• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל קאן 2017 – דיווח שלישי: ״The Beguiled״, ״The Meyerowitz Stories״, ״Rodin״, ״A Gentle Creature״

27 במאי 2017 מאת אורון שמיר

הריביירה חוותה נטישה משמעותית בתחילת סוף השבוע, כך שאפשר פתאום להסתובב ברחוב או אפילו במתחם הפסטיבל בלי לדרוך לאף אחד או אחת על האצבעות. אלה שנותרו מסתובבים כמו עדר זומבים רעב או משועמם לסירוגין, מתקשים להבין איזה יום היום אבל עדיין מתרוצצים בין האולמות בחיפוש אחר טרף (מכליל גם את עצמי בכך, כמובן). התחרות הראשית נגמרה אמש, מה שמסביר את ההתרוקנות הפתאומית, ואני מתכנן לכתוב על כל סרטי התחרות שראיתי לפני שיכריזו על הזוכים מחר (ראשון) בערב. זה אומר ארבעה סרטים בדיווח הנוכחי, ארבעה בזה שאחריו, ועוד ארבעה סרטים שפספסתי ואנסה להשלים בקרוב. אם לשפוט על פי שנים קודמות, זה אומר שאחד מהסרטים שלא ראיתי הולך לזכות בדקל הזהב. מקווה שמיכאל האנקה, נעמי קוואסה, הונג סאן-סו ורובן קמפיו כבר מכינים את נאום הזכייה.

בתמונה לעיל אפשר להתרשם מהרחוב שמוביל למתחם הפסטיבל, ביום מעט יותר עמוס, ובמסגרת החידושים הפעם אספר בקצרה שסרטון הפתיחה המיתולוגי של הפסטיבל זכה לשדרוג. בדרך כלל זו פשוט יצירת אנימציה ממוחשבת שוודאי הייתה חדשנית בזמנו, של טיפוס במעלה השטיח האדום לצלילי ״קרנבל החיות״ של סן-סנס. אבל השנה שודרג הסרטון, ומלבד הוספת המספר 70 ללוגו של קאן בסיום הטיפוס, כל מדרגה נושאת את שם של יוצרת או יוצר שקאן אוהבים במיוחד / זוכי עבר. בכל יום יש סרטון חדש, כך שהסקרנות לגבי מי יהיה השם שבפסגה אחרי מתקפת הניימדרופינג היומית מתחילה בכל בוקר מחדש. נדמה לי שגודאר היה הצרפתי היחיד עד כה, ולצידו ענקים כמו אלטמן, קופולה, לינץ׳, אלמודובר (יושב ראש חבר השופטים השנה) וקמפיון. היא זו שזכתה למחיאות כפיים סוערות בפעם הראשונה ששמה הופיעה בראש גרם המדרגות המונפש, מתוך כבוד ומחאה על מיעוט השמות הנשיים ברשימה כאחד. יוצרת אחרת, גם היא קופולה, הציגה את סרטה החדש בתחרות ועימו אפתח את הדיווח.

דיווחים קודמים:
הראשון – ״Ismael's Ghosts״, ״Loveless״, ״Wonderstruck״, ״Okja״
השני – ״Jupiter's Moon״, ״The Square״, ״The Killing of a Sacred Deer״, ״Le Redoutable״

The Beguiled
הנקמניות

סופיה קופולה היא מסוג היוצרות שאני לא מבין מדוע אני ממשיך לראות סרטים שלהן (או שלהם, השימוש בלשון נקבה הוא מטעמי שפה בלבד). מצד שני, גם את קירסטן דאנסט אני לא ממש מחבב כשחקנית, אבל כששתיהן עובדות יחד נולדים הפרוייקטים החביבים עליי של השתיים, ביחד ולחוד. אז אחרי ״חמש ילדות יפות״, עדיין הסרט הטוב בקריירה של קופולה הבת בעיניי, ולאחר שנים שהחזיק במקום השני ״מארי אנטואנט״, נדמה לי שיש תזוזה ברשימה שלי. אם תרצו, אפשר לומר שזה בעצם ״חמש ילדות יפות, שתי נשים יפות וחייל נאה״. הסרט לא רק ראוי לתחרות הראשית בקאן אחרי כל מיני נדידות של הבמאית לוונציה, אלא גם עשוי בהחלט לצאת מהפסטיבל עם פרס, אם הבנתי נכון את הרכב השופטים השנה. אני קורא לו ״הנקמניות״ כיוון שכך קרוי סרטו של דון סיגל מ-1971, המבוסס על אותו הספר של תומאס קאלינן. אבל נקודת המבט של הבמאית שונה מאוד מזו של הבמאי ושל כוכב הסרט ההוא, קלינט איסטווד.

