• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"בון טומהוק", סקירה לקראת פסטיבל state of minds

3 במרץ 2016 מאת אור סיגולי

ביום שבת ה-5 למרץ, בשעה 20:30, יוקרן בסינמטק תל אביב סרט הקולנוע "בון טומהוק" (Bone Tomahawk), או "גרזן העצם" אם אתם בקטע של עברית. ההקרנה תהיה חלק מפסטיבל State of Minds הצעיר, שמביא לנו דוגמאות מהקולנוע העצמאי האמריקאי.
ההקרנה הזו היא מרגשת במיוחד בשבילי. מעבר לעובדה שאתן הקדמה קצרצרה לפניו, ההזדמנות לראות אותו באופן חד פעמי על מסך גדול היא עניין משמח מאוד. הסרט הזה הוזכר בבלוג מספר פעמים במהלך החודשים האחרונים, ועכשיו סוף סוף יש לי הזדמנות לכתוב עליו סקירה משלו, כפי שהוא ראוי לה.

"בון טומהוק" הוצג לראשונה באוקטובר 2015, בפסטיבל "פנטסטיק פסט" באוסטין הטקסנית, אבל היה זה יותר קרוב להקרנתו בפסטיבל "סיטג'ס" הספרדי שהעולם גילה אותו. הוא זכה שם בפרסי הביקורת והבימוי, ובמקביל התגלגל לרשת, שם התפוצץ. תוך כמה ימים המערבון הזה הפך להיות שיחת היום, ונדמה שכולם רק חיפשו דרכים להלל ולחגוג אותו. הוא צבר תאוצה אל תוך סיכומי השנה, והופיע בלא מעט רשימות המיטב של 2015. במשאל המבקרים של IndieWire הוא השתלב בטבלאות סרטי הביכורים וההופעות המצטיינות (לריצ'רד ג'ניקנס). שיאו בתחום פרסי הקולנוע היה כאשר קיבל שתי מועמדויות בפרסי ה"ספיריטס" לקולנוע עצמאי, שם הוזכר בקטגורית התסריט ושחקן המשנה (ג'ניקנס, שוב). הסרט הזה גם היה ראוי לאי אילו מועמדויות לאוסקר, אבל לצערנו האקדמיה האמריקאית פספסה אותו.

אלמנט ההפתעה היה חלק גדול מהיחס לסרט הזה. הבמאי והתסריטאי, סטיבן קרייג זאהלר, בן ה-43, התפרסם בעיקר כסופר ומוזיקאי, כשעד כה ניסיונו הקולנועי המשמעותי היה בכתיבת התסריט לסרט האימה הצרפתי-דובר-האנגלית "Asylum Blackout", שלקוראי הבלוג האדוקים מוכר מסיכום השנה של קולנוע האימה משנת 2012. על אף כמה שחקנים מוכרים ואהובים מאוד, סרט הביכורים של זאהלר לא היה על הרבה רדארים לפני ההקרנה באוסטין, אבל בשנייה שגילו אותו היה ברור שיש פה משהו יוצא דופן.
היותו של הסרט מיבול 2015, מקשרת אותו באופן מידי לשניים מהסרטים הבולטים של השנה החולפת. האחד הוא סרט ההישרדות התקופתי על אדם לבן בשטח פראי של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו, "האיש שנולד מחדש" זוכה שלושת האוסקרים; והשני הוא המערבון הבולט ביותר של אותו מחזור, "שמונת השנואים", אתו חולק סרטו של זאהלר לא רק את הז'אנר, אלא גם את השחקן קורט ראסל ואת העורך פרד רסקין, שמבחינתי מקבל את תואר העורך המצטיין של השנה בזכות שני אלו.
מיותר לציין שעל אף הצלחת שני הסרטים המוזכרים הם, בהחלט שנויים במחלוקת (אני אוהב מאוד את שניהם), וזכו לתהודה זהה של חיבה וזעם. לאלו שחוששים מהקישור הזה, אומר שבעיני "בון טומהוק" יקסם דווקא ליותר צופים, גם לאלו שלא התרשמו מהפקות הענק המדוברות.

