• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סקירה כפולה: ״השקט שבפנים״ ו״ציפור לבנה בסופת שלג״

18 בדצמבר 2015 מאת עופר ליברגל

בפוסט זה אני מחבר יחדיו סקירה על שני סרטים שונים למדי שעלו לאקרנים בסוף השבוע, אף כי שניהם משוייכים במידה זו או אחרת לקולנוע האמריקאי העצמאי. האחד הוא הניסיון הראשון של במאי נורווגי מוערך לביים מחוץ למולדתו, והשני הוא פרי עמלו של יוצר בעל ותק בקולנוע הלא ממסדי של ארה״ב. שני הסרטים נבדלים זה מזה בז'אנר ובסופו של דבר גם באיכות, אבל שניהם לכדו את תשומת לבי בגישה שלהם לדרך הסיפור של היצירה הקולנועית, בדגש על העברת נקודת מבט סובייקטיבית של דמות, באמצעים שגרתיים או לא שגרתיים. ניתן גם למצוא הצדקה מבחינת הנושאים לחיבור המלאכותי אשר אני מבצע בין שני הסרטים – שניהם עוסקים במשפחה אמריקאית וברצון לתקשר מחדש עם אם אשר אינה נוכחת עוד בחיים, אם שבמידה רבה לא תמיד הייתה נתונה כולה למשפחה המקיפה אותה גם כאשר נכחה פיזית בסביבת בעלה וצאצאיה.

השקט שבפנים
Louder Than Bombs

LouderThanBombs

השם העברי של ״השקט שבפנים״ נטול כל קשר לשם המקורי או לסרט עצמו, אבל הוא כל כך גנרי עד שאנשים המחליטים לראות סרט על סמך שמו בלבד לא ירתעו ממנו. זהו סרטו השלישי של הבמאי הנרווגי יואכים טרייר, אחד מן הבמאים הכי מבטיחים שצמחו מן הקולנוע האירופאי בשנים האחרונות, שמצא עצמו בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. בסרט זה, הראשון שלו בשפה האנגלית ועם כוכבים בינלאומיים, מצליח הבמאי לשמור על סגנונו האישי והמרשים. דומה כי בסרטים של טרייר אין רק רצון לחשוף את העולם באופן שונה בכל שוט ולגעת רק בלב של הדמויות, אלא גם בלב המלאכה של בניית סיפור, בין אם מדובר בספרות או בקולנוע. במקרה של סרטו הנוכחי, הוא מוסיף לספרות ולקולנוע גם את העיתונות כמקור המספר סיפור, גם בכתבה וגם בצילום סטילס. אם כי כל זה אינו המוקד של הסרט. המוקד הוא מספר סיפורים אישיים קטנים, אשר יכלו גם להיות קובץ של סיפורים קצרים, אלא שכל הסיפורים הללו קשורים באותה משפחה אשר מנסה להתגבר על טראומה גדולה – מותה בטרם עת של אם המשפחה.

למעשה, טרייר לא כותב את סרטיו לבד אלא נעזר באסקיל ווגט כשותף לכתיבה. אני מציין זאת כי דווקא הסרט שביים ווגט לבדו מצליח לזקק בצורה הטובה ביותר את הנושאים אשר מעסיקים את שניים ביצירתם – מדובר בסרט בשם ״עיוורת״, שהוצג בשנה שעברת בפסטיבל חיפה. הוא מייצג משום שבניגוד לסרטים אשר ביים טרייר, מדובר בסרט רע וכושל מכל בחינה אפשרית. אבל גם בו יש דיון בכתיבה ספרותית, בקשר שבין השראה ליצירת אמנות פיקטיבית, טשטוש של רמות שונות של מציאות ובדיה וריבוי קפיצות בזמנים. כל הנושאים הללו גם הופיעו בסרטו הראשון של טרייר כבמאי, ״Reprise״ אך בצורה טובה יותר. דומה כי טרייר הוא במאי רגיש יותר ומאוזן יותר, אשר ניחן גם ביכולת לייצר אינטימיות ורגעים אנושים עדינים וגם ביכולת טובה יותר לרתום את העריכה ותנועות מצלמה למבט מעמיק ומפעים יותר על המתרחש.

