• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

פסטיבל ניו יורק 2017 – ״הנפת דגל אחרונה״, ״קניבה״, ״תלמה״, ״ליידי בירד״

15 באוקטובר 2017 מאת אורון שמיר

לא התבלבלתם ולא התבלבלתן, באמת כתוב ״ניו יורק״ ולא ״חיפה״ בכותרת הפוסט. אחרי כמעט שבועיים של דיווחים והתעסקות בפסטיבל הקולנוע שעל הכרמל, אנחנו משנים לוקיישן אל כיכר לינקולן אשר בצפון-מערב מנהטן לכבוד פסטיבל הקולנוע ה-55 של ניו יורק (צילמתי תמונה להמחשה בראש הפוסט). האמת היא שהאירוע הניו-יורקי החל עוד לפני החיפאי, ב-28 בספטמבר (הקרנות העיתונאים עוד קודם לכן), ומסתיים אחרי – ממש היום (ה-15 באוקטובר). למרות זאת, אפרסם רק שני דיווחים ולא ממש בזמן אמת אלא בשלהי הפסטיבל, בשל מספר שיקולים. ראשית, לא רציתי לעצור את שתי מכונות הכתיבה והצפייה שעונות לשם אור סיגולי ועופר ליברגל, מה גם שכל פסטיבל ישראלי חשוב יותר לקהל של סריטה מאשר כזה מחו״ל. כעת כשחבריי לבלוג מתאוששים מן המרתון של חיפה, בעזרת עוד קצת סרטים יש להניח, אתפנה לסקר ולסכם את הפעם השנייה שלי בפסטיבל של הפילם סוסייטי אשר במרכז לינקולן. השנה מיעטתי לפקוד את הפסטיבל בגלל שני שנמוכים – ראשית באקרדיטציה ושנית עקב העובדה שכמעט ולא מצאתי מה לראות.

חלק מן הסרטים ראיתי בקאן, כולל היילייטס כמו ״מעשה פלאים״, ״120 פעימות בדקה״, ״הרוחות של ישמעאל״, ״סיפורי מאירוביץ״, ״נפש עדינה״, וגם זוכה דקל הזהב, ״המרובע״ (או ״הכיכר״ אם תתעקשו, לדעתי זו טעות). על סרטים אחרים כתבנו כבר בסריטה, אז לא הייתי בטוח שדעה נוספת תהיה הכרחית. למשל במקרה של סרטי פסטיבל ירושלים – ״מאהב ליום אחד״, ״על החוף בלילה לבד״, ״הצד האחר של התקווה״, ״מערבון״, ו״בודהיסט נכבד״ – ובטח בכל הקשור לסרטים שהוצגו במקביל בפסטיבל חיפה – ״תנו לשמש להיכנס״, ״הרוכב״, ״עקבות״, סאמה״, ו״פרוייקט פלורידה״. האמת היא שבקשר לאחרון, הדעה שלי כל-כך שונה מזו של עופר שאולי אתייחס לכך בקצרה. אבל בדיווח הבא, הנוכחי די עמוס.

הסרטים שהוזכרו לעיל הם החלק שהופך את פסטיבל ניו יורק ל״פסטיבל לקט״, כלומר עבור הקהל הניו-יורקרי לצפות ביצירות מדוברות שכבר התפוצצו במקומות אחרים בעולם, ומלוקטים עבורם לצריכה ממוקדת בסינמטק השכונתי. החלק הנוסף שמרכיב את התוכניה הוא מעין הזנקה של יצירות המבקשות להתמודד על פרס האוסקר, כלומר סרטים שממילא יוצאים לקולנוע או לנטפליקס בשבועות הקרובים. האמת היא שהחלק הכי מעניין בפסטיבל היה רטרוספקטיבה לרוברט מיצ׳ם, עם יצירות מופת לצד סרטים שאפילו מאיר שניצר לא הצליח לזהות עבורי, אבל לא יכולתי לראותם כעיתונאי. לכן, הדיווח הכפול שלי יתמקד בעיקר בסרטים האמריקאים שאולי נראה בעונת הפרסים המתקרבת, בין אם פרצו בסאנדנס בתחילת השנה ומבקשים לרענן את זכרונם של חברי וחברות האקדמיה ובין אם מגיעים לטריטוריה אמריקאית לראשונה, וקצת בקולנוע אירופאי לשם גיוון. השמות העבריים אינם רשמיים, למען הסר ספק, ונראה לי שנפתח עם סרט הפתיחה של הפסטיבל.

