• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פסטיבל דוקאביב 2017 – המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

2 במאי 2017 מאת מערכת סריטה

זו תהיה הפעם ה-19 שבה יתקיים פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי, והפעם הרביעית ברציפות שבה אנחנו כאן בסריטה יושבים לצפות בכמה שיותר מסרטי התוכניה מבעוד מועד (הנה של 2014, 2015 ו-2016). אמנם כתבנו על הפסטיבל גם קודם לכן, אבל בשלוש-ארבע שנים האחרונות נפלה גם אצלנו ההבנה שלא מדובר בפסטיבל נישה לסרטים תיעודיים בלבד, אלא באחד מאירועי הקולנוע הגדולים בישראל. יעידו על כך רבבות הצופים והצופות שבזכותם ובזכותן מלאכת ההמלצה מבעוד מועד הופכת למסובכת יותר ויותר בכל שנה – רבות ההקרנות שהופכות סולד אאוט עם פרסום התוכניה, כך שאין זמן להתמהמה. מצד שני, אנחנו כן מנסים להתעלות לא רק על מדריכים אחרים, אלא גם על עצמנו של השנה שעברה, ולוקח לא מעט זמן לצפות בכל הסרטים שאנחנו רוצים מראש. בהזדמנות זו תודה ענקית ליח״צ וצוות הפסטיבל, שלא רק מספקים לנו את הלינקים והתמונות, אלא פעמים רבות גם מכוונים אותנו ליצירות שיקלעו לטעמנו, או שאנחנו נוכל להעריך, לפי דעתם.

השנה שברנו את השיא של עצמנו, ובפוסטפלצת הנ״ל תוכלו למצוא סקירות מקוצרות על 22 מסרטי הפסטיבל, שנצפו על ידי עופר (בעיקר) ואורון. לצערנו אף אחד מהם אינו ישראלי, שכן אלא נשמרו בסוד עד בכורותיהם ונאלץ לחכות לגביהם בסבלנות כמו כולם. עוד נעדרים הם סרטים שכבר כתבנו עליהם בהזדמנויות קודמות, למשל ״תן לי סכנה״ של ג׳ים ג׳רמוש על איגי פופ, ואנחנו בשום אופן לא נטען שאלה ההיילייטס של הפסטיבל, או אפילו נשלח כל קהל לכל סרט. אבל נדמה שכן אפשר להיעזר בדעות שלנו כאן בהמשך כדי לסנן מעט את השפע ולצמצם את התוכניה כמעט בשלושה רבעים. הסרטים מסודרים לפי סדר אלפביתי של השמות העבריים שהוענקו להם בפסטיבל, וגם מובילים אל הדף המתאים להם באתר הפסטיבל לשם הזמנת כרטיסים במידה ותרצו או כדי לשלוח לחברים וחברות. בסוף כל מיני-סקירה יהיו גם מועדי ההקרנה במהלך הפסטיבל או בהמשך בגוף השידור התומך. בפסטיבל עצמו, שיתקיים בין ה-11 ל-20 במאי, נמשיך לדווח מסינמטק תל אביב ושאר מוקדי ההתרחשות של הפסטיבל. אבל כאמור, ועוד לפני כן, כמה המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו.

אואזיס: סופרסוניק
Oasis: Supersonic
(אורון)

אני מניח שאין צורך להציג את להקת אואזיס בכלל והאחים נואל וליאם גלאגר בפרט. כך כנראה חשב גם הבמאי מאט ווייטקרוס, שמרבה לעבוד עם אגדת רוק מודרנית אחרת, קולדפליי, וגם הפך יחד עם מייקל ווינטרבוטום את ״דוקטרינת ההלם״ של נעמי קליין מספר לסרט. הוא מתחיל את סרטו ללא הקדמות מיותרות, נותן לאחים ממנצ׳סטר לספר את סיפורם בשני קולות, שלעיתים נפגשים ולעיתים סותרים זה את זה, ולא מוריד את הרגל מהגז במשך כשעתיים. ומי צריך קריינות ופרשנות כשכבר בתחילת הסרט מספקים האחים מטאפורות למצבם ולקיומם שלהם ביחד ולחוד, מקין והבל ועד מכונית פרארי. גם בהמשך הם לא ממש נחים מלדבר או לשיר לאורך היצירה כולה, מספקים הרהורים ותובנות בפרספקטיבה של זמן על התלקחותה של אחת הלהקות החשובות של הרוק והפופ בבריטניה ובעולם בשנות ה-90. על נפילתה של אואזיס כנראה תצטרכו ללמוד בסרט אחר, משום ש״סופרסוניק״ מתחיל ומסתיים באותו קונצרט ענק בנבוורת׳ שהיווה את שיאה של הלהקה. ככה זה כשהגלאגרים הם גם מושאי הסרט וגם המפיקים שלו, אבל זו עוד אחת הסיבות שהסרט לא משעמם לרגע. ערוץ התמונה הוא סיבה נוספת, כיוון שיש בו הכל חוץ מראשים מדברים (לא הלהקה, הסגנון הדוקומנטרי). הוא מורכב מהמון חומרי ארכיון בצירוף עזרים חזותיים, כולל טכניקה שמזכירה ליפסינק ומשלבת בין קטעי ארכיון לדברי המרואיינים. ערוץ הסאונד, הסיבה המרכזית לצפות בסרט, מלא כצפוי בכל טוב משני האלבומים הראשונים והמפורסמים יותר.

הסיפור של אואזיס הוא כל-כך קלאסי עד כי קשה להאמין לפעמים שהסרט לא היה זקוק לשום דרמטיזציה. נואל נבנה כגאון האמיתי מאחורי הקלעים והשירים, אבל נותר להחזיק בגיטרה בשולי הבמה, בעוד ליאם, שבכלל לא התעניין במוזיקה בילדותו, הפך לסולן בעל הקול המכשף שמזוהה עימה. הלהקה נוצרה כאילו במקרה, האדם הנכון לגלות ולהחתים אותם על חוזה הפקת אלבום ראשון היה בהופעה שהם לא היו אמורים להיות בה, המתופף והבסיסט אולי עזבו אבל הגלאגרים והגיטריסט ״בונהד״ נשארו מאוחדים, וכן הלאה רסיסי פולקלור שהפכו מאז אואזיס לקלישאות על עולם הסמים והרוקנרול, כולל אנקדוטות מחד והסיפורים שמאחורי חלק מהשירים מאידך. אבל בכל זאת יש משהו נוגע ללב בסיפור, שכן מאחורי ההתנהגות הפרועה של האחים מסתתרת לא רק פגיעות אלא גם כישרון ענק שפשוט חיכה להתפרץ. גם אם אין בסרט באמת הסברים לגבי האופן שבו אואזיס נוצרה והתפוצצה ברחבי העולם בתוך שנה-שנתיים, או כיצד בחורצ׳יק ממנצ׳סטר שנראה כמו חנון ומתנהג כמו בריון יכול לכתוב כל-כך צלול, או למה אחיו שמזכיר דמות של סשה ברון כהן הוא אחד הסולנים הגדולים של המאה שעברה. אבל מספיק להאזין להם ולהיזכר בפשטות ובישירות של השירים כדי להיווכח שהם באמת היו גדולים. כמעט כמו שהם עצמם אומרים וחושבים שהם היו.

יום ד' 17.05 20:30 נמל ת"א
יום ה' 18.05 22:00 סינמטק 1
ובמהלך החודש ב-yes דוקו

אוסטרליץ
Austerlitz
(עופר)

במהלך צפייה בסרטו של סרגיי לוזניצה עולה תחושה של חוסר נחת מכמה סיבות – ראשית, משום שאנו צופים במחנה הריכוז הנאצי זקסנהאוזן, מקום שתמיד מעורר סוג של חלחלה. שנית, בגלל שהבמאי מציג אותו בימינו, בעודו אתר תיירות הומה בבני אדם הבאים למקום הארור ברצון, חמושים במוטות סלפי או במדריך קולי, כמו בכל מוזיאון. במקרה זה חוסר הנחת נובע גם מהתחושה כי ייתכן והבמאי לועג לאנשים החיים המתועדים בסרטו, כפי שהוא זוכר את הקורבנות המתים של המקום. יש בעיה מסוימת עם סרט תיעודי המזלזל במושא התיעוד, גם אם לתחושתי הסרט בסופו של דבר כן מעריך את כל האנשים אשר נוכחים בו, וההומור השחור אשר קיים בו אינו נובע מזלזול בהווה או בתייר. שלישית, בגלל שזהו סרט של לוזניצה – במאי אשר מפשיט את סרטיו מכל דברי הסבר ונותן רק לתמונות ולמראות להצטבר לאמירה חזקה – וכרגיל, הוא עושה זאת דרך שוטים ארוכים מאוד, אשר אין בניהם התרחשות סוערת לרוב.

את דברי ההסבר על המחנה אנו לומדים רק בשלבים ובעיקר לקראת סוף היצירה, דרך האזנה לסדרת הרצאות לקבוצות תיירים מאורגנות. דברים אלו מספקים פרטים מצמררים הן בגלל התנאים הקשים שהם מתארים והן בגלל הקרירות המסוימת שיש בהם, עדות נוספות לאדישות ההיסטוריה ולחוסר היכולת לגעת בנושא באמת, בסרט או בביקור. כאמור, הסרט מעלה תחושה של חוסר נחת, אבל גם של התפעלות. הבמאי לוכד לא רק את העבר והווה של המקום, אלא גם את היופי והכיעור המשתלבים בארכיטקטורה של המקום היוצרת בכל שוט ושוט (ואין שוט בקולנוע של לוזניצה שלא מאפשר מספיק זמן להתרשם מן העיצוב שלו) קומפוזיציה ייחודית ומרתקת. הבחירה לצלם בשחור-לבן נותנת לסרט היבט של סרט שואה אשר מתרחש בימינו אנו, כאילו רוחו של המקום כובשת מעט גם את התיירים המאובזרים היטב ומצלמים את עצמם ליד בורות עינויים.