זה הגיע לשיא בסרטו הטוב ביותר עד כה, ״אוסלו 31 באוגוסט״ שהוא גם הסרט היחיד אשר מסופר בלי קפיצות מרובות בזמן, ומתמקד בדמות אחת ביום אחד בלבד אשר התאריך שלו מצוין בכותרת. סרט זה חשף בצורה הטובה ביותר את הכישרון של טרייר ו-ווגט בעיצוב סיטואציות אנושיות יוצאות דופן אך עם זאת אמינות, ובבנייה טובה של רגעים קודרים. ״השקט שבפנים״ הוא בסופו של דבר סרט פחת שלם מ״אוסלו 31 באוגוסט״, אבל אני חש כי ברגעיו הטובים הוא מייצר כמה דימויים חזקים אפילו יותר מכל מה שיצר הבמאי במולדתו. מבחינת מבנה העלילה הסרט חוזר למקור – העלילה קופצת בין זמנים רבים ודמויות רבות, לעתים באופן שנדמה גחמתי מדי. אבל הסרט גם מצביע על התקדמות במורכבות הנושאים בהם עוסק הבמאי, ומציג אותו כמספר סיפורים קצרים נהדר.

אחד מן הסיפורים הקצרים המצטיינים בסרט מופיע כבר בדקות הפתיחה: אב טרי בשם ג'ונה (ג'סי אייזנברג) מנסה לקנות לאשתו שזה עתה ילדה אוכל בבית חולים. אבל הקפיטריה סגורה והוא נודד באגפים אחרים של המוסד, אגפים עצובים יותר, בחיפוש אחר אוכל. בסופו של דבר הוא נתקל בחברתו לשעבר, המלווה את אמה הגוססת מסרטן. האם יגלה לה מה הסיבה השמחה שבגינה הוא בבית חולים? האם הוא אכן בשל לחלוטין להיות אב לבנו הטרי? יחלוף זמן רב בסרט עד שכל קצוות הסיפור הקצר הפותח אותו יזכו להמשך. יש בסרט עוד מספר רב של רגעים קטנים בנויים היטב, כולם סובבים סביב אותה משפחה, בה ג'ונה הוא האח הבכור.

למעשה, הדמויות הראשיות בסרט הם שלושה גברים, אב ושני בנים, הרדופים בידי זכרה של הדמות החידתית שהיא אם המשפחה, צלמת עיתונות מהוללת אשר נהרגה כשלוש שנים לפני התקופה בה מתרחשים רוב האירועים המתוארים בסרט. האם מגולמת על ידי השחקנית הצרפתיה איזבל הופר וקרויה גם כן בשם איזבל. למרות היותה מתה, היא נוכחת לא מעט בסרט בפלאשבקים, קטעי ארכיון ומעט חלומות. גם בקטעים בהם היא נמצאת בחברת האנשים אשר אוהבים אותה, היא לא לגמרי כולה שם. דומה כי חיי הזוגיות והמשפחה הם לא המקומות בהם התנהגה בצורה טבעית, שכן עבודתה שלחה אותה פעמים רבות לאיזורי קרבות. שם הריגוש הינו אחר, שם גם נמצא היעוד שלה – התמונות שלה אשר לכדו את הסבל האנושי דיברו חזק יותר מפצצות, או לפחו כך נרמז בכותרת הסרט הלועזית. האם באמת הצליחה לשפר את המצב בעולם על ידי הצבה של תמונה שלו? האם המחיר אשר שילמה משפחתה על המחויבות האחרת שלה אינו גבוה מדי?

