• סרטים חדשים: ״המשפחה שלי״ זוכה דקל הזהב
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"משחקי הרעב: התלקחות", סקירה

23 בנובמבר 2013 מאת פבלו אוטין

לאורך שני שליש של "משחקי הרעב: התלקחות" (The Hunger Games: Catching Fire) קאטניס (ג'ניפר לורנס) – גיבורת סדרת הסרטים "משחקי הרעב" – מחליפה שמלות בערך בכל סצנה. כל שמלה יותר מרשימה ומיוחדת מהקודמת, ובהתחשב בכך, קשה שלא לקבל בהבנה שהקשר הרגשי היפה והעמוק ביותר שנוצר בסרט הוא בינה לבין מעצב התלבושות שלה סינה (לני קראביץ). למעשה, הנקודה הזאת היא אחת מני רבות שהופכות את "משחקי הרעב: התלקחות" לסתירה המהלכת על מסלול דוגמנות.

החלק השני בסדרת הסרטים, בבימויו של פרנסיס לורנס ("קונסטנטין", "אני אגדה") טווה הרבה יותר מערכות רגשיות מקודמו. הוא עושה זאת בין דמויות חדשות וישנות: משולש האהבה נהיה מורכב יותר, דמויות של זקנים מופיעות ומקנות מבט רך ועדין, הקשר המשפחתי עם אחותה ואימה נותר ברקע אך נשמר, זיכרון דמויות שמתו בסרט הקודם צץ ומנסה להעניק עומק רגשי ופסיכולוגי נוסף, ובין המתחרים בתחרות נוצרות גם מערכות יחסים סותרות של בגידה ואמון שהן די מסקרנות. הסתירה הגדולה מתחילה לבלוט כאשר הסרט מנסה לשמור על אלמנטים אלה ועדיין להיות בלוקבאסטר ראוותני ומרשים.

ההרגשה היא שלמרות שהשילוב הזה של שאיפה לראוותנות עם שאיפה לרגישות אמור לתרום לסרט ולהפוך אותו לחוויה שלמה ומרתקת, בסופו של דבר שני האלמנטים לא הצליחו להשתלב בצורה האפקטיבית ביותר. בתור סרט ראוותני של אקשן ואפקטים, הייתה חסרה תנופה, ובתור סרט שמתמקד במערכות יחסים רגשיות, אלה נותרו מעט שטוחות בסופו של דבר. כשקאטניס חוזרת לזירת משחקי הרעב ועוטה על עצמה את הבגד הצמוד של התחרות לאחר רצף של סצנות בהן היא דגמנה שמלות מפעימות, לא יכולתי שלא להרגיש אכזבה מסוימת על ההבנה שתצוגת אמנות הטקסטיל הגיעה לקיצה.

"משחקי רעב: התלקחות" בודק את ההשלכות הפוליטיות, הרגשיות ואחרות של המעשים של קאטניס בסרט הראשון. אז היא הצליחה לשרוד משחק קטלני שהשלטון הרודני מקיים מדי שנה ובו מבקש מנציגים מהמחוזות השונים להילחם אחד בשני עד מוות כסוג של הקרבה שאמורה לבדר את ההמונים ולהרגיע כל רגש מהפכני שיכול לצוץ בעם. קאטניס ופיטה (ג'וש האטצ'רסון) שכנגד חוקי המשחק שרד יחד איתה תוך הפגנה של סיפור אהבה שקרי, חוזרים לבתיהם במחוז 12 ונהפכים לסלבריטאים שהכול עסוקים בהם. הקפיטול, דורש מהם להמשיך לקיים את ההצגה הרומנטית ומסיע אותם ברכבת בכל הארץ כדי לנסות להרגיע את רוחות המרד שקאטניס עוררה בעת שאתגרה את חוקי המשחק של משחקי הרעב. כמו בסרט הראשון, גם בסרט השני ניכר העיסוק באמצעי תקשורת ובאופן שהם מטשטשים את האמת ומייצרים בידור כדי לאפשר לכוחות השולטים בחברה להמשיך לשלוט בה, הן באמצעות פחד והן באמצעות בידור אסקפיסטי.

catching-fire-still-1

אבל מה שאמור להתווסף לאמירות פוליטיות חריפות וביקורת חברתית מתריסה, נותר למעשה בתור בידור מהנה. "משחקי הרעב: התלקחות" עוסק בנושאים אפלים מבלי להיות אפל. הסרט מטפל בנושאיו, מסמן אותם ומציג אותם, אבל לא נוגע בעומק הרגשי או הפוליטי שלהם. ולדעתי הוא בכלל לא צריך. הסרט מערבב את תהליך ההתפקחות הפוליטית של הגיבורה שלו יחד עם תהליך ההתבגרות ובסופו של דבר יוצר סרט לבני נוער שהכוח המרכזי שלו טמון בהנאה האקסטרווגנטית שהוא מציע יותר מאשר ביכולת שלו לעורר מודעות פוליטית או פסיכולוגית כלשהי. אפילו ההברקה הגדולה של הסרט, שגורמת לגיבורה שלנו להתנהג לרגע כמו מי שבדרך כלל נתפס כנבל בסרטים מהסוג הזה, עוברת בצורה מעודנת מדי וקצת מתחת לרדאר.

כאמור, כל אלה רק מוסיפים לסתירות המאפיינות את הסרט היוצרות התנגשות בכוונות שלו. סתירה נוספת בולטת, למשל, באופן שבו היוצרים מחליטים לספר את הסיפור. שני התסריטאים שנבחרו לעבד את ספרה השני של סוזן קולינס הם סיימון בופוי ("נער החידות ממומבאי", "127 שעות") ומייקל ארנדט ("צעצוע של סיפור 3", "מיס סאנשיין הקטנה") והסרט שכתבו נצמד לנקודת מבטה של קאטניס. היא מופיעה כמעט בכל סצנה ואנחנו מקבלים מעט מאוד אינפורמציה שהיא לא מקבלת. התוצאה היא מעניינת ויוצרת אינטנסיביות, אבל היא גם סוג של אכזבה. אנחנו, כמו קאטניס, לא מודעים לשום דבר שקורה מחוץ לקירות החשמל של זירת המשחקים. אנחנו רואים הכול דרכה, וכך מתעצמת הפרנויה, חוסר היכולת לזהות מי חבר ומי אויב, חוסר היכולת לנבא מה יקרה בסוף המשחקים החדשים האלה.

אלמנט זה של סגירות ואטימות בנוגע למידע החיצוני אפקטיבי מאוד ליצירת מתח, אך מותיר אותנו מחוץ לסיפור הגדול של הסרט, מחוץ למהלכים הרחבים שקשורים ליתר הדמויות. בדקות האחרונות של הסרט כל המידע נחשף ונאמר בדיאלוג באופן ישיר, ובעצם אנחנו מגלים את כל הסיפור שלא סופר לנו בבת אחת. יש לזה אפקט מעניין, אבל גם יוצר תחושה של פספוס, ואני הרגשתי כאילו הרגע סיפרו לי על סרט אחר שפספסתי בזמן שראיתי את הסרט הזה. ואולי היינו רוצים דווקא לראות את הסרט ההוא שמספרים לנו שקרה בזמן שהיינו עסוקים בדמות של קאטניס.

עם כל זה, ולמרות הסתירות והמוזריות שיכולות בסופו של דבר לעבוד בעד הסרט עבור צופים וצופות מסוימים, או נגד הסרט עבור אחרים ואחרות, עדיין – יש לסרט כוח שאי אפשר להתכחש לו. על כך מגיע לא מעט קרדיט לנוכחותה של ג'ניפר לורנס ויכולת המשחק שלה. לורנס מצליחה לעמוד במשימה ולסחוב את הסרט קדימה. היא לוקחת את תכונות דמותה המוגבלת, המבולבלת והפסיבית והופכת אותן ליתרונות רגשיים. המעברים שלה בין פחד ובלבול לזעם ופעולה, בין איפוק וכיבוש רגשי להתמסרות אמוציונאלית לסביבה שלה פועלים לטובת הסרט והופכים אותו, עם כל מגבלותיו ובעיותיו לסרט נעורים שאמנם לוקח את עצמו ברצינות אבל נותר קליל, מהנה ונוצתי (נוצות של עורבני חקיין, כמובן).

ID_D19_08454.dng

תגובות

  1. לירון הגיב:

    גם בספר הכל מנק' מבטה של קאטניס ואתה לא יודע כלום על מה שקורה מסביב או מה שאחרים חושבים.

    1. כן, אני מודע לכך. וזו טכניקה ראויה. אבל התחושה שלי היא שכשקוראים ספר יש לך זמן לעכל את המידע החדש, בסרט זה הגיע לי קצת בפתאומיות וחלף מהר. אז זה הותיר אותי קצת תלוי… הייתי זקוק לעוד טיפה הדרגתיות

  2. דחוