• פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: דיווח ראשון
  • סרטים חדשים: ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • אימת החודש - מאי 2019

סיכום 2013: אנשי השנה של סריטה

30 בדצמבר 2013 מאת אור סיגולי

שנת 2013 הייתה משוגעת. כל כך הרבה קרה בה באולמות הקולנוע ומחוצה להם. בשבועיים האחרונים לא השארנו אף אבן במקומה בזמן שסיכמנו את המנצחים והמפסידים שלה, את הרגעים הגדולים שלה, את הטרנדים המשמעותיים שלה, וכמובן, סרטי השנה שלנו. אלו שהופצו בבתי הקולנוע, ואלו שלא.

כמסורת הבלוג, את הפוסט האחרון אנחנו מקדישים לאנשים שעשו אותה. האנשים שעמלו קשה והפכו את 2013 למה שהיא, שעשו אותה לשנה מיוחדת במינה.
את עשרת אנשי השנה של הבלוג בחרנו הפעם אורון, עופר ואני, בישיבה משותפת ורגועה למדי, בהתחשב במה שקורה בדרך כלל, כאשר בחוץ תל אביב כוסתה במעטה לבן והמדינה עצמה הייתה בכוננות סערה. בסופו של דבר התגבשה הרשימה הזו, שבאופן טבעי השאירה כמה מפוארים בחוץ, אבל גם להם ניתן את הכבוד הראוי בסוף הפוסט.
רשימות מסוג כזה, בטח כשמדובר באנשים ולא בסרטים, הן בעייתיות במהותן, אז תזכרו שאנחנו באים ממקום טוב. ואנחנו בעיקר רוצים להגיד תודה לאנשים שעשו את השנה הזו.

לאחר הבחירה, כל אחד תרם את מילותיו לפוסט הזה (הסדר הוא אלפבתי), אבל בשונה מהשנים הקודמות לא הסגרנו מי כתב מה מכיוון שרצינו להדגיש שהבחירות משותפות לכולנו.

לרענון: אנשי השנה לשנת 2011, ואנשי השנה לשנת 2012.

עשרת אנשי השנה של סריטה:

גרטה גרוויג
שחקנית ותסריטאית: "פרנסס הא"

francesha

מי שהכיר אותה מן הסרטים של ג'ו סוונברג, ידע כי יש לה חן ייחודי, כריזמה מושכת ומראה שהוא סקסי אבל יותר מכך גורם לרצות להיות בחברתה. רק שהסרטים האלו היו חביבים, אבל לא ממש מוגמרים, וזה היה חלק מן הקסם שלהם. יחד עם נואה באומבך, בן זוגה החדש לחיים וליצירה, היא הגיעה ב"פרנסס הא" לתפקיד חייה, זה שמוכיח שהיא אחת מן השחקניות הגדולות של הדור. והיא גם שותפה לתסריט המופלא של הסרט, אשר בונה דרך אפיזודות מבודדות דמות עשירה, עם הרבה תובנה על העולם אבל חוסר יכולת לעשות עם זה, או עם החיים שלה, משהו. זהו גם אחד מהתיאורים הכי יפים של חברות שנראו בסרט. אז אולי היא Undateable וגבוהה מדי על מנת להתחתן, אבל יש בריצה שלה לעבר הגשמה עצמית והישרדות בעולם היפהפה והארור הזה כל כך הרבה חן ואושר, שלרגע שוכחים שהסרט שלה גם מציג בכנות לא מעט מן הבעיות של הדור שלנו, או לפחות של כותבי שורות אלו.

לקריאה נוספת: עופר מדווח על הסרט מניו יורק; דאבל-פיצ'ר עם "פרנסס הא".

ג'ניפר לורנס
שחקנית: "אופטימיות היא שם המשחק", "הבית בקצה הרחוב", "משחקי הרעב: התלקחות", "חלום אמריקאי"