הסרט לא מתעסק בתשובות, ומראה גם את איזבל כקורבן של בעל שלא באמת הבין או ריגש אותה (לפחות לא בשנות חייה האחרונות). היא הנשיות אשר הגברים לא ממש מצליחים להשיג או להבין, גם כאשר יש נוכחות של נשיות חדשה בחיים שלהם. הסרט מציג לנו שלוש דמויות של גבריות שבורה. האב, ג'ין (גבריאל ביירן), לא ממש מצליח להתאושש לא רק ממותה של אשתו, אלא גם מן הנישואין אליה. היא הייתה אישה אותה הוא אהב בכל נפשו, אבל גם אישה אשר הצליחה בחיים הרבה יותר ממנו ואולי מנעה ממנו להתפתח בתור יישות עצמאית. גם הבן הבכור ג'ונה, שהוזכר לעיל בסיפור הפתיחה של הסרט, מרחיק את עצמו בתירוצים שונים מאשתו הטרייה ומבנו התינוק.

louder-than-bombs2

אבל אותי הדמות שהכי עניינה וריגשה היא זו של הבן הצעיר, קונרד, נער מתבגר המבלה זמן רב במחשב שלו, מול משחק תפקידים וירטואלי ומרובה משתתפים מסוג קווסט, ולא ממש מצליח לתקשר עם העולם, עקב התופעות הרגילות אשר קורות לכל מתבגר, בטח לאחד שלא נראה נאה במיוחד, או כך לפחות נאמר עליו. מבין כל הקאסט המשובח של הסרט (שכולל בין היתר גם את איימי ריאן, ודייויד סטראתיירן), הופעתו של הנער דווין דרויד היא בעייני המוצלחת ביותר. בנוסף, הקו העלילתי שלו הוא היחיד בו לא חשתי בנפילות ברמה, בעיקר בחלק האחרון של הסרט בו הוא מצליח בדרך מוזרה כן לרקום קשר, גם אם לרגע קט וזניח, קשר אשר דומה כי הוא לא ממש בגדר האפשר.

אולם, ובסופו של דבר, הרובד המרתק ביותר במרקם הסיפורים העמוס של הסרט הוא האופן שמחבר בין סיפור לסיפור, בין נקודת מבט אחת לאחרת. בין אם מדובר בראייה של הדמות את העולם סביבה ואת יתר הדמויות ובין אם מדובר באופן בו הבמאי רואה את הדמויות ואת הסביבה בה הם חיים, פרבר אמריקאי לא רחוק מניו יורק. הסרט, כאמור, קופץ בין זמנים ונקודות מבט שונות, כאשר לפרקים אותו אירוע מוצג לנו מספר פעמים, ובכל פעם מוקד המבט הוא אחר. לדוגמה, אנו רואים את האב לא מבין את מעשה הבן ורק לאחר זמן רב יותר מקבלים מידע משלים על פעילותו של הבן. גם המידע אשר נמסר לנו לגבי האם וחייה מגיע בשלבים, לא תמיד ברור עד כמה כל אחת מן הדמויות יודעת את כל סודותיה. חלקם נחשפים במהלך מעבר של ג'ונה על תמונות שטרם פורסמו, אשר חושפות דברים שאינם בגדר תגלית מרעישה אך יש בהם יכולת לעורר טלטלה במידה זו או אחרת.

מדובר גם בסרט בו יש מספר דמויות שעוסקות בכתיבה או ביצירה אמנותית כזו או אחרת. בכך, הסרט מחזק את הקשר עם סרטו הראשון של טרייר, ״רפריז״ שצויין קודם, אשר התמקד גם הוא בכתיבה ספרותית לגווניה. הסרט כן משלב בין כתיבה עיתונאית לכתיבה אישית ופרטית, אבל מראה כיצד כל הדמויות חושפות את עצמם במילים, בדימויים, במשחק, או בניתוח טקסטים של אנשים אחרים. אבל האמן המרתק ביותר נותר טרייר עצמו, אשר סגנון הבימוי הדינמי שלו מונע מן הסרט להיות ספרותי בלבד. טרייר עורך בחוכמה ובתנופה לא רק בין זמנים ונקודת מבט שונות, אלא גם בתוך כל סיקוונס על מנת להדגיש רגעים של חיבור או תלישות. עבודת הצילום של צלמו השבדי הקבוע יאקוב איהרי, מתפקדת לעיתים כצוהר נוסף למבט על העולם. היא מתקרבת באיטיות לעבר דימוי אשר הופך לפתע למרכז הלא צפוי של הסצנה, מנסה למצוא את הפיוטי והיוצא דופן גם בסביבה השגרתית ביותר, לזקק את הכאב של ארה"ב האמידה, כפי שגיבורת הסרט זיקקה את הכאב של העולם השלישי וקורבנות הרעב והלחימה.

