמירה ותאפשר דיאלוג בשוט וריוורס שוט בין האב לבת. הוא יבכה, הוא יתרגש, הוא יפתח את לבו, הוא ידבר את חולשותיו מבלי לשים לב לכך. אחרי שלמדנו לפחד ממנו, להסתתר ממנו ולרצות לברוח ממנו, אנחנו גם נלמד לראות את אנושיותו המזעזעת.

291632014_publicity12_full

תורג'מן, מצידה, מגלמת בשלמות מטרידה אדם שחותך את עצמו כי הכאב הנפשי גדול מדי והוא חייב להיות מלווה בכאב פיזי. תורג'מן ממלאית את המסך בעצב מתמיד. הנוכחות שלה בסרט פועלת כמו סם מדכא. אבל היא לא אוטומטון, היא לא משתייכת לזן הדמויות שמנותקות רגשית מעצמן ומהסביבה. תורג'מן מביאה חום רב לדמות של תמי. היא בת-אדם שמרגישה, וסובלת, וכואבת ובעיקר כמהה לחום – לחום אביה ואדונה. יש מעט רגעים שזה קורה. אבל גם רגעים אלה הם מטרידים. האב משתעשע עם תמי ולרגע היא שמחה. היא לא שמחה, היא מאושרת. פניה מקבלים אור אמיתי. אך רגעי השמחה הם רגעי שמחה בין אב ובת ואווירת גילוי העריות המתמידה לא מאפשרת להם לקבל זכות קיום. האב עושה חיקויים מצחיקים ומשעשע את בתו. אך הרגעים האלה רק מעצימים את תחושת הבזות העוטפת את דמותה של תמי. רגעים יפים באופן פגום ומטריד, אך שהם גם חולפים מהר. מיד הכול חוזר לשגרה השחורה של ריק והמתנה אינסופית להתעללות החדשה שתבוא.

תמי ממלאת את עצמה באוכל וממתקים. היא בולסת בחופזה כמי שמנסה למלא את החסר בלב באמצעות דבר מה קונקרטי. הבדידות של תמי רק תורמת לייאוש שאנו מרגישים כלפיה. שכן, לאן היא תלך? הרי זהו ביתה. המקום שאמור להיות המקום הבטוח, המקום שבו חוזרים אליו כשקשה, אבל שהוא בעצם המקום הקשה. היא לא יכולה "לחזור הביתה" – אביה הוא ביתה, וזהו בית מעוות ופוצע. כל מה שיש לה לקוות הוא להתעללות פחות כואבת.

מבחינת המבנה, מתחלק "הרחק מהיעדרו" לשני חלקים ברורים כאשר סצנת שיא – ממש סט-פיס קולנועי – מפרידה ביניהם. בחלק הראשון אנו עדים לשגרה האפלה של תמי בדירתה עם ובלי אביה. יש איזושהי חזרתיות מעייפת שעובדת בו זמנית לטובת וכנגד הסרט. אנחנו רואים את תמי חוזרת על פעולות דומות מדי יום, כל פעם עם שינויים קטנים. צחצוח שיניים, בישולים, ניקיון, המתנה, הקאה, חיתוך עצמי, ריב עם אביה שרודה בה, וכניעה לתקיפה מינית ואונס. הפעולות האלה נטענות בכוח בזכות הבימוי והמשחק, והחזרה אליהן הולכת ומטעינה את תחושת המחנק וחוסר המוצא של נערה שאין לה חיי חברה ואין לה שאיפות ואין לה חברים מלבד אביה והדירה החשוכה שאחד הם.

(מכאן והלאה ספוילרים עד הפסקה האחרונה)

291632014_publicity17_full

החלק השני מתחיל לאחר שתמי מחליטה לברוח מהבית ומוצאת מחסה אצל אישה (יעל אבוקסיס) שמציעה לה מקלט. כל החלק השני נע בין תהליך שחרור לקבלה של מצבה. היא מנסה להשלים עם מי שהיא ולבדוק האם היא מסוגלת או חפצה לחיות חיים כאלה. גם בחלק זה המצלמה מתנהלת בצורה דומה לאופן שבו התנהגה בחלק הראשון. עדיין יש לנו זומים ושוטים יחסית סגורים. אך הפעם המרחב מדבר בשפה אחרת. ומה שמרתק זה לראות כיצד אותו כלי הקולנועי הולך ומתרוקן באיטיות מהאפקטיביות הראשונה שלו.

מצד אחד, הזומים והקומפוזיציות במרחבים המצומצמים מתפקדים כזיכרון של החיים בדירה עם אביה. כלומר, השחרור עוד לא הושלם. מה שהיא חוותה עדיין רודף אותה. היא עדיין חווה את העולם בצורה (הקולנועית) הזאת, בשפה הזאת. זו שפה שתרדוף אחריה כנראה להרבה זמן (כמו שגם מציע השוט האחרון והמורכב של הסרט שמתאר את תמי מתבוננת אל האור דרך חלון בחדר בית החולים). ומצד אחר, השפה הזאת נעשית פחות ופחות מחניקה. יש משהו במרחב של הבית החדש שהוא מואר יותר, מאורגן יותר, פחות בודד. הנוכחות של יעל אבוקסיס נדיבה, נעימה, לא פולשנית, לא מתנשאת. מאפשרת מרחב לתמי לגדול ולהחליט את ההחלטות שלה. הדבר האחרון שתמי הייתה צריכה זה לעבור מאביה הרודן המתנשא אל "אימא/אבא חלופי/ת" שמחליטה עבורה מה טוב בשבילה (ובכך אני אוהב לראות אמירה עוצמתית על פמיניזם שלוחם, מקבל ותומך אך לא מתנשא).