אל המגפיים הצבאיים של איסטווד בתור חייל ינקי במלחמת האזרחים נכנס קולין פארל, הדמות הגברית הכמעט-יחידה בסרט. הוא נקטף בידי נערה צעירה שיצאה לאסוף פטריות ביער אי שם במדינת וירג׳יניה, ומצאה אותו פצוע בשולי הדרך. היא מחליטה ש״הדבר הנוצרי לעשות״ (סיבה שחוזרת שוב ושוב בהמשך הסרט) יהיה לסייע לו להיגרר אל המקום בו היא חיה, פנימיה לבנות צעירות בניהולה של הגברת פארנסוורת׳ (ניקול קידמן, המתאחדת על המסך עם פארל גם כאן וגם בדיווח הקודם). החייל של צבא הצפון לא ממש מתקבל בברכה באחוזה הדרומית והנשית, והן מחליטות להסגירו לשיירה הבאה שתעבור בפתחן. אלא שמהרגע שאותו חייל פצוע מאוכלס בחדר המוזיקה, הילדות שמחות על הנוכחות האבהית והמבוגרות יותר (אל פאנינג וקירסטן דאנסט) חושקות בקירבתו של הגבר הזר. העובדה שהוא אוייב מבחינת הצד שלקח במלחמת האזרחים רק מוסיפה למערבולת היצרים שמתלקחת, בה משתתפת כמובן בעלת המקום, והמניפולציות מתחילות – מצד הדמות הגברית.

כל אחת מן הנשים או הילדות והנערות בסרט מצויה בגיל ובשלב אחר בחיים, ומנסה לזכות בחיבתו של החייל בדרך אחרת. בעלת המקום משקה אותו ברנדי ומטפלת בפצעיו, מציעה לו שיחות בוגרות יותר ונראית כשוות כוח. אדווינה, הדמות אותה מגלמת דאנסט, בוחרת בחיזור מסורתי למדי, שהופך להדדי למרות ביישנות מסויימת מצידה וישירות רבה מכיוונו. אחת הילדות מנגנת עבורו בכינור, זו שמצאה אותו רוקמת איתו קשר חברי וכן הלאה. להשלמת הקאסט אציין שאת הצעירות שבחבורה מגלמות אנגורי רייס (״בלשים בע״מ״), אונה לורנס (״חברי הדרקון אליוט״), אדיסון רייקי ואמה האוורד – כולן נהדרות ומשתתפות בחגיגה. אך מבין חמש הדמויות הצעירות יותר, הטקטיקה המעניינת ביותר הייתה זו שבה נוקטת אלישיה, בגילומה של פאנינג. היא מצויה בין נעורים לנשיות שרק מתחילה ללבלב, ומדלגת בין שתי הפאזות האלה בקלילות ויכולה להיראות תמימה ברגע אחד וערמומית בשנייה שאחריו.

המבטים שפאנינג תוקעת בפארל בסרט הזה הן יצירה בפני עצמה, והגיעו עד לרמה של מחיאות כפיים או גניחות התפעלות מצד הקהל בהקרנת העיתונאים המוקדמת. כאמור, הגרסה הזו של קופולה היא נקודת מבט נשית לאירועים המתרחשים בו. ואכן, החצי הראשון של הסרט נשען כמעט כולו על חילופי מבטים. כולל כמה מהריאקשן-שוטס שהם בית ספר לעריכה אפקטיבית וגם למשחק באמצעות מימיקה בלבד, לא רק של פאנינג שאני לא מפסיק להתרשם מהגיוון שלה כשחקנית בפסטיבל הזה. בחצי השני של הסרט הדיאלוגים עולים מדרגה, כאשר כפפות התחרה מוסרות, ויש כאן כמה מציטוטי השנה מבחינתי (כמה נטולי הקשר להתרשמות: ״אני מקווה שאתה אוהב פאי תפוחים״ שנאמר בקונטקסט מאוד מיני, או ״אדווינה, הביאי את ספר האנטומיה״ רגע לפני ניתוח חירום).