כמו כל סרטי הבמאי, זהו סרט אשר מצד אחד משתמש באמצעים פשוטים ומצד שני נועד בעיקר לעורר מחשבה אינטלקטואלית החורגת מגבולות התיעוד. זהו הרהור על היחסים בין העבר להווה ועל מהות התיירות של מקומות היסטוריים. שם הסרט הוא דוגמה למשחק המחשבתי שמנהל הבמאי עם הצופה המשכיל, שכן הסרט לא קרוי על השם המחנה, אלא על שם רומן מאת וינפריד גיאורג זבאלד, על אדם אשר מגלה את עברו היהודי אשר הועלם ממנו, כפי שהעבר של המקום הוא אומנם ידוע, אבל גם נסתר. אותו רומן עוסק גם באדריכלות וגם רובד זה מהדהד בסרט שכן המבנים עצמם הם למעשה השריד היחיד מן העבר האפל של מקום ההתרחשות. הכותרת מהדהדת גם קרב היסטורי של נפוליאון, מה שמפנה את הקהל לחשוב על האופן שבו ההיסטוריה נותרת אומנם בספרים ובתודעה, אבל גם משתנה – הכוחות דוברי הגרמנים היו המובסים בקרב ההיסטורי, המתעללים במחנה המתועד והם אלו אשר מפעילים את המוזיאון היום, כמדינה המוקיעה את המעשים אשר התרחשו במקום. אבל הסרט מציג את המחנה גם כמקום מפגש של אנשים ותרבויות מכל העולם.

לכאורה, הגישה של לוזניצה לא מתערבת במציאות מעבר לבחירת המקומות בהם הוא מעמיד את המצלמה ולבחירה באורך השוט, כאשר כמי שמכיר את הבמאי יודע שהוא יבחר בשוט ארוך מן המקובל כמעט בכל מקרה. אבל הוא גם מחליט על הדגשת היבטים בפסקול, מה שמיצר לפרקים ערבוב של שפות ממנו עולה דווקא השפה הספרדית כזו אשר נשמעים בה רוב דברי ההסבר, אף על פי שההיסטוריה של דוברי הספרדית אינה במקום זה. זה אולי סיפור של כישלון של כל האנושות ואולי תמרור אזהרה לעתיד, שכן בין צילומי הסלפי והקריאה על העבר של המחנה אולי חומקת ההבנה של כיצד דברים כאלו יכלו ויכולים להתרחש.

שבת 13.05 15:30 סינמטק 2
יום ג' 16.05 15:00 סינמטק 4

האזרחית ג'יין – הקרב על העיר
Citizen Jane: Battle for the City
(עופר)

סרט זה הוא למעשה תיעוד של התנגשות היסטורי בין שתי השקפות עולם לגבי עיצוב העיר המודרנית. בצד אחד נמצא רוברט מוזס, מתכנן עירוני עטור פרסים שפחות או יותר עיצב את ניו יורק ואת ארה"ב בכלל החל מעידן השפל הכלכלי, כאשר יזם שורה ארוכה של גושי מגדלים גדולים לישוב המוני וכבישים חדישים אשר יקלו את זרימת התנועה. מולו קמה ג'יין ג'ייקובס, עיתונאית וסופרת שהפכה לפעילה חברתית. ג'ייקובס ראתה אנשים במקומות שבהם מוזס ראה מחלפים, ראתה בטחון אישי שיורד בבנייה המודרנית ופספוס של מה שהיא סבורה שעיר יכולה להיות וניו יורק לפעמים מצליחה להיות. היא יצאה נגד מוזס תחילה בספר ולאחר מכן בכמה מאבקים, אשר הצליחו בסופו של דבר למנוע את שינוי פני דרום מנהטן באופן שכיום נראה לא הגיוני למי שמכיר את העיר (למשל הרס ובנייה מחדש של שכונות סוהו על מנת שיעבור בה כביש מהיר, או המשך השדרה החמישית לתוך מרכז פארק כיכר וושינגטון). המסר המובנה של הסרט הוא המקומות בהם המאבקים לא הצליחו או לא התקיימו, בהם התכנון העירוני הכושל הוביל לעלייה בפשע שהחריפה עם השנים – למשל בהארלם או בברונקס. כך, סרט זה מדגים כיצד גם בתכנון עירוני, הגזענות עיצבה את פני העיר המודרנית – למחאות של העיתונאית הלבנה הקשיבו, רק אחרי שהשכונות העיינות יותר נהרסו ונבנו מחדש בלי מחשבה על הפרט.

ניתן להאשים את במאי הסרט מאט טיירנוויר במבט חד-מימדי, בהפיכת סיפור רב היבטים למאבק של ג'ייקובס הצודקת תמיד מול מוזס המנוכר באופן לא אנושי, אם כי הסרט מציין כי אין ספק שיש לו השפעה גדולה על העולם בו אנו חיים. ייתכן גם שדרך סיפור זו מתאימה לחומר הגלם ועוזרת לייצר סרט סוחף למדי על תכנון ערים, מקום שבו לא פשוט להצליח. לא מדובר בסרט המציג עשייה קולנועית לא שגרתית או קולנוע הגדול, ובעיקר יש כאן שזירה של ראשים מדברים עם חומרי ארכיון, אבל השזירה הזו מבוצעת באופן יעיל.

יום ה' 11.05 12:00 סינמטק 3
יום ג' 16.05 20:30 גג מרכז שימור העיר הלבנה (חינם)
יום ו' 19.05 15:00 סינמטק 3
שבת 20.05 20:30 גינת לוינסקי (כניסה חופשית)
ובהמשך ב-yes דוקו

האתגר
The Challenge
(עופר)

סרטו של הבמאי האיטלקי יורי אנקארני מספק הצצה עתירת יופי לעולם האבסורדי והמפואר של עשירי העולם הערבי. ומדובר באנשים עשירים מאוד. הם משתמשים בכסף שלהם בין היתר על מנת לשמר מסורת עתיקה של תחרויות בזים, אבל גם משלבים אותה עם תחרויות ג'יפים או משחקי כדורגל במחשב, או כל מה ניתן להביא לאוהלים או ארמונות בלב מדבר מרהיב. אנקארני כמעט ואינו משלב בסרט קטעי דיאלוג ואין ביצירה הסבר מילולי לגבי טבע התחרות, מקור הכסף או כל דבר אחר. כן יש ביצירה שורה ארוכה של דימויים הנעים בין העוצר נשימה לאבסורדי, לפעמים תוך שילוב של הגורמים. יש בסרט זה שוטים שנראים כלקוחים מסרט של קובריק, למשל. הסרט משלב בין מה שנראה כמסורת מאוד עתיקה עם עולם מאוד מודרני, כאשר הטכנולוגיה ניכרת גם באמצעי המעקב אחר העופות ודרך הצילום של הסרט.

הסרט מספק הצצה לעולם הערבי אשר שונה למראית עין מכל מה שמתואר בתקשורת – עולם של מותרות, שיש בו לא מעט רגעים של הומור או תמיהה על חיות מחמד לא מסורתיות. מצד שני, מעצם השימוש בחיות בתחרות עולה תמונה של אכזריות, והשאלה לגבי מקום הנשים בחברה הזו הופכת למטרידה דווקא בגלל היעדר היחס עליה, בסרט אשר לכאורה לא מתערב במציאות ולא מבקר את האנשים אשר מתועדים בו. בכל מקרה, מדובר בסרט אשר מתאר עולם שלא דומה לשום דבר אחר והוא עושה זאת בטכניקה המשלבת מבט של זבוב על הקיר עם עיצוב פריים שלא פעם נראה מוקפד למדי, כאשר הבמאי בונה נרטיבים קטנים בסרט שאין בו ממש סיפור מרכזי, אלא הכנה ארוכה למירוץ שיש בו הרבה היבטים של כבוד ליריב, לחיות אשר הן אוהבות כפי שהן שבויות, לעבר המסורתי ולפלאי המודרניות.

יום ה' 11.05 18:15 סינמטק 4
שבת 20.05 21:45 סינמטק 2

בובי ג'ין
Bobbi Jene
(אורון)

בעולם המחול, להתקבל לרקוד אצל אוהד נהרין באנסמבל ״בת שבע״ זו הגשמת חלום משנת חיים. רק תשאלו את בובי ג׳ין סמית׳, ילידת מדינת אייווה שבארצות הברית, שבגיל 21 עזבה את לימודיה בג׳וליארד והיגרה לישראל בעקבות בת שבע. הבמאית אלווירה לינד פוגשת אותה כעשר שנים לאחר מכן, כשהיא מתכננת לעשות את הדרך ההפוכה, ולשוב הביתה כדי להמשיך ולהתפתח כרקדנית-יוצרת. זה כולל להשאיר מאחור לא רק את משפחת בת-שבע בכלל ונהרין בפרט, שהוא כמו בן-זוג עבור רקדניו (ולעיתים לא רק כמו), אלא גם את אור שרייבר, השותף שלה לריקוד ולחיים וכן את משפחתו שלו שאימצה אותה לחיקה. האם הקשר שלהם, שמראש בנוי מעל תהום השנים, ישרוד גם כשאוקיינוס יפריד ביניהם? והאם בובי-ג׳ין מוכנה לאתגר של עבודת ביכורים כרקדנית-יוצרת ולמחיר האישי שידרוש ממנה הניסיון להיקלט מחדש במולדתה?