Last Flag Flying
הנפת דגל אחרונה

סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא דרמת השכול והגבריות-הישנה של ריצ׳ארד לינקלייטר, ספק בניסיון להיות רציני מספיק עבור האקדמיה כך שתכיר בו. מבחינתי, מדובר בהחטאה שלישית רצופה אחרי ״התבגרות״ ו״כולם רוצים את זה!!״, מה שגרם לי להכריז שאני עם לינקלייטר סיימתי. לפחות עד שיעשה עוד סרטי בסדרת ״לפני״ האהובה. מבט בימד״ב כדי לגלות האם זה כבר בתכנון, למרות שעדיין לא עברו 9 שנים מאז הסרט הקודם, הוביל להבנה שגם בשנה-שנתיים הבאות כנראה שבכל זאת אצפה בסרטיו. ראשית, ישנה גרסה עלילתית לסיפורו של ג׳ון ברינקלי שהובא בסרט התיעודי המצויין ״ביצים!״, ובהמשך צפוי עיבוד קולנועי לספר ״איפה את, ברנדט?״, שקראתי סתם כך במקרה (מצאתי את הספר ברחוב ועליתי איתו לטיסה, עד כדי כך במקרה). חשבתי עד כמה הוא מתחנן להיות סרט או אפילו מיני-סדרה, ולמרות שהליהוקים שעשיתי בראשי לא תואמים את אלה שעומדים לקרות בגרסת לינקלייטר, התוצאה מסקרנת אותי.

בחזרה לפספוס הנוכחי, לינקלייטר ממשיך עם סרטים תקופתיים והפעם ממקם את העלילה שלו בשנת 2003. זה מתחיל כאשר דוק (סטיב קארל פלוס שפם ומשקפיים) מגיח באישון לילה לפאב של סאל (בריאן קרנסטון). השניים הם מכרים ותיקים מימי מלחמת וייטנאם שלא התראו שלושים שנה, שעומדים לפגוש את הצלע השלישית בחבורה הוותיקה, מיולר (לורנס פישבורן). האחרון השתנה למדי מאז הפעם האחרונה שהתראו, שכן הפך עם השנים מצעיר פרוע לכומר מטיף שאימץ את ישו אל ליבו. דוק וסאל לא ממש השתנו – הראשון מופנם ושקט והשני שתיין חסר אחריות שנהנה שכולם סביבו מתפתלים. נסיבות האיחוד עוברות במהרה משמחה לעצב, שכן דוק שכל זה עתה את בנו היחיד, שהלך בדרכי אביו והתגייס לחיל הים. הוא נפל בעת מילוי תפקידו במערכה בעיראק, ולכן דוק מבקש את שני חבריו לצי לחלוק כבוד אחרון. עם השטן על כתף אחת ואלוהים על השנייה, הוא יצטרך לקבל כמה החלטות בלתי אפשריות הקשורות לקבורת בנו.

מדובר פחות או יותר בהמשכון לסרט ״הפרט האחרון״ (The Last Detail), שבויים ב-1973 בידי האל אשבי, וגם הוא מבוסס על ספר של דאריל פוניקסן. כיכבו בו ג׳ק ניקולסון, אוטיס יאנג ורנדי קוויד, פחות או יותר בתפקידים של קרנסטון, פישבורן וקארל, בהתאמה. שמות הדמויות אמנם לא זהים, אבל קווי האופי דומים והערפול ששורה לאורך הסרט הנוכחי לגבי מה בדיוק קרה בפעם האחרונה שנפגשה השלישייה, מתווספים אל רמזים ושברי פרטים שמזכירים את עלילת הסרט ההוא. בסיום הקרנת ״הנפת דגל אחרונה״ הסופר אף עלה לבמה יחד עם הצוות כחלק מן העוסקים במלאכה, וקצת התפלאתי לשמוע אותו מעיד על עיסתו. הוא טען כי העיסוק של הסרט בנושאים של התמודדות עם שכול הוא עמוק, מה שמוזר גם בשל היעדר הצניעות ובעיקר כי הסרט עמוק בערך כמו השלולית שדילגתי מעליה בדרך להקרנה.

הייתי עם הסרט בערך בחצי השעה הראשונה, שרובה תיאור של המפגש המחודש וההיחשפות ההדרגתית של טיבו. מהרגע שהמסע מתחיל, גם הסרט מתחיל לחזור על עצמו לעייפה. כל סצנה היא פשוט כמה דקות טובות של דיבורים שהולכים במעגלים, שלא לומר נוסעים ברכבת צעצוע (וחברת ״אמטרק״ כנראה מימנה את הסרט או סתם זוכה פה בפרסומת חינם). כל זאת מבלי לקדם את העלילה ועם הרבה יותר מדי חשיבות עצמית יחסית לבנאליות של הדברים הנאמרים. אם זה נשמע כאילו הקולנוע הלינקלייטרי מנסה להתהדר במלבושים מעבר למידתו, זה בדיוק המצב – לא כל נושא מתאים לשיחת סטלנים או שתיינים, בטח שלא אב הקובר את בנו בזמן שהוא מלא רגשות מעורבים על נחיצות שירותו הצבאי שלו עצמו.

כשהסרט מנסה להרצין המצב רק מחמיר והוא הופך לשיעור חברה נאיבי, סוג התמימות שכנראה טבועה עמוק בחברה האמריקאית. העובדה שהממשל או הצבא מסתירים חלק מן האמת מהאזרחים גורמת להלם גמור בקרב הדמויות, החלטות קריטיות שהסרט מתעכב על כמה הן בלתי הפיכות לפתע משנות מסלול כשצריך, וכל גישת ה״יורים ובוכים״ נמצאת כאן בחיתוליה. מה גם שהעירוב בין קומדיה וטרגדיה מראש מבטל בעיניי אופציה של צלילה אל עומק הכאב. ההופעות של הקאסט המיומן ממש לא מצילות את המצב, וכוללות את קארל כבוי מדי, קרנסטון מוקצן מדי (אפילו ג׳ארד לטו היה נבהל מן ההופעה הזו) ולורנס פישבורן מדי.

כצופה ישראלי, מה שהיה הכי משעשע אך לא נעים היה לראות את הצוות האמריקאי והקהל המקומי כאחד מנסים להזיע בנסיונם למצוא הגדרה ז׳אנרית לסרט. מה לא נזרק שם על הבמה: סרט מלחמה רוויזיוניסטי, סרט מלחמה על אלה שנותרו מאחור וספגו את האבדות של החזית, מה ש״בלתי נסלח״ היה למערבונים, ועוד הגדרות לא מדוייקות מאין אלה. האם אין באנגלית מונח מקובל לסרטי עורף? האם הם באמת כל-כך רגילים לשחזר את החזית עד שהם חייבים להגדיר לפיה הכל? אני יודע בוודאות שיש לא מעט סרטים אמריקאיים שכן התעסקו בנושא, למרות ששוב בתור צופה ישראלי, הסרט היה עבורי מעין שילוב בלתי אפשרי בין ״פוקסטרוט״ לבין ״מבצע סבתא״.

Caniba
קניבה

אל הקולנוע של ורנה פרבל ולוסיאן קסטינג-טיילור התוודעתי, באיחור של כמה שנים יש לציין, בפסטיבל קולנוע דרום האחרון. ראיתי שם את ״לוויתן״ המדובר של השניים מ-2013 וכן את סרטם החדש יותר ״סומנילוקוויז – שיחות מתוך שינה״ מהשנה שעברה. שמחתי והתפלאתי לשמוע שלצמד האנתרופולוגים-קולנוענים יש סרט חדש אפילו יותר, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה ואף יצא ממנו עם פרס מיוחד של חבר השופטים במסגרת ״אופקים״ (השנייה בחשיבותה). מיהרתי לסמן לי אותו בלו״ז של פסטיבל ניו יורק, אליו הוא מגיע אחרי שני פסטיבלים נוספים – טורונטו ו-ונקובר.

