• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פסטיבל ירושלים 2017 – דיווח רביעי (אורון): ״פאטי קייקס״, ״הסדנה״, ״המוזיאון״, ״חיים חדשים״

21 ביולי 2017 מאת אורון שמיר

הפסטיבל אמנם נמצא בימיו האחרונים וזהו רק הדיווח הראשון שלי, אבל בחיי שאני כאן ומבלה באולמות מאז יום הפתיחה. הדיווחים הבלתי פוסקים של עופר החרוץ, יחד עם העובדה שהייתי עסוק בדיווחים לעכבר העיר, לא ממש הותירו לי זמן או חומר לכתיבה. בכל זאת מצאתי כמה סרטים שיש לי דעה עליהם ופנאי לנסח אותה, ארבעה מהם מאכלסים את הפוסט הנוכחי ואת רובם אפשר ואף כדאי עדיין לתפוס בהקרנות חוזרות.

פאטי קייקס
$Patti Cake

אחד הדברים שפסטיבלי סרטים הכי זקוקים לו הוא סרטים מרימים. הכוונה היא לאו דווקא ליצירות חפות מקשיים, אתגרים או אפילו נושאים מדכדכים, אלא לאופן בו הקהל יוצא מהסרט אל המשך היום שלו באולמות – בהתרוממות רוח במקום בשפל ודכאון. במובן הזה ״פאטי קייקס״ הוא אחת מבועות החמצן הנחוצות האלה, שהייתי אפילו מכנה ״הפתעת הפסטיבל״ אם לא היו קודחים לי עליו כל-כך הרבה כבר בפסטיבל קאן. כנראה שגם בריביירה הצרפתית הביקוש לסרטים שלא יהרגו את המצברוח גבוה מן ההיצע, למרות שבמקרה של הסרט הזה מדובר בהצלחה גם באופן לא יחסי.

פטרישיה דמברובסקי (דניאל מקדונלד) ידועה בכל מיני שמות בעיירת הולדתה האפורה בניו ג׳רזי. ברחוב קוראים לה דמבו, כינוי השנוא עליה במיוחד משום שהוא לועג למשקלה והופך אותה למאוד לא פופולרית בקרב בחורים בגילה. בבית היא מכונה פאטי או פאטי קייקס, כשם הסרט, בעיקר על ידי סבתה החולה והאוהבת (קתי מוריארטי), בעוד אמה (ברידג׳ט אברט), זמרת לשעבר ואלכוהוליסטית בהווה, קוראת לה פשוט בשמות גנאי. את עצמה היא מכנה קילה פי, שם הבמה שבחרה לעצמה אם יום אחד יבחר בה הראפר-מפיק האהוב עליה, או.זי. (הפארודיה כאן ברורה). היחיד שגם קורא לה כך הוא ג׳אריש (סידהארט דאננג׳יי), חברה לצמד ההיפ-הופ ״ת׳יק אנד ת׳ין״, שנשען בעיקר על יכולתו להשיג הופעות ועל הפלואו הנשגב והליריקס המטונף ומפרק מצחוק של פאטי. בעודם מנסים לפרוץ לשוק הממוסחר עד זרא, גאולתם עשויה להגיע דווקא דרך הביבים. יותר נכון דרך אמן אלקטרוני בשם באסטרד (מאמודו אטיי) שגר במקום בשם ״פי השאול״ ונראה קצת כמו השטן.

התקציר אולי מרמז על דרמת אינדי שגרתית עם טוויסט יענו-מטורף, ולרגעים נדמה שזהו אכן המצב. אבל לסרט יש כמה וכמה נשקים סודיים והוא לא מתבייש לירות בהם במקביל. ראשית, זה סרט שקם או נופל על הליהוק לתפקיד הראשי, ולמזלו של ״פאטי״ יש לו כוכבת עם כריזמה של אלף שמשות. מקדונלד בתפקיד פטרישיה/פאטי/קילה פי היא שילוב בלתי אפשרי בין אמינם ואדל, שמצליחה להצטיין בכל – היא מעוררת חמלה ויראה, מצחיקה ומרגשת, בין אם היא שרה או שותקת. שנית, גלריית דמויות המשנה סביבה מספיק מוקצנת כדי לשמור על הטון הקומי הקליל, אבל גם צומחת מקרקע דרמטית בסיסית אמנם אך לחלוטין יציבה. אלה מהן שנראות נלעגות בתחילה יגאלו, לפחות חלקית, בעוד הפוזאיסטים ישלמו את מחיר הזיוף. בנוסף, הביקורת על עולם ההיפ-הופ אמנם צפויה אבל בהחלט במקום, ממש כמו הדעות של הסרט על תהילה מיידית לעומת עבודה קשה. מה שכן מפתיע הוא שמדובר ביצירת ביכורים של במאי קליפים בשם ג׳רמי ג׳ספר, שכתב וביים את הסרט וגם חלק מהמוזיקה הצעירה, הנשית, הבועטת ועמוסת הרגשות הסותרים והמורכבים משנדמה בתחילה. וסרט שהוא גם כיפי וגם מורכב הוא כבר באמת זן נכחד.