כך נשמע הסרט ברמת התיאור היבש, כלומר על הנייר. בפועל, אני כצופה כשלתי לחוות כך את הסיפור. אם בובי-ג׳ין היא אדם מרתק ויוצרת גאונית, התקשתי מאוד לראות זאת בסרט שמאוד מצמצם אותה לפיזיות המאוד-נוכחת שלה, ומכיל מעט מאוד אמירות מעניינות או משמעותיות שלה על עצמה ועל הסיטואציות בהן היא נמצאת. אם הקשר בינה ובין הרקדן הישראלי הצעיר ממנה בעשור הוא סיפור אהבה מדהים בין שני אנשים מאוד שונים, זה לא ממש ניכר ביצירה שנוטה לאינטימיות יתר ומציגה שני אנשים שמאוד מתקשים לראות את המצב כפי שהוא.

בכלל, המצלמה של הבמאית, שהופכת מהר מאוד מזבוב על הקיר לתוכי על הכתף, נדחפת גם אל רגעים מאוד לא הולמים בעיניי. אולי היא אמורה להיות מקבילה לתהליך ההתערטלות הנפשית ולבסוף גם הפיזית של מושא הסרט, אבל גרמה לי בעיקר לאי-נוחות. לגבי המחול עצמו, קצת כמו ב״מיסטר גאגא״, סרט נוסף שחשף תהליכי עבודה לצד קטעים מיצירות גמורות של בת-שבע ונהרין, קשה להרגיש את העוצמה של הריקוד דרך הפילטר של קולנוע ישיר מאוד. כך שבאופן אישי נותרתי עם תחושת החמצה לגבי כל מה שהסרט ביקש להכיר לי – אמנית מעניינת, אדם בצומת דרכים, דמויות משנה משמעותיות בחייה, ובעיקר את האופן בו הכל מתנקז לכמה דקות על הבמה. בכל זאת, אני מפציר בכל מי שהנושא מעניין אותה או אותו לתת צ׳אנס לסרט. העובדה היא שבפסטיבל טרייבקה שהסתיים ממש לא מזמן, זכה ״בובי ג׳ין״ בכל הפרסים בקטגוריה התיעודית. כך שבהחלט ייתכן ואפילו סביר שההחמצה היא שלי, ולא של הסרט שאפשר לנחש שיהיה אחד המבוקשים גם בדוקאביב.

שבת 13.05 12:30 סינמטק 1
יום א' 14.05 22:00 סינמטק 1
שבת 20.05 19:30 סינמטק 2
ובהמשך ב-yes דוקו

הדוור הטוב
The Good Postman
(עופר)

לתחושתי, סרטו של טוניסלב חריסטוב היה אחד מן הסרטים שיזכו לאהדה גדולה מקרב קהל באי הפסטיבל, בזכות השילוב אשר מתקיים בו בין עיסוק בסוגיה הפוליטית הסבוכה של משבר הגירת הפליטים מסוריה לאירופה לבין תיאור משעשע של מקום נידח באופן כמעט סוריאליסטי. שילוב זה מאפשר לסרט להיות מצחיק לפרקים אך גם אמפתי מאוד לאנשים אשר מתוארים בו, כאשר במוקד לא נמצאים המהגרים אשר בורחים מטבח בארצם, אלא תושבים קשישים ברובם של כפר שדומה שהעולם שכח.

הסרט מתרחש בכפר בולגרי המצוי בסמוך לגבול עם טורקיה, מה שהופך אותו באופן טבעי לאחד מן המקומות הראשונים בהם פליטים המנסים להסתנן לאיחוד האירופאי עוברים. בימי השלטון הקומוניסטי, הכפר היה עיירה של ממש עם אלפי תושבים וחיי תרבות, אולם כיום חיים במקום עשרות בודדות של תושבים, רובם קשישים, בסמוך להרבה מבנים נטושים. אבל הבחירות לראשות העיירה, תפקיד אשר עצם קיומו במקום זה לא נראה טבעי, פותחות פתח לשינוי בכפר. הדוור המקומי, שמדי פעם מדווח לרשויות על סימני חדירה לאיחוד האירופאי, מוטרד מן הדיווחים על המצב בסוריה ומן המצב של המהגרים בהם הוא נתקל, כאשר הם מתגנבים לתפוס מחסה בבניין נטוש. הוא מציע שהכפר שיאפשר לפליטים לגור בבתים נטושים בהרמוניה עם האוכלוסייה הקיימת ומסתבר שיש לו לא מעט תומכים והוא מקווה להיבחר לראש הכפר. אלא שחלק מן האנשים הצעירים יחסית, אלו שקוראים חדשות וגם ראו פעם איך אינטרנט עובד (בכפר עצמו אין רשת) מודאגים משינויי הרכב האוכלוסייה במקום. מול הדוור מועמד נוסף, אשר מציע רעיון מהפכני משלו – להחזיר לכפר את הקומוניזם, כי בתקופתו המצב בכפר היה טוב יותר. לא ברור עד כמה הוא בקיא במהות של הקומוניזם וייתכן כי למעשה הוא רוצה לשוב לשליטה רוסית. שני המועמדים הללו מנסים לשכנע כל קול וקול, אבל קיימת גם מועמדת שלישית ודומה כי היא אפילו בעלת סיכויים גבוהים שכן יש לה יותר מבן משפחה אחד בכפר וכנראה גם את התמיכה של הקול הצועני.

״הדוור הטוב״ לפעמים מרגיש כסרט שצוחק על הדמיות שבו, אבל רוב הזמן צוחק איתן באופן שהוא אמנם אירוני, אבל אוהד. חריסטוב משתמש בכפר הקטן כנקודת מוצא צנועה לדיון במשבר הפליטים, אבל הדילמות המוסריות שהוא מעלה נוכוחות במספר דרכים. אמנם יש בסרט כמה רגעים אשר מרגישים סימבוליים מדי וכמה קטעים שניתן היה לוותר עליהם, אבל רוב הזמן מדובר ביצירה סוחפת בזכות האנשים שהיא מתארת וגישה קולנועית מאופקת ויעילה.

יום א' 14.05 17:30 סינמטק 1
יום ה' 18.05 15:00 סינמטק 1

האם חמורים מעמידים פנים?
?Do Donkeys Act
(עופר)

סרט זה עולל להיות קשה לצפייה לחובבי חיות. בשוט הראשון, הוא מציג חמור מועבר למקום בתא צר ועובר ניתוח אשר נועד לעזור לו, אך נראה קשה מבחינה חזותית כאשר החיה נתונה לשליטה של בני האדם. הסרט מטיל ספק במספר דרכים במערכת היחסים בינם לבין חיות בכלל וחמורים בפרט, גם כאשר בני האדם לכאורה מטפלים בחיות ועוזרים להם, כפי שמתרחש בחוות השונות בהם צולם סרט זה – חוות בהן היחס לחומרים הוא חיובי ואוהב, ואליהן מגיעים גם חמורים אשר עברו התעללות מזעזעת בידי בעלים קודמים או נציגים אחרים של המין האנושי.

אבל הדיון בהתעללות ובחמלה של בני האדם מהר מאוד תופס מקום משני לחיות אשר מוצגות בסרט לפרק זמן ארוך בידי המצלמה. כמו כוכבי קולנוע, המבט הקרוב בסרט שעושה שימוש רחב בקלוז-אפ חושף יופי אחר של החיה, ומתחילה לעלות השאלה שבכותרות, אשר כוללת יותר משמעויות בשפה האנגלית. ככל שנמשך הסרט, התשובה לשאלה שבכותרת מתחילה להיות יותר ויותר חיובית – חמורים יודעים לשחק את המשחק על מנת להשיג את הרצון שלהם, מזהים את המבט של המצלמה (או סתם מבט אשר מופנה כלפיהם) ומשחקים בסרט, גם אם ברמה שונה של מודעות. יש כמה מהם שנחנו בכשרון רב יותר בתחום.

למי שנרתע מסרט שגיבוריו הם רק בעלי חיים, הסרט נעזר בשחקן חיזוק שניחן בכשרון משחק רב, בדמותו של ווילם דפו, אשר מקריא את הוייס-אובר שכתבו יוצרי הסרט אשלי סבין ודייויד רדמון. קריינות זו משלבת הרבה מאוד הומור ואירוניה, אבל בעיקרה אינה מזלזלת באדם, בחיה או בצופים, ומנסה לא פעם להעלות שאלות פילוסופיות אשר נוגעות לא רק להולכים על ארבע. המבנה של הסרט מתחיל מתמונות קשות אבל מוביל לעבר סיפור של תקווה, כולל לידה מחדש וסצנות אשר עשות שימוש במיתוסים דתיים בעיצוב הסיפור, שכן כאמור לחמור משמעות של תקווה גם ביהדות ובנצרות.

שבת 13.05 12:45 סינמטק 4
יום א' 14.05 16:15 סינמטק 3

וולף אליס: מסע הופעות
On the Road
(עופר)

הבמאי הבריטי הפורה מייקל ווינטרבוטום אוהב סרטים אשר לא ניתן לשייך בצורה מוחלטת לז'אנר כלשהו, וגם אוהב מוזיקת רוק, נטייה אשר בעבר הובילה לשילוב המוזר בין סרט רוקומנטרי לסרט פורנו ב״9 שירים״ וכעת מובילה אותו לסרט אשר עוסק בלהקה העולה ״וולף אליס״, ומראה אותה במהלך מסע הופעות וראינות. הבמאי גם משלב זאת בסרט עלילתי עם שחקנים אשר מגלמים תפקיד – וגם הפעם הוא מתבל במעט סצנות מין גרפיות, אבל במקרה זה מדובר במעט יחסית לרקורד של הבמאי.