הנושא של הסרט הרתיע אותי, אבל קיוויתי לעוד מפגש עם היוצרים לאחר ההקרנה. אני מוכרח להגיד שבתור מי שחווה את שלושת סרטיהם של השניים אך ורק בתוספת סשן שאלות ותשובות, זה לחלוטין הפורמט הנכון בעיניי. בדרך כלל יוצרים שעולים לבמה מיד לאחר סרטיהם יכולים לקלקל במקרה הטוב, או להתפתל מול שאלות מביכות מצד הקהל (זה נכון לכל קהל ולכל שפה, מנסיוני הדל). אבל פרבל את קסטינג-טיילור הם כאילו חלק בלתי נפרד מן הסרטים שלהם, שמוסיפים מידע שהיה חסר בכוונה במהלך הצפייה ושופכים אור על החלטות לא שגרתיות.

הסרט נפתח ללא תמונה אלא עם קטע סאונד חדשותי המספר בתמציתיות על האדם שאנחנו עומדים להכיר הרבה יותר מדי מקרוב. זהו איסיי סאגוואה, יפני שבשנת 1981 רצח ואכל את אחת מחברותיו לכיתה בסורבון הצרפתי. ההתייחסות החדשותית היבשה לטבע המזעזע של המקרה הוא פחות או יותר כל מה שצריך לדעת על האיש מבחינת היוצרים, למרות שמי שמכיר או יקרא קצת אודות המקרה יגלה שהמציאות עשירה בפרטים שיכולים להטריד הרבה יותר – הוא לא רק הוסגר מצרפת ליפן ומסתובב חופשי עד היום, אלא הפך למעין סלבריטאי במולדתו. אבל סאגוואה של הסרט, זה שהיוצרים רוצים שנראה, הוא אדם חולה ומובס שמטופל באופן סיעודי בידי אחיו, ג׳וּן. הקשר בין השניים כפי שהוא נחשף בחדרון הקטן בו מתגורר הקניבל יהווה את ליבו של הסרט, שהולך ונעשה מחליא יותר ויותר ככל שמתבררים פרטים על האחים סאגוואה.

הוויזואליה הייתה הנדבך החזק ביותר בעיניי בשני הסרטים הקודמים של פרבל וקסטינג-טיילור, ו״קניבה״ הוא כנראה הסרט הכי מטריד אסתטית שלהם. הוא מורכב ברובו מקלוז-אפים או אקסטרים קלוז-אפים על פניו ובעיקר פיו של מושא התיעוד שלהם, שאם יורשה לי להיות קצת מגעיל בעצמי הוא מכוער מבחוץ כפי שהוא כנראה מבפנים. הדברים שהוא אומר יוצאים מפיו באופן שכמעט אפשר לחוש, ונאמרים ביפנית, צרפתית ואנגלית – כולן שבורות וקצת חידתיות. בעיניו יש מעט אנושיות אבל הרבה מאוד מפלצתיות, ומדובר באמת באחת הנפשות הרקובות והחולניות שיצא לי לשמוע מתבטאות. אני לא זוכר מתי לאחרונה הסטתי את המבט כל-כך הרבה פעמים מן המסך כי הוצפתי באי-נוחות למראה הפרצוף שמצולם ומוצג עליו, ללא רחמים על הקהל. אבל האמת היא שזה עוד כלום לעומת שאר הדברים המשולבים בסרט שאינם תיעוד של סאגוואה.

את אפקט ההלם והגועל המירביים משיגים היוצרים מיתר החומרים שבחרו לכלול בסרטם. סרטון פורנו בו השתתף גיבורם, מהסוג שלא רציתי לראות לעולם, מגיע במפתיע בסצנה אחרי שסאגוואה שוכב לישון, כאילו היה חלום אירוטי דוחה במיוחד. צילומי ילדות של האחים סאגוואה מעידים שגדלו ברווחה ניכרת, אבל אין בשילובם רצון לפסיכולוגיה בגרוש מצד היוצרים. הדברים שהאח עושה בזמנו הפנוי שופכים אור חדש לגמרי על התמונה הגם-ככה מעוותת, אבל את מירב הזעזוע גרם לי דפדוף מונחה של אותו אח בקומיקס שצייר הקניבל על ערב הרצח וההתעללות. רק היצירה הזו לבדה שווה ניתוח אמנותי ולא רק פסיכולוגי, שכן סאגוואה צייר את עצמו כמעין מפלצת מלאת דחפים מיניים המסובכים בתודעתו עם תשוקה לבשר אדם. להערכתי, הסרט ביקש לבחון גם את האנושיות של הצופה, שאולי לא יכול להבין אבל אמור לחמול על האיש הרופס והמסכן, שהיה חולה פיזית וגם נפשית מאז שנולד כנראה. זהו תרגיל מעניין באתיקה, אבל הוא לא הצליח להעביר את תחושת הקבס שנותרה עימי גם לאחר הצפייה.