עם זאת, השוט המרשים ביותר בסרט לא כולל כמעט תנועה, לא של המצלמה ולא של הדמויות – מדובר בקלוז-אפ ארוך על פניה היפות והשבריריות של איזבל הופר. האם המבט הארוך אכן מאפשר קירבה לדמות, או לשחקנית? מאפשר לחזות בעוצמה שלה, לגעת במשהו בהיעדרות שלה אשר עדיין רודפת את כל הדמויות, היעדרות שייתכן ורדפה חלק מן הדמויות גם כאשר נכחה בחייהם, גם כאשר נגעה פיזית? מדובר בצילום המבודד אותה מן הסרט, מקנה לה ערך עצמאי, שהוא בו זמנית אנושי ופגיע מאוד וגם גדול מהחיים.

למרות כל השבחים שהרעפתי על הסרט, יש בו משהו לא אחיד, אשר נובע דווקא מן השאפתנות של היוצר ושל הכישרון שלו. טרייר מנסה כל הזמן לייצר קולנוע אישי ויוצא דופן. לעתים זה מפעים, פרקים זה מרגיש קלישאתי ומאולץ. בדומה ל״אוסלו 31 באוגוסט״ הוא כן מצליח לתבל את סרטו במספיק רגעים מעודנים אשר מצילים את היצירה מיומרנותה ומקנים לה אנושיות, וזה מה שהופך את יואכים טרייר לבמאי מרתק. ייתכן ועודנו מתבגר בתור במאי, ייתכן והוא מצוי בדרכו ליצירה גדולה בהרבה. בניגוד ללא מעט במאים אירופאים, המעבר שלו לאנגלית נראה טבעי ודומה כי האקלים הפוליטי של ארה"ב, בעיקר על רקע מערבותה בלחימה במזרח התיכון, מעניק לסרטו עוצמה נוספת ולא מייצר תחושה של רצון לגעת בקהל באמצעות שפה נגישה יותר וליהוק כוכבים. גם אם סביר להניח שבלי אותם כוכבים לא היינו זוכים לראות את הסרט מופץ מסחרית בארץ.

ציפור לבנה בסופת שלג
white bird in a blizzard

white-bird

דומני כי רוב סרטיו של הבמאי האמריקאי העצמאי גרג אראקיעור מסתורי״, ״ספלנדור״) לא מגיעים למסכי הקולנוע בארץ, אך למרות זאת הבמאי אשר ברוב סרטיו עוסק במיניות לא שגרתית בחברה האמריקאית, קנה לו מספר מעריצים גם כאן. באופן אישי, סרטיו לא הותירו עלי רושם מיוחד, אף כי בכולם יש מידה מסוימת של אלגנטיות ובעיקר מודעות עצמאית לסגנון, שתמיד יש בו משהו מעט מלאכותי. הדבר בולט גם בסרט המדובר, שאמנם מופץ בארץ אבל באיחור של כשנה וחצי ובסוף השבוע בו סרט אחר תופס את רוב תשומת הלב התקשורתית. ובניגוד ל״השקט שבפנים״, הרי ״ציפור לבנה בסופת שלג״ מגיע בלי תווית של סרט איכות, כך שסביר להניח שמותחן גיל הנעורים הזה לא יצבור בארץ קהל רב.