הקרנה נוספת:
שבת 22.07.17 | 17:30 | סינמטק 1

הסדנה
L'atelier

בפרס הגדול (והשני בחשיבותו) של פסטיבל קאן השנה זכה רובן קמפיו עבור סרטו ״120 פעימות בדקה״, בזמן שסרט שכתב במשותף עם לורן קנטה הוקרן במסגרת המשנית של ״מבט מסויים״. זהו ״הסדנה״, המשיב לסיבוב נוסף את הצמד שחתום על ״בין הקירות״ המהולל, ו״פוקספייר״ הנשכח. גם בלי לקרוא דבר על העלילה אפשר לדעת מראש כי הקולנוע של קנטה וקמפיו מבוסס דמויות, סיטואציות ודיאלוגים יותר מאשר עלילה ופירוטכניקה. סצנה קלאסית של השניים תכלול דיון ארוך ורב משתתפים בחדר אחד, עם הרבה נושאים מדוברים ועוד כמה שנותרים חבויים מתחת לפני השטח, כאשר מעמדו של מי שנמצא בסמכות מעורער בעוד אלה שאמורים להיות קהל מבקשים לתפוס את המושכות. הכל יהיה מצולם באופן שנחשב כיום ״ריאליסטי״, כלומר מצלמה מוחזקת ביד ועריכה המשלבת בין קצביות למבטים ממושכים יותר על התמונה הגדולה. ״הסדנה״ בהחלט עונה לכל ההגדרות הללו, אבל גם מכיל ייחוד משל עצמו ביחס לפילמוגרפיה של יוצריו בשל הז׳אנר הנוסף עימו הוא מפלרטט.

מקום ההתרחשות הוא דרום צרפת והסדנה שבכותרת מפגישה בין צעירים המבקשים להשתפר בכתיבה לבין סופרת נודעת (מרינה פואה הנהדרת) המתמחה בז׳אנר הבילוש והמסתורין. היא מגיעה אל המקום על מנת להוציא מקבוצת הכתיבה הלא שגרתית שלה רומן מתח משותף, ומגלה את כל סוגי הטיפוסים שאפשר למצוא בכיתות כמו זו – צעירים דעתניים מכל הגזעים והמינים, בעלי ובעלות דעות מגוונות וסותרות. נדמה שיהיה קשה לצוות להתגבש, בעיקר באשמת אחד הנערים בו הסרט מתמקד. זהו אנטואן (מתייה לוצ׳י בתפקיד ראשון ומלא עוצמה), שכשרון ההבעה שלו בכתב שווה רק לאופיו האלים ולנטייה שלו להרגיז את כולם כדי לשאוב מהם אנרגיה. המורה מוצאת אותו מרתק מכמה סיבות, שחלקן יתבהר רק בהמשך, בעוד אנו נחשפים לפנים מחמיאים פחות ופחות של אופיו ושגרת חייו.

הסרט עמוס עד להתפקע בנושאים חברתיים, פוליטיים ואנושיים כאחד, אולי אפילו יותר מכל סרט קודם שחתום עליו הצוות. מה גם שהעובדה כי קבוצת הכתיבה מנסה לברוא סיפור מתח, מסובכת בתחקיר שמבצעת המורה אודות תלמידה, במעקב שלו אחריה, ובבילוש שלנו הצופים אחרי כל אחד מהם. כך נוצר רובד רפלקסיבי שהולך ומסמיך ככל שהסרט מתקדם, וכיוון שהתרכזתי בעיקר בו קצת איבדתי אחיזה בשלב מסויים. האם אנטואן מרגיש כי המורה שלו מנסה להפוך אותו לדמות בסיפור שלה, או ממש עומד עם הגב אל הקיר הרביעי ועוד רגע יפנה אלינו הקהל? כמו כל דמות קולנועית שנדחקת לפינה, גם הוא יאלץ לפרוק את היצר האלים שלו באיזה אופן, שיש בו משהו מפתיע וצפוי כאחד. ממש כשם שהדיונים בקבוצת הכתיבה אודות מהלכים עלילתיים או מעמדות בחברה הינם מתבקשים למדי אבל גם לא מאוד פוריים. לתחושתי הגודש של הסרט יגרום לכך שכמעט כל צופה יתחבר או תתחבר למימד מסויים בו, אבל גם יעורר רתיעה מצדדים אחרים.

הקרנות נוספות:
שישי 21.07.17 | 19:15 | סינמטק 3
שבת 22.07.17 | 12:00 | יס פלאנט 8

המוזיאון

קראתי ושמעתי לא מעט טענות נגד מבקרי וכתבי קולנוע הפוקדים את הפסטיבל ולכאורה מתעלמים מן התחרות התיעודית, או מבכרים את אחותה העלילתית. לכן חשוב לי להקדיש את הפסקה הפותחת לנושא, לפני שאעבור לתקן מעט את הרושם ואתנסח לגבי סרטו החדש והמפעים של רן טל (״גן עדן״, ״ילדי השמש״). אדבר כמובן בעיקר בשמי וקצת בשם סריטה, למרות שגם עמיתיי הקפידו לדגום לפחות סרט דוקומנטרי אחד מבין השבעה שהתמודדו. כך גם אצלנו, כפי שאפשר היה לראות בדיווח השני של עופר או בזה הנוכחי שלי. אבל זה בהחלט נכון שאנחנו לא מכסים את הקולנוע התיעודי באותה כפייתיות כמו את העלילתי, והסיבות לכך מחלקות את האשמה בינינו לבין הגורמים הנלווים לעניין. לדוגמה – לסרטים העלילתיים שתי הקרנות, אחת בשעות הערב הנוחות לצפייה והאחרת בבוקר למחרת. לדוקומנטריים רק אחת, כמעט תמיד בצהריים או קצת אחריהם, שכן הנוספת היא רק ביום ראשון (האחרון של הפסטיבל). מהתחרות העלילתית יצאו כל שבעת הסרטים עם פרסים, שכן יש מספיק לכולם. בזו הדוקומנטרית יש רק פרס לסרט ולבימוי, מה שאילץ את השופטים לחלק שני ציונים לשבח כדי שלא לקפח יותר מחצי מן המשתתפים (בדוקאביב יש יותר, לשם דוגמה). אין כאן ביקורת על המצב אלא תיאור שלו, ואין ספק שיש כאן ביצה ותרנגולת המגלגלות את האשמה ביניהם. לכן אנסה לשבור את המעגל ולהכריז שבשנה הבאה נארגן מספיק זמן וכוח אדם בכדי לתת צ׳אנס שווה לכיסוי שתי התחרויות. תזכירו לי את זה קצת לפני?

למרות הכתוב לעיל, לא באמת צריך את עיתונות הקולנוע כדי לדעת שגם בגזרה התיעודית, אולי יותר מאי פעם, יש פנינים שלא כדאי להחמיץ, ובעיניי ביניהן נמצא ״המוזיאון״. בפתיחה מספר ומספק הבמאי את המפתחות ליצירתו שעומדת להירקם על המסך כמעשה אמנות שראוי להיתלות בעצמו בגלריה. זה מתחיל בסאונד של שני אנשים המנסים לתאר האחד לשנייה תמונה, אותה הקהל עוד לא רואה אלא רק מסך שחור. כשערוץ התמונה מצטרף לשמע אנו חוזים באלה המדברים צופים בנו, כלומר הסקרנות רק גוברת לגבי מה הם רואים ולמה הם מנסים לתאר את מה שנראה מולם. ההבנה שנופלת היא שהאישה הינה עיוורת, והאיש מנסה ככל יכולתו לתאר עבורה את התמונה התלויה במוזיאון. הוא מעוניין לדייק בפרטים, בעוד היא רוצה לשמוע על התחושות שמעוררת התמונה. בסיום הסצנה המבריקה היא אומרת שכל אחד היה ודאי מתאר לה אחרת את התמונה, ולכן היא לומדת יותר על הדובר מאשר על היצירה עצמה. זוהי כמובן אמירה שנכונה לכל חווית צרכנות של אמנות, שמכניסה את הסרט כולו לקונטקסט מרתק של אמנות המתבוננת, מבקרת, ובוראת מחדש את עצמה. מוזיאון ישראל הופך במהלך הצפייה לסימולקרה של החברה החווה אותו.

כמו ביצירותיו הקודמות של הבמאי, גם הפעם בסרט שלכאורה לא מתערב במתרחש ונותן לדמויות שבו להתבטא. אבל בכך הוא גם מתגבש לאיטו לכדי מסה באופן חכם בצורה בלתי רגילה, אך גם פשוטה ואינטואיטיבית להבנה. במוזיאון אפשר לפגוש מבקרים המתפעלים עד עמקי נשמתם מתערוכת המגילות הגנוזות, אבל גם לראות רגע קודם כיצד מתקינים את התערוכה וכאילו משילים ממנה את הילת הקדושה, ״הורסים את הקסם״ לו היינו מצויים במופע אחיזת עיניים. ניתן להכיר את עובדי המוזיאון ולשמוע על חוויותיהם ארוכות השנים בתחום, או להתוודע לרגע בחייהם של המבקרים בו, והמשקל שמעניק הבמאי לכל אחד מן הצדדים יכול להפתיע. בסיום החוויה התחושה היא של מעין סיור מודרך בישראליוּת עצמה, שכל מוצג ומוצג בה הינו בעל משמעות מיידית או סימבולית, וכל קהל יכול יהיה לראות בה את עצמו או לספר עליה אחרת לגמרי למכריו. זהו סרט שלכאורה עוסק במוזיאון שמטרתו להציג ולשמר את ההיסטוריה של ישראל, אבל מתגלה דרך עדשתו של טל כמעצב ההווה ואולי אפילו העתיד של המקום בו הוא מצוי, גשמית, פיגורטיבית ומטאפורית.

הקרנה נוספת:
ראשון 23.07.17 | 18:45 | סינמטק 3

חיים חדשים
Réparer Les Vivants

המון סרטים צרפתים יש השנה בפסטיבל, לפחות לתחושתי הסובייקטיבית (כלומר זה לא שספרתי ובדקתי, אבל פשוט נתקלתי באחד בכל יום ויום ולפעמים גם בכל משבצת). לכן אפשר להיחשף לז׳אנרים רבים ומגוונים מאלה שמוקרנים בישראל בשפה הצרפתית, בדרך כלל קומדיות דלוחות או דרמות רגשניות. אבל האם ראיתם או ראיתן פעם פורנו של סבל וסחטנות רגשית הטובעת בדמעות של הדמויות שלה בצרפתית? גם אני לא זוכר מתי זה קרה, וזו הסיבה הכמעט יחידה שאני לא מצטער על הצפייה ב״חיים חדשים״, שמראש נכנסתי אליו עקב היעדר אופציות בשעה מסויימת.

זה דווקא מתחיל נהדר, עם סיפור אהבה נטול מילים או אפילו מגע. גולש צעיר (גאבן ורדה) המקיץ לפני חברתו מביט בה ארוכות לפני שהוא מדלג אל מחוץ לחלון, בדרכו לפגוש שני חברים נוספים ולתפוס גלים ראשונים עם הזריחה. הדרך שלהם אל החוף, בריצה על גגות או גלישה ברחובות, נעשית ללא מילים ומצולמת וערוכה באופן שמרמז על עין אמנותית או קולנוע של רגעים פיוטיים. למשל דיזולב איטי שהופך את גלי הים לכביש מרוצף בתחנות רוח עכשוויות, כאילו לסמל לצופים שסכנת הטביעה לא משה מן המסך.

הרכב בו חוזרים השלושה אכן מעורב בתאונה (שלא נראית על המסך) וגיבורנו מראשית הסרט תלוי בין חיים ומוות. כאן מתחילה ממטרת הדמעות של הוריו (עמנואל סנייה וקול שן), שהסרט עובר להתמקד בהם אבל לא ממש מספר עליהם שום דבר מעניין. חלק זה של הסרט מתאפיין בגסות יחסית, כפי שניתן לראות גם בדמויות המשנה. עד כמה הרופא המטפל (בולי לאנר) רק מחכה שהבחור המסכן ימות כדי לקצור את איבריו? בואו נגיד שהוא נותן כיף לרופא אחר כשמוכרז אצל הפציינט שלו מוות מוחי. אגב, את הרופא האחר מגלם טאהר ראחים, שתפקידו ללוות את הקרובים למנוח המבקשים לתרום את איבריו, אלא שעוד אין מנוח במקרה זה.

בחלקו הבא שוב משנה הסרט סגנון וגיבורים, ומתמקד הסרט באישה מבוגרת הזקוקה להשתלת לב (אן דורבל). אני מניח שאפשר להבין לבד איך יתחברו הסיפורים, אבל בנקודה זו הבמאית קאטל קילוורה כבר באמת לוקחת ביס גדול מכדי לבלוע. אולי עצם הקונספט של לב אחד העובר מאדם אחד לרעהו הוא רעיון מעניין, אבל השינוי התכוף בסגנון ובעיקר החלק האמצעי שאינו חומל על מצבם של שני ההורים הכשילו בעיניי את הביצוע. מה שכן, למדתי הרבה יותר מדי על מאחורי הקלעים של עולם השתלות האיברים, ואני מקווה לא לבקר בבתי חולים יותר לעולם.

אין הקרנות נוספות

השאר תגובה