כאן עולה אחד הנושאים הנוספים שהסרט עוסק בהם, כפי שהוא עוסק בדיכוי נפשי ופיזי, הסרט עוסק גם בשאלת החופש ושחרור מהדיכוי הזה – וחופש זה לא משהו שמישהו יכול "להעניק לך". את החופש צריך לדרוש, לקחת בעצמך בכוח. זהו תהליך שחרור. גם אם מישהו "משחרר" אותך, את לא חופשייה עד שאת עושה את פעולת השחרור העצמית. וכמובן, לעתים צריך עזרה ותמיכה, אבל אף אחד לא יכול לשחרר אותך חוץ מאתה עצמך. קרן ידעיה מודעת לכך, ובודקת את האופן שבו אדם מסוגל או לא לשחרר את עצמו. ההתלבטות של תמי היא אמיתית וכנה. היא מדמיינת חיים אידיאלים עם אביה, והיא גם מסתכלת על המציאות שלה. היא מנסה להבין האם גם האידיאל הוא באמת אידיאלי. והתהליך שהיא עוברת הוא תהליך של שחרור עצמי מעצמה. ממי שהיא הפכה להיות. כי היא קורבן של החברה ושל אביה לא פחות מאשר שהיא קורבן של הדרך שהיא למדה להיות, מי שהיא למדה להיות מבלי להכיר משהו אחר.

כאן המקום לדבר על הסצנה המבריקה והמורכבת ביותר בסרט. הסצנה הזאת שאם כולם היו אוהבים את הסרט, אז לא היו מפסיקים לדבר עליה. זוהי הסצנה שמפרידה כמו תער חד בין שני החלקים שציינתי קודם. תמי בורחת מהבית ומגיעה אל החוף. המצלמה, שעד כה הסתפקה בעיקר בזומים ובפֶנים (שני כלים של חקירה ושל מבט) בפעם הראשונה עושה תנועת דולי צדדי ארוכה שעוקבת אחר ההליכה של תמי ברחובות של הלילה התל-אביבי לאחר שברחה מהבית. תנועת דולי שמשחחרת לרגע את המצלמה ואת תמי. ההליכה הארוכה מביאה אותה אל החוף, אולי כסוג של קריצה לכל הסרטים בתולדות הקולנוע בהם הגיבור מגיע לחפש את החופש שלו בחוף רק כדי להתאכזב, להיתקע או למות שם.

תמי פוגשת קבוצת נערים "נחמדים" שמנגנים בגיטרה ושרים. היא מבקשת מהם סיגריה והם מזמינים אותה להצטרף אליהם. בשני שוטים בלבד, מדודים, מדויקים וכואבים, קרן ידעיה מבקשת לאתגר את הצופה בשאלות על אונס, חופש, נזקקות, כניעה והסכמה. כיצד נערים שנראים "טובים וחמודים" מגיעים למצב של אונס קבוצתי? איך זה שגם במקרים מסוימים שנראה שיש הסכמה, למעשה עדיין זו האחראיות של הפרטנר המיני הפוטנציאלי לקרוא נכון את הסיטואציה ולהבין שהוא מבצע אונס? האם האחראיות היא רק של הפרט או שמא מקרה כזה מקבל הכשר בגלל חברה שמאדירה ערכים של כיבוש מאצ'ואיסטי?

ידעיה פותרת את הסצנה באמצעות קולנוע מבריק שרומז יותר מאשר מראה. היא משתמשת בחוכמה במתח בין חזית לרקע ובין סאונד לתמונה, ויוצרת התנגשויות ומלחמות אסתטיות ואתיות כבדות כמעט ללא מאמץ. בפסקול הנערים שרים ו"מפרשנים" את האונס שנראה בתמונה, הם שרים ומעירים הערות – האם תמי חמודה? זונה? זורמת? האם מה שהם עושים זה הגיוני? הם שואלים תוך כדי שעושים את זה. בחזית התמונה הראשים של הנערים המתבוננים חוסמים חלק מהפריים, כמו ראשים של צופים שיושבים בשורה לפניך באולם הקולנוע. ברקע מעשה האימים המצולם בריחוק, בסתמיות או יומיומיות שכזו. איך אפשר לגשר בין המתחים האלה? ברגע משמעותי זה בסרט, ידעיה מייצרת סצנה קצרה שהיא תיאורמה קולנועית על יחסים מגדריים, ניצול, תקיפה מינית, כאב, בדידות והסתמיות שבה החברה מתייחסת למצבים מורכבים וזוועתיים שקורים בתוכה לאור יום ובאמצע החיים.

