• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פסטיבל קאן 2017 – דיווח שני: ״Jupiter's Moon״, ״The Square״, ״The Killing of a Sacred Deer״, ״Le Redoutable״

23 במאי 2017 מאת אורון שמיר

נקודת האמצע של הפסטיבל חלפה ואני בקושי מוצא זמן לכתוב דיווחים השנה, בעיקר כי הגעתי הנה קצת תשוש ממחלה והפסטיבל עדיין רץ מהר ממני. מה גם שבעקבות חשש לאירוע בטחוני לפני כמה ימים, שהיה רק חשש תודה לאלים, פספסתי סרט מהתחרות ומאז אני במרדף אחרי השלמת הלו״ז – כל סרט שמוותרים על ההקרנות הראשונות שלו הופך לכזה שצריך להשלים על חשבון הקרנה ראשונה של סרט אחר, וכן הלאה וכן הלאה. קצת כמו שהאדם הראשון שהעלים ציוד מצה״ל יצר בעיית אפסנאות לכל המדינה מאז ועד היום. הלולאה הזו והמצב הפיזי שעימו הגעתי לפסטיבל גם גורמים לכך שאני צריך לנוח במקום לשבת לכתוב, וכך הצטברו לי לפחות עשרה סרטים נוספים מאז הדיווח הראשון, על ארבעה מהם אפשר יהיה לקרוא בפסקאות הבאות, כולם מהתחרות הראשית. וכפי שהבטחתי באותו פוסט קודם, עוד קצת על החידושים השנה בפסקה הבאה.

אחת הסיבות שקשה לכתוב על הסרטים בזמן אמת בקאן היא חדרי העיתונות. דמיינו 1,500 עיתונאים ועיתונאיות שצריכים לחלוק שני מקומות ייעודיים לכל צרכיהם, בכל ארמון הפסטיבל – המרפסת של HP וחדר העיתונות המרכזי, הראשון מלא באוכפי סדר שלא מרשים לאכול או לנשום והשני עמוס כמו כוורת דבורים שעורכת מסיבת צוף. בתבונה וברגישות, החליטו בפסטיבל להקצות עוד חלל לתגי העיתונות, ופתחו השנה על הגג את טרסת העיתונאים, שאמורה להיות יותר זולה מאשר חדר עבודה. עם בריזה מהים, בר משקאות חופשי והכסאות הכי נוחים בבניין, מצאתי את עצמי מבלה שם יותר זמן מאשר באולמות בימים מסויימים. מהנוף אפשר להתרשם בתמונה לעיל, שוב סליחה על איכות התמונות, אני ממש צריך לקנות טלפון חדש. אבל קשה להתלונן על בעיות ״עולם ראשון״ כרגע, בטח ובטח אחרי התוכן של סרטי הפסטיבל. למשל זה:

Jupiter's Moon
ירח צדק

השתהתי בכתיבה על הסרט הזה, מהראשונים שהוקרנו והראשון שזכה לתגובה מעורבת בהקרנת העיתונאים הבכורה והגורלית – מטח בוז די מסיבי אך קצר, שגורש בידי מחיאות כפיים סוערות אבל לא ארוכות מדי גם כן. בדרך כלל זה אומר שהיצירה הייתה מאתגרת מדי עבור קהל העיתונאים, המאוד מפונק אם תסלחו לי על חוסר הקולגיאליות. או כך לפחות חשבתי מיד בסיום סרטו הגדוש לעייפה של קורנל מונדרוצו, שזכה במסגרת מבט מסויים לפני שלוש שנים עם ״האל הלבן״ וכעת שודרג לתחרות הראשית. אבל גם חשתי שאם אכתוב תחת ההשפעה הבאמת סוחפת של הסרט, כלומר אם אביע דעה נחרצת סמוך מדי לזמן הצפייה, אעשה עוול בעיקר לעצמי. זה לא שלא היו לי השגות ושלא היו בעיניי חריקות כבר בזמן אמת, אבל היכולת של מונדרוצו לשאוב פנימה לתוך העולמות המטורפים והאבסורדיים שהוא בורא היא באמת יוצאת דופן. אז הרשתי לעצמי להתקרר ואני שמח שעשיתי זאת, כיוון שעכשיו אני מסכים עם שני החצאים של הקהל – המוחים והמוחאים.

איך לתאר את הסרט הזה? הוא מתחיל כמו ״הבן של שאול״, שלא לומר מעין היפוך לסרט שכבש את קאן לפני שנתיים – הגיבור מחפש כל הסרט את אביו ממנו הופרד סמוך לראשית העלילה, אחרי סיקוונס פתיחה מרחיב אישונים שמזכיר מאוד את הסיום של ״שאול״. זה מתחיל במשאית סגורה, בה כלואים לצד תרנגולות גם עשרות פליטים המבקשות לחצות את הגבול להונגריה בנהר רדוד ובחסות החשכה. צליחת הנהר הופך למרחץ דמים כשמשטרת הגבולות ההונגרית מבחינה בהם, והמצלמה נדבקת לאחד מהם, אריאן (זומבור ייגר), שנדמה כי הצליח לרוץ מהר מכולם. אבל אז הוא נורה שלוש פעמים, נופל על הקרקע – ומתרומם באוויר. בשלב הזה הסרט הופך לסוג של ״אקס-מן״ ההונגרי, כולל כוחות-על ודיונים על אלוהים ובני תמותה. הפליט המרחף הופך לשיחת היום במחנה הפליטים, והרופא האחראי (מראב נינדזה) מסרב להאמין. הוא דורש מאריאן להפגין בשנית את כישוריו, ואף מצלם זאת בטלפון הסלולרי שלו. מנקודה זו הייתם מצפים שהעלילה תתקדם בכיוון מאוד מסויים, אבל מה שקורה הוא שהרופא הופך את הפליט לבן חסותו ועושה ממנו כסף – השניים מגיעים לביקורי בית של הרופא, שמציג לחולים הזקוקים לתקווה מלאך מעופף. בשלב הזה גם גם מגיעה השוואה נוספת, הפעם לסרט אחר המשתמש בכוכב צדק בכותרתו – ״עלייתה של ג׳ופיטר״ של האחיות וושאוסקי.

כיאה לסרט מורכב המפלרטט עם הקולנוע הז׳אנרי, יש ב״ירח צדק״ שילוב בין מורכבות רעיונית לפשטנות בתוכן. בראשיתו מופיע הסבר לשמו, המלמד כי אחד הירחים של צדק נקרא אירופה, ובו ייתכנו קיומם של חיים לדעת מדענים מסויימים. כיוון שבסצנת הפתיחה פליטים מן המזרח התיכון מנסים להגיע לאירופה הארצית מאותה הסיבה, ואז אחד מהם מפתח יכולת לבטל את הגרביטציה של כדור הארץ סביבו, נדמה שאי אפשר להיות יותר ברור מזה. אך למקרה שזה לא הובן, הסרט טורח להבהיר כיצד אירופה מנצלת את מצב הפליטים אפילו יותר מאשר הם מנצלים אותה, בעזרת מערכת היחסים המרכזית של היצירה בין הרופא המזלזל בדת לפליט בעל הנס. עוד חשוב להדגיש שאת הסרט עוטפת רוחניות שנעה בין כפירה באל לסוגים שונים של אמונה, כולל לצרכים פרקטיים. זה מתחיל כמובן באריאן, ששמו הוא רפרנס לזרם האריאני הכופר בישו כשווה לאלוהים אך עדיין משתייך לדת הנוצרית. הסרט גם מתבדח על הנושא, שכן כשהרופא שואל את אריאן מה מקצועו של אביו, הוא עונה – נגר. הרופא שמו שטרן, לא סתם יהודי אלא ממש ״כוכב״ ביידיש, שילמד על הכוח והסיבה שבגללם בני אנוש מביטים מעלה אל הכוכבים רק במהלך המסע.

הסיבה של קהל הצופים להביט מעלה היא כמובן סצנות הריחוף של אריאן, כאשר כל סיקוונס מרהיב מקודמו וכולל תעלולי צילום מרשימים, בזמן ששאר האפקטים ככה-ככה. מתי יש עוד אפקטים בסרט? ברגעי הפעולה כמובן. סצנות אקשן של ממש, כולל מרדף מכוניות לא נורמלי, מה שהוביל ללא מעט אמירות הגורסות כי זוהי תחינה של הבמאי להוליווד להעסיקו בעתיד. במיוחד בכל פעם שאריאן מתרגש מהתרבות המערבית (כל פעם שהוא רואה צ׳יפס למשל), ובעיקר בשל העובדה שהוא ודוקטור שטרן משוחחים ביניהם רק באנגלית. אגב, ברגעים אלה היה נדמה שהשחקן הראשי מדובב, בשל סיבה שלא הייתה לי ברורה (כשל בסאונד? מחסור במימיקה? או אולי באמת דיבוב בידי שחקן אחר?). בכל מקרה, מדובר בנקודות החולשה היחסיות של הסרט, בהן היוצר מניח את מסריו על השולחן וכמעט שולף כפית כדי להעמיס אותם אל לוע הצופים והצופות. כיוון שבשליש האחרון שלו הופך הסרט לפוליטי אפילו יותר, ומגביר את מינון האקשן יחד עם פנייה עלילתית שהזכירה לי את ״האלמנט החמישי״, אפשר היה ממש לדמיין את הרימייק המתקרב. מבחינתי הוא יכלול את סטנלי טוצ׳י בתפקיד הרופא, גאל גרסיה ברנאל בתור הפליט/מלאך ורובין רייט בתפקיד הקולגה/מאהבת של שטרן, המגולמת כאן בידי מוניקה באלשי ההונגרייה, ואני יכול להמשיך אם מישהו או מישהי בעניין של להפיק את זה.

The Square
המרובע / הכיכר

בדיווח שעבר ציינתי את ״סלידה״ של זביאגינצב בתור סרט-אח ליצירתו הקודמת, ״לוויתן״, וכבר מצאתי מאז בתחרות הראשית עוד שני סרטים ויוצרים שאפשר לומר עליהם את אותו הדבר. הראשון הוא רובן אוסטלונד, שההברקה שלו ושמה ״כוח עליון״ נבחרה לסרט השנה הקולקטיבי של סריטה לפני שנתיים, וכעת הגיע לתחרות עם יצירה נוספת באותה הרוח – ״The Square״. אני מחבב יותר את התרגום העברי ״המרובע״, כי יש לו כפל משמעות (גם באנגלית כמובן) שמתייחס לו רק ליצירת האמנות שבמרכז העלילה אלא גם לגיבור המאוד מרובע של הסרט. מה גם שהמיצב שנתן את שמו לסרט מוצג לא רק בכיכר בכניסה למוזיאון, אלא גם בין כתליו בשלב מסויים. בכל מקרה, האמנות עצמה היא לא העיקר, אלא מעין התפרקות טוטאלית של הדמות הראשית. בעזרת הגיבור מתאפשר פירוק של הנושאים המעסיקים את החברה המערבית בכלל ואירופה העכשווית בפרט – מלחמת המינים, פוליטיקת זהויות, התא המשפחתי, שחיקה בקריירה, שיווק וצרכנות, ובעיקר הביטוי של כל אלה, או היעדרו, באמנות.

אפשר לקפל את כל הסרט אל תוך הסצנה הפותחת, בה כריסטיאן (קלאוס בנג), המנהל האמנותי של מוזיאון אקס-רויאל בשטוקהולם השבדית, מעניק ראיון לכתבת אמריקאית (אליזבת׳ מוס). בסצנה זו נקבע הטון הקומי של הסרט, משהו בין האבסורד של רוי אנדרסון למיזנתרופיה של לארס פון טרייר (אם להישאר בגבולות סקנדינביה), אבל בעיקר עולים לדיון אותם נושאים שהזכרתי לעיל. הכתבת שואלת את האוצר רק שתי שאלות – אחת על הקושי הנוכחי בעולם האמנות, והשנייה על טבע האמנות. התשובות שלו חושפות עד כמה הוא מנותק – הוא טוען כי יש בעיות תקציב, בעולם בו ערימות זבל במסווה של אמנות נמכרות בעשרות מיליונים יש להזכיר, ואז לא מצליח לפענח משפט שהוא עצמו כתב כדי להישמע חכם ומבין עניין באתר הרשמי של המוזיאון. הפער בין כריסטיאן עצמו לבין מה לבין כל מה שהוא טוען שהוא ממשיך לצמוח בהמשך הסרט, בעיקר דרך יחסיו עם סביבתו – מקולגות שתופסות אותו בקלקלתו, דרך חיי אהבה שכוללים מין מזדמן (נחשו עם מי) או תפקידו במשפחתו המפולגת, ועד מקבצי נדבות ברקע (כן, שוב סרט עם פליטים, מי היה מאמין).

יש בסרט גם כמה וכמה קווי עלילה המגדירים את כל הזהויות הללו שמרכיבות את כריסטיאן, אבל העיקר הוא חוסר היכולת שלו להתמודד עם כל אלה, או לקחת אחריות בסיסית על מעשיו. כלומר, אם בהתחלה היה נדמה שהוא סתם גבר נטול חוש כיוון וחוט שדרה כמו בסרטים קודמים של אוסטלונד, בהמשך מתגלה שהוא המבולבל והאבוד מכולם, ולכן הנפילה שלו מן הפסגה אל המציאות כואבת יותר. אבל בניגוד להרבה סרטים אחרים בתחרות, מינון הצחוקים לעומת הניכור והקדרות הוא לגמרי לטובת ההומור. החל ממצבים מעולם הסיטקום, דרך התפרצויות קטנות וגאוניות בעיניי של השחתת יצירות אמנות, וכלה בשימוש ביוטיוב או בבדיחה רשמית של פון טרייר שנאמרת בדיאלוג בלי קרדיט למקור (״אל תהיה שבדי״). ברגעים אחרים מזכיר אוסטלונד מדוע הוא מכונה ״המאסטר של אי הנוחות״ ומורט את העצבים של הקהל בפינצטה. מצטרפת לכך העובדה שהסרט הזה ארוך במכוון (שעתיים ועשרים ושתיים דקות) וחלקו הארוך לא רק נמתח ונמרח אלא גם חוזר על עצמו לעייפה.

מצד שני, רפטטיביות ורפלקסיביות הן שתי הרגליים בעזרתן מתקדמת היצירה, גם אם זה בקצב של שני צעדים קדימה ואחד לאחור. בין אלה שיחות שמתנהלות שוב ושוב בשינוי דוברים או מידע, רגעים מפתיעים שפתאום הופכים למוטיב חוזר (חפשו את כל הקופים ביצירה הזאת) או הלייט-מוטיב של הסרט שהוא נעימה מדבקת שאני לא מפסיק לזמזם בתורים (וזרים גמורים מצטרפים אליי). באותו עניין, כמובן שהשימוש בשירים ובמוזיקה, כמו גם בכל הכלים הקולנועיים, הוא ללא רבב כמצופה מן הבמאי השבדי, שאף אחד לא מצלם בני אנוש רוקדים טוב ממנו בשלב הזה של הקריירה. מי שדווקא לא לוקחים חלק בכל עניין החזרתיות הם הכוכבים האמריקאיים, שאינם מופיעים ביותר מדי סצנות. הצלחתי לספור על כף יד אחת את הסצנות של דומיניק ווסט, בתפקיד אמן שמציג במוזיאון, או אליזבת׳ מוס במה שהיה נדמה כמו עלילת משנה א-רומנטית מבטיחה. אבל לעומת ווסט הבלתי מורגש שלא באשמתו, מוס מעניקה לסרט את תצוגת המשחק המרשימה ביותר ולוקחת חלק בכמה מן הדיאלוגים היותר שנונים. בכל זאת, נדמה ששניהם שם בעיקר בשביל לתת לסרט תירוץ לדבר קצת באנגלית, מה ששוב נראה כמו התחנפות לבוסים אפשריים בהוליווד.

The Killing of a Sacred Deer
הרג של אייל קדוש

אני לא יודע מי חשב שסרט של יורגוס לנתימוס זה רעיון טוב לשעה 8:30 בבוקר, אבל הלכתי על זה בכל מקרה. הבמאי היווני, שהתחבב עליי לראשונה רק לפני שנתיים כשעבר לביים באנגלית את ״הלובסטר״ אבל העולם התעלף ממנו כבר ב״שן-כלב״ ו״הרי האלפים״, ממש לא הקל את הצפייה – הוא בחר לפתוח את סרטו עם אימג׳ של קישקעס. כלומר, עם צילום תקריב של בטן אנושית פתוחה באמצע ניתוח, כולל איברים פועמים ודם קרוש. הצידוק העלילתי הוא שגיבור הסרט הינו מנתח, אבל בשוט העוקב, בו הדמות הראשית מסירה כפפות גומי מגואלות בדם מעל פח חדר הניתוח, מתגלה המשחק הכפול של לנתימוס עם הקהל. כבר בפתיחה הוא לא רק מציג לנו את הגיבור והקונפליקט שלו, אלא גם את העובדה שהוא עצמו במאי שיוצר מתוך הקרביים, או שיש לו Guts אם תרצו (באנגלית זה עובד, בעברית פחות). בשוט השני הוא לא רק מרפרר לדימוי האיקוני והשייקספרי של דם על הידיים, פשוטו כמשמעו, אלא גם מגלה לצופים שהכפפות שלו כבמאי – הוסרו (שוב ביטוי שהוא יותר אנגלי מעברי). מנקודה סופר-מוקדמת זו מתבהרים שני דברים. ראשית, מידת הרחמים של הבמאי נעלמה לחלוטין, מה שיתבטא ביותר ממובן אחד כפי שאפרט בהמשך. שנית, ואולי זה רק אני, אבל תשומת הלב למילים ולמשמעותן התחדדה אצלי מאוד. פתאום הבנתי שגם הכותרת היא משחק מילים, בדגש על Deer ו-Dear, ופתאום מאסוציאציות של שה לעולה התגנבה למחשבה עקידת יצחק.

קשה לדעת היכן להניח את הגבול בנושא הספוילרים בסרט הזה, כי המערכה הראשונה שלו ארוכה במכוון ולעומת זאת התקציר מעורפל. מצד שני, בלי לדעת על מה באמת הסרט קשה להסביר מה מעניין בו, אז אלך על קצות האצבעות ואבטיח שאין מה לדאוג – זה סרט עם כמה הפתעות קריטיות שלא אקלקל. נדמה לי שכן בטוח לספר שהמנתח (קולין פארל) הוא גם איש משפחה מסור, וטיפוס קצת אוטומטי ומנומס יתר על המידה בתגובות ובפעולות שלו. הוא תמיד יבקש ללכת בדרך ההיגיון, מה שמתבטא גם ביחסים עם אשתו (ניקול קידמן, שמופיעה בחצי מסרטי הפסטיבל או כך נדמה), בתו המתבגרת (רפי קסידי) ובנו הקטן (סאני סאלג׳יק). אבל יש בחייו גם דמות בלתי צפויה לחלוטין, וגם מנומסת אפילו ממנו, באופן שהוא כמעט אלים לפרקים. מדובר בנער בשם מרטין (בארי קיוהאן), המבקר את הרופא בבית החולים ובהמשך בביתו, ומנהל עימו מערכת יחסים שטיבה האמיתי יתברר רק באמצע הסרט. עד אז, ברור רק שמשהו מאוד מוזר קורה מתחת לפני השטח, ועומד להתפרץ כמו מזרקה של דם.

מה שהופך את המערכה הראשונה מדרמה בורגנית שלווה למותחן המכרסם אט-אט באותו רוגע וביטחון בו שרויות הדמויות – הוא הפסקול. זוכרים את נעימת הכינורות של ״הלובסטר״? כאן מצטרף אל כלי הנגינה שהזין אינספור מותחנים לאורך השנים גם משהו שנשמע לי כמו אקורדיון לא מכוון. זה צורם וזה מלחיץ כשלכאורה לא קורה כלום, ומתחיל לחדור מתחת לעור בשלב מסויים. כיוון שהסרט נפתח עם התמונות שציינתי, ועם קטע מוזיקלי פומפוזי יותר מהשאר, התחושה היא כאילו נכנסנו לאופרה, לקונצרט או תיאטרון של ניכור ואכזריות. אבל אחת הסצנות הראשונה גם די מצחיקה. ואחריה המינון של הסצנות או הרגעים והמשפטים מעוררי הצחוק רק גובר, עד ששני האלמנטים נמהלים אלה באלה ליצירת מותחן שנהיה מזעזע מרגע לרגע, אך נשען על הומור שחור יותר מהלב של הבמאי המבריק והמרושע הזה. ״אייל קדוש״ אולי לא מערב רגשית כמו ״הלובסטר״ ולא מתעלל בצופים ובדמויות כמו ״שן-כלב״, אבל בהחלט מנסה לגשר בין שני הסרטים המפורסמים של היוצר.

כמו בסרטיו הקודמים, לנתימוס מצליח לכוונן את השחקנים שלו לאותו התדר, והדבר נכון לגבי פארל שגידל זקן פראי ולבן למחצה וכיבה את עצמו לחלוטין (עד נקודה קריטית), קידמן שנראית ומתנהגת כמו בובת-שעווה של עצמה (אבל הפעם זה מתאים בול), ובמיוחד לשחקנים הצעירים. קסידי פשוט צימררה אותי בתפקיד של נערה צעירה שהחלה את התבגרותה המינית בדיוק ברגע הכי לא מתאים, וקיוהאן בתור הנער המנומס עד כדי טירוף עושה תפקיד לא קל בהצלחה מרובה. את אותה השליטה בפרפרמורים שלו מפגין לנתימוס גם בכל הקשור לקומפוזיציות ותאורה, שישקפו בדיוק את איך שהוא רוצה שהקהל שלו ירגיש בכל סצנה מבחינת קירבה לדמויות או תפיסת מרחק מהן. הכל בגיבוי הפסקול החורק שהוזכר כבר, וכמובן בצד החזק באמת של הבמאי – אמנות הסיפור וביקורת על כל מה שאנושי.

לנתימוס שואב הפעם השראה מעולם קומדיות המוסר, בדרכו שלו כמובן ובאופן שהיה אולי אסוציאציה פרטית שלי. הוא גם הופך כל מיני שאלות חסרות תשובה סבירה, בסגנון ״נגיד שמכוונים אקדח לראשך ומאלצים לבחור בין להרוג את אבא או לשכב עם אמא?״, לעוגנים עלילתיים ולעוד אזכורים לשייקספיר מחד ומיתוסים תנ״כיים מאידך. ככל שמינון הרוע עולה, כך גם מחריף סגנון ההומור, והתוצאה היא סרט על גיבור שככל שהוא מנסה לעשות סדר ולמצוא היגיון כך הוא יוצא משליטה. לנתימוס, לעומת זאת, לא משחרר את ההגה לרגע, ואולי אפילו יתוגמל על כך בפרס. אלא אם השופטים לא יהיו בנויים מנטלית לעיסוק של הבמאי בטאבו, ממש כמו העיתונאים בהקרנה בה נכחתי שהגיבו בבוז מעורב במחיאוף כף. אני הייתי בצד התומך, אבל לחלוטין אבין כל מי שיתחלחל מהסרט הזה. זה כולל בעיקר חובבי וחובבות הטרונורמטיביות, ובמיוחד הורים לילדים.

Le Redoutable
האימתני

Image Credit : Les Compagnons du Cinéma – Photo Philippe Aubry

זוכרים וזוכרות את הקיטורים שלי על סידורי האבטחה מעכבי התורים הארוכים מדי בין כה וכה? אז בהקרנה הראשונה בהחלט של סרטו החדש של מישל הזנוויציוס, נרשם שיא חדש – לא רק שלא הכניסו אף לא אדם אחד בשעה הנקובה, מה שגרר שריקות בוז עוד לפני שנכנסנו לאולם. שיא חדש להערכתי, שאחריו מיד הגיעה פסגה נוספת של היסטריה – הסדרנים והשומרים הסתערו עלינו כמו המשטרה הצרפתית על הסטודנטים המפגינים של 1968, מועכים את שורת התגים הראשונה (והגבוהה בהיררכיית הפסטיבל) כנגד הגדר וצועקים בצרפתית להתפנות. מסתבר שבעתות מצוקה אני דובר צרפתית. סתם, היו מקומיים שהיו חכמים מספיק כדי לתרגם את הצעקות, ורק אז הבנו כולנו שאשכרה מפנים אותנו מן המתחם, בשל חפץ חשוד. אז אני לא יודע מי השאיר או השאירה תיק באולם בהקרנה הקודמת להקרנת הנפץ, אבל תודה. בגללך הייתי צריך ללבוש חליפה כדי להיכנס לפרימיירה של הסרט ביום למחרת, שהייתה מלאה עד כדי כך שישבתי על המשענת של מישהי (המשענות באולם הלומייר הן רובוטריקים למעשה, והופכות לכסא עינויים). אבל תמיד כשהאורות כבים והפתיח של קאן מתחיל לרצד על המסך, כל התלאות נשכחות. כך היה גם הפעם.

לא לחינם הזכרתי את מהפכת הסטודנטים הצרפתית, שכן זהו הרקע התקופתי להתרחשויות העלילתיות. ליתר דיוק, הסרט עוסק באופן בו השפיעו אירועי השנה הזו על שני צרפתים ספציפיים – הבמאי ז׳אן-לוק גודאר (לואי גארל בלי יותר מדי שיער), שהיה בפסגת העולם בשלב זה של הקריירה שלו, והשחקנית אן ויזמסקי (סטייסי מרטין), שעל פי סיפורה וביוזמתה נוצר הסרט. גודאר האמיתי התנגד להפקתו ולהקרנתו, ומצחיק לדמיין שהוא אחראי לפצצה המדומה באולם כדי לעכב את ההקרנה הפותחת. הסרט עוקב אחר מערכת היחסים בין ויזמסקי וגודאר, שהחלה בצילומי ״הסינית״ אותו הוא ביים ובו היא כיכבה, והמשיכה בנישואין מאושרים שהפכו לכושלים. בעוד גודאר הלך ואימץ את התפיסות המאואיסטיות שבהן דן סרטו, ויזמסקי מצאה עצמה עם פחות ופחות הכלה ואהבה לגבר המבוגר ממנה. הוא אמנם כבש את ליבה בסערה בדיבורים האידאולוגיים ובתשוקה שלו לקולנוע ולמהפכות, אבל אלה בדיוק הדברים שהפכו אותו לבלתי נסבל בעיניה בהמשך שנותיהם המשותפות.

חשוב להדגיש שלא מדובר בשום צורה בביוגרפיה נאמנה למקור, אלא בפרשנות מאוד קומית של הזנוויציוס לגרסתה של ויזמסקי לאירועים בכלל ולדמויות בפרט. אני רוצה להאמין שבמציאות גודאר היה אפילו עוד יותר פוץ טרחן מאשר בסרט, שכן גארל מעניק לו מעט אנושיות וחביבות, לפחות בהתחלה. אבל ככל שנמשך הסרט והאהבה של ויזמסקי הופכת למחנק, כך משתנה גם היחס של הקהל לדמות של גודאר, לכן זה לזכותו של הסרט. מה גם שאם לואי גארל הצליח לגרום לי לסלוד ממנו, זה לחלוטין שווה פרסים בעיניי. מרטין הייתה אמורה לספק הופעה מגוונת אפילו יותר, אבל הדמות שלה נותרה לא מפוענחת עבורי, קצת מוזר בהתחשב בכך שזה הסיפור שלה. אבל נדמה שמה שבאמת עניין את הבמאי לא היו גודאר ולא ויזמסקי, אלא משחקים עם המדיום הקולנועי. לכן, תוכלו למצוא בסרט כמעט כל טריק של צילום ועריכה שניתן להעלות על הדעת, כיאה לסרט על גודאר, מלך שבירת הכללים הקולנועיים המקובלים. אלא שאצל הזנוויציוס זה נעשה בחן רב יותר ומתוך הבנה מעמיקה לא פחות, וחשוב מכל – לצרכים קומיים. כמה מהבדיחות הכי טובות בסרט נובעות מיחסי הפסקול והתמונה, במיוחד עבור סינפילים וסינפיליות.

מה שמזכיר לי עוד דבר מהפוסט הקודם – זוכרים וזוכרות את הקיטורים שלי על סרט הפתיחה? על כך שהפסטיבל בחר את ״הרוחות של איסמאל״ לפי התאמתו ולא לפי איכותו? אז הנה בא מישל הזנוויציוס ויוצר סרט שהוא גם צרפתי וגם מטא-קולנועי בכל מובן אפשרי (כולל דיון בסצנות עירום או דיאלוגים מקושקשים בוויס-אובר), וגם עוסק עוסק בחרדותיו של במאי קולנוע בכלל ובפסטיבל קאן בפרט (בשנת התרחשות העלילה היו המון בלאגנים פוליטיים סביבו). ובניגוד לסרטו של דפלשן, ״האימתני״ (אין שום סיכוי שיקראו לזה ככה בארץ, הא?) הוא גם סרט מהנה לצפייה, קל לעקוב אחרי המתרחש בו, ונחמד לבהות בו. אפילו אם התחושה היא שלפחות חצי מהבדיחות עברו לי מעל לראש והתפזרו בשורות שמאחוריי ששאגו מצחוק. אפשר גם היה לכלול אותו בתחרות בנוסף לפתיחה, אם מנהלי הפסטיבל באמת חשבו שהוא טוב מספיק. אבל אני אפילו לא מבין את השיקולים שלהם בנוגע לשיבוצי סרטים בלוח הזמנים, או או את הרעיונות שלהם לגבי היכן למקם את התורים והשירותים – אז קטונתי.

הקרנת הנפץ המדוברת, רגע לפני הסתערות הסדרנים

השאר תגובה