אולי זה משום שהסרט מסתיים עם סוג של גאולה אפשרית עבור הגיבור, שכל מה שרציתי בשבילו הוא המשך הסבל. האם זו הייתה אחת המטרות? כלומר, הזדהות עם הסאדיסט לא באופן ישיר, אלא על ידי רתיעה ממנו עד כדי כך שאפשר יהיה אולי להתחיל להבין את ההרגשה לפיה יש כאלו שכולנו היינו רוצים לראות סובלים או להתעלם מקיומם? הרבה שאלות נוספות נותרו בחלל האוויר אחרי הצפייה, כמו למשל האם היוצרים באמת הותירו בחוץ כמה עובדות מפתח או שאולי הכניסו אותן פנימה ברמיזה. למשל, הסרט מסתיים עם השיר "La Folie" של להקת הסטרנגלרז, שמתייחס ישירות למקרה. אחת הסיבות שהוא מפורסם בצרפת היא גם בשל העובדה שהרוצח והמתעלל עדיין מהלך חופשי, מוגן תחת הטענה של ״לא שפוי מספיק כדי לעמוד למשפט״, מה שאיפשר להסגירו ליפן. כאמור, אחרי ההקרנה עלו לבמה היוצרים כדי לענות לשאלות, שהובילו לעוד שאלות, אבל אני אישית פרשתי מן הדיון האינטלקטואלי. רגשית הייתי עמוק מדי בתוך אפקט הגועל וההלם – לא מקום טוב להיות בו על מנת לקבל דעות של אחרים. כך שבעיניי הסרט הוא אולי הישג אנתרופולוגי, אבל קולנועית הוא קשה מדי לצפייה.

Thelma
תלמה

השתדלתי לקרוא כמה שפחות על סרטו החדש של יואכים טרייר, כי שמו של הבמאי לבדו מספיק עבורי בכדי לשלם על כרטיס לפרימיירה. מה שכן ידעתי הם סיווגים שונים ולעתים סותרים של הסרט כמותחן מדע בדיוני או סיפור התבגרות שבמרכזו רובן לסבי. אליהם התווספה לפני ההקרנה הודאה של היוצר כי זה לא תפקידו להגדיר את הז׳אנר, אבל הוא הופתע כשאמרו לו אחרי הבכורה במולדתו שיצר סרט אימה. בעיניי כל ההגדרות הללו נכונות, יחד עם תוספות כמו דרמה על אמונה דתית במבחן, מותחן פסיכולוגי נשי למדי ובחינה מחודשת של מושגים כמו נס מול אסון, או לחילופין קסם וכישוף. בהצלחה עם זה לנורווגיה שבחרה בו כנציגה לאוסקרים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה.

תלמה (אילי הארבו) היא תלמידה חדשה באוסלו, שגם עברה לעיר הגדולה לגמרי לבדה מאיזור כפרי בו גדלה כל חייה. מבוכה רבה תוקפת אותה כשהיא חוטפת התקף אפילפטי בספרייה מול חבריה החדשים ללימודים, שהופכת לכפולה ומכופלת משתי סיבות. ראשית, תלמה לא זוכרת שחוותה תופעה כזו בעבר. שנית, תחושה חדשה לגמרי שהשתלטה עליה היא כנראה הסיבה לפרקוסים, תחושה שנבעה ממפגש עם אניה (קאיה ווילקינס). האם יכול להיות שהצעירה שגדלה כנוצריה אדוקה מתאהבת דווקא בבחורה? מדוע חיות הטבע בסביבתה מתנהגות מוזר וגופי התאורה מהבהבים בקרבתה? ומה פשר הפרולוג הקצר והמטריד על ימי ילדותה?