מלחמת המינים מוצגת בסרטה של קופולה כשדה קרב אכזרי לא פחות מזה שנמלט ממנו החייל הינקי. כולל בריתות סודיות, איסוף מודיעיני קפדני, תחבולות והטעיית האחר, חבירת כוחות מנוגדים מול אוייב משותף, ואפילו הטמנת מוקשים רגשיים לפיצוץ מאוחר יותר. זה לא אומר שיש כאן היפוכים של סטריאוטיפים מגדריים, בעיקר בתפקיד הגבר המתמרן את סביבתו ומשתמש במראה החיצוני שלו כדי להשיג את מטרתו, ולכן זה פשוט סרט שכל דושבאג צריך לראות (גם אם לא יפנים כלום). אבל זה גם אומר שאת קופולה מעניינות יותר הנשים וההתקוטטות או הסולידריות ביניהן, כאשר עולה השאלה לכבוד מי הן מתקשטות – לכבוד הגבר שממילא לא מבחין בדקויות, או אולי בשביל חברותיהן-יריבותיהן שבהחלט יכולות להעריך סיכת שיער ייחודית או תפירה מרשימה של שמלה? זה גם אומר שהפתרונות העלילתיים קלים יחסית, אבל אני לא זוכר מתי עלילה עניינה את הבמאית אי פעם.

The Meyerowitz Stories (New and Selected)
סיפורי מאירוביץ׳

Image Credit : Netflix/Atsushi Nishijima 

שוב בוז ללוגו של נטפליקס עוד לפני שנראה פריים אחד מהסרט השני שלהם בתחרות, אבל בניגוד לתקלה הטכנית ב״אוקג׳ה״, שונאי הקידמה נרגעו כשהסרט התחיל. ואני מוכן להמר על תג העיתונות שלי שאפילו הם צחקו ונהנו מסרטו העוקצני והפטפטני של נואה באומבך. כיוון שהעלילה מתרחשת סביב משפחה יהודית ונוירוטית בעולם האמנות של ניו-יורק, ובהתחשב בסוג ההומור המילולי והקצב הרצחני של השנינויות, שמעתי כבר לא מעט השוואות לוודי אלן. מול אותן השוואות, אני חייב לשאול את אותם אנשים האם ראו פעם סרט של באומבך. מה גם שלא זכור לי שלוודי יש מונופול על הנושאים הללו, ולעומת זאת ״סיפורי מאירוביץ׳״ בהחלט משתלב בטבעיות רבה בגוף העבודה של באומבך. אולי בשילוב עם השפעות כבדות של ווס אנדרסון (המיודד עם הבמאי) באפיון הדמויות, ושל קולנוע צרפתי קשקשני (האהוב על היוצר) בכל הקשור לדיאלוגים. השיחות בסרט הן למעשה התנגשות בין מונולוגים, שכן כל דמות חיה בעיקר בתוך הראש של עצמה ומתקשה להקשיב או לתקשר עם סובביה.

כפי שניתן ללמוד מן הכותרת, מדובר בלקט סיפורים על חברי משפחת מאירוביץ׳, חדשים ונבחרים כפי שכתוב בסוגריים, כל אחד מהם מנקודת מבט של דמות אחרת. הראשון שמוצג בפנינו הוא דני (אדם סנדלר), מוזיקאי בעבר ופרוד טרי, המגיע עם בתו המתבגרת (גרייס ואן פאטן) כדי לפגוש את אביו (דסטין הופמן) ואמו החורגת (אמה תומפסון). בהמשך יגיעו גם אחותו המסוגרת (אליזבת׳ מארוול) ואחיו המצליחן (בן סטילר), לכבוד רטרוספקטיבה שנערכת לאב המשפחה, פסל שלא ממש הצליח בעולם האמנות כפי שהיה רוצה. במהלך הסרט מתברר למעשה שאף אחד מן המאירוביצ׳ים אינו מי שהוא טוען ברושם ראשוני, או בסיפור ראשוני. כל הדמויות בסרט מעידות על אופיין בקול רם, אבל קיים פער בין האופן שבו הן מספרות את סיפור חייהן לעייפה, לבין המציאות (או הסיפורים של אחרים). אל תוך הפער הזה יוצק באומבך הרבה הומור מצבים או רגעים חטופים של ביזאר, וכאמור גם הרבה מאוד מלל. כאילו הדמויות בסרט חוששות שאם תשתרר שתיקה למשך יותר משניה, הן יאלצו להאזין למי שמולן.

את מפל המילים מגבה העשייה הקולנועית העשירה יחסית לסרט שמכיל אנשים מברברים בחדרים סגורים (והנה הצעה לשם עברי חלופי). הסרט מזגזג בין שוטים ארוכים לעריכה קצובה של חילופי מידע, מה שמגביר את שתי צורות התקשורת שנראות בו – מונולוגים בלתי נגמרים, או כאלה שנקטעים לטובת ניסיון למונולוג נגדי. אך מה שבאמת בולט בסרט הן ההופעות של השחקנים והשחקניות, וכאן אני חייב לומר שהופתעתי. אם הייתי צריך לנחש לפני הסרט מי יהיה המצטיין, מאוד לא סביר שהייתי בוחר בסנדלר – אבל הוא פשוט הביס בכל סצנה מחדש את הפרטנר שלו. כולם היו טובים או אפילו נהדרים לפרקים, במיוחד סטילר שהולך ומתפורר רגשית ככל שהסרט מתקדם אל מול היציבות הכמעט אוטיסטית של הדמויות המבוגרות יותר, ולא תהיה זו בושה להודות שנהנתי ממפגש הפסגה של סטילר וסנדלר על אותו מסך. אבל כיוון שהאחרון גילם את הדמות היחידה שהלב פשוט יוצא אליה במהלך הסרט, למרות שהוא אידיוט יהיר כמו כולם, זה נתן לו יתרון אצלי. מה גם שקשה לא לחבב מפסידן כרוני כמו זה שמגלם סנדלר, ששולט לא רק בסצנות הקומיות כמצופה ממנו אלא גם באלה הדרמטיות.

כאמור, הנושאים בהם עוסק הסרט אינם משעשעים במהותם – קנאת אחים, נטייה אמנותית ממומשת או מודחקת, השפעות ההורים בעבר והתמודדות עימם בהווה ועוד. אבל בזכות הכתיבה הקולחת ומלאת הקוצים והודות לפן הקשור למשחק הקסם קורה שוב ושוב והבדיחות פוגעות בול. ״מאירוביץ׳״ מדבר לא רק על איך ירצה כל אדם שיזכרו אותו, אלא על איך כל אחד זוכר את הדברים, ותמיד מוצא סיבה או גורם חיצוניים להאשים במצבו. אם לנסות ולמקם את הסרט היררכית בפילמוגרפיה של היוצר, אציין שזה אמנם לא ברמה או בסגנון של ״פרנסס הא״ בעיניי, אלא בהחלט מעין חזרה אל ״חיים בין השורות״, שיכול לתפוס את מקומו מתחת לשני אלה ולצד ״מרגו בחתונה״.

Rodin
רודן

בכלל תכננתי לראות את החדש של מיכאל האנקה, שזכה לתגובות קרירות (מה שעוד יותר עשה לי חשק, כי את הסרטים הנחשבים של הטרחן האוסטרי אני לא סובל). אבל יש חוקים חדשים באולם ה-60 שעל גג ארמון הפסטיבל, שהיה פעם המקום הטוב ביותר להקרנות חוזרות אבל עכשיו השתלטו עליו תגי שוק הסרטים שמועדפים על פני העיתונות. גיליתי זאת מאוחר מדי, ובקפיצת בנג׳י צנחתי ארבע קומות הישר אל התור באולם דבוסי. או שירדתי במדרגות, מי יודע, אבל בכל מקרה חשבתי שאיחרתי אך הסתבר שההיפך הוא הנכון – התור למשבצת המבוקשת של 19:00 היה דליל במיוחד הפעם. סימן רע מאוד לסרט בתחרות, אבל האמת היא שגם אני סימנתי לעצמי את ״רודן״ של הבמאי הצרפתי המקשיש ז׳אק דוויון בתור כזה שאפשר לוותר עליו. בפועל, זה בדיוק מה שעשיתי תוך כדי הצפייה עצמה. בסיום, מעט הצופים האמיצים שלא נטשו באמצע אפילו לא טרחו להביע מחאה או לשרוק בוז כנהוג בקאן, חוץ מאיזה לטיני חם מזג שקילל את המסך ארוכות. מלבדו היה שקט מבהיל כמעט, ומצאתי את עצמי לוקח חלק מאחת היציאות הזריזות והמאורגנות שיצא לי לחוות באולם הזה.

למחרת הוכח בטבלת המבקרים שמדובר באחד הסרטים החלשים שהוצגו פה בשנים האחרונות, שהתקרב בציוניו לאלו של ״הפנים האחרונות״, סרטו של שון פן שיגיע בקרוב בישראל באיחור מכוון. אני לא בטוח מתי והאם יגיע ״רודן״ למסכי ארץ הקודש, אבל אני ממליץ בחום להביא תעסוקה לזמן הצפייה אם תבחרו בו כאופציית בילוי. הרודן מהכותרת אינו עריץ מרושע, אלא הפסל הצרפתי הנודע אוגוסט רודן, שיצירותיו מעניקות השראה מאז אמצע המאה ה-19, והרומן שלו עם האמנית/אסיסטנטית שלו קאמי קלודל פירנס מספר סרטים בעבר. בגרסה זו מגלם אותו ואנסן לנדון (שזכה בפרס המשחק בקאן עבור ״ערכו של אדם״ לפני שנתיים), בעוד קלודל מגולמת בידי איזיה היגלן (״סמבה״). הסרט נעזר במבנה אפיזודיאלי, כאשר אין בהכרח המשכיות בין סצנה אחת לשנייה, אבל ציר הזמן שלו לינארי והולך כל הזמן קדימה, אז זה לא שהוא מאתגר חלילה. העלילה הראשית עוקבת אחר התקדמותו של רודן ביצירת ״שערי השאול״ ודיוקן מפוסל של הסופר והמחזאי הצרפתי בלזק, ועלילת המשנה עוסקת בתאוותו לנשים בכלל ובמיוחד לעוזרת שלו, שמנסה להפוך לאמנית בעצמה.

ברמת הרעיון, נדמה לי שירדתי לסוף דעתו של היוצר, שהלך חזק מדי על עניין תסביך אלוהות אפשרי של גיבורו. רודן עובד עם חימר, שנחשב הנחות בחומרים על-ידי פסלים אחרים, אבל הוא מפסל אותו כמו שהאל יצר את האדם, מתוך האדמה (בצרפתית חימר ואדמה זו אותה מילה ממש, אם שמעתי נכון). רודן מדבר על להפיח בפסלים שלו חיים, מלטף אותם, ואפילו משוחח עימם ברגעים מצחיקים בלי כוונה. מאידך, זהו בערך אותו היחס שהוא מעניק לאנשים המקיפים אותו – נוגע גם באלו שלכאורה אסור לו, תמיד חושני במגע שלו, טיפוס חפץ חיים אבל גם כזה המתנהג אל הנשים בחייו כאל חפצים או פסלים הכפופים לרצונו. האלוהות המדומה של רודן מודגשת בתאורה, ויש אפילו אזכורים מפורשים בדיאלוג של עניינים נשגבים, למשל המיתולוגיה היוונית בכלל ודיוניסוס בפרט. למרות שנרקיסוס היה השוואה הולמת יותר בעיניי.