בהקשר זה, "הרחק מהיעדרו" הוא גם סרט פוליטי. הוא נוגע בפרטי אך מצביע על האוניברסלי, הוא עוסק בנקודתי אך שואף לפילוסופי, ומתמקד באישי אך מעיד על החברתי. הדיוק שבו קרן ידעיה פותרת את הסיטואציות המורכבות, הרגישוּת שבה היא מטפלת בברוטאלי ובגס, וחוסר הפשרה שבה היא מבקשת להתמודד עם צופיה – כל אלה הופכים את "הרחק מהיעדרו" לא רק לסרט "חשוב" או "קשה", אלא לשיא קולנועי חדש של אחד הקולות החכמים, המתריסים והמבריקים שיש לנו בארץ. קול שאני סבור שכדאי להקשיב לו, גם אם הוא מקשה עלינו ואומר דברים מסובכים לעיכול בצורה שבמבט ראשון יכולה להצטייר כפרובוקטיבית ובוטה, אך שהיא למעשה מלאכת מחשבת אסתטית שמכילה עומק רגשי, יושרה אינטלקטואלית ועמוד שדרה מוסרי.

291632014_publicity15_full

תגובות

  1. נדיה הגיב:

    אכן סצנת האונס מופתית כל השאר קלישאה בריבוע. מושגי יסוד שחוזרים פה במאמר, הבמאית ״חוקרת״ יעני מחקר מחקר, כי מחקר זה משהו אחר, והחוקרת שהמבקר מנסה להשוות תעצומה של מידת עומק לטיפול של הבמאית זה בעצם קלישאות כלאחר יד, מחקר קולנועי או סוציולוגי על התופעה זה לא.
    לי בכלל יש בעיה אחרת שנוצרה במפת הקולנוע הישראלי – יוצרים משובחים מול מבקרים רדודים. לצערי לא מעט ביקורות הן תמוהות. נדמה שהמבקרים הם בגדר תרבות ״מחנה״, קבוצות של מבקרים כמו סחף שזז ימינה או שמאלה לפי הצורך, עם סט של טיבולים, מטבלים (אשכרה כמו בסלט) סרטים ועפים עליהם לא במידיות ולא לצורך, כמו לראות תוכנית של מאסטר שף ולהאמין שהבלגן שנוצר ע״י המתמודד טעים, בעוד שברור שהשף האמיתי שטועם עבור הצופה, מזה משקר! ולכן הם רק מעלים תמיהה, איזה אינטרס עומד מאוחרי הביקורת…

    1. חבל לי שאת חושבת כך, אבל יותר מכך מדאיג שהגישה שלך היא שאם את לא מסכימה עם הדעה של מישהו את מניחה שיש אינטרסים חבויים ומזימות ושקרים. חבל שאת חושבת שהביקורת רדודה. השתדלתי שלא. ועם זאת, אין צורך להיכנס לפרנויות, האינטרס היחיד שלי בכתיבת הטקסט הוא להביע את דעתי בצורה המנומקת ביותר. והתקווה היא לעורר דיון קולנועי חכם. ההשוואה לתוכנית ריאליטי שאני לא רואה, אני לא יכול להתייחס אליה, אבל הרגשתי שהזעם שמצטייר בתגובה שלך מייצר תוקפנות שלא במקום.

      1. נדיה הגיב:

        אין זעם רק תמיהה. והדיון הוא עד כמה לגיטימי השלילי מול החיובי, שכן החנופה והחיובי נוחים והשלילי הוא ״תוקפנות שאיננה במקומה״… וזהו תמצית הביקורת שלי. כיום מבקרי קולנוע לא קוטלים. תם עידן אימת המאיר שניצרים למיניהם למרות שהוא עדיין כותב אבל התחושה שמרכז השיח לא איתו, היחיד שאולי מעורר אימה הוא אורי קליין החביב. עכשיו חשוב לי לומר שהשימוש בביטוים כמו מעורר אימה וקטילה הם לא מדויקים הם רק לזרז שיח שהוא הרבה יותר מורכב. מורכב כי החנופה שולטת ולא ביקורת בוגרת ואחראית שלא מפחדת לומר את האמת על כל גווניה במיוחד החלקים שלא נעימים בה. הכוונה במבקרים רדודים = מבקרים מתחנפים, תופעה דוחה שהופכת להיות הדבר בביקורות קולנוע.

        1. הלוואי שמה שאת אומרת היה נכון ואנחנו בסוף עידן הקטילות לשם קטילה בלבד. זו צורת ביקורת שאין בה שום טעם לאף אחד – היא לא מהנה לכתיבה (ומי שיגיד שכן, אגיד שהוא סדיסט / נקמן / מונע מאינטרסים באופן גרוע יותר משציינת), היא לא מהנה לקריאה (בעיניי, הרי כל ילד יכול, אבל זה כבר עניין של טעם) ובטח שלא תורמת לשיח סביב הסרט כיצירה אמנות או אפילו כבידור חסר יומרות נוספות.

          ספציפית, הגעת לבלוג שבו מתועדפת כתיבה מנקודת מבט חיובית על סרטים, כי אני אישית מאמין שלכל סרט מגיע שיאהב אותו מישהו, ושזה האדם המתאים ביותר לכתיבה עליו. אם את חושבת שזה לא בוגר, לא אחראי, או לא שקרי – אלא האשמות חמורות מכדי שאוכל להתמודד איתן משום שהן רחוקות שנות אור מן המציאות. אם את לא מאמינה שהמבקר כותב את האמת שלו, למה את קוראת אותו? ואם את מחפשת מבקר שיכתוב ״נקי״ על הסרט, אין פלא שאת תמהה – אין דבר כזה ומעולם לא היה.