זהו פחות או יותר קצה הקרחון הנורווגי הזה, שמעלה עוד המון שאלות המבוססות על פערים בין כוחות מנוגדים. הגיבורה אמנם דתיה אבל נמשכת ללימודי מדעים ובפרט ביולוגיה. הוריה מתוארים על ידה כחביבים וכשאלה שאפשר לדבר איתם על הכל, אבל מה שהסרט בוחר להראות לגביהם סותר את הדעה הזו. ובעיקר, הדיסוננס בין מה שהיא לכאורה מעוניינת בו לבין הרצונות הכמוסים שלה, שנחשפים עבורנו בהזיות וחלומות, הוא שמתדלק את מירב הדרמה והמתח. אולם, אני חייב להודות שבנוגע לפן הקשור באימה פסיכולוגית, האימג׳ים עובדים הרבה יותר חזק בסרט מאשר התוכן, ולמרות שיש בהם מקוריות יחסית הם לא החומר ממנו עשויים סיוטים. ״תלמה״ גם עבד עבורי טוב יותר בתור סיפור התבגרות של השתחררות מצל העבר ומציאת דרך ביטוי לדחפים פנימיים מודחקים, מאשר כרומן לסבי פר אקסלנס או כדיון קולנועי של דת מול מדע.

באופן גורף יותר, ניתן אפשר לומר שטרייר, יחד עם שותפו הקבוע לתסריטאות אסקיל ווגט, שוב יצרו סרט שהוא בראש ובראשונה דרמה אנושית המונעת מדמויות כתובות לעילא. בכלל, היכרות עם הקולנוע של השניים יכולה להוסיף רובד שלם לצפייה – החל מזיהוי האגם כלוקיישן משותף לסרט ״אוסלו, ה-31 באוגוסט״, או העובדה שכאן יש משפחה של שלוש נשים שכפופות לגבר אחד, לעומת ״השקט שבפנים״ בו שלושה גברים מתקשים להיות משפחה אחרי לכתה של אישה אחת, אז בגילומה של איזבל הופר. דמות איקונית הרבה יותר שגילמה השחקנית הצרפתייה, בסרט ״המורה לפסנתר״ בסרטו של מיכאל האנקה, שימשה כהשראה ישירה לשחקנית הראשית ב״תלמה״, כפי שהודו גם היוצרים בשיחה שלאחר ההקרנה.

בנקודה זו שווה להזכיר את המשחק של כל המעורבות והמעורבים, בדגש כמובן על שתי הדמוית הנשיות הראשיות. הארבו, בתפקיד תלמה, רק בת 23 אבל נדרשת בסרט להוציא מעצמה חוויות של חיים שלמים. כמות וסוגי הרגשות שהיא מפגינה, הרבה פעמים במטרה לבטא חיצונית מאבק פנימי, היא לא פחות ממדהימה. לצידה ווילקינס, שבמפגש עימה ועם היוצרים לאחר ההקרנה התגלה כי אינה שחקנית אלא מוזיקאית, נדרשת בעיקר להגיב ועושה זאת במבע עז המחפה על חוסר שעות הטיסה שלה מול מצלמה. אגב מוזיקה, הפסקול הוא אחד הכלים בו משתמשים היוצרים כדי לשנות את הטון מסצנה לסצנה, או לפעמים באמצע הסצנה, כדי לזגזג בין כל הז׳אנרים שהסרט מצליח להכיל בתוכו. טרייר עצמו הודה שהוא נוטה להימנע ממוזיקה שמכוונת את הקהל כיצד להרגיש, אבל היה מוכרח להיעזר בה כדי לצלוח את שינויי הטון החדים.

עוד דבר שקרה אחרי ההקרנה, די כצפוי יש לציין, הוא שהיוצר נתבקש לפרש את יצירתו. בהיותו הסקנדינבי המקסים שהוא, טרייר הצליח להפוך כל שאלה צפויה לדיון על פרשנות אישית. הוא סיפר שאחרי הבכורה בנורווגיה ניגש אליו מי שהיה המורה שלו לספרות, והחמיא לו על המשמעויות השייקספיריות של היצירה – הרי ״Thelma״ הוא שיכול אותיות של ״Hamlet״ והדמות של אופליה מהדהדת לאורך היצירה. טרייר התוודה בפניו שלא חשב על זה עד לאותו רגע, וקרא לגיבורה תלמה בשל המשמעות היוונית המקורית של השם – רצון אמיתי. כך שכל צופה מביא או מביאה את המשמעות של היצירה מתוך תוכם. אבל הקהל המשיך בשלו. ״מה מסמלים הנחשים?״ שאלה צופה שכנראה לא אוהבת לחשוב, ״מה קורה בסוף?״ שאל מישהו שכנראה נרדם וכן הלאה. כנראה שבפסטיבלי קולנוע כל הקהלים בעולם פתאום הופכים לדומים עד זהים.