"בון טומהוק" מספר על ארבעה גברים היוצאים למסע מסוכן בכדי להציל שלושה אנשים שנחטפו מעיירתם, על ידי מה שנראה כמו שבט יוצא דופן ואלים של אינדיאנים. מי שמוביל את המסע הוא האנט, השריף (קורט ראסל), כאשר אליו מצטרפים סגנו המבוגר (ג'ניקנס), אקדוחן יהיר (מת'יו פוקס) ובעלה של אחת הנחטפות (בגילומו של פטריק ווילסון). את הצד הנשי של הסרט מאכלסות לילי סימונס (המוכרת מהסדרה "באנשי") וכוכבת העבר שון יאנג המופיעה לסצנה אחת. פרצופים אחרים המוכרים מהקאסט הם דיויד ארקט, פרד מלמד ("יהודי טוב"), ושחקן סרטי האימה סיד הייג, כולם בתפקידים קטנים.

שאלת זהותו הז'אנרית של הסרט היא עניין בפני עצמו. הסיבה, למשל, שאני לא הכללתי אותו במהדורות "אימת החודש" של השנה החולפת הייתה כי מבחינתי, הוא הרבה יותר מערבון מסרט אימה. עם זאת, נוכחותו המאסיבית בפסטיבלי האימה העולמיים ומועמדויותיו לפרסי הקולנוע של "פנגוריה", הכניסו אותו למועדון סרטי האימה המדוברים של השנה. לכן הציפיות עמן מגיעים לצפות בו יכולות לשחק תפקיד משמעותי.
חובבי האימה הקיצוניים עלולים למצוא אותו מעט מאכזב, כאשר אלו המגיעים לראות מערבון אמריקאי יכולים להיות מזועזעים מכמות האלימות הגראפית והאלמנטים העל-טבעיים שבו. מבלי להיכנס לשום ספויילר, אסגיר שהסרט נפתח כסרט אימה ומסתיים כאחד, אבל חלק הארי שלו הוא מערבון במתכונתו הקלאסית ביותר, ובעיני השילוב הזה רק משדרג את הסרט.

מדהים איזו עבודה מרשימה הצליח זאהלר להרים פה, לא רק בהתחשב בניסיונו המועט כבמאי, אלא גם בתקציב המוגבל של סרטו, שצולם על פני כעשרים ימים. התסריט הוא כנראה הבסיס לכל העניין, כזה שמתהדר ביצירת דמויות שבזכות אישיותן מעוררות חיבה אדירה ורצון בהצלחתן, ובכתיבת דיאלוגים יוצאים מגדר הרגיל. מעבר להרפתקה ולאימה, ב"בון טומהוק" יש חילופי דברים מושחזים ומשעשעים, בעלי לא מעט הברקות.
כחוויה ויזואלית הסרט הזה מרשים ללא ספק, וגם הוא נהנה מתחושה של עשיית הוליוודית קלאסית עם מיני נגיעות מודרניות יותר, לא בהקשר של קולנועי מטא או מודע לעצמו, אלא הסתכלות עכשווית, כזו שמורכבת גם מציניות וגם מאהבה גדולה. את הסרט הפליא לצלם בנג'י באקשי, והמראה של הסרט מגובה בעריכה מעולה של רסקין, שכבר הוזכר, בשיתוף גרג דו'ריה, והמוזיקה שהלחין זאהלר בעצמו יחד עם ג'ף הריוט.

השחקנים בסרט גם הם סיבה להתלהבות. ריצ'רד ג'נקינס הוא אחד השחקנים הוותיקים והעסוקים ביותר בסביבה, ובשנת 2008 הועמד לראשונה לאוסקר על "האורח". מאז אמצע שנות השמונים ממוצע הסרטים שלו עומד על כשלושה סרטים בשנה, ועדיין, הופעתו בסרט הזה היא נקודת השיא שלו. כצ'יקורי, הסגן הקשיש וטוב הלב, ג'נקינס אחראי לא רק לרגעים המצחיקים ביותר בסרט, אלא גם לאלו מעוררי החיבה ביותר, הקשורים לתמימות והנאמנות של דמותו.
את פרס ההופעה המפתיעה של הסרט, אפשר להעניק בקלות למת'יו פוקס, שמעצב פה דמות שונה בתכלית מאלו שפרסמו אותו בסדרות הטלוויזיה "אבודים" ו"שולחן לחמישה". משמח לציין גם את לילי סימונס, אשר על אף קומץ סצנות, בוראת גם היא דמות נשית חזקה ומעוררת אהדה.
פטריק ווילסון מצטיין כמו ברוב הופעותיו, אבל לא יותר מזה. לעומתם, קורט ראסל בתפקיד האנט, אמנם מביא לכאן את הנוכחות המרשימה שלו, ואת יכולותיו לשלוט בכל סצנה, אבל למרות שהוא הדמות הראשית בסרט, דווקא הוא סובל מהפיתוח התסריטאי החלש ביותר מכל גלריית הדמויות, וזה מרעיל כמעט את כל הסביבה. האנט נע על קו אחד מתחילת הסרט ועד סופו, זה של שריף קשוח המונע על ידי עשיית טוב, וככזה נשאר הדמות הכי פחות מעניינת. לא שאני אומר שחייבים להעניק צדדים שליליים לכל דמות, אבל היה עוזר אם זאהלר היה מעניק לו חולשות כלשהן. כל שאר חבריו למסע מרגישים כמו אנשים, רק האנט עובר כמו גיבור של ספרי כיס בהמשכים.

מעבר לדמותו של האנט, יש עוד כמה דברים פחות מפותחים בתסריט שלי מעט פגמו בחוויה, כמו חוסר הנימוק והירידה לפרטים בהקשר לשבט הקטלני שחי בשטחי הפרא, והעובדה שהסרט בכל זאת נמשך מעט יותר ממה שהיה צריך, ואולי הידוק במערכתו השנייה היה עוזר לו. אבל כל אלו מיטשטשים אל מול יתרונותיו.

גם אם כבר צפיתם בסרט באופן כזה או אחר, אני ממליץ מאוד לבוא לראותו באולם הקולנוע. אני סמוך ובטוח שזו תהיה חוויה בפני עצמה, ובעיקר הזדמנות ראויה לעשייה שלו. לי הוא עבד היטב גם בצפייה שנייה, ואני מקווה שהוא יגיע לכמה שיותר צופים בארץ.

קורט ראסל וריצ'רד ג'נקינס, "גרזן עצם"

תגובות

  1. עמוס הגיב:

    בעיני, דווקא העמימות סביב השבט הבאמת פראי- עם כמה מוטיבים של אכזריות מאוד גרפית – הוא זה שיוצר קסם בסרט הזה. מן תחושה של פנטזיה מדע בדיונית שכזו, לא ארצית, אפיזודה אירעית שכוחת אל

  2. hamlet הגיב:

    אכן,דווקא העמימות לגבי שבט הפראים עובדת
    טוב בסרט…הסרט עצמו- אחל'ה..The Searchers
    פוגש את…..??

    1. עמוס הגיב:

      פוגש את המסע לירח

      1. אור סיגולי הגיב:

        יפה!!

  3. קובי הגיב:

    יש פה ראיון קצר ומעניין עם הבמאי של הסרט, שאני חושב שלא הרבה נחשפו אליו כי הוא פורסם באתר מוזיקה די שולי (זאהלר מנגן בעיקר בלהקות מטאל, מסתבר): http://www.cvltnation.com/bone-tomahawk-qa-with-s-craig-zahler-by-the-brvtalist/

  4. יניב הגיב:

    לדעתי השילוב של הז'אנרים מעניין והדיאלוגים כתובים היטב אבל העלילה פשטנית לאללה, מישהו התעצל וברח מהאתגר האמיתי. בסופו של דבר לא סרט שייחרט בזכרון. ראיתי סרט אחר עם מתיו פוקס מהתקופה האחרונה שדעתי עליו דומה ששמו Extinction, מוזמנים לנסות. שחקן טוב.

  5. חובב הגיב:

    סרט מרשים
    כימיה טובה בין ארבעת המחפשים, כשג'נקינס גונב את ההצגה.
    יכולתי לוותר בקלות על הסצינות הקשות בסיום (ואכן ויתרתי, השפלתי מבט וחיכתי שיסתיים)

  6. מיכאל גינזבורג הגיב:

    די אוברייטד. כלומר, המערכה האחרונה מרשימה ומחשמלת, אבל כל מה שקורה לפני כן פשוט הרגיש לי אפוי למחצה, על סף המשעמם אפילו, אלמלא ההומור שהגיע תמיד בזמן הנכון. יכול היה להיות הרבה יותר טוב.

השאר תגובה