הסרט נע סביב סיבוב ההופעות של הלהקה, אבל רוב הזמן המצלמה נמצאת באוטובוס בו נוסע הצוות התומך, שהופך למוביל הנרטיבי של הסיפור. הסרט מתמקד בדמותה של אסטל (ליאה הארווי) צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה שעובדת במחלקת יחסי הציבור של חברת תקליטים ונשלחת ללוות את הלהקה בסיבוב, בעיקר לדאוג שיגיעו בזמן לכל אירועי היח"ץ המשולבים לאורך המסלול, שכולל עבורה גם ביקור ראשון בכמעט כל מקום בדרך, שכן היא לא ממש יצאה מגבולות לונדון טרם העלייה לאוטובוס. באוטובוס היא פוגשת ובסופו של דבר מנהלת רומן עם פועל במה בשם ג'ו (ג'יימס מקארדיל).

נוסף לשתי דמויות אלו, הסרט מפגיש אותם גם עם שחקנים נוספים, כולל שירלי הנדרסון שמגיחה לסצנה קצרצרה. אבל הוא גם מפגיש אותם עם אנשים "אמיתיים" – אנשי תקשורת, מעריצים ובעיקר חברי הלהקה עצמם, אשר הסרט מתאר אותם ברגעים אשר נראים אותנטיים לפני העלייה לבמה, בראיונות ובנסיעות וטיולים – השילוב בין דרמה לבדיון גורם לערעור על מידת האמינות של הקטעים בהם כולם מדברים על חייהם מול המצלמה, וגם מאחוריה באופן יותר אינטימי מקטעי הראיונות השונים לרדיו, המשולבים בסרט (בחלקם נראה שהלהקה מדברת בחוסר חשק בולט). אבל בגלל שהם מדברים עם דמויות בדויות, שאלה האמינות עולה.

אולם, בלבו הסרט מהווה תיאור אמין של החיים בדרכים, סוג של קיום ארעי לזמן קצוב במהלך טיול ברחבי האיים הבריטיים. כאשר ווינטרבוטום לא מנסה לעשות יותר מדי עם העלילה, הוא מתגלה במיטבו כבמאי הלוכד רגעים קטנים של מפגשים אנושיים והתפחות הדרגתית של רומן אשר מראש אינו מהווה אופציה ארוכת טווח. זהו גם סרט הופעות הכולל לא מעט שירים והבמאי מיטיב לערוך ביניהם לבין נקודת המבט של הדמות הפיקטיבית ברובה שברא, על מנת לראות איך המוזיקה משפיעה על הקהל שלה.

יום ו' 12.05 21:00 סינמטק 4
יום ד' 17.05 20:30 סינמטק 1

זר בגן עדן
Stranger in Paradise
(עופר)

עידן ההגירה ההמונית בה אנחנו נמצאים מציב את אירופה בנקודת שבר מוסרית. מצד אחד יש את הרצון לעזור לחסרי הישע, ומצד שני קיימת שאיפה לשמור על התרבות האירופאית. הדיון לגבי ההווה והעתיד מעלה גם את חטאי העבר, בהם האירופאים פלשו ליתר העולם ועיצבו אותו בצורה מעוות שיצירה עליונות של העולם הצפוני על העולם הדרומי או המזרחי. התיאור הגס הזה פחות או יותר ידוע, גם אם הנטייה של רוב בני האדם היא להתעלם מן המורכבות של הדילמה ולהתייצב בעמדה זו או אחרת.

הבמאי ההולנדי גיידו הנדריקס מצא דרך קולנועית מרעננת, מטרידה ומעוררת מחשבה להתמודד עם הסוגיה: הוא ליהק את השחקן בלאנטיג'ן דהאננס בתור הנציג הטיפוסי של אירופה הלבנה. ככזה, הוא מתייצב להרצות על המצב בפני שלושה קבוצות שונות של פליטים שהגיעו לחופי סיציליה ומבקשים מקלט במדינה אירופאית. כל אחת משלוש השיחות שונה באישיות שהוא מאמץ – בפעם הראשונה הוא תקיף ומסביר למה אירופה אינה מעוניינת במהגרים ומעלה טיעונים משכנעים כפי שהם מצמררים בחוסר הרגישות שלהם, כנגד ההגירה בעידן זה, כייצוג של אירופה הימנית או בשילוב עם האדם המשכיל אשר רואה את הקשיים העתידיים. בפעם השנייה, הוא מסביר פנים, טוען כי האדם האירופאי חטא כלפי האנושות בעבר ומנסה לראות כיצד בעידן הנוכחי קבלת הפליטים תוכל להקל על המצב. המפגש השלישי, המרתק ביותר בעיניי, מורכב מהליכה פושטה לפי כללי הבירוקרטיה, במטרה למצוא מבין הקבוצה הגדולה של המהגרים את הבודדים שיכולו לקבל מקלט מדיני בהולנד.

אולם רגעי השיא של הסרט הם לא אלו אשר נכללים בשלוש השיחות הארוכות, אלא בפתיחה בסיום. הפתיחה עושה שימוש בקטעי ארכיון החל מראשית הקולנוע (מילולית) ועד לימינו בסוג של סרט-מסה חכם על תולדות האנושות והיחסים בין אירופה ולעולם. האפילוג מרשים אף יותר, והוא מורכב משוט אחד אשר מעמת שוב בין השחקן לבין קבוצה נוספת של מהגרים, אבל כעת הנושא אינו קבלתם לאירופה, אלא עשיית הסרט עצמו. הדיון בסרט מדגיש אף יותר את הפערים הבלתי ניתנים לגישור בין העשיר לעני ואת הבעייתיות בסרטים שהעולם העשיר יוצר על המקופחים.

סרטו של הנדריקס הוא תרגיל אינטלקטואלי השואף לערער את עצם הרלוונטיות והחשיבות העצמית שלו, שכן הוא דן במצוקת של האדם האירופאי מול מה שנראה בכל פריים של הסרט כמצוקה גדולה יותר של הפליטים. רובם הרי עברו מסע מפרך ומסכן חיים רק על מנת להגיע לחופי סיציליה שם הם ממתינים לגאולה, או לפחות להזדמנות לעשן סיגריה בחברת מי שהגיע מהולנד, הארץ שהם מכירים בזכות אריאן רובן.

יום ו' 12.05 12:30 סינמטק 4
יום א' 14.05 12:15 סינמטק 3

חמישה כוכבים
Five Stars
(עופר)

הבמאית אנה-קתרין הנדל תמיד העריצה את חברתה אינס רסטיג, אשר דומה כי כל מה שהיא נוגעת בו הופך לאמנות – ציור, צילום, מוזיקה ותיאטרון נוכחים כולם בקורת חייה של רסטיג. אבל למפגש הזה, מגיעה הבמאית כאשר חברתה מצויה במשבר – היא גורשה מן הדירה שלה, בהתחלה באופן זמני כפי שמובא בדברי ההסבר. בהמשך נגלה עוד שורה של צרות, בתחום הרומנטי, המשפחתי, המקצועי ובעיקר הבריאותי אשר משנים את חייה של מושא התיעוד. במקביל, הנדל קיבלה מלגה לכתיבה במלון. היא מבקשת לנצל את המלגה על מנת לייצר סרט באותו המלון ולהביא את חברתה. כך, הסרט מתעד שיחות בין הנשים  במשך מספר שבועות, בהם גם ניתן לראות כיצד החברות השתנתה לאורך השנים, יחד עם שאר הדברים. אינס נותרת הגיבורה המוכשרת, אך היא גם האישה המפוספסת, זאת שכבר אין לה יותר מדי עתיד. אף על פי שיש לה עדיין עין של אמנית, כפי שניתן לראות בצילומי סטילס שלה המשולבים בסרט.

הרובד הכי מעניין בסרט בעיניי היה לראות כיצד יצירה על חברות משקפת גם גישות שונות לרשת החברתית – בעוד אינס חייה את חיה דרך הפייסבוק (כולל מערכת יחסים מרובת קנאה עם גבר החי ביבשת אחרת), הבמאית עצמה מסוייגת מן הרשת ומן הקשר, בעוד חברויות וקשרים פיזיים הופכים חמקמקים. אינס מקושרת יותר לרחבי העולם, אבל הקשר עם ילדיה הפך למרוחק יותר ויותר והחופשה הזמנית שהסרט מתאר הופכת להיות שלב חדש בחיים. התיאור האוהב של החברות מחזיק את הסרט, גם אם יש בו רגעים בהם הוא מרגיש נדוש או מיושן מעט בגישה שלו לאמנות ולאינטרנט. זהו סרט שמתאר מה מתרחש בחיים ברגע שהם הפכו להיות משהו לא צפוי ומאכזב על פני השטח, אבל לא נטול יופי או סיפוק, כמעט באף שלב.

יום ב' 15.05 20:00 סינמטק 1
יום ד' 17.05 18:45 סינמטק 4

יהיה בסדר
We'll Be Alright
(עופר)

זירת ההתרחשות העיקרית בסרט זה נראית קצת לא הגיונית בימינו, אבל ייתכן ולמעשה היא מהווה את תת-המודע של כל החברה האנושית – מוסד פסיכונוירולוגי בסיביר, שהמאושפזים בו נכנסו אליו לתקופת זמן לא מוגבלת. במהלכה אין להם זכויות אזרחיות שכן הם לא כשירים, שכלית או פסיכולוגית, לתפקד בחברה, כך לפחות לדעת הרשויות. אף כי חלק מן המאושפזים במקום נראים כמי שאכן לא מסוגלים לנהל חיים עצמאיים, דומה כי רוב המקרים הם גבוליים יותר, כמו המקרים של יוליה וקטיה, שתי הנשים אשר ניצבות במרכז הסרט. כמעט כתבתי נערות ולא נשים, שכן לפעמים דומה כי היחס כלפיהן הוא כמו לילדות בבית יתומים (שאכן היה תחנה בחיי שתיהן) אבל למעשה הן כבר בשנות השלושים לחייהן, חולמות על מציאת עבודה, חיים עצמאיים, ובסופו של דבר גם משפחה. אבל אף על פי שיש בצוות הטיפול כמה וכמה אנשים אשר סבורים כי הן יכולות בהחלט להשתלב בחברה החופשית מחוץ לכתלי המוסד, המערכת המשפטית מתנהלת בצורה מורכבת בהרבה וכל תקווה במקום זה היא קלושה למדי. אך מנגד, גם נאמר כי התקווה היא הדבר האחרון שמת וזהו לא סרט על מוות.