כאמור, לכאורה הכל מאוד חושני בממלכתו השמימית של רודן, שמלטף בסצנות עוקבות פסל חימר, עץ על גדת הנהר, או אישה שאמורה לדגמן עבורו. אבל הכל רק לכאורה, שכן הסרט הזה מרגיש מת כמו חתיכת שיש קרה. אין בו טיפה של רגש או אפילו סתם דופק, בין אם ברגעים של יצירה או של יצר. כתוצאה מכך, הסצנות הרומנטיות בין רודן לקלודל היו מגוחכות מכפי שהיה ניתן להכיל, לשמחת הקהל שצחק בכל המקומות הלא נכונים. עבורי, עד שהדמויות התעוררו מבחינה דרמטית זה היה כבר מאוחר מדי. הייתי שקוע מדי בבור של שעמום, שהיה לא סתם עמוק אלא גם חלקלק וחסר נקודות אחיזה מכדי לטפס ממנו החוצה. עד כמה הסרט הזה מגדיר מחדש את השעמום? תחשבו על ״מר טרנר״ של מייק לי, אבל בלי כל האלמנטים הקולנועיים. דמיינו שכדי לא להירדם נאלצתי לספור את השערות הלבנות החדשות שצצו בזקן של הגיבור בכל סצנה מחדש, שאמורות לסמן כנראה את מעבר הזמן. תארו לעצמכם שכל סצנה וסצנה נגמרת בפייד איטי לשחור, שסוגר אותה בדיוק באותה הקצב שבו העיניים שלי נעצמו והראש צנח לרגע. איך סרט על אמן שאפשר לראות בכל פסל שלו שהוא שנא בנאליות ונהנה לעצבן את הקומיסרים, מרשה לעצמו להיות כל-כך עצל מבחינת המלאכה, על גבול האנטי-קולנוע? אבל חבל לכעוס. הסרט הזה כל-כך מעייף שאפילו להתרגז עליו אין לי כוח.

A Gentle Creature
יצור עדין

עוד לפני סוף השבוע הראשון של הפסטיבל, כש״ללא אהבה״ של זביאגינצב היה רק הסרט הראשון שהוצג ועדיין לא הסרט הראשון במעלה, אפשר כבר היה לשמוע זמזומים לגבי הבמאי הנוסף מהגוש הרוסי – סרגיי לוזניצה. זה קורה לפעמים משום שאנשי שוק הסרטים, שחווים פסטיבל אחר לגמרי מנציגי העיתונות, כבר הספיקו להיחשף אליו. מה גם שרבים הימרו עליו כעל מועמד מוביל לפרסים מבעוד מועד, בהתחשב בהיסטוריה של הבמאי בקאן – שני הסרטים העלילתיים שלו (״האושר שלי״, ״בערפל״) הוקרנו בתחרות, והמאוחר מביניהם אפילו זכה בפרס פיפרסקי. זה רק הגיוני שהפעם הוא ישודרג, לצד הקריירה הדוקומנטרית שהוא ממשיך לפתח ולטפח (השנה הוקרן בדוקאביב ״אוסטרליץ״ שלו). כך יצא ששני הסרטים ״הרוסיים״ הם אלה שעלו בכל שיחה שניהלתי לגבי מצטייני השנה הנוכחית. למרות שמבחינת מימון, סרטו של לוזניצה הוא בכלל צרפתי עם השתתפות של מדינות כמו ליטא ולטביה, והבמאי בעצם בלארוסי, גם אם נולד שזו הייתה חלק מברית המועצות.

הסרט עצמו מתעסק בכל ארכיטיפ רוסי שתוכלו להעלות על הדעת. עלילתו מתרחשת אי שם בכפר בו אישה המגולמת בידי וסילינה מקובסבה, מקבלת בדואר חבילה שהיא עצמה שלחה לבעלה הכלוא. היא מבקשת לבדוק בסניף הדואר מדוע הוחזרה החבילה לשולחת, ומה זה אומר על מקום הימצאו או מצבו של בעלה – אבל לך תדבר עם פקידי דואר. הגיבורה מחליטה לצאת למסע ארוך לעבר בית הסוהר, רק כדי לגלות שגם שם התקשורת עם נותני השירות אינה ידידותית (שלא לומר קפקאית). היא נאלצת להישאר בכפר העוד-יותר-קטן הסמוך לבית הכלא וניזון ממקרים כמו שלה, מה שיוביל אותה למפגשים מלאי סכנה וזדון עם דמויות מפוקפקות. בכלל, נדמה שמאז השינויים במדינה, יש מקומות שלא באמת החלימו או הבינו את המצב החדש. כנראה שאפשר להוציא את העיירה משליטתה של רוסיה הסובייטית, אבל אי אפשר להוציא את רוסיה הסובייטית מן העיירה עצמה, או לפחות מתושביה.