          לצורך הדיון, הדעה שלי על הסרט הרבה יותר קרובה לדעתך (וקיצונית ממנה בהרבה), אבל קראתי כל מילה שפבלו כתב לא בכעס על כך שאינו חושב כמוני, אלא בקנאה והערכה על כך שהשכיל למצוא בסרט דברים שאני כשלתי. לרגע לא פקפקתי במניעים שלו, ואני לא חושב שזה הוגן לעשות זאת או להמציא האשמות ושיוכים לטרנדים שקיימים בעולם הביקורת בעיניך. לחשוב שמבקרי קולנוע הם יצור אורגני ומתואם אפשר רק מהצד, מספיק להיקלע לשיח בין שני מבקרים כדי לראות כמה אין ביניהם תיאום מראש.

          1. נדיה הגיב:

            אם כן, מדוע אין מאמר נגד. בזמנים אחרים היה חשד שמאמר זה מוזמן מההפצה. אינני רוצה לפגוע אישית, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שביקורות קולנוע עוברות ״עיבוד לטובת העניין״ או כפי שהגדרת ״לכל סרט מגיע שיאהבו אותו…״ מן הראוי היה שיכתב מעט על כשלי הסרט. ההתנצלות הכמעט ילדותית שמבקר אחראי אך ורק לאמת שלו, היא התנצלות לא מקובלת, שכן כוחות השוק עושות שימוש נרחב בדעתו של סובייקט זה – המבקר, שמוסיף איזה גושפנקה אקדמית לסיסמאות המכירה. אתם המבקרים יכולים להישאר נאיבים ולומר העולה על רוחכם, אבל בחיית, בטוחה אני שאתם לא עד כדי כך טיפשים ושאתם רואים ומכירים את התסתעפות השוק דרככם. אינני רוצה/מבקשת להטפל ספציפית על מאמר זה או על כותב זה, אך התופעה ככל היא מגמתית וכמו שרשמתי קודם, נוראית וזה מצער שהאיזון הופר. ואם יורשה לי להביע את אבחנתי הסובקייטיבית, אתם קצת ממושמעים לעסקנות ההיפר קפיטליסטית בגישת לכתוב חיובי ואהבה ועידן הלייק… זה בהחלט לא שיח כלשהו כפי שאתם מצטדקים!

          2. נדיה הגיב:

            כמה מצופי הקולנוע הפשוטים, נקלעים ל״שיח בין מבקרים״ כדי לדעת את תמונת המצב החברתית/אמיתית שלך? (אגב, שיח שכזה יהיה מעניין שבעתיים מהמאמר המפורסם כאן!) אני מדברת על אחריות קולנועית בעלת אספקת רחב ולא כתיבה לחברים.

          3. אולי זה יעזור לך לראות שיש הבדלים בין מבקרים ובטח לא רוח חיובית אחידה כלפי הסרט הנידון: http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/mevakrim
            http://cinemascope.mako.co.il/archives/18965

            אבל לתת כוכבים זה באמת לא הענייין. לדעתי: כל סרט צריך שיבינו אותו, אולי זה ניסוח יותר טוב שיאהבו אותו. אבל שייתחסו למה שהוא מנסה להעביר, לדרך בה הוא מעביר את הדברים ושואף להצליח בהם. זה לדעתי הרבה יותר חשוב בכתיבה על הסרט מן הרוח החיובית או השלילית, שהיא תמיד סובייקטיבית. ביקורת קודם כל צריכה להיות מנומקת ולהסביר את עצמה מתוך הסרט – מה שהטקסט של פבלו עושה. גם לי יש השגות מן הסרט, לחלק מהם פבלו נדרש ומסביר מדוע לדעתו הבמאית בחרה בטכניקות בהן בחרה(ובנקודה זו,ייתכן ומי שאהב את הסרט יחשוב עליו יותר ויגדיר את האופי שלו ואת הכלים בהם הסרט בחר בצורה טובה יותר). לכן דווקא יכול להיות מעניין יותר לקרוא דעה של מבקר שחשב אחרת, כל עוד הכתיבה שלו לא מסכמת באהבתי/לא אהבתי ובטח עם הוא לא יוצא מנוקדת ההנחה כי המבקר משקר לו, או שוכנע לכתוב מסיבה זו אחרת לזכות הסרט. אגב, צופי הקולנוע הפשוטים יכולים פשוט לגלוש באינטרנט, יש הרבה ביקורת על הרטים במקרה של הסרט הספציפי הזה, הם מגוונות מאוד הן בקרב המשבחים והן בקרב הקוטלים. זה שיח בין מבקרים שהצופה הפשוט יכול להיקלע אליו.

          4. נדיה הגיב:

            התופעה לא המקרה… אנא אגדו את המגמה לסטיסטיקה ואז תראו לנכונה את הדבר

          5. מתן הגיב:

            שלום נדיה, זה קצת מכליל מה שאת אומרת לגבי המדיניות של המבקרים.
            אני יכול להבטיח לך שאין מגמה של 'חיוביות מהונדסת' או אג'נדה שמטרתה לרצות את בימאי הסרטים.
            אגיד יותר מזה- מבקרי קולנוע הם אולי הגורם העיתונאי היחיד שלא מופעל עליו לחץ מצד המערכת או מצד מושאי הסיקור שלו. ולכן רוב הביקורות אובייקטיביות ונקיות ממניעים זרים.
            לדעתי לא מתפקידו של אתר זה או אחר להכין סטטיסטיקה. אבל לקוראים מותר ואף רצוי להטיל ספק במבקרי הקולנוע, ולגבש דעה המבוססת על קריאת מגוון דעות וביקורות. ייתכן שאם כך תעשי, תמצאי שהיחס בין השלילי לחיובי הרבה יותר מאוזן.

          6. אלעד הגיב:

            אם אני לא טועה, המבקרים פה הודו מספר פעמים להטיה לכיוון החיובי בכל האמור לסרטים ישראליים. אמנם לא מהונדס קומפלט, אבל להשאיר את הבמה רק לכותב עם הדעה החיובית נראית לי כמו הבחירה המוזרה.

            גם אם אני טועה, מאוד כיף לבקר פה מידי פעם ולקרוא ביקורות מלומדות. האהבה לתחום הזה ניכרת וברוכה. בכל זאת, יש פה הטיה ברורה לכיוון הסיקור הסטרילי, בחדר של חני סטייל, לסרטים ישראליים ואפילו בכלל. חבל. לא כל ביקורת רעה, היא בהכרח קטלנית בצלמם של ביקורות האוכל של שגיא כהן. יש הרבה אפשרויות צריכה במרכול התרבותי של המדיום הזה. אנחנו זקוקים למבקרים כדי שיעזרו לנו לברור ביניהם. אם מחמת זמן הפנאי ההולך ומצטמצם, המשאבים הכספיים הנמקים, ובין אם זה לעזור לתעשייה לסמן את הכשרונות והיוצרים שראוי לתמוך בהם [כל כל סרט שמקבל תמיכה יש עשרה, שיכול להיות שהם לא פחות ראויים שלא מקבלים] יש לכם אחריות גדולה להציף את החסרונות של העשייה הקולנועית, בעיקר המקומית כלפי מעלה. חבל שזה לא נעשה.

          7. מתן הגיב:

            התגובה שלי התייחסה למבקרי קולנוע בישראל בכלל, לא ספציפית ל-סריטה.

          8. אלעד, סרטים ישראלים מקבלים את אותו היחס שסרטים לא-ישראלים מקבלים – מי שהכי להוט לכתוב עליהם, כותב (אני מזמין אותך לסקירה שלי על ״מי מפחד מהזאב הרע״ בה התבטאתי מפורשות נגד החמרה עם סרטים בגלל מוצאם או להיפך). תיאורטית זה יכול להיות מי שהכי שנא עם תשוקה, אבל מנסיוני הדל בתחום, הטקסטים הכי טובים יוצאים מאהבה, לא משנאה. זו הבחירה של הבלוג הזה, אם היא נראית מוזרה/תמוהה/עוד מילים שעלו כאן – אני לא חושב שאשנה אותה בעקבות לגלוג, זלזול או חוסר הבנה / ניסיון להבין אותה. אני יכול רק להסביר, לא להצטדק, להצטדק לא מעניין אותי.

            לגבי תפקיד המבקר לכאורה, אני מזכיר את עניין המיסקונספציה שכתבתי גם בתגובה לנדיה ומזכיר גם שהבלוג הזה הוא ממש לא בלוג ביקורת, כפי שאנחנו לא כותבים כאן כמבקר הטיפוסי. וגם אם כן, אני ממש לא חושב שהמבקר הוא הירקן בשוק שטופח לך על האבטיחים ובוחר מה טוב ומה לא טוב. דיון בסרטים הוא מורכב יותר ואין זה תפקידו של המבקר למיין עבורך. בנוגע לעוד מושג שעולה כאן כל הזמן, אחריות, אני חושב שזה מאוד לא אחראי לבוא ולהגיד ״זה טוב, זה לא טוב״, ושהאחריות היחידה שיש לכותב כלפי קוראיו היא לכתוב את האמת הבלתי תלויה שלו, שזו גם האחריות שלו כלפי עצמו. יותר מזה – בעיניך אחריות היא לבטל בהינף יד יצירה שעבדו עליה מאות אנשים במשך חודשים או שנים, בלי שום כבוד מינימלי או היכולת לפקפוק עצמי בריא בנוגע ליכולות שלך עצמך (או של הכותב כמובן) להבין אותה במלואה? כי בעיניי זה דווקא חוסר אחריות. ואיך בדיוק עובד העניין הזה של המלצה גורפת בבלוג רב-ראשים כמו אצלנו? נגיד שאור אומר לך ש״לוסי״, החדש של בסון, זה בזבוז זמן משווע, בעוד אני מפציר בך להנות מאקשן מטופש ולא רע בכלל (מבוסס על סיפור אמיתי)? מה אז?

          9. נדיה הגיב:

            ועוד איך יש חיוביות מהונדסת. עידן ״הלייק״ הוא גם עידן הצדקנים הנלוזים. הראו לי מאמר אמת אחד על סרט של אבי נשר או יוסף סידר, מי מהמבקרים שלא אוהבים לא כותב או נזהר מלכתוב, ואל תביאו את אורי קליין או מאיר שניצר כי השיח לא שם, הם דור ישן של מבקרים, מה שבתרגום מהיר להיום יכול להתפס כמבקרים עם ״הרגלים מגונים״ לא לפרגן. ואז אולי יובן המודל האכזרי שהמבקרים הולכים שבי אחריו. האח הגדול של תעשיית הקולנוע הישראלי, אדרי, יודע לתרגם את שתיקות המבקרים לסרטים לא אכלים, פשוט לכסף מזומן ובצורתו הפחות קפיליסטית, עיוות המראה הקולנועית של החברה בה אנו חיים. ואין מבקרים על המשמר! בושה. עכשיו, כמו תמיד, השמות הספציפים של היוצרים והמבקרים המובאים פה הם כדי לזרז שיח ולפצוע בעזות מצח את ההצטדקות שלכם, אין באיזכורי השמות הללו ניסיון אישי להטיל מוסר, טוב או רע על פועלם של המוזכרים, הם כדוגמא שאני מקווה ברורה לכל.

          10. אני אהיה קצת יותר תקיף ונחרץ כי אני מסיק מהתגובה שלך שלא הבנת אותי קודם.
            אז אני לא מצטדק, לא מתנצל, ולא שום דבר שדומה לזה. אני מסביר איך אנחנו עובדים כאן בסריטה, ואם זה לא כמו שאת היית רוצה שדברים יעבדו – אין לי מה לעשות עם זה. אנחנו לא מבקרים בהגדרה המקובלת, או בהגדרה הסופר-מעוותת שלך, לא כאן בבלוג, בשביל זה יש לנו עבודות במקומות אחרים. כאן בבלוג אנחנו כותבים על סרטים, בעיקר שיש לנו מה להגיד עליהם, לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. וזהו. אם מישהו אהב סרט ואין לו משהו רע להגיד עליו בכוח, זה לא אומר שהטקסט שלו פגום. אנחנו בטח ובטח שלא נפרסם טקסט סותר שניה אחר-כך אם אין רצון כזה של כותב אחר, אלא רק לטובת איזה אידיאל עיתונאי, שמבחינתי את המצאת. לכתוב על קולנוע זה תמיד סובייקטיבי, אך ורק סובייקטיבי, וספציפית בבלוג הזה לא מחוייב לשום כללים שהם מלבד אלה שהכותב בוחר לאמץ ומשתלבים עם הרוח הכללית של הבלוג. בנוסף, ואעיד רק על עצמי הפעם, שמות ״גנאי״ כמו ילדותי או נאיבי הם אבני היסוד של כתיבה על קולנוע כפי שאני תופס אותה. לא הייתי יושב לכתוב רבע מילה על אף סרט בלי להתלהב ממנו באופן שאחרים תופסים כילדותי (ממש מזיז לי באמת) ולקוות באופן נאיבי (כי זהו השורש של כל תקווה) שמישהו יאהב אותו כפי שאני הצלחתי בעקבות הטקסט.

            לקחת את כל תיאוריות הקונספירציה שלך על איך דברים עובדים לדעתך, או להשמיץ אומות שלמות (ובדיוניות) או תקופות שאת ממציאה לעצמך (״עידן הלייק״?), ברמה של הוצאת דיבה אם אנחנו כבר שם – זה הכל נובע מאיזו מיסקונספציה מאוד עמוקה שלך בנוגע לאיפה את מגיבה. אני מקווה שהצלחתי להסביר את המקום הזה יותר טוב בתגובה הנוכחית, ואם לא, אז בואי נחזור להתחלה – פבלו כתב כמה וכמה פסקאות פתיחה על כמה הוא מרגיש נבדל מעמיתיו בנוגע לדעתו על הסרט, ושזהו המקום ממנו נובע הטקסט. את, בתגובה, האשמת את ציבור המבקרים באחדות דעת חיובית ומלטפת. כלומר, לא התייחסת כלל למה שהוא כתב, אלא החלטת לתקוף ולהאשים את מי שאפילו לא נמצא באותו אולם בית משפט כמוך, או אפילו קיבל זימון למשפט הזה, בעזרת טיעונים שאין לו מה לעשות איתם. אז איזה מן שיח את טוענת שאת רוצה לזרז בדיוק, אם רק את המשוחחת?

          11. נדיה הגיב:

            אורון, הטכניקה הפנימית של המבקר הכותב לא ממש מעניינת… אנא נסה להגדיל באמת ראש ולראות אם ישנה מגמה מסויימת בביקורת הקולנוע הישראלי, כשם שיש מגמה מסויימת בקולנוע הישראלי, לדעתי יש ועוד איך יש. רק בתגובתך עשה טובה ואל תתחפר חזרה פנימה בנפשך העדינה טרם הכתיבה המתחשבת.

          12. כן, גם הדעה שלי על הסרט לא חיובית במיוחד (היה בסדר גמור, תיאור פרטני ולא מתנצל של סטטוס קוו גיהנומי אבל היכן התוכן הרגשי של הדמויות? מניעיהן? נסיבות חייהן? לא ברור) אבל נהניתי מאוד, כמו תמיד, לקרוא את הסבריו של פבלו.

    2. מינה הגיב:

      עם כל הכבוד לניתוח המפורט של הזומים וגדולתם, המחקר וגדולתו, הסרט בעיניי – גרוע. לשון הקולנוע , צילומים, זויות צילום, וכו, עד כמה שלא תהיה מתוחכמת, מלומדת, חוקרת ויחודית אינה באה במקום סיפור טוב ודמויות. אין סיפור בסרט הזה. ישנו מצב מסוים שחוזר על עצמו שוב ושוב וגם אין דמויות . יש אב בהמי ונערה המשמיעה עשר מילים לאורך הסרט ואת כל היתר, לך תבנה בעצמך. לא עולם נסתר של מחשבות חלומות לא דיאלוגים משמעותיים. שתיקה ארוכה ומתמשכת "המאפשרת" לצופה למלא את החללים. מצטערת זאת עבודתו של הבמאי. הסרט הותיר אותי מנוכרת ובלי מחשבות עמוקות יותר ממה שידוע מאז ומעולם שגלוי עריות זה רע.

  2. shoshuas הגיב:

    תודה, פבלו. בשונה מהמלומדת והמלומד שהגיבו כאן, שמחתי מאוד לראות סוף סוף ביקורת שמתייחסת לעומקו של הסרט ולפוליטיקה המהותית שלו, ולא רק לסקנדל המדומה שהוא מעורר.

      1. רחל זיגלר הגיב:

        שלום, עדיין לא ראיתי את הסרט ואני מתכוונת לראותו השבוע. ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות מיום 15.8 התפרסמה כתבה על קרן ידעיה וסרטה. בחרתי להגיב מעל גבי העתון בסופשבוע האחרון (22.8 ) והתייחסתי לכך מנקודת מבט של מי שצפתה בסרטים רבים(זרים בעיקר) שהתייחסו לנושא. גילוי עריות קיים שנים רבות ובארה"ב זו ממש מכת מדינה. לראיה- עשרות סרטים נעשים על הנושא ומוקרנים ברשתות הטלויזיה החשובות בזמן צפיית שיא.(אחרי 9 בערב). אני יודעת כי ראיתי רבים מהם ואכן המראה קשה וטעון. לא ניתן לטאטא את הנושא מתחת לשטיח ולקוות שיעלם. במקום, אנו חייבים כחברה לפעול למיגור התופעה על ידי חינוך וחשיפה. אולי נוכל לפחות לצמצם אותה.

  3. טל הגיב:

    כל כך נהנתי מהביקורת הזאת, עוד לא ראיתי את הסרט וזה בכלל לא העיניין מבחינתי אם אסכים עם הביקורת או לא, אלא הנימוקים, התובנות, העומק וההתייחסות הרצינית והמנומקת לסרט. הביקורת הזאת היתה בעיני סוג של יצירה בעצמה, נהנתי מאוד. תודה

  4. רוני הגיב:

    ביקורת מעמיקה ופוקחת עיניים. למדתי הרבה, ובמבט לאחור – קראתי את הביקורת אחרי הצפייה בסרט – אני מבינה ומעריכה יותר את הסרט ואת השפה הקולנועית שמשרתת את העלילה והמטרות של הסרט בצומוד שמתעלה על עצמו.

  5. אחד הגיב:

    איני יודע אם אצפה בסרט (מאד אהבתי את אור, לא יודע אם אמצא כוחות לסרט הזה) אך הכתיבה וההשקעה שלך יוצאות דופן. ישר כח.

  6. אלעד הגיב:

    תגובה לאורון תיכתב כאן, אחרת התגובה שלי תיהפך לחוט דקיק של מילים לא קוהרנטיות.

    1) נקודת המוצא שלך שטקסטים טובים באים רק מאהבה היא בעייתית. יש הרבה טקסטים שליליים טובים וחשוב שיהיו. שוב ולמשל, עם כל הרתיעה מלהטוטי הלשון הלפעמים קצת סאדיסטיים של מר כהן. הוא מצליח בביקורות שלו לשים את האצבע על כל מה שמקולקל במסעדנות הישראלית. הלוואי שהיה גם מישהו שמסוגל לעשות את זה לקולנוע הישראלי.

    2) החלוקה שלך לאהבה/שנאה בעייתית. לא כל אחד שלא אהב את "הרחק מהיעדרו" את "ההיא שחוזרת הביתה" או את "הנותנת" הוא שונא. אפשר לכתוב טקסט אוהב שמצביע על החסרונות ללא לגלוג ורשעות. לגבי לוסי, אם יש לך שני כותבים שמסוגלים לנפק מאמר ביקורת/התרשמות/וואטאבר על הסרט. למה לא לפרסם את שניהם ? אין שום בעיה עם זה. שהקורא יחליט.

    3) זה שאתה מסביר לי שהכותבים פה לא אמורים לטפוח על האבטיחים בשבילי. היא אפעססס….קצת מתנשאת. הכל ברור ואני לא צריך שיזינו אותי בזונדה במסרים דטרמינסטים לגבי יצירה א' או יצירה ב'. אני כן צריך אמת. אני כן צריך שלא להבחין במגמה של כתיבה מאולצת וחשש להביע ביקורת. יש חיסרון כל כך גדול בטקסטים אינטילגנטים כמו שיש פה, אבל שסופסוף לא נרגיש במגמתיות [כמו ששוב אני חש שיש פה] בהתייחסות עדינה וסטרילית לסרטים מסוג מסויים [או בכלל נגיד..]

    4) אני תמה על נאום "המאות אנשים" שלך. לדעתי הדבר שוב חושף את חוסר הרצון הבולט לחשוף שיניים. אני תופס את הקולנוע כנס, אלכימיה שלא תמיד ניתן להסביר אותה. אם כל דבר הוא מחקר, סרט שהשנים ישפטו [בדרך כלל מלמד ששופטים את הסרט בחומרה כעת והכותב חושש להמשיך להעמיק את הבור בעבור היוצרים] או כל סרט של הגר בן אשר, מיה דרייפוס וקרן ידעיה הוא ניסיון כנה… אתה לא מגמד את עוצמת הנס הזה ? מה האחריות שלכם כלפי היוצרים שעושים סרטים טובים באמת ? עבור אלה שלא יעשו סרטים כי התקציבים מופנים לסרטים של מיה דרייפוס, והגר בן אשר ? שעשו הרי ניסיון כנה ומחקר סוציולוגי מעמיק בסרטים הראשונים שלהם. גם במילים כגון : "כנות" "ניסיון נועז שהשנים ישפטו" "מחקר מעמיק" יש מידה של אלימות. במדיום שכיום נשלט כולו בזיוף ומיתוג והטבעת מילים מפוצצות. אי אפשר כבר לסבול את כל זה ולהבחין בין המובחר לתפל. ובשביל זה צריך אותכם שתעזרו לקהל הקוראים, לא בשביל שתעכלו ותזינו מסרים. אלה שתעזרו להאיר את האור על הסרטים שבאמת מגיעה להם תשבוחות והאלימות של המילה הטובה יושבת עליהם יפה. ותעזרו למיין ולהעריך יוצרים שיוצרים כעת, כי יש הרבה שעומדים מאחוריהם בתור ויכול להיות שיש להם משהו יותר טוב,ראוי וחשוב להגיד.

  7. אסף הגיב:

    אלעד בעצם קורא לפאשיזם בביקורת קולנוע. בשביל כל אותם אומללים שהתסריטים הרגילים שלהם לא עוברים בקרנות בגלל כל כך הרבה נשים אמנותיות ואליטיסטיות עם סרטים סוטים הוא מבקש שיבוא המבקר וישים גדר ויחלק את עולם הקולנוע לסרטים ה"טובים" לפי אמות המידה של הקרנות והפסטיבלים ולסרטים הטובים באמת, לפי אמות המידה של… מי בעצם? או במילים אחרות: מה נפלתם על סריטה בחיאת רבאק, אנשים יושבים בזמנם הפנוי וכותבים על סרטים שהם אוהבים. הם לא חייבים לכם או לאף אחד שום דבר.

  8. איתי הגיב:

    נדיה ואלעד, מכיוון שדעתי דווקא קרובה ברוחה לשלכם, חבל לי שאתם צריכים להניח שישנה מגמתיות או אינטרסנטיות בכתיבה כאן בשביל לבסס את הביקורת שלכם. קודם כל, מכיוון שאני מכיר את הכותבים אני יכול להעיד שהטעם שלהם לא מונע מאינטרסים אלא מרגישויות אסתטיות נטו, שאמנם גם אני הרבה פעמים לא מסכים איתן, אבל אני חושב שלגרור את הדיון מהמישור האסתטי למישור הפוליטי רק יפגע בו.
    ולעניין שאני כן מסכים איתו עם אלעד: יש בעיני טעם מסוים לפגם בהעדפה של ביקורות חיוביות על שליליות. אני אתן כדוגמה את אתר ביקורות האלבומים "השרת העיוור", שהוא אמנם אתר מוערך ואהוב, אבל אני אישית לא מסוגל לקרוא שם כמעט כלום, מכיוון שרוב הביקורות שם חיוביות (כי מי יטרח לשבת ולכתוב ולשלוח ביקורת מפורטת לאתר של ביקורות משתמשים איכותיות אם הוא לא אהב את האלבום). ומכיוון שניתן למצוא מישהו שיאהב כמעט כל אלבום בעולם, אין שם שום טעם שניתן לסמוך עליו או ללמוד ממנו על תפיסת עולם אסתטית מגובשת כלשהי. דיון אסתטי חייב להיות מורכב גם מתשבוחות וביקורת, למרות שאני חושב שקטילות וסופרלטיבים רק מרדדים אותו וצריך להימנע משתיהן (אפרופו ביקורות מוזיקה בישראל שכבר נהפכו לבלתי קריאות מרוב סופרלטיבים – לדוגמה, הן רצחו במו ידיהן את שם התואר "מופתי" בשפה העברית).
    ועדיין, הדרך בעיני לעורר דיון ביקורתי (גם על ביקורת הקולנוע עצמה) היא לא באמצעות ירידה לחיי בלוגרים שכותבים בהתנדבות אלא ע"י הצבעה על סוג הביקורת שהייתם רוצים לראות, או אפילו ניסיון לכתוב כאלה בעצמכם (בניק-לינק אתם מוזמנים למשל לראות את הביקורות שכתבתי על התוצרת של הקולנוע הישראלי בשנתיים האחרונות, רובן שליליות אגב, אבל לא מספיק מפורטות ומורכבות כמו הביקורת שנידונה כאן).

השאר תגובה