Lady Bird
ליידי בירד

שחקנים או שחקניות שעוברות אל מאחורי המצלמה הפכו לנדירות בערך כמו ״סרט עצמאי קטן שאולי ישחק תפקיד מרכזי באוסקר״, אבל במקרה של גרטה גרוויג אפשר לומר שזה לא רק מתבקש אלא ממש היה עניין של זמן. השחקנית שצמחה בסצנת המאמבלקור קיבלה בעבר קרדיט כתיבה על הדמויות שיצרה במשותף עם הבמאים שלה, כולל בפסגת שיתופי הפעולה שלה ושיאה האישי כשחקנית-יוצרת לעניות דעתי – ״פרנסס הא״. סרט בו היא חתומה לבדה על התסריט והבימוי אכן הגיע לבסוף, בגיל 34, בדיוק כשעבורי באופן אישי התחיל קצת להימאס לצפות בה על המסכים. בחוכמה ובצניעות גרוויג משאירה את עצמה לגמרי על כס היוצרת ולא משתתפת בסרטה שלה, מותירה את הבמה לאחד האנסמבלים המוצלחים ביותר שראיתי השנה, ביחד ובנפרד.

ליידי בירד הוא השם בו כריסטין מקפרסון (סירשה רונן הפנטסטית) מכריחה את כולם לקרוא לה. כולל את אמא שלה (לורי מטקלף), שלא ממש אוהבת את הרעיון אבל בהחלט אוהבת את בתה, אפילו שליידי בירד לא חושבת כך. האם היא בהחלט ההורה הדומיננטי בבית, עם דרישות מכאן ועד סקרמנטו, מקום התרחשות העלילה. הגיבורה לא באה ממשפחה מבוססת, ולכן מוצאת עצמה בבית ספר תיכון דתי-נוצרי אחרי שטות שהיא עושה בסצנת הפתיחה – סצנה שמצליחה לבסס את הטון, האווירה ומערכת היחסים בין האם והבת. בבית הספר מחכים לליידי בירד אתגרים שאינם קשורים לאמונה באל, אלא לאמונה בעצמה ובסובבים אותה. היא תחווה אהבות ראשונות, חברויות אמת שיעמדו למבחן, הזדמנות לטפס בסולם החברתי על חשבון אחרים, וכל העת תחלום ותפנטז לטוס הכי רחוק מסקרמנטו – אל ניו יורק, בירת התיאטרון.

רונן, ״אחד הדברים הכי טובים שקרו לקולנוע״ כפי שהוצגה לפני הסרט בידי מנהל הפסטיבל קנט ג׳ונס, מוסיפה עוד הופעת מחץ לרזומה ומרחיבה את מנעד הדמויות שלה. ליידי בירד בגילומה היא צעירה שסותרת את עצמה בכל סצנה שנייה אבל מצליחה להיות קוהרנטית להפליא. היא נותרת נאמנה לעצמה גם כשהיא משקרת ומרמה, ומונעת מדחף בלתי ניתן להשבעה ולהרגעה להיות במרכז תשומת הלב (בלי שום יכולת להכיל אותה כשזה קורה). מטקלף בתפקיד האם נותנת קונטרה נחוצה ומוצלחת, כאשר היחס אליה משתנה בהדרגה. בהתחלה, הוא מסונכרן עם רגשותיה של הדמות הראשית, אבל לאט לאט מתמלא הדיוקן של האם בפרטים. היא מתגלה ככזו שבאמת רוצה את הטוב ביותר לבתה אבל מתה מפחד מכמה שהיא דומה לה ועלולה לטעות באותם המקומות כמוה, או גרוע מכך – להצליח היכן שנכשלה.