במאי הסרט אלכסנדר קוזנצוב משלב בין כמה גישות קולנועיות – לעתים הוא זבוב מרוחק על הקיר, לעתים מתקרב. יש בסרט רגעים אירוניים או ביקורתיים ויש רגעים של התפעלות מן החיים אשר בכל זאת מצליחים לחדור אל המוסד זה, משהו בין בית חולים, בית כלא וקיבוץ. קטעי נגינה בפסנתר של יצירה מאוד מוכרת הופכים בסרט למאבק על הגדרת הזהות ומציאת הקול האישי, וברגעים אחרים תרגילי חיבור וחיסור הופכים למאבק קיומי. הסרט מתרחש במקום שהחברה לא רוצה לראות ובטח שלא להראות, אבל בסופו של דבר הוא עוסק במה כולנו רוצים לקבל – תקווה, הזדמנות שנייה, ובכלל קבלה. בפרולוג אשר פותח את הסרט, בטכניקה אשר שונה מכל מה שיבוא אחריה, הבמאי שואל את המאושפזים על מה הם חולמים. דרך התשובות שלהם מתגלה לקהל כי לא מעט מן הדברים שאנו מקבלים כטבעיים הם למעשה התגשמות של חלום.

יום ג' 16.05 12:00 סינמטק 3
יום ד' 17.05 14:45 סינמטק 4

יוסטון, יש לנו בעיה!
!Houston, We Have a Problem
(עופר)

האם למעשה הנחיתה של האדם על הירח התאפשרה בין היתר הודות לשיתוף פעולה בין ארה"ב לבין תכנית החלל שפיתח הדיקטטור טיטו ביוגוסלביה? התשובה היא ככל הנראה לא. אבל מסתבר שיש לא מעט אנשים אשר רוצים להאמין במיתוס הזה, או כך הסרט הזה רוצה שנאמין. כי יותר מסרט מוקומנטרי העושה שימוש שקל לעלות על הזיוף והאקראיות שבו בחומרי ארכיון, הסרט הזה מבקש לגרום לקהל להאמין שיש אנשים שמאמינים במיתוס שהוא מייצג ולפרקים זה נראה לי לא פחות מוזר מתיאוריית הקונספירציה עצמה. למרות שמדי פעם מגיח למסך הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק (מומחה גדול לדמגוגיות ותיאוריות לא מבוססות) ומנתח את הסיבות של מדינות יגוסלביה לשעבר להאמין לסיפור. כלומר, זהו סרט שמערער, כבר מראשיתו, על אמינות הסיפור שהוא מציג.

נקודת מוצא זו אולי מעניינת מבחינה תיאורית, אבל גם מקשה על החיבור ליצירה, שנדמה שלוקחת את המשחק הפוסט-מודרניסטי לשלב רחוק מדי, בו הוא הופך מדיון רב היבטים מרתקים להתחכמות שבעיקר מנסה להצביע על היותה מבריקה. זאת למרות שחומר הגלם של הסרט משלב בין שני נושאים מרתקים גם בלי כל בדיה או קשר ביניהם: תכנית החלל האמריקאית ויוגוסלביה, שהייתה פעם מדינה אחת ומאז התפרקה לכמה מדינות שחולקות יריבות כואבת בהווה ושותפות בעבר, תחת הדיקטטור טיטו, שהוא סוג של דמות בסרט זה, גם אם רק מבעד לחומרי הארכיון.

הבמאי ז'יגה וריץ' משלב כאמור בין מספר סוגים של חומר גלם, בהם לא מעט קטעי ארכיון שמוצאים מהקשרם וראיון עם ז'יז'ק שמתנהל בסביבה מופשטת לחלוטין. אולם, במרכז הסרט ישנו סיפור של מדען שאולץ לעזוב את מולדתו בשנות הששים ולהשאיר מאחור בת, עמה הוא מתאחד בסרט זה, במהלך אשר לא מצליח לייצר אמינות או רגש אבל כן מעורר כמה רגעים משעשעים. הדיון בעבר לכאורה תופס את רוב הדקות, אבל הוא דיון במיתוס ולא בהיסטוריה, כך שהרבדים היותר מעניינים בסרט נוגעים להווה. ייתכן שהוא מנסה לתאר סוג של אחווה נסתרת שעדיין קיימת בין מדינות יגוסלביה לשעבר, אולי לפחות מן הכיוון של סלובניה, המדינה ממנה מגיעה הסרט ואשר חוותה את מלחמת האזרחים באופן יחסית פחות קשה. ההווה נראה בסרט רק לרגע, אבל הוא בסופו של דבר הרובד היותר מרתק.

שבת 13.05 17:15 סינמטק 4
יום ה' 18.05 12:30 סינמטק 1

מבחני קבלה
The Graduation / Le Concours
(אורון)

בית הספר הצרפתי לקולנוע לה פמיס הוא אחד המוסדות המפורסמים ללימוד האמנות השביעית, ואולי המפורסם במולדתו. מאז שנוסד ב-1986 הצמיח שמות כמו סלין סיאמה (״טומבוי״), עמנואל ברקו (״מלך שלי״), דניז גמזה ארגובן (״ילדות פרא״), ופרנסואה אוזון (איך בוחרים סרט אחד של אוזון? בעצם אפשר את כולם). אם הולכים אחורה עד לגלגול הקודם שלו מאמצע שנות ה-40 ועד ששינה שם ומנהלה, אפשר להוסיף גם ענקים כמו תיאו אנגלופולוס, קוסטה גבראס, לואי מאל, קלייר דני, אלן רנה וכן הלאה. אבל על ההיסטוריה המפוארת של המקום לא מדברים אפילו לרגע בסרטה של קלייר סימון, אלא רק על העתיד דרך ההווה. זאת משום שהסרט, כפי שמרמז שמו, מלווה את תהליך הקבלה למחזור הבא של בית הספר, אבל עושה את זה באופן כל-כך לא סנסציוני ונטול זוהר מלאכותי נוסח אודישנים של תוכניות ריאליטי וזימרה. מדובר בסרט התבוננות, ללא קריינות ובדגש על התעכבות על פעולות וכל מיני רגעים ״מתים״, אותם מאזן לא מעט ״אקשן״ החל משלב בחינת הכניסה ועד להתייצבות מול ועדות שונות.

המידע היחיד שנמסר במהלך הסרט הוא שישנן מחלקות שונות אליהן מנסים הסטודנטים להתקבל, מבימוי ותסריטאות דרך עיצוב אמנותי ואפילו הפצת סרטים, וכן שהוועדות הבוחנות המרכיבות את הכיתות של השנה הבאה אינן מבית הספר, אלא אנשי קולנוע מתחומים שונים המהווים סמכות חיצונית. זו החלטה מעניינת, שכן אותם שופטים המציגים עצמם בקצרה בתחילת כל סשן עשויים יום אחד להפוך לקולגות ולמעסיקים של הנבחנים. אל מסקנות מעין אלה, ובעצם כמעט לכל מחשבה שתעבור בראשו של הקהל במהלך הצפייה, יגיעו הצופים והצופות בכוחות עצמם ועצמן. היובש היחסי של תיאור האירועים דרכו בחר הסרט להציג את המתרחש הוא שמאפשר זאת. בפתיחה, למשל, מוצג המקום רק דרך הבירוקרטיה של מילוי הטפסים ואחר-כך גם הבחינה הראשונית. מכאן עולה השאלה האם בית הספר הוא מנגנון משומן שמשמר את עצמו, או שמא חממת כשרון המנקשת עשבים שוטים בכל כלי שברשותה. שאלה שבהחלט אפשר להפנות גם לבמאית עצמה, שתתארח בפסטיבל ותעביר כיתת אמנית.

על כל ניקוש שכזה צומח לו סאבטקסט, שכן כל סיטואציה הופכת לסימבולית בבית ספר לקולנוע. כמו למשל הרגע בו נותרים מספר נבחנים ללא מקום לשבת בו (מה שעשוי לרמז על כך שלא ימצאו את מקומם גם בהמשך), או העובדה שרק אחרי כשלושת רבעי שעה (מתוך שעתיים) של סרט זוכה הקהל לראות את הסטודנטים-לעתיד מצלמים תרגיל, שכן עד אז זה טופסולוגיה וראיונות. הבחינות בעל-פה בהן נערים ונערות מנסים להציג בפני שועלים ותיקים את הרעיונות שלהם לסרטים וכן את עצמם ואישיותם, מהווים את חלקו השני של הסרט. גם כאן הוא לא בנוי בצורה קונבנציונלית, שכן חלק מהנבחנים נקטעים בעריכה, אחרים לא נראים כלל אבל אנחנו כן שומעים את הדעות על הראיון מהצד של הבוחנים, וכן הלאה. לאט לאט הולכת ומצטברת מסה, תרתי משמע, שהיא דיון מופשט על מהו קולנוע ומהם הקריטריונים להיות קולנוען – האם אישיות קורנת או בלתי שגרתית, שליטה בחומר, מקוריות מחשבה ותעוזה רעיונית, ניצנים של פרקטיקה בביצוע ועוד קריטריונים. הבוחנים מתווכחים בלהט על האנשים החביבים עליהם כמו סינפילים ביציאה מהסינמטק, ובעצם הופכים את הנבחנים לקולנוענים ואולי אפילו לסרטים. בעיניי ״מבחני קבלה״ היה חוויה אינטלקטואלית בעיקרה, כמי שישב לא פעם בוועדות בחינת סרטים (לא אנשים תודה לאל). אבל אני לא רוצה לדמיין איך זה לצפות בו בתור תלמיד לשעבר או בהווה.

יום ה' 18.05 20:00 סינמטק 4 (כולל סדנת אמנית של קלייר סימון)
שבת 20.05 14:15 סינמטק 1

מועדון אוכלי החינם
Free Lunch Society
(אורון)

אופנה חדשה בקולנוע הדוקומנטרי, או לפחות טרנד שתפס תאוצה בשנים האחרונות, הוא לפתוח סרט מסוג מסמך תיעודי עם מעין ראשי פרקים של ראשים מדברים. הכוונה היא למונטאז׳ של משפטי מחץ מפי כל הדוברים שיגיעו בשלב מאוחר יותר בסרט, מבלי להציג אותם עדיין ותוך שימת דגש על משפטים או אמירות שיהוו את מרכז הדיון של כל מרואיין בהמשך. דוגמה לשיטת פתיחה זו אפשר למצוא בסרטו של כריסטיאן טוד, המבקש להתקיל את השאלה שהולכת ונעשית פופלרית אף היא בתקופה הנוכחית – מה אם נפריד בין עבודה והכנסה? או באופן יותר ישיר, מדוע שלא ניישם כבר עכשיו תוכניות ממשלתיות להבטחת הכנסה חודשית שווה לכל אזרח, בלי קשר למצב הפרנסה? ראיתי ושמעתי לא מעט הרצאות על הנושא, למשל ב״המהפכה התעשייתית השלישית״ שתפסתי בטרייבקה, אבל סרט זה לא מבקש לדבר על מציאות בדיונית אלא על עתיד ישים, או אפילו על הווה אמיתי לגמרי, לצד דוגמאות מהעבר לניסויים כלכליים מסוג זה.

הכוונה היא לא לאוטופיות כמו איסלנד או ברלין, אם כי מחצית הדוגמאות והמרואיינים של הבמאי הם דוברי גרמנית. הסרט דווקא מדגיש כיצד השיטה של תשלום הכנסה לכל נפש מיושמת בהצלחה כבר שנים באלסקה, או ממש לאחרונה גם בנמיביה, המדינה בה הפער בין העשירים לעניים הוא מהחמורים בעולם, על פי הסרט. לצד ניסויים אמריקאיים אחרים שקרו במציאות (עד ממשל רייגן), המסקנה של הסרט ברורה – הכנסה חודשית אינה רק ישימה בהרבה מדינות אלא גם הוכחה בעבר ובהווה כתמריץ לעבוד יותר. כי כשמנתקים את הקשר רב השנים בין עבודה כעשייה יומיומית מרצון לבין הצורך בכסף כדי להתקיים, מסתבר שמרבית האנשים נעשים משום מה פחות עצלנים. הסרט מגבה את המסקנות שלו בהמון דעות של מרואיינים שונים, החל ממומחים בכלכלה והתנהגות חברתית, דרך זוכי לוטו שבחרו לא לשנות את חייהם, ועד נהג מונית ניו-יורקר מלא תובנות ריקות. כדי לא להכביד, הסרט גם מלא רפרנסים או הומור מתרבות הפופ, מ״מסע בין כוכבים״ ועד ״משפחת סימפסון״, ואיזו מין תחושת אופטימיות כללית. אפילו שמסקנת הצד שלו היא שלרוב הממשלות אין שום אינטרס לחסל את העוני או אפילו לשמור על מצב רוחם מרומם אצל הציבור.

יום ב' 15.05 17:45 סינמטק 4
שבת 20.05 10:30 סינמטק 4

נשות המצולות
Ama-San
(עופר)

מוקד המשיכה העיקרי של סרט זה הוא מבט לעבר מקצוע ייחודי, אשר נראה זר לעולם המערבי ולמאה ה-21, לפחות בשיטה בה הוא מתבצע – נשים מכפר קטן ביפן צוללת לקרקעית הים על מנת למשות/לדוג/לצוד צדפות, דגים, תמנונים או כל דבר אשר נמצא במעמקים. הנשים הללו נעזרות במסיכת צלילה פשוטה ונטולת בלוני חמצן, גם אם יש להן בגד צלילה שנראה חדיש יחסית. האופן בו הסרט מתאר אותן במלאכתן מצולם באופן אסתטי ומרתק מתחת למים, ובהחלט יוכל לספק את מי אשר חפץ לראות צורת חיים אחרת וצילום תת-ימי באיכות גבוהה.

אבל רובד זה הוא רק אחד מתוך כמה שיש לסרט להציע. שכן, העבודה בים לוקחת רק חלק קטן מזמן המסך. הסרט מלווה את הנשים גם בחיי הבית ובחגים שונים, בהם חייהן מודרניים למדי, למרות החיים בקהילה קטנה אשר דרך הפרנסה, השמורה רק לנשים, היא רק חלק מן הדרך בה נשמרת המסורת. הסרט, אשר נוצר בידי במאית פורטוגזית בשם קלאודיה ורז׳או, מציג דיוקן של יפן בימינו, מקום אשר מצוי בקדמה מבחינה טכנולוגית אך גם קשור לעבר המסורתי שלו. באופן לא פחות מרתק, גברים בוגרים כמעט ואינם נראים בסרט, מה שמדגיש את המימד של אחווה נשית הקיימת בין הגיבורות, שלוש נשים בטווח גילים די גדול. הדרך של הבמאית לתאר קשר זה הוא על ידי מבט ארוך בכל סיקוונס, כולל אלו המתארים ארוחה שגרתית בחברת הילדים או ביצוע מטלות אחרות. דרך מגוון הפעולות אשר נראות, הסרט שואף להציג תמונה מלאה ככל האפשר על חיי הגיבורות כחיי שגרה, שגרה אשר כוללת ליפוף ארוך של מסכת צלילה לפנים, שליפת סכין וצלילה לעומק, בתקווה להיתקל בתמנון.

יום ג' 16.05 12:30 סינמטק 4
שבת 20.05 14:30 סינמטק 2

סרט עכברוש
Rat Film
(אורון)

תודו שכבר משלב הכותרת הסרט הזה מעורר רתיעה קלה, ממש כמו מושאיו – היצורים הפרוותיים הכמעט יחידים שלא נחשבים חמודים, ומזוהים עם התפלשות בזבל ונשיאת מחלות. אבל ״סרט עכברוש״ של הצלם-במאי-עורך תיאו אנטוני הוא דווקא אחד ממוקדי המשיכה של תחרות ״עומק שדה״ השנה, המסגרת המאתגרת והנסיונית של דוקאביב. הסרט קנה ובנה לעצמו שם מאז תחילת השנה, במיוחד עם זכייה בפרס ע״ש אדם יאוך בפסטיבל SXSW לפני כמה שבועות, וכבר שמעתי עליו כמה המלצות מפי עמיתים בארצות הברית. הסרט מבקש לא רק לעשות צדק עם העכברושים, אחת החיות שהכי דומות לבני האדם מכל מיני בחינות אם תשאלו מדענים, אלא גם לספר דרכם את סיפורה של העיר בולטימור אשר במדינת מרילנד. מסתבר שיש קשר ישיר בין אוכלוסיית המכרסמים בעיר לכל מיני סוגים של אפליה על רקע גזעי וכלכלי בתולדות המקום, כפי שמספרים מספר מסמכים היסטוריים הנחשפים בסרט.

דמויות מפתח שאליהן מתלווה היצירה כוללת מרעיל עכברושים ותיק ושני סוגים של ציידים עירוניים צעירים ומאולתרים, לצד טיפוסים נוספים מן המרקם העירוני שהולכים ונעשים משונים ככל שהסרט מתקדם. הוסיפו לכך סיורים מצולמים בתוך הדמיה ממוחשבת של העיר ומוזיקת רקע עוכרת שלווה במתכוון, ותתחילו לקלוט את החזון של היוצר המבקש להביא את הצופים לא רק להבין טוב יותר את העכברושים, אלא ממש להרגיש כמוהם לפרקים, בין אם בהליכה במבוכים או בתחושה כללית של פחד. לרגישים לתמונות של הרג חיות אספר שרק אחרי כשעה של סרט צריך ממש לעצום עיניים, שכן עד אז הסרט מסתפק בטיזינג, ושבאופן אישי למדתי להבין טוב יותר את חבריי העכברושים, שבזוויות מסויימים נראים אפילו חביבים. כלומר עד שמגיע הזנב הזה, שקצת כמו הזנב של הסרט פשוט מעורר סלידה באופן אינסטינקטיבי.

שבת 13.05 20:00 סינמטק 2
יום ה' 18.05 21:45 סינמטק 2

קווסט
Quest
(עופר)

כמו לא מעט מן הסרטים הבולטים בתכניית דוקאביב השנה, סרט זה דן בקיפוח הגזעני בארה"ב. הוא עושה זאת דרך מעקב ארוך שנים על משפחה אחת, זו של כריסטופר וכריסטינה רייני, או קווסט ומאמא קווסט כפי שהם מכונים. הסרט נפתח בחתונה שלהם, אף על פי שכבר יש להם בת משותפת בראשית גיל ההתבגרות וגם ילדים ממערכות יחסים קודמות. החתונה שלהם מראה אותם כחלק אשר מנסה להשפיע באופן חיובי על הקהילה החיה בשכונה ענייה בצפון פילדלפיה, בה גם אם אתה לא בוחר בחיי הפשע אתה לא יכול לברוח מן המראה שלהם ברחוב. בני הזוג רייני מנסים לשפר את החיים בשכונה על ידי ניהול של חברת תקליטים עצמאית, בעזרתה כריסטופר מפיק מספר אמני היפ-הופ, חלקם בעלי נטייה להסתבך בהתמכרויות או סתם עם החוק. הסרט מנכיח את הזמן החולף גם דרך השינויים בפוליטיקה האמריקאית, כאשר סמוך לפתיחה נבחר לנשיאות ברק אובמה, בו תולים הגיבורים תקוות. אבל גם אם יש אפרו-אמריקאי בבית הלבן או פוליטיקאים מקומיים המפזרים מדי פעם הבטחות, הגזענות נראית בהיעדר הפיתוח בשכונה, ביחס לו זוכים הגיבורים מן המשטרה ובעיקר ובהיעדר התקווה.

כל זה נכון עוד לפני חלק מן האירועים אשר מתרחשים במהלך הסרט, אירועים אותם מוטב לא לדעת לפני הצפייה, אך ניתן רק לציין כי הם משנים לגמרי את הנרטיב. הסרט הופך להיות למשהו שונה מאוד ממה שתוכנן תחילה כיוון שהמציאות של המשפחה הגיע למקומות לא צפויים, או לפחות לא צפויים לקהל. גם הדברים הכי לא מתקבלים על הדעת נראים כהתפתחות הגיונית בסרט זה, בגלל האופי של השכונה אשר נראית לעתים שלווה אבל לעתים כמו גיהינום, גם אם רק דרך סיפורים הנשמעים מחוץ לפריים. שמו של גיבור הסרט ושל הסרט עצמו מצביע על שליחות אשר נמצאת תמיד בחיפוש, כלומר שיש גם הכרה שהגעה ליעד אינה אפשרית, אך המסע עצמו הוא בעל חשיבות. ומה שחשוב הוא העזרה להקהילה והשמירה על תא משפחתי אוהב, גם מול אתגרים בעלי אופי שונה אשר חלקם מעמידים גם את האהבה במבחן, ולא כולם מציבים את כל גיבורי הסרט באור שהוא בהכרח חיובי.

יום ב' 15.05 12:00 סינמטק 3
יום ו' 19.05 18:15 סינמטק 2

קומיוניון
Communion
(עופר)

סרטה של הבמאית הפולנייה אנה זמקה מתבסס על קולנוע לא מתערב הדוגל במבט לאורך תקופת זמן על המציאות אשר דורשת מגיבורת הסרט לגלות בגרות הגדולה ממספר שנותיה. אולה היא נערה בשלבים די התחלתיים של גיל ההתבגרות, אך לפרקים נדמה כי היא המבוגרת האחראית בבית – האם חייה עם משפחתה החדשה ולא ממש מגיבה ברצון לבקשות של אולה לבקר לפרק זמן מהותי את משפחתה הקודמת, האב בסביבה ודואג בערך לכסף אבל גם דואג לא פחות להרגלי השתייה שלו. אולם, האתגר העיקרי של אולה הוא טיפול באחיה הצעיר ניקודם. אח זה אומנם צעיר ממנה רק בשנה, אך הוא סובל מאוטיזם ולא ממש מצליח לתפקד במערכת החינוך הדתית הרגילה בה הוא לוקח חלק. טקס הכניסה לכנסייה שלו נותן את כותרתו לסרט ואולה היא זו אשר מנסה לדאוג כי הוא ילמד היטב לקראת האירוע על מנת שיוכל להשתתף.

לא מדובר בקולנוע אשר מבקש להיות פורץ דרך או אפילו לעורר תושמת לב לגורלם של מיעוטי היכולת. הדיון במוגבלות של האח, למשל, הופך לפחות דומיננטי ככל שהיצירה מתקדמת ואנו חוזים גם בניסיון של הגיבורה לחיי פנאי הטיפוסים לנערה מתבגרת, אשר נמשכת למסיבות לא פחות מאשר לטיפול במשפחתה או למקום הגדול אשר הדת תופסת בסביבתה, גם אם דומה כי האמונה בסרט היא בעיקרה חומר אשר יש לשנן. על פניו, אין בעלילת הסרט די חומר לסרט בן יותר משעה, אבל דווקא האורך מעניק לסרט את האיכות שלו, שכן אנו לומדים להכיר את הדמות טוב יותר ולהתחבר לכאבים ולשאיפות שלה.

שבת 13.05 19:15 סינמטק 1
יום ד' 17.05 14:00 סינמטק 3
שבת 20.05 17:30 סינמטק 2

קרובי משפחה
Rodnye / Close Relations
(עופר)

סרטו של ויטלי מנסקי מדגים באופן מילולי ומתסכל את המושג "מלחמת אחים", אם כי בחלקים מן הסרט זה נראה יותר כמו מלחמת אחיות קשישות. מנסקי, יליד לבוב שבאוקראינה, למד קולנוע במוסקבה בשלהי התקופה הקומוניסטית ונשאר מאז לחיות בעיר כאשר הוא רואה את עצמו כרוסי. לגבי בני משפחתו – ובכן, המצב סבוך מאוד. למנסקי קרובים רבים בחלקים שונים פוליטית של אוקראינה והוא יוצא לבקר אותם במהלך שנה אשר מהווה את ציר הזמן של הסרט זה, בדומה לסרטו הקודם, ״תחת השמש – שנה בצפון קוריאה״. אלא שהפעם המציאות שהוא מתאר מסבוכת כמעט כמו הגדרת ההיסטוריה המשפחתית שלו או השייכות הגאוגרפית של העיר לבוב, שהייתה פולנית במשך הרבה שנים ובסרט ניתן כי מי שעיצבו אותה היו בעיקר אוסטרים.

במשפחתו של הבמאי יש דם פולני, ליטאי ורוסי, אבל חלקם רואים בעצמם אוקראינים לכל דבר ועניין והם מתרגשים לקראת ההתקרבות לאיחוד האירופאי. אחרים, הגרים גם באזורי המחלוקת, שמחים לחזור להשפעה רוסית. אם זה נראה לכם מבלבל, תאשימו את ההיסטוריה ואת הפוליטיקה. קרובי המשפחה שבכותרת הם גם בני משפחת הבמאי, אבל במובן רחב יותר גם העמים המזרח אירופאים, אשר התערבבו עם הזמן וחיו במשך שנים ארוכות במדינה קומוניסטית אחת גדולה, מה שלא מונע ואולי אף מגביר את העימותים בימינו. סרט זה בין היתר בוחן ומערער את עצם הגדרת הלאומיות כמרכיב באישיות, בין היתר על ידי הצגת אנשים אשר בטוחים מאוד בזהות הלאומית שלהם, אקראית ככל שתהיה, מנוגדת לקשרי הדם לפרקים.

אבל מנסקי אינו רק במאי פוליטי וסרט זה הוא מניפסט אנושי הרבה יותר משהוא קורא להתנגד למלחמה או לתמוך בצד זה או אחר. הוא מצלם לא רק את הטענות הפוליטיות, אלא גם את חיי השגרה ואת מה שנקטע – מגרש כדורגל אשר הקבוצות בו לא יכולות להירשם לאף ליגה, מבנים נטושים במצב רעוע, או ארמון פאר שלא ברור מה ניתן לעשות עמו. תצלומי העבר של המשפחה שבים ומופיעים בסרט, כעדות לעבר קרוב, צעיר ומאוחד, אשר עומד במידה רבה בניגוד לקרע הקיים בהווה. שאלת הזהות של הבמאי נותרת פתוחה כמעט על לסיום, בו דרך נוף כמעט נטול בני אדם הוא נותן ביטוי לחוסר השייכות שלו לכל נרטיב או הגדרה. אבל סיום זה גם יכול להתפרש כקשור לכל מה שנראה במהלך הסרט, שהוא גם סוג של מסע שורשים בהווה, גם אם השורשים גדלים להיות עצים מזנים שונים למדי.

יום א' 14.05 12:45 סינמטק 1
שבת 20.05 17:45 סינמטק 4

שיר לילי
Song in the night
(עופר)

יוצר הסרט הוא האמן הספרדי הרנן טלברה, אשר יוצא בתחילת הסרט להעביר כמה חודשים כמרצה אורח בבית לאמנות (כנראה, הסרט לא מספק הרבה פרטים) בכפר קטן ומושלג, לפחות בתקופה החורפית בה הוא מגיע. הבעיה: אהובתו של הרנן, מרתה, עזבה למענו את מולדתה לטביה רק שנה קודם לכן וכעת היא נותרת לחיות לבד בעיר ומדינה זרה. כך נולד הסרט הזה, אשר מתחיל כפרויקט של היוצר למען אהבתו – סוג של מכתבים מצולמים ממקום מושבו, המתארים את שגרת חייו ואת מבטו על העולם. לכאורה, אנו זוכים במבט אינטימי על סף הפולשני לתוך הקשר האישי בין הבמאי לבין חברתו. אבל מדובר באמן חכם, ובסרט שמהדימוי הראשון שלו מיועד גם לקהל הרחב, כפי שהוא מתכתב עם האישה אשר נותרה מאחור אך גם נותרה בחייו. טלברה הוא אמן רב תחומי – צייר, משורר, אמן מייצג וקולנוען, ודומה כי הסרט הקצר הזה משלב את כל התחומים – הצילומים שלו של הסביבה הפשוטה בה הוא פועל מעוצבים היטב ומתכתבים עם קטעי המלל שהוא כותב, אשר נעים בין אינפורמציה פרוזאית למבט לירי נוגה על העולם.