jennifer-lawrence

ג'ניפר לורנס היא הפנים של 2013. או לפחות, איך שהיינו רוצים לזכור את השנה החולפת. השחקנית הצעירה שפרצה בשנת 2009 בסרט אינדי וקיבלה מועמדות לאוסקר, קיימה את ההבטחה הגדולה שתלו בה כאשר התחילה את שנת 2013 עם זכייה באוסקר ("אופטימיות היא שם המשחק") וסיימה אותה עם שלל פרסים בזכות סרט אחר ("חלום אמריקאי"), משלימה מעגל שלם של יוקרה. היא כיכבה בהמשכון אקשן שהתעלה על חלקו הראשון ("משחקי הרעב: התלקחות") ונתנה הופעת משנה גונבת סצנות ושנויה במחלוקת בסרט נוסף בעל פרופיל גבוה. בין לבין היא הצליחה לעבור מסע יסורים של יח"צ בכל טוק-שואו בעולם בלי להתיש את עצמה ואותנו, בלי לעצבן אף אחד, ומכל פאדיחה שלה היא יוצאת רק אהובה יותר.
לורנס היא שילוב מרהיב של הכוכבות הגדולות של פעם ושל כוכבות הריאלטי הזמניות של עכשיו. היא אישיות גדולה על המסך וקטנטנה מחוצה לו. היא זאתי שאומרת שהיא בסך הכל שחקנית ולא מרפאת אף אחד מסרטן, והיא זו שלוקחת אוסקר מג'סיקה צ'סטיין ועדיין מצחקקת במבוכה כשג'ק ניקולסון מנסה להחמיא לה. האם לורנס תמשיך את הסטרייק בעתיד או שזו שנה חד פעמית כמו במקרה של אן הת'וואי? בזה אנחנו לא בטוחים. אבל אנחנו כן יודעים ש-2013 היא השנה שלה, והיא אחת הסיבות למה היה לנו כיף בתריסר החודשים האחרונים.

לקריאה נוספת: "אופטימיות היא שם המשחק", "משחקי הרעב: התלקחות", "חלום אמריקאי"

מוחסן מחמלבאף
במאי: "הגנן"

muhsan

"הגנן" של מוחסן מחמלבאף ובנו מייסן לא נכנס לעשרת סרטי השנה פשוט בגלל ההתרגשות שבואו של הבמאי האיראני הידוע עוררה – קצת הקשתה לשפוט את הסרט שצילם בחשאי בארץ בכלים ניטרליים. הבמאי, שבצעירותו היה פעיל במהפכה האיסלאמית ואף ישב בכלא (ויצר עקב כך את הסרט הנהדר "רגע של תמימות" בו הוא נפגש עם השוטר אותו תקף), הפך לאחר השלמת המהפכה לאחד מן הסופרים והבמאים הבכירים באיראן. בהדרגה הוא מאמץ תפיסה של קולנוע פשוט ובעיקר הומני, מה שמביא אותו לרגעים של חמלה לכל אדם ולכל דמות, ולשירי הלל למדיום הקולנועי.
במפגש איתו בפסטיבל ירושלים הוא התגלה כאדם סובלני שמפיץ תקווה ואהבה לכל עבר, אדם שמודע למחלוקות פוליטיות אבל מתעקש להאמין בטוב שבטבע האנושי, כפי שמשתקף הן בסרט והן במפגש עם הקהל הישראלי, שיותר משהיה אירוע בעל חשיבות פוליטית, היה חלוקה הדדית של חום אנושי וקירבה שיכולה להיווצר בין כל אדם לכל אדם.

לקריאה נוספת: על "הגנן" בפסטיבל ירושלים.

סטיבן סודרברג
במאי: "תופעות לוואי", "חיי עם ליברצ'ה"

"Contagion" Premiere - 68th Venice Film Festival

עזבו אתכם מנבואת זעם. סטיבן סודרברג מצייר תמונה קודרת על ידי אמירת אמת – לא נבואית, אלא תיאור של המצב הקיים, לאורך שנים, בתור מי שבא מלב התעשיה, הן של הקולנוע העצמאי והן של הוליווד. תקשיבו לנאום שלו מהשנה, באמת שתמצות יעשה לו עוול. יש עתיד לקולנוע האמנותי, ליצירתיות של אנשים. אבל התעשיה, ובמידה לא פחותה הצרכנים, יפנו לו עורף ויהיה לו קשה לעשות רווח. משהו רקוב בממלכת הוליווד, שמפנה יותר ויותר כסף לקבוצה קטנה של סרטים, שכן הסרטים שלא מנסים לקסום לכולם (כלומר, הסרטים המעניינים) פשוט פחות רווחיים. סודרברג אמר זאת לא בכעס ולעיתים עם הבנה מסוימת. אבל בהחלט עם יאוש. הוא אמר זאת באפריל, לפני שבקיץ אף אחד מן הסרטים שעלו מיליונים לא באמת ענה על הצפיות, אמנותית ומסחרית. וחוץ מזה, סודרברג ויתר על עשיית סרטים למסך הגדול בארה"ב, לפחות בהצהרה, בגלל הדרך בה התעשייה פועלת, אשר לא מאפשרת לו את החופש שהוא חש כי חיוני ליצירה שלו. ויש עוד פרט קטן: סודרברג מצוי עכשיו די קרוב לשיא שלו בתור יוצר. "תופעות לוואי" שהסיבות לאי-הצלחתו היחסית מפורטת בנאום, הוא מותחן נהדר. "חיי עם ליברצ'ה" – הסרט שפשוט לא היה רווחי מבחינת הנושא שלו עבור תעשיית הקולנוע ולכן נדד לטלוויזיה בארה"ב (תודה לאל, בארץ זכינו לחזות בפאר שלו על המסך הגדול) היה דרמה ביוגרפית נהדרת. סודרברג דיכא אותנו השנה עם המבט שלו על ההווה של הקולנוע, אבל מצד שני העניק לנו מתנות נהדרות דרך הסרטים.

לקריאה נוספת: "תופעות לוואי"

רונה סגל
תסריטאית: "שש פעמים"

rona segal

לפעמים תפילותיו של הבלוג הזה נענות. לא מיד, לא בדרכים שחשבנו וביקשנו, אבל כשזה קורה זה מרגיש כמו משאלה שמתגשמת. כל-כך הרבה אנחנו מקטרים על מצב התסריטאות והתסריטאים/איות בארץ, שכבר עייפנו את עצמנו. ואז הגיעה רונה סגל, ותסריט הביכורים המפואר שלה ל"שש פעמים". לא נכנע לתכתיבים ומוסכמות (שלוש מערכות? תשכחו מזה), מדויק ברמה כירורגית בכל מה שקשור בבניית דמויות, ליטוש דיאלוגים ויצירת סיטואציות שמכווצות את הצופים בכסא. תסריט השנה, גם אם בפרסי אופיר חושבים אחרת. והקטע הכי טוב? על מלאכת הבימוי הופקד יונתן גורפינקל, כלומר סוף סוף יש בישראל יוצרת שמעדיפה עבודת צוות על פני ההתעקשות על הבאת יצירתה שלה למסך הגדול. ככל שירבו שיתופי פעולה כאלה, כך ישתבח הקולנוע הישראלי. לו רק היה אפשר לקנות כבר עכשיו את הכרטיס לסרט הבא שסגל תכתוב, בלי לדעת על מה הוא – ואפילו בלי לדעת את זהות הבמאי או הבמאית. ואין עוד יוצר או יוצרת ישראלים שאפשר להגיד עליהם דבר כזה.

לקריאה נוספת: הסקירה של עופר; אורון על קטגוריית התסריט באופיר; תפילתנו להצלחתה של סגל באופיר.

נבות פפושדו ואהרון קשלס
במאים ותסריטאים: "מי מפחד מהזאב הרע"

navot and ahron

אלו שעדיין מתווכחים האם "מי מפחד מהזאב רע הרע" הוא סרט טוב או רע, לחלוטין מפספסים את מה שבאמת קורה פה: כנראה סיפור ההצלחה הגדול ביותר של השנה, אפילו מחוץ לרחוב דיזנגוף. שני חבר'ה צעירים שהצליחו להרים סרט ביכורים למרות כל מי שחשב שאין מה לעשות סרטי ז'אנר בארץ, ותוך שנתיים כבר השלימו את הסרט השני שלהם, גדול יותר ומטורף יותר. בעולם הקולנוע הישראלי, רק זה הכל חוץ ממובן מאליו. אבל הפיצוץ האמיתי הגיע אחרי. אחד הבמאים הכי נערצים בקולנוע המודרני קם והריע להם, הבלוגים בעולם לא יכולים להפסיק לפזר מחמאות, והקהל הישראלי קנה כרטיסים לסרט שבימים כתיקונם אפילו ערוצי הסרטים מפחדים לרכוש כי הרי מי ירצה לראות אותו.
מה שהכי מרגש בכל הסיפור הזה הוא שקשלס ופפושדו הצליחו בזכות עצמם. כמובן שהם מגובים במפיקים בעלי חזון ובסוכנים שיודעים למנף אותם, ובוודאי שבשניים זה תמיד פחות מפחיד, אבל אף אחד ממי שמסביב להם לא יכול לתת להם את הכשרון העצום שלהם, את חוסר המורא מעורר הקנאה הזה ואת האמונה בדרך בה הם בחרו.
"מי מפחד מהזאב הרע" היה אחד הסרטים המדוברים ביותר של 2013 ושני הבמאים/תסריטאים שלו הם אחת הגאוות הכי גדולות שלנו.