הגיבורה נטולת שם, ובקרדיטים מופיעה בתור ״אישה עדינה״ (בצרפתית) או ״יצור עדין״ (באנגלית), שתי הכותרות של הסרט בשפות שבסוגריים. אבל אם תראו את הסרט, תיווכחו שהיא דווקא אחת הקשוחות שנצפו על המסכים השנה, ולא רק בגלל המבט החתום של השחקנית. אגב, חשוב לציין שאין הרבה תפקידים נשיים ראשיים השנה בפסטיבל, מה שהופך כל אחת למועמדת אפשרי לפרס המשחק הנשי. מקובסבה מגלמת את הגיבורה בעיקר בהקשבה וספיגה, מבלי להביע מחאה על מה שקורה לה. לכן קל לחשוש לגורלה בכל פעם שהיא פוגשת טיפוס נאלח או מבשר רעות, והבמאי ממש מותח את הגבולות בכל הקשור ליצירת חרדה לגורלה של הדמות הראשית, מה שעורר אצלי התנגדות קלה. כי הרי מן העבר השני, אפשר לחוש ששום דבר כנראה לא ישבור את האישה שסוחבת איתה את בעלה בצורת חבילה לכל מקום, וחוזרת שוב ושוב למקומות בהם אין אוזן קשבת עבורה כדי להקל או לפתור את חוסר הוודאות בו היא שרויה.

עוד לגבי הכותרת, הסרט מתהדר בשמו של סיפור קצר מאת פיודור דוסטוייבסקי, העוסק בכלל בטרגדיה של משכונאי ואשתו, ועובד בעבר לקולנוע כמה פעמים (כולל בידי רובר ברסון). קראתי אותו במיוחד לפני הצפייה ואני לא מתבייש להודות שהקשר חמק מעיניי, אלא אם מדובר במעין סיקוול (יש רק רמזים לכך), או שמבחינה תמתית אלה סיפורים על שתי דמויות ראשיות המגיעות כמה דקות מאוחר מדי למקום בו יקיריהן היו זקוקים להן. מצד אחר, הסרט שקוף למדי בכוונותיו, ואם לא תבינו מה יש לו להגיד על רוסיה בכלל ואנשיה בפרט, מגיעה סיקוונס סיום ארוך המשתמש בשפה קולנועית שונה באופן מובהק מכל מה שקדם לה, שמסביר הכל יפה יפה ולאט לאט. כך שכמו יותר מדי מסרטי התחרות השנה הוא לא רק שקוף אלא גם ארוך מדי, לפחות עבורי, ממש כמו השוטים של הבמאי (דרך נוספת בה הוא מעורר חרדה – סיטואציות מטרידות שלא נגמרות). כך שיש מרחק מה בינו ובין יצירת מופת, אבל סרט לא-מושלם של לוזניצה כנראה יהיה עדיף על רוב הסרטים האחרים שהוצגו ויוצגו השנה בעולם הקולנוע האמנותי.

אולי זאת העייפות שמדברת בשמי, אבל יחד עם הטמעה מוחלטת מדי בריביירה הצרפתית בימים אלה נדמה לי שיש עוד דרך לפרש את היצירה – בתור סרט על החוויה של פסטיבל קאן עצמו. יש בו דמות ראשית שרק רוצה לישון ונגררת עם תיק גדול מדי לכל מקום, המטורטרת מתור לתור. כשהיא מגיעה לראש של כל אחד מהתורים, פתאום משנים את החוקים מול עיניה, ובסוף איזו ועדה משונה מחליטה מה ומי ראוי לפרסים או להשפלה. די מסכם את חווית הפסטיבל של רבים מדי השנה, על פי השיחות הקצרות שתפסתי, ובתקווה שתרשו לי להמשיך ולהתלונן על השהות בגן עדן.

תגובות

  1. נוי הגיב:

    ומה עם המסגרות המשניות, ראית משהו?

    1. אורון שמיר הגיב:

      אכתוב לאט לאט על כל מה שראיתי, אבל התמקדתי בתחרות כי חשבתי שאצליח לראות את כולה. ב״מסט מסויים״ ראיתי רק את ״נהר רוח״ של טיילור שרידן, שזכה בפרס הבימוי מסתבר ונהנתי ממנו. ב״שבועיים של הבמאים״ ראיתי רק את ״ממערב לירדן״ של גיתאי, וכתבתי עליו קצרות לעכבר העיר. הבנתי שפספסתי כמה סרטים באמת מעולים ב״שבוע הביקורת״ דווקא.

השאר תגובה