• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

"עלייתה של ג'ופיטר", סקירה

5 בפברואר 2015 מאת אור סיגולי

אם אתם מסתובבים אתנו בשנתיים וחצי האחרונות, אתם בוודאי זוכרים שסרטם החדש של האחים ווצ'אוסקי, "עלייתה של ג'ופיטר" (Jupiter Ascending), כבר הוזכר אצלנו פעמיים. לראשונה כאנקדוטה מהדיווח שלי מפסטיבל הקולנוע הלונדוני בו השתתפתי, ובפעם השנייה בפוסט הקיץ המסורתי שלנו, ובו אנו שוטחים את הסרטים שאנחנו הכי מצפים להם, ואלו שאנחנו הכי חוששים מהם. אני הכרזתי עליו כסרט שהכי מלהיב אותי מכל ההיצע העתידי של קיץ 2014.
זו לא הייתה טעות באימות התאריכים. "ג'ופיטר" היה אמור לצאת אל מסכי הקולנוע בכל רחבי העולם כבר בפתחו של הקיץ האחרון, ואפילו יצאו לשוק טיזרים בדמות פוסטר וטריילר קצר, אבל כמה חודשים לפני ההשקה, הסרט נעצר ובכורתו התעכבה עד לפברואר 2015.

עיכוב של סרט מעונת הקיץ אל עבר בית הקברות ההפצתי של החודשים הראשונים של השנה, בטח כאשר מדובר בפנטזיית אקשן, כמעט תמיד לא מבשר טובות. זה אומר שהסרט נקלע לקשיים כלשהם, בין אם אומנותיים או טכניים. הפעולה האסטרטגית הזו יכולה להתברר כמוצלחת בדיעבד (התחרות על תשומת הלב של הצופים בחודשים ינואר-פברואר לרוב נמוכה ולכן פוטנציאל המכירה גבוה), אבל היא מטביעה על הסרט תמרור אזהרה מהבהב: משהו שם לא הלך כשורה.
יכול להיות שצמד הבמאים, אנדי ולארה, לא היו מרוצים ויצאו לצילומי השלמה. יכול להיות שהאפקטים לא היו בגימור מספיק ונדרש לגייס עוד תקציב כדי להשלימם. יכול להיות בכלל ששמועות ראשוניות על טיבו של "שומרי הגלקסיה", פנטזיית אקשן חללית אחרת, הלחיצה את וורנר ברוס והאולפן ניסה להימנע מהשוואה או מהתחרות עם המוצר המנצנץ של דיסני ומארבל. יהיו הסיבות אשר יהיו, "עלייתה של ג'ופיטר" התחיל ברגל שמאל עוד לפני שיצא לאוויר העולם. בנוסף לכך, דיווחים לא נסערים מהקרנה סודית בפסטיבל סאנדנס האחרון גם הם הגיעו לרשת, ופגמו עוד יותר באופרציה.

אבל לפעמים כל הסימנים המקדימים והאותות המוכרים יכולים להטעות, או לפחות להתברר כלא לגמרי מדויקים. "עלייתה של ג'ופיטר", עם כל ההסגות הנדרשות (כולן יפורטו, אל דאגה), התברר לי כיופי של ממתק חללי, וסרט שאפילו מעניין לדון בו כמו שכיף לצפות בו.

אפשר לבחון את הסרט דרך השכבות שלו. שכבות, שבסופו של דבר מרכיבות כמעט כל יצירה קולנועית.
השכבה החיצונית שלו, והיא גם העבה והמגוננת ביותר, בטח בהתחשב בכך שמדובר במדע-בדיוני רב תקציב (175 מיליון. הרבה יותר מדי כסף), הוא הפן הויזואלי. וכאן יש הרבה מה לחגוג. הסרט הזה פשוט נראה נהדר. הוא מהוקצע, צבעוני, הסטים והתלבושות נעים על שילוב של אקסטרווגנזה מבלי ליפול לקאמפיות של "משחקי הרעב" ובוראים עולם שמתחדש ומלהיב כל פעם מחדש. החלליות והנשקים נראים מעולה, והאפקטים החזותיים והקוליים מרהיבים למדי. נכון, לא שום דבר שלא ראינו בעבר, אבל החוויה הדחוסה והקינטית שלו עוברת נפלא.

השכבה השנייה היא זו של הסיפור. ובמקרה הזה היא דקה וחולנית הרבה יותר מהשכבה החיצונית, שעושה ככל שהיא יכולה להגן עליה מפני הצופים המלומדים ו-ותיקי הקרבות והמד"ב.
סיפור המסגרת של הסרט הוא על נערה צעירה שאביה נהרג על ידי חבורת הפושעים המוגזמת ביותר בעולם (לא, באמת. מה הסיפור שלהם? כמה רעש בשביל לגנוב טלסקופ ואיזו כרית), והיא נולדה על ספינת מסחר, עליה ברחה אימה מרוסיה לארה"ב. אבל מה שאותה נערה פשוטה לא יודעת הוא שהדי.אן.איי שלה מיעד אותה לגדולה, והיא בדרכה להפוך למלכת הפלאנטה. אבל לפני זה היא תצטרך להכיר בגורלה, לעשות כמה בחירות קשות, להתאהב בבן כלאיים חתיך, להתעמת עם כמה יצורים מרושעים ולדפוק מכות פה ושם.
בשכבה השנייה של "ג'ופיטר", למרבה הצער, לא תמצאו שום דבר מקורי. זה "מטריקס" שמתנהל בעולם של "חולית" עם נגיעה בפחות או יותר כל יצירת מד"ב קאנונית אחרת כמו "בלייד ראנר", "אקס-מן", "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", "פלאש גורדון", "סויילנט גרין" (שהבמאים כנראה אוהבים במיוחד, כי הם ציטטו אותו באופן ישיר גם בסרטם הקודם "ענן אטלס"), "ג'ון קארטר", "מלחמת הכוכבים", "מסע בין כוכבים" ועוד ועוד.

jupiter-ascending_new

אבל מתחת לשכבה השנייה יש שכבה שלישית, והיא אולי הליבה של כל הסיפור הזה. וכאן העניינים חוזרים להתייצב, באופן כזה או אחר, ומעניקים מרכז כבידה לסרט. כי מה שאני אהבתי בסרט הוא שהוא מחזיר את המדע הבדיוני למקום ממנו בכלל נוצר – אמירות על העולם שלנו דרך התחפשות והזרה של עולם אחר, רחוק ודמיוני.
"עלייתה של ג'ופיטר" מדבר על קפיטליזם וכלכלה, קודם כל. נכון שמדובר בכלכלה מודרנית למתחילים, שלא נאמר כלכלה מודרנית למתקשים, אבל הוא בונה תילי תילים של התייחסויות לדרך בה העולם שלנו מתנהל כמראה על העולם הבידיוני שבראו היוצרים.
הסרט גם משתמש יפה במוטיב של ניצול משאבים, ועושה השוואה חביבה – גם, לא שיא התחכום אבל עדיין ראויה – בין כדור הארץ לגופה של האישה. לא אוכל להיכנס לזה בלי מידה כלשהי של ספויילריות, אז אניח לזה, אבל שימו לב לקשר בין רצונם של שושלת המלוכה החללית לבין זה של אחיה של ג'ופיטר. בנוסף לזה, מדובר כנראה בבלוקבאסטר הטבעוני הראשון, כזה שבאיזשהו מקום אפילו מטיף לבחינה מחדש של גידול אורגניזם חי לשימוש מכוון.
שוב, זה לא שמטיפנות היא משהו שאמור להעניק לסרט נקודות זכות, אבל לפחות זה מראה על אג'נדה. ואני מעריך סרטי קולנוע, בטח אלו שמתחפשים לאסקפיזם, שיש להם אחת.

בעיני הדבר הצורם ביותר בסרט, כזה שיותר מדי פעמים נתן לי דחיפה החוצה מרכבת ההרים הזו, היה המשחק. הוו'צאוסקיס, לפי דעתי, מעולם לא היו מדריכי שחקנים דגולים, אבל כשהם קלעו היטב בליהוק הם הוציאו דברים נפלאים. קיאנו ריבס לא היה טוב בשום שלב בטרילוגיית "מטריקס" אבל הכלומיניקיות ההבעתית שלו שירתה את הפרנצ'ייז נפלא. באופן אחר, כך גם טום הנקס "בענן אטלס" וג'ינה גרשון ב"קשורות", אם למנות כמה.
בסרט הזה אף שחקן מהקאסט הנרחב לא עושה תפקיד שבולט ברזומה שלו, אבל חלקם מצליחים בכל זאת רק כי הם מתאימים יותר לתפקיד.
בראשם עומד צ'נינג טייטום, האיש והפלא, שמסתמך אך ורק על הכריזמה האישית שלו. למרבה השמחה, לבחור יש כל כך הרבה ממנה שהוא מתנהל ללא מאמץ ברגעים שלו, ומשדרג את הסרט. הוא עצוב, הוא מצחיק, הוא חתיך, הכל עובד אתו בסדר גמור. כמוהו גם שון בין, שעושה את מה ששון בין עושה כל פעם, אבל לפחות נתנו לו שתי בדיחות מטא מצוינות, אחת על התקציב של הסרט, והשנייה על גורלן הידוע מראש של הדמויות אותן הוא מגלם בדרך כלל. אליהם אפשר להוסיף את אד הוג בתור השוליה העכברית של הרשע, את דאגלס בות' היפה ולא יותר מזה, את הכוכבת העולה גוגו מבאתה-רו, ואת טופנס מידלטון.

הצרות מתחילות דווקא עם הדמויות המרכזיות משני צידי הסקאלה – הפרוטגוניסטית והאנטגוניסט. שם המצב לא טוב. שלא נאמר רע.
מילה קוניס היא ליהוק לא טוב לתפקיד הזה, גם כי היא לא יכולה לעבור בשום שלב כמנקה מוזנחת (זאת הפעם השנייה שהיא מנסה לעשות את זה, אחרי "גוף שלישי", ופעם שנייה שזה לא עובד), וגם כי בזמן שהיא קומיקאית מצוינת היא שחקנית דרמטית מוגבלת מאוד. אין לה את הכוח להחזיק את הסרט הזה, להביא לו את המגניבות שהוא זקוק לה, ואת הקלות שתיקח מעט מהפאתוס שלו.
החדשות גרועות יותר בתחום הרשע המרכזי של הסרט, יורש העצר האכזר וחסר הרחמים שרוצה להרוג כל דבר שנקרה בדרכו. התפקיד ניתן לאדי רדמיין, שיכול להיות שעד סוף החודש כבר יהיה לו אוסקר (מוצדק למדי) על הופעתו כסטיבן הוקינג ב"התיאוריה של הכל".
על פניו הליהוק של הבחור הבריטי הצנום הוא מעניין לרשע בסדר גודל כה אפי, ורדמיין כבר הוכיח את עצמו כקריפי מצטיין בסרט ״Savage Grace״ בו הוא מגלם בחור גיי שבאיזשהו שלב שוכב עם אימו (ג'וליאן מור) ורוצח אותה. אבל כאן הוא מנסה לעשות משהו בין דון קורליאונה לג'וקר של הית' לדג'ר, וזה מסורבל, ומביך לא פעם.

היומרה של "עלייתה של ג'ופיטר" היא שמונעת ממנו להיות כיף במאה אחוז, אבל גם מעניקה לו משקל ונוכחות, ואני מברך על זה. אין לו את המגניבות והתנופה של "שומרי הגלקסיה" והוא מתאמץ יתר על המידה, אבל יש לו לא מעט דברים אחרים. ביניהם הופעת אורח של טרי גיליאם, בסיקוונס הכי מצחיק בסרט.
בעיני מדובר בהנאה גדולה, כשבסופו של היום, במחיר כרטיס אחד תוכלו לעבור חוויה מסחררת וכיפית מאוד, לחשוב טיפ-טיפה, ובעיקר לקבל את צ'נינג טייטום בלי חולצה, צ'נינג טייטום מרחף, וצ'נינג טייטום נלחם בלטאות ענקיות, שזה כבר יותר ממה שסרט אחד זקוק לו. אמנם, למרבה הצער, שלושת הדברים האלו לא קורים במקביל אבל, בואו נודה בזה, אין טעם להיות גרגרנים.

Jupiter Ascending2

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.