את הקאסט משלימים לוקאס הדג׳ס (שכיכב בפסטיבל אשתקד ב״מנצ׳סטר ליד הים״) בתור אהבתה הראשונה של הגיבורה, טימותי צ׳אלמנט (שכיכב בפסטיבל השנה ב״קרא לי בשמך״ עליו אכתוב בדיווח הבא) כאופציה רומנטית, ביני פלדסטין (הקורעת) בתפקיד חברתה הטובה שמושכת אותה לצד החנוני, אודיה רש (הישראלית) המשחקת את מלכת הכיתה הפלסטיקית והאמידה ואפילו דניאל ״פאטי קייקס״ מקדונלד בהופעת מצמצת-פספסת. המבוגרים האחראיים הם לויס סמית, סטיבן הנדרסון, טרייסי לטס בתור אביה הנרפה של הגיבורה ועוד רבים וטובים. כאמור, סופר-אנסמבל, ובאמת שכל אחד מתעלה על חבריו.

גרוויג משכילה לנצח על השחקנים המוכשרים שהקיפה את עצמה בהם בזכות קולה הצלול כיוצרת. אפשר להיות ציני ולומר שהסרט הוא קצת נואה באומבך, מייק מילס, ג׳ו סאוונברג ושאר במאים שעבדה איתם בעבר – אבל האמת היא שהוא מתגבש קצת אחרת מהם ככל שהוא מתקדם, מה שהופך אותו למקורי ולמאה אחוז שלה. כלומר, אלה לא הסיטואציות המוכרות מסוג כזה של סרטים או העלילה שאפשר לנחש לאן תלך רוב הזמן, אלא החוויה. ״ליידי בירד״ מעביר את הגיבורה והקהל דרך לא מעט רגשות, אבל הוא בעיקר מאוד קולח ונורא מצחיק. אפילו שייקספיר נהיה מצחיק בסרט הזה, שנדבק כולו במשובת נעורים ורוח שטות, מבלי לאבד נקודות איי.קיו בדרך. זה לגבי הרגעים בהם הסרט מנסה להצחיק, אבל גם כשהוא מבקש לרגש, לעורר מחשבה או להרהר בעבר הקרוב, רגע לפני כניסת הטלפונים הסלולריים לחיינו.

במובן זה מעניין להשוות אותו ל״הנפת דגל אחרונה״, בו גיבוריו נגנבים ומבסוטים מהגעת הסלולריה, בעוד ״ליידי בירד״ מוצא עוד מימדים לתופעה מלבד ״שיואו אחרי איזה קטעים!״ – ואפילו מצליח להיות בהחלט משעשע תוך כדי. ההשוואה גם תוציא את סרטו של לינקלייטר חיוור בכל הקשור לשימוש במוזיקה כדי לתאר את התקופה, כאשר אצלו שיר של אמינם שמתנגן ברדיו מוביל לדיון טרחני וסחי על גזע, ואצל גרוויג כמה שניות של ג׳סטין טימברלייק מספיקות כדי לזרוק כל צופה באולם לשלל תקופות בעברו או בעברה.

למרות ששחקנית ילידת סקרמנטו, המזוהה קולנוע ניו-יורקי עצמאי, כתבה וביימה סרט על צעירה חובבת אמנות שחולמת לברוח מן החוף המערבי אל המזרחי – ״ליידי בירד״ אינו אוטוביוגרפיה. בסשן השאלות והתשובות שלאחר ההקרנה, גרוויג הדגישה שאין רחוקות ממנה ומגיבורת סרטה בכל הקשור לקווי אופי, ושחווית ההתבגרות שלה הייתה שונה בתכלית. אפשר להאמין לה בקלות בעודה מתגלה כאפילו עוד יותר נוירוטית במציאות מאשר על המסך, בניגוד לגיבורת סרטה. גרוויג ממש רעדה מהתרגשות נוכח כמות האהבה שהורעפה עליה כשעלתה לבמה לפני ההקרנה, שלא לדבר על אחריה. אישית, צחקתי אפילו פחות מרוב האולם חובב הבדיחות על אמריקה בכלל ורפובליקנים בפרט, אבל להוציא את הסיום לצד כמה סצנות שהיו יכולות להישאר בחוץ מבלי לפגום בסיפור, בהחלט נהניתי למדי. אין ספק שבמאית נולדה, וזו בדיוק הבמאית שציפיתם או ציפיתן שתיוולד – אז מזל טוב לכולנו.

השאר תגובה