לקריאה נוספת: הניתוח של עופר; הסקירה של אורון; סיכום שנת הקולנוע הישראלי של אורון; על חשיבות הסרט בנוף הקולנוע הישראלי החדש; וכמובן, תפילתנו להצלחת הסרט באופיר.

שיין קארות'
במאי, מפיק, תסריטאי, שחקן: "אפסטרים קולור"

shane

במאים מצויינים שעשו סרטים טובים יש, ברוך השם, כל שנה. זאת לא הסיבה ששיין קארות' נבחר לאחד מעשרת אנשי השנה שלנו. אנשים עם ראש ששונה מכל מי שמסביבם שמאתגרים את השפה הקולנועית רק כי הם לא יודעים לחשוב כמו כולם, גם יש לפחות שניים או שלושה בשנה. זו לא הסיבה ששיין קארות' מוזכר פה.
לסיבה להופעתו ברשימה קוראים "אפסטרים קולור". כן, לקארות' היה רק סרט אחד השנה. סרט סאנדנס קטן ומוזר שלא דיבר להרבה אנשים. רק סרט אחד. את הסרט האחד הזה קארות' כתב וביים. והפיק. והלחין. וערך. והפיץ. אה, כן, הוא גם שיחק בתפקיד הראשי. נזכיר גם שהוא בן 42 וזהו בסך הכל הסרט השני שלו.
אבל כל אלו גם לא היו תופסים אלמלא מבחן התוצאה. נכון, לא כל כותבי סריטה חושבים ש"אפסטרים קולור" הוא נצחון מוחלט (חלקם אפילו חושבים הפוך מזה), אבל לבן אדם שהוכיח שסרט יכול להיות עבודה של איש אחד, והפך את עצמו לאחד מהאוטרים הבודדים בעולם, אם לא היחיד, צריך לפנות מקום של מלכים.

לקריאה נוספת: אור על סרטיו של קארות'.

בנדיקט קמברבאץ'
שחקן: "האויב בתוכנו – סטארטרק", "ההוביט: מפלתו של סמאוג", "הרשות החמישית", "אוגוסט: מחוז אוסייג'"

"Tinker, Tailor, Soldier, Spy" Premiere - 68th Venice Film Festival

עדיין לא נבדק מדעית האם חביתה מלפפונוביץ' (כינוי שהדביק לו אור) מגיע מאותו כוכב הלכת כמו דייויד בואי וטילדה סווינטון, אבל כך או אחרת – מדובר בחייזר החביב עלינו השנה. לא זאת בלבד שהוא היה הג'סיקה צ'סטיין של 2013 (עם הופעות בחמישה סרטים שונים, אם כוללים את "12 שנות עבדות" שמאחר להגיע אלינו), זו בעיקר האיכות הייחודית שהוא מביא למסך שקנתה לו את המקום ברשימה זו. בקלות אפשר להעניק לו את תואר נבל השנה, על הופעותיו כקאן ב"האויב בתוכנו – סטארטרק" ובתור הדרקון סמאוג ב"ההוביט: מפלתו של סמאוג", אבל מה שמפתיע הוא הגיוון בין שני הטיפוסים המרושעים. קמברבאץ' הוא לא סתם שחקן שנעים לפגוש על המסך (יופמיזם לעובדה שהוא לוהט, ולכו תתווכחו עם זה) אלא אחד שמשפר מיידית סרטים בהם הוא נוכח וכמעט תמיד הופך להיות אחד היתרונות שלהם, אפילו אם היו די איומים (ע"ע הופעתו הדו-פרצופית והמצמררת ב"הרשות החמישית"). מבט בפילמוגרפיה שלו מגלה שרק נראה עוד ועוד ממנו גם בשנה הבאה (יש!), אבל אם תבקשו מאיתנו לעצום עיניים לדמיין שחקן אחד שמזוהה עם 2013 – זה יהיה בני. והלוואי שתבקשו מאיתנו, הוא כזה חתיך. ובריטי.

לקריאה נוספת: "סטארטרק – האויב שבתוכנו", "ההוביט: מפלתו של סמאוג", דאבל פיצ'ר עם "הרשות החמישית".

