• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

דאבל פיצ'ר: "לוויתן", "בירדמן", "המפלה"

3 בפברואר 2015 מאת אור סיגולי

"דאבל פיצ'ר" היא פינה שבועית קבועה בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.

לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

בתי הקולנוע בארץ ממשיכים להתמלא בסרטים רבי משקל. בשבוע שעבר הצטרפו אלינו עוד כמה, שלושה מהם יקבלו את טיפול הדאבל-פיצ'ר השבועי שלנו.
"לוויתן", המועמד מטעם רוסיה לאוסקר, כבר קיבל חותמת מהירה של יצירת מופת, ואני האחרון שאתווכח על כך. הסרט, כזכור, הדהים אותנו עוד בפסטיבל חיפה אז כתבתי עליו אני, ואחרי עופר.
"בירדמן", הטוען לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, הוא השני. אחד הסרטים שהציתו את הוויכוחים הכי לוהטים בין אלו שפרשו כנפיהם ועפו באופוריה השמימה, ובין אלו שהסרט השאיר על הקרקע.
השלישי, הוא "המפלה", גם הוא נציג פסטיבל חיפה, שהתקבל באדישות המובנת מאליה. גם בגלל איכותו, וגם בגלל שהוא חולק קווי דמיון רבים עם "בירדמן". אני התייחסתי אליו ביום האחרון של פסטיבל חיפה, ועופר נתן לו מקום בסקירה על "בירדמן".

לגבי – בטח כבר הבנתם את עמדתי. ואם לא, הדאבל פיצ'ר הזה יתפרס בסדר יורד. נתחיל עם האהוב עלי ביותר, אל האמצע, ובסוף אל הזניח מכולם. עם זאת, לא כך הדבר להמלצות הצפייה שלהם, המגיעים מארה"ב ומצרפת, ונעים בין הגבוה לנמוך, ובין הנשגב למטומטם.


 

הסרט המרכזי: "לוויתן" (Leviathan)

אין שום יכולת לדעת האם סרטו הרביעי של אנדרי זוויאגינצב ("השיבה", "הגירוש", "ילנה") יישאר בדברי ימי הקולנוע, כפי שחלקנו מרגישים, או ידחק הצידה עם הזמן. עם זאת, יש לו תחושה של גדולה, בטח ביחס הביקורתי אליו, כזה שבוודאי יגרום ללא מעט צופים לשאול את עצמם על מה כל המהומה. זה קרה בשנים האחרונות עם "היו זמנים באנטוליה", "המאסטר" ו"התבגרות". כולם סרטים שנויים במחלוקת, אבל מי שנפל בקסמם יכול להישבע שחוויות כאלה לא באות ברגל.
מה שהפתיע אותי ב"לוויתן" הוא שמדובר בסרט עמוס, כבד, אינטלקטואלי ורב פאתוס, אבל בד בבד גם ביצירה מאוד מתקשרת, מצחיקה לעיתים רבות, עם דמויות שקל להכיר ולהזדהות עמן המתווכחות לנו דרך שחקנים נפלאים. לא חייבים לחפור פנימה בתימות התנ"כיות והחברתיות שלו כדי להתרשם ממנו, לא צריך לבוא עם היסטוריה של צפייה וידע בקולנוע עולמי כדי להעריך אותו.
קו העלילה המידי שלו מביא את הסיפור על איש משפחה ברוסיה המנסה להילחם בשחיתות המוניציפאלית שעומדת לגזול ממנו את ביתו, בעזרת חברו עורך הדין ואשתו. מעבר לזה, יש פה דיון עמוק במיוחד על עולם נטול דת, על ניסיון למצוא אמונה, על טבע האדם ועל הכוח המשחית.