מכיוון שהנימה מראש מכוונת למרתה, אנו לומדים על הדינמיקה בין בני הזוג בהדרגה, מה שגורם לסיפור האהבה בניהם להפוך למעניין ומשולב בנושאים אחרים בהם נוגע הסרט – בדידות, חיבור וניתוק מן הסביבה, קשר למשפחה ולמולדת, פערי שפה, נתינה ומגע עם סוגים שונים של אמנויות. זהו סרט אשר נוצר פחות או יותר בידי בן אדם אחד והפשטות היא עניין עקרוני בו, לא רק  בגלל הצניעות של ערכי ההפקה. אבל מדובר ביצירה אשר יש בה גם מימד מחושב, שוטים אשר מתכתבים זה עם זה במרחק הזמן וגם בחינה מחודשת של השפה האמנותית אשר נבחרה בשלבים שונים. טלברה בוטח בכישרונו ובכך יש ייחוד למבט שלו, אבל הוא גם נזהר שלא להלל את עצמו כיוצר או כבן זוג יותר מדי, מכייון שהוא תמיד מרגיש שהוא עושה טעויות כשם שהוא מצליח. בדרך, הוא מייצר כמה דימויים הממחישים בצורה יפה את הגעגוע, את הבדידות. וגם את האהבה, את החדווה.

יום א' 14.05 15:30 סינמטק 2
יום ב' 15.05 10:30 סינמטק 4

שירת הים
El Mar La Mar
(עופר)

לא פעם קיימת תחושה כי אנשים שופטים סרטים תיעודיים קודם כל בעקבות הנושא שהם מתארים. במקרה של סרט זה, הנושא הוא ללא ספק מרתק וחשוב והוא עולה גם במספר סרטים אשר מוצגים מדי שנה בפסטיבל דוקאביב או בפסטיבלים אחרים: מסע ההגירה ממקסיקו לארה"ב, מסע אשר מועבר בסרט זה דרך מדבר סונורה, המצוי בגבול בין המדינות. אך זהו אינו עוד סרט על קשיי המהגרים או החשש מהם בצד האמריקאי ובטח שלא סתם עוד סרט מבחינה סגנונית. הסרט, אשר ביימו ג'ושוע בונאטה וג'יי.פי. סינדקי הוא חגיגה של יצירה ושימוש יצירתי בכלים קולנועיים, בתיעוד לא נרטיבי של מקום אשר מלא הפתעות גם שהוא נראה שומם. ההפתעות מתגלות בנוף, בבעלי החיים ובבני האדם, בהם תושבים קבועים, מטיילים או אנשים אשר חולפים במקום תוך סיכון חייהם בתקווה לעתיד אחר. הסרט הוא הכלאה בין סרט ניסיוני פילוסופי, סרט טבע מרהיב ביופיו, וסרט אשר עוסק בנושא הפוליטי דרך סיפורים אנושיים פשוטים וישירים, אשר מסופרים באמצעות הפסקול, לעתים כאשר על המסך לא נראית ולו תמונה אחת.

איכשהו, דומה כי יש לסרט מה לומר בכל אחד מן הרבדים. כמות הדימויים עוצרי הנשימה בסרט גדולה ומגוונת מאוד – להקת עטלפים, מעיינות, מערות במקומות נסתרים, או שריפות הצובעות את המרחב. הסרט מצולם בפילם 16 מילימטר, אשר לא רק לוכד את היופי אלא גם את עצם המבט, ומעניק לכל הסרט גם מימד נוסטלגי, גם אם העצב שלו מופנה בעיקר כלפי הווה, שכן דרך הרמזים נרמזת גם הטרגדיה של מסע ההגירה והפער בין העולם העשיר לעולם העני. חלק מן המראות הכי חזקים בסרט זה הם אלו הפשוטים ביותר – כמו שאריות זבל שאין לדעת אם נשארו מאחור בידי מטיילים חסרי תשומת לב או מהגרים שייתכן ורעבו במשך ימים, כפי שמתואר בחלק מן הסיפורים אותם אנו שומעים בסרט, אשר דורש ממנו תמיד להשלים לפחות רובד אחד של מידע. לפעמים חסרה תמונה, לפעמים חסר מלל או מידע מלא על המתרחש. תמיד החסר נרמז על ידי המוצג ולא פעם קיים עימות הנתון לפרשנות בין מה שנראה ומה שנשמע, מה שמוצג למה שנעדר. לרגע קסום אחד הסרט גם מהדהד כמערבון קלאסי דרך הפסקול, הדהוד שיש בו שילוב של הרמוניה וניכור, הומור ומבט סימפטי על ההווה. האזכור הפשוט הזה מכניס אותנו לרגע לעימות מול הקולנוע הנרטיבי וגורם לתהות האם גם בהווה של המדבר יש עימות נוסח הוליווד הקלאסית, גם אם הסרט שנבחר הוא סרט חתרני ביחס לכל תקופה.

במידה וזה לא ברור – זה לא בהכרח סרט אשר מומלץ לכל הקהלים, אבל הוא סרט מלהיב ומרתק לצופים אשר מעוניינים לצפות בקולנוע מעורר מחשבה ושובר מוסכמות. קולנוע אשר לא מפחד לקחת גם סיכונים שלא עובדים, אבל כאשר הדברים עובדים, מדובר ביצירה בלתי נשכחת.

שבת 13.05 10:30 סינמטק 4
יום ד' 17.05 14:45 סינמטק 2

תרמית
Fraud
(אורון)

אל תתנו לאורך של ״תרמית״ להטעות אתכם ואתכן – מדובר ב-52 דקות דחוסות ואינטנסיביות מבחינת התזזיתיות של העריכה, למרות שהעלילה היא בהחלט כזו של סרט קצר. מיד בדקות הפתיחה אפשר להתרשם מהקצב הקדחתני של הסרט, שלא ממש מאט אבל בהחלט אפשר להתרגל אליו אחרי כמה דקות. מה שאי אפשר להתרגל אליו בשום אופן הוא גיבורי הסרט המורכב מצילומים ביתיים, אותם חלקה משפחה כל-אמריקאית עם אומת היוטיוב. הבמאי דין פליישר-קמפ לוקח את חומרי הגלם הטיפוסיים לכאורה, שצולמו בחצי השני של 2012, ובונה מהם נרטיב מטריד ולפרקים גם מבריק על מצב העניינים באמריקה העכשווית.

כאמור, המשפחה שבמרכז העלילה היא שיא האמריקנה הנורמטיבית וסוג של טירוף הדעת בעת ובעונה אחת. זה לא רק בגלל שהאב האוחז במצלמה היא טיפוס חייכן וצוהל אך די נאלח, האובססיבי להפניית המצלמה אל חלקים מסויימים בגוף של זוגתו, או כל בחורה צעירה שחולפת על פני העדשה שלו. וזה גם לא רק משום שאם המשפחה מתנהגת באינפנטיליות וחוסר אחריות שלא תאמינו שהיא אמיתית עד שתחיו תקופה בארצות הברית, והתנהגות זו אמנם לא מסוכנת אבל בהחלט זולגת אל הילדה והילד המשלימים את התמונה המשפחתית ומחקים את הוריהם הילדותיים. מה שכן מסוכן הוא הונאת הביטוח שמבקשים הגיבורים לבצע כדי להיחלץ מן הצרות הפיננסיות שלהם, ומכאן הסרט הופך לסוג של מעקב אחר משפחה במנוסה המצויה גם בהתדרדרות מוסרית חסרת מעצורים.

מה שהופך את הסרט הזה למוצלח מסוגו, מעבר לשפה הקולנועית המשתרעת על הגבול בין פאונד פוטג׳ לסרטונים משפחתיים, הוא הסיפור של אמריקה כולה דרך המשפחה המתועדת בכפייתיות עצמית. משפחה שהפתרון שלה למצוקה כלכלית היא עוד ועוד בזבוזים, שמובילים לריקנות המתדרדרת לעוד שופינג וכן הלאה. דגלי אמריקה מתנופפים מדי פעם ברקע שלא במקרה, רייגן קופץ לבקר לסצנה קצרה, ואיך אפשר בלי קצת אימוני ירי בנשק חם בין עוד אטרקציית שעשועים לזלילה מוגזמת. אגב, יכול להיות שזה נדמה לי, אבל המנות שהזמינה המשפחה במסעדות כאילו הלכו וגדלו ככל שמצוקתם גברה. בכל מקרה, הסיום של הסרט כמעין שיא של כל מה שחלול בתרבות המערבית הוא ההברקה האחרונה בגלריה שלמה של רגעים אגביים או מחוייכים, המסתירים אופל גדול.

יום ו' 12.05 14:15 סינמטק 2
יום ד' 17.05 15:00 סינמטק 1
יום ו' 19.05 22:15 סינמטק 2

תגובות

  1. yoshihide הגיב:

    תגידו, זה רק אני או שהפסטיבל השנה נראה על הנייר קצת פחות מרגש? בשנים הקודמות היו לא מעט סרטים שעוררו מאוד את סקרנותי, בין אם בזכות ההצלחה שלה בסצינה הדוקומנטריסטית העולמית, ובין אם בזכות תקציר העלילה. השנה מספר הסרטים האלה די מצומצם באופן יחסי. עדיין יש כמה סרטים שממש בא לי לראות, אבל עדיין, מתוך 15 הכרטיסים שכבר הזמנתי, אני מחכה באמת בקוצר רוח רק לחמישה, ואני חושב שגם כאן אני לארג'. אפילו פה, בפוסט המסורתי שלכם שאני מצפה לו בקוצר רוח כל שנה (וגם הפעם, כדי לראות מה פספסתי), מתוך המון סקירות קצרות, אין כמעט כלום שמשך את תשומת ליבי (הזמנתי כבר כרטיסים לשישה מהסרטים שציינתם כאן בשבוע שעבר, ולא מצאתי שום דבר נוסף שעשה לי חשק).

    אין לי הסבר מדוייק ללמה זה קורה, וזה יכול להיות עניין אישי לחלוטין, אולי סתם מן תקופה כזאת בחיי, ולא משהו שקשור באמת לפסטיבל שנראה לשאר האנשים מוצלח כתמיד. בגלל זה אני שואל.

השאר תגובה