אדגר רייט
במאי ותסריטאי: "סוף העולם"

Edgar-Wright--Worlds-End-2866298

הו, אדגר. רק דבר אחד הוא עשה השנה בקולנוע, אבל איזה דבר זה היה – "סוף העולם", כפי שוודאי שמתם ושמתן לב, הוא פחות או יותר סרט השנה של הבלוג. וזאת למרות שאם תגידו למפיצי הסרטים בארץ את שמו, כנראה שהם יתעטשו עקב התקף אלרגיה חמור. אחרת אין איך להסביר את ההתעלמות החוזרת ונשנית מהפרויקטים הבריטיים של אחד היוצרים הגאוניים והמבריקים של דורו, אם לא המוכשר והמוצלח שבהם ("סקוט פילגרים נגד העולם", הרומן של רייט עם אמריקה, דווקא כן הופץ בארץ תחת השם "האקסים של החברה שלי"). לא שכל זה מזיז לרייט, יש להניח. יחד עם החבר'ה הקבועים שלו, סיימון פג וניק פרוסט, הוא סגר את הטרילוגיה הנושאית שהחלה עם "שון של המתים" והמשיכה עם "שוטרים לוהטים", תוך שהוא שומר על הרמה הגבוהה של איכות קולנועית וכיף לא נורמלי שאפיינו את שני הסרטים האהובים. אפשר לנחש שאם תבקשו ממנו ממש ממש יפה לנסות ולפשל, הוא יעשה את זה כל-כך מעולה, מקורי ומצחיק – עד שלא תהיה ברירה אלא להכתיר גם את זה כהצלחה. רק על עמידה בלתי אפשרית בציפיות של מעריצים מסרט, אנחנו צריכים להעניק לרייט את מקומו בעשרת אנשי השנה. אבל הוא עשה יותר מזה, והתעלה על הציפיות. מלך.

לקריאה נוספת: אורון על הקרנת הטרילוגיה בפתיחת פסטיבל אוטופיהדאבל פיצ'ר עם "סוף העולם"

ואיך אפשר בלי:
זוכה פרס הבמאי המבטיח של פורום המבקרים, תום שובל, שביים וכתב את "הנוער" שגם היה סרט ביכורים מעולה, וגם נתן לנו אחד האירועים שהכי נהנו מהם השנה – צפייה ושיחה עם אנשי הסרט במוזיאון תל אביב;
לא בהכרח לחיוב, אבל גם ג'יימס פרנקו היה כח מאוד נוכח בשנה האחרונה, ובזמן שקראתם את הפוסט הזה הוא כבר הספיק לביים עוד סרט, לכתוב עוד ספר, ולבלבל מינית עוד מאה אנשים שונים;
ליאו קארקס ("מנועים קדושים") וריצ'ארד לינקלייטר ("לפני חצות") על המתנות הקולנועיות שהביאו לנו השנה;
משה איבגי על הופעותיו ב"מנתק המים" ו"הנוער", שיותר מתמיד הביא למסך את הישראליות הכי עכשווית שיש, מוכה וכפופה אבל מלאת אהבה וחום;
בראד פיט שהוכיח שאף אחד לא יכול לו, והצליח להפוך את "מלחמת העולם Z" מהסרט המושמץ של השנה, לאחת ההצלחות הקופתיות הבודדות של 2013;
ובן אפלק על כל הטראראם שלו מהזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר על "ארגו" בלי מועמדות על בימוי, ועד לכל פרשיית באטמן שאנחנו עוד נאלץ לשמוע עליה הרבה בזמן הקרוב.

בנוסף לזה, אנחנו חושבים שמגיע גם ריספקט עצום לאחת הקולגות הקרובות שלנו, פבלו אוטין שלא נח לשנייה השנה. הוא הביא את הראיון הנחשק והמרגש עם מוחסן מחמלבאף (סוף 2012 ליתר דיוק), משהו שאף ישראלי לא עשה לפניו, והרים את פורום המבקרים שכבר החל להראות נוכחות. בנוסף לכל פועליו פבלו התחיל השנה גם את התפקיד הקשה והחשוב של חייו, וזה הזמן לאחל לו ולשילי ברכות נרגשות ומזל טוב מ"סריטה".

תגובות

  1. תמר הגיב:

    את חביתה מלפפונוביץ', ג'ניפר לורנס, קשלס ופפושדו הצלחתי לנחש. יאי! חסר לי רק החבר'ה מאורלנדו סינמה שהביאו את פרנסס הא ואת אפסטרים קולור להקרנות מסחריות בארץ. אומנם לא הספקתי לראות אותם, אבל עדיין כל הכבוד.

    וגם לכם, אנשי סריטה, על החזרת הפינה "עלו השבוע" ועל "סרטים מחוץ לזרם". הייתי רק ב"אל הפלא", אבל היה מופלא. תודה רבה!

  2. יהודה הגיב:

    בנדיקט קמברבאץ' הוא שרלוק אמיתי. רק על זה מגיע לו אוסקר.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.