בסרט זה, שוב בניגוד לקודם שכתבתי עליו, נקודת המבט היא ברורה. הסרט מלווה בקולה של הדמות הראשית ששמה קאט (שיילין וודלי) אשר בחלקו הראשון של הסרט היא בת 17 בלבד. היא לא רק מסבירה את האירועים, אלא דומה שכל הדמויות בסרט נראות לפי האופן בי היא תופסת אותן, או לפחות כך אני פירשתי זאת. בגלל שהיא מצויה בשיאו של גיל ההתגברות, כל יתר הדמויות בסרט נראות חד-מימדיות בהתאם לתפיסה שלה – אמה שלה (אווה גרין) היא אישה מתוסכלת, אביה (כריסטופר מלוני) הוא חנון נטול כריזמה ורצון. גם חבריה והאופציות שלה לפרטנרים מיניים מוצגים כפי שהיא רואה אותם, ובשלב זה של חייה לא רואה מורכבות באחר, בין היתר מפני שגם היא מנסה להפגין סוג של עצירות רגשית מול העולם, אשר מטיח בה מהלומות: החבר שלה כבר אינו מעוניין בה מינית ואמה שלה נעלמת בתחילת הסרט. על פניו, היעדרה של האם הוא תעלומה, אבל קאט, גם אם היא נפגעת, מבינה מדוע האם רצתה להיעלם. דרך עיניה של קאט, אנו חוזים בפלאשבקים לחיי נישואין בהם רק צד אחד (האב) הפגין רגשות כלפי הצד השני, עד לרמה כי הדכאון ממנו סבלה הוביל לפגיעה בתפקודה כרעיה וכאם. אך מכיוון שאנו חוזים בכל מנקודת מבט סובייקטיבית, ייתכן כי הכל הינו רק השלכה של הגיבורה.

בחלקו השני של סרט, הגיבורה כבר מבוגרת מעט יותר והיא יכולה לראות את הדברים בצורה מאוזנת יותר. במהלך חופשה מן האוניברסיטה היא חוזרת לעיר הולדתה ומרכיבה את פרטי הפרשה מחדש, ובכך חושפת כמה פרטים שמסייעים לה להתגבר על מעצורים רגשיים ולאחר מכן גם פותרים חלק מהותי מן התעלומה. הסרט לא מפתיע במיוחד, שכן המוקד שלו אינו עלילת המתח, אלא חוסר היכולת של הגיבורה לראות פרטים אשר ניצבו לפני עיניה. העניין הוא לא רק כישלון הנישואין של ההורים, אלא חוסר היכולת של הגיבורה לראות היטב את האנשים הקרובים אליה, באופן אשר פוגע בעיקר בעצמה. לתפיסתי, גם הסצנות בהן היא אינה נוכחת נבנות באופן בו היא מדמיינת את המתרחש, מה שמקנה לה תמונה חלקית בלבד של המציאות. רק בסוף הסרט אנו נחשפים לכיוון עליו בכלל לא חשבה.

יש בסרט כמה דימויים יפים ודמות ראשית מעניינת, אך בסופו של דבר, קשה לייצר סרט אשר מובא ברובו מנקודת מבט של דמות אשר רואה את העולם באופן קלישאתי. התוצאה היא שהסרט הופך לקליאשה בעצמו, ולכן הולך למקומות בנאליים גם בעיצוב הדמות הראשית וגם באמירות הלכאורה פרובוקטיביות על החברה האמריקאית. יש בסרט ניסיון ישיר להתכתב עם יצירתו של דייויד לינץ', אבל אין בסרט מסתורין אמיתי, או אפילו אפלה אמיתית. דומה כי הכל מובן מדי ליוצרי הסרט המחושב מאוד, ובכך כוחו היחסי אך גם כישלונו. ״ציפור לבנה בסופת שלג״ עובד טוב יותר על הנייר מאשר בפועל, למרות שהוא מצולם יפה וערוך באופן מדויק. אולי במתכוון, נותר הסרט נטול אותנטיות, מה שמקנה לתוצאה הסופית תחושה של תרגיל בבניית סגנון ועיצוב דמות. תרגיל שיש בו לא מעט רגעים מוצלחים, אבל בסופו של דבר גם מעט מדי ערך מוסף.

השאר תגובה