הדאבל פיצ'ר: "בשחקים" (Aloft)

אני עושה לעצמי חיים קלים, כי על הדאבל פיצ'ר הזה הכרזתי עוד בפסטיבל חיפה, אבל אני מרגיש כאילו סרטה של קלאודיה יוסה ("חלב של צער", מועמד לאוסקר מטעם פרו בשנת 2008) לא קיבל את היחס המגיע לו, אז הנה, אני שוב שם אותו בקדמת הבמה.
הקשר בין "לוויתן" ל"בשחקים" הוא המוטיב התנ"כי של הלוויתן שמופיע מספר פעמים לאורך הסרטים, בדרכים שונות. אמנם בסרט הרוסי מדובר יותר בסיפור איוב, ובסרטה של יוסה בזה של יונה, אבל שניהם עושים שימוש מרשים מאוד בתאולוגיה הזו כדי לרקום סיפור מודרני סוחף ומרגש.
ההפקה האמריקנית/ספרדית/קנדית/צרפתית הזו נעה על שני צירי זמן. באחד אמא צעירה (ג'ניפר קונלי) מגלה שיש לה כוחות רפואיים על טבעיים ומבקשת לברוח מיעודה. בציר הזמן השני יוצא בנה אותו נטשה (קיליאן מרפי) בחברת עיתונאית (מלאני לוראן) למצוא אותה ולהתעמת עימה.
לסרט עוצמות רבות, רובן הזכירו לי את סרטיו הקודמים והקודרים של אלחנדרו גונזאלס איניאריטו (אגב "בירדמן" אליו נגיע עוד רגע), צילום קפוא ומרהיב, משחק מעולה של כל הנוגעים בדבר, ולא מעט רגעים מרגשים.
אמנם היה אפשר להדק אותו יותר, אבל כרגע הוא בעיני אחד הסרטים הכי טובים שהעולם התעלם מהם בשנת 2014. לפי מה שאני מבין מה-IMDB הוא הוקרן גם בפסטיבל סאנדנס האחרון, אז אולי עוד יש תקווה.

df-l-a

הסרט המרכזי: "בירדמן" (Birdman)

אני תמיד מופתע מחדש מהפולמוסים הלוהטים שסרטי קולנוע מצליחים לעורר. זה נפלא – ומטריד לא מעט – איך אנשים יכולים להתאהב ולכעוס על סרט, ולהגיב באותה עוצמה לאנשים שחושבים אחרת מהם. כמובן שגם אני צולל הרבה פעמים לקלחת הזו, לעיתים בראש מורם ולעיתים בעל כורחי, וזה בעיני רק מחזק את הכוח של האמנות השביעית.
רק בחודשים האחרונים ראינו ויכוחים סוערים סביב "התבגרות" ו"הגננת" (בארה"ב "צלף אמריקאי" מעורר תגובות חריפות גם הוא משני הצדדים), ועכשיו הצטרף לשיח הזה סרטו עמוס המועמדויות לאוסקר של איניאריטו, בין אם זה מגיע מקהל, מבקרים, יוצרים, אנשים שחושבים שהם מבקרים, ואנשים שחושבים שהם יוצרים (אני אוותר על לשים לינקים הפעם, ברשותכם).

סרטו המסחרר ויזואלית של איניאריטו והצלם המדהים עמנואל לובצקי ("כוח משיכה", "עץ החיים") מביא כמה ימים בחייו של כוכב הוליוודי (מייקל קיטון בתפקיד שאני מחכה לו כבר שנים) רגע לפני שהצגה בה השקיע את כל חייו עולה על בימות ברודווי. הוא נאלץ להתמודד עם שחקן מוכשר שלוקח לו את התהילה (אדוארד נורטון בקאמבק של השנה), שחקנית חסרת בטחון (נעמי ווטס, לה איניאריטו סידר את המועמדות הראשונה לאוסקר עם "21 גרם"), שחקנית שהיא גם מאהבת (אנדריאה רייסברו, הפעם בתפקיד מעט מאכזב), גרושתו (איימי ריאן), בתו המעורערת (אמה סטון במועמדות מבוזבזת לאוסקר), מבקרת רשעה (לינדזי דאנקן בהופעה הכי לא מוערכת בסרט), מפיק לחוץ (זאק גאליפיאנקיס) ואיך לא – האלטר-אגו שלו מימיו ככוכב אקשן, איש הציפור.
האמת היא שאני התחברתי מאוד לטקסט שכתב עליו עופר בבלוג שלנו, אם כי ממקום מעט יותר קריר. עופר מהלל את הסרט, אך גם טוען שאולי עשו ממנו משהו גדול יותר ממה שהוא. אני מסכים, ועל כך אוסיף.
אני לוקח בחשבון שאולי יש כמה דברים מרשימים בסרט שחלפו מעלי, אבל אני הרגשתי שאם מפשיטים את הסרט מהצעקנות הקולנועית (המרשימה) שלו, לא נשארים עם יותר מדי. הדמויות משורטטות באופן גס ונטול עומק, ולי היה נדמה שהסרט אומר משהו מעניין בדקותיו הראשונות ואז אומר אותו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. בעיני הסרט לא עובר היטב בין המציאות וההזיה, וככזה עושה לעצמו הרבה הנחות, אבל אצטרך להשקיע בו צפייה נוספת כדי להיות בטוח. בינתיים אני מאלו המרוחקים מהסרט, אך לא אסגיר שנהניתי מהצפייה עצמה, ושעשייה קולנועית בסדר גודל הזה היא לא משהו לבטל כל כך מהר.

הדאבל פיצ'ר: "Enter the Void"

הוואן-שוט. הו, הוואן-שוט. אם יש משהו שנכתש ונרמס בשיח על הסרט הוא על השימוש בשוט הכביכול רציף הזה. נכון, מאוד קשה להימנע מהדיון עליו בטח בהקשר של הסרט הזה, ועדיין נראה ששיא המחלוקת הוא על הבחירה בטכניקה הצילומית/עריכתית הזו.
בעיני, הסרט הכי מרהיב שצולם בכאילו וואן-שוט הוא סרטו האחרון של הבמאי הצרפתי השערורייתי גאספר נואה ("בלתי הפיך", גם הוא כביכול נטול חיתוכים) משנת 2009. הסרט הזה הרגיז לא מעט אנשים במגלומניה המרושעת שלו, ודי בצדק האמת. קצת כמו שקרה עם סרט אחר לאחרונה, "השבט" האוקראיני.
"אל תוך הריק", אם לתרגם את שם הסרט באופן גס, מתחיל עם פושע מערבי בטוקיו שנרצח ורוחו מתחילה ללוות את העיר ואת האנשים בה, אבל מהר מאוד הסרט מתנתק מכללי העלילה הדקיקים מלכתחילה שלו, והופך להיות מסע רוחני שעלול לגרום לאנשים נקע בלסת. מעטים הפעמים שכל כך נדהמתי מעשייה קולנועית, וגם לסרט הזה אני מרגיש שאין תהודה משמעותית, מעבר לקבוצת אוהדים שגילתה את הסרט במקרה.
הסרט, בשוט רציף מזוייף שקשה מאוד לעלות על תפריו (מאת הצלם בנואה דבי) עולה מעל הגגות, יורד אל מתחת לרחובות, מרחף בגבהים אינסופיים, נכנס אל תוך גופם של השחקנים, וצף שוב למעלה.
אגב, כמו "בירדמן", גם הסרט הזה מתהדר בסיקוונס כתוביות מעולה, ואני מניח שגם הוא סובל מלקויות בתחום הכתיבה, אבל אם קולנוע אחר, מאתגר וכוחני לא מפחיד אתכם, עשו לעצמכם טובה ותתנו לו הזדמנות. יש מצב שתבוזו לו, אבל באמת שסרטים כאלה לא רואים לא כל שנה, ולא כל שנתיים.

עוד סרטים אחרים שנזכרים בהקשר של "בירדמן", וגם הם מייצרים דאבל פיצ'ר מעניין: "תמונות קצרות" (סרט אנסמבל הסובב סביב כתביו של ריימונד קארבר), "המדריך לחיים בכפר" (סרט אנסמבל נוסף של אלטמן, והפעם מאחורי הקלעים של מופע מוזיקלי), "פיירו המשוגע" של גודאר (בגלל הקרדיטים), "ברבור שחור" (אמן המנסה לפרוץ את הבינוניות בסרט שהוא כולו טריקים קולנועיים ותסריט שלא עומד בסטנדרטים), "סינקדוכה, ניו יורק" (במאי תיאטרון שתודעתו קורסת לתוך עצמה) וגם הסרט הבא בפוסט הזה שבאופן אירוני ליווה את "בירדמן" ביציאה לאקרנים בארץ.

df-b-etv

הסרט המרכזי: "המפלה" (The Humbling)

אז, כאמור, הסרט הזה שיעמם אותי עוד בפסטיבל חיפה, אז ישבתי וראיתי איך כל ציפיותיי קורסות ומתפוררות באולם רפפורט.
הבמאי האהוב בארי לוינסון (שריגש אותנו עם "איש הגשם" והפחיד אותנו לאחרונה עם "המפרץ") מביים תסריט של באק הנרי ("הבוגר") על פי ספרו של פיליפ רות', ובמרכזו – הפלא ופלא – שחקן עבר מבוגר שמנסה להתקמבק עם מחזה חדש, בזמן שכל חייו והאנשים סביבו נדמים שעושים הכל כדי להקשות עליו.
על אף קבוצת הגברים המרהיבה שמאחורי הסרט, הסרט פונה, ויותר מפעם אחת, להומור נמוך במיוחד, והולך במעגלים הרבה אחרי שכבר נמאס. אפשר להתנחם בהופעתו המעולה של אל פאצ'ינו, כשחקן התיאטרון האגדי ששפיותו קורסת עליו, ובהופעות המשנה הכיפיות של זוכת שני האוסקרים דיאן וויסט, שלאחרונה חזרה לכותרות בהקשר לא נעים בכלל, והשחקנית הצעירה נינה אריאנדה כבחורה מעורערת במיוחד שרודפת את גיבורינו.
נקודה חלשה במיוחד מבחינת הקאסט היא דווקא גרטה גרוויג, אחת מאנשי השנה שלנו ב-2013, שמעצבת דמות בלתי נסלחת ומרגיזה שהופכת את הסרט לאפילו יותר מעייף.

הדאבל פיצ'ר: "ג'ק וג'יל" (Jack and Jill)

תתפלאו, אבל זו לא הפעם הראשונה שפאצ'ינו מתחרפן על במת התיאטרון, ובנוסף תוכלו גם להתפלא שזה קרה בקומדיית ביבים של אדם סנדלר. "ג'ק וג'יל" קיבל כבר בעת יציאתו בשנת 2011 חותמת של אחד הסרטים האיומים ביותר שילדה הוליווד מימיה, ושפל נוסף בקריירה המרגיזה של סנדלר. הסרט כיכב ברשימות הגרועים של אותה שנה, וצילק לא מעט מבקרי קולנוע.
אני חייב להודות שאני חושב שמדובר בהגזמה.
נכון, הסרט הזה – בו סנדלר מגלם את הגיבור ואת אחותו התאומה והבהמית – הוא תחתית, אבל כמה שהוא הצחיק אותי. ראיתי אותו בקולנוע ולא התביישתי להיקרע ממנו. אני לא גאה בזה בכלל, אבל גם לא מתכוון להתבייש בזה. למעשה, ניסחתי את מחשבותיי לעיני כל בסקירה שכתבתי לסרט, כך שאני בטח לא יוכל להגיד אחרת בשלב זה.
פאצ'ינו מגלם בסרט את לא אחר מאשר את עצמו. ומה שכולם חשבו שהולך להיות הדבר שיסגור לו את הקריירה באופן סופי, נתפס בעיני כאחת מהופעותיו המשוחררות והחמודות ביותר. בסרט הוא מתאהב בג'יל הדוחה, וגם שם חוטף התקף זעם באמצע הופעה שייקספירית.
הרגע האהוב עלי ביותר בסרט הוא הסצנה בה ג'יל בטעות מרסקת את פרס האוסקר בו זכה בזכות "ניחוח אישה". את המבוכה של הסיטואציה ג'יל מנסה להקל כשהיא אומרת "לא נורא. בטח יש לך עוד המון כאלה".
"הרבה אנשים חושבים ככה," הוא עונה, "אבל האמת שיש לי רק את זה".
והאמת, אני חושב שביחס ל"הנפילה", אפילו "ג'ק וג'יל" נראה מעודן.

df-th-jaj

תגובות

  1. amitvv הגיב:

    גם holy motors יכול להיות דאבל-פיצ'ר נהדר.

  2. פנינה גרינבאום הגיב:

    הסרט לוויתן מאוד איטי וארוך אך יפה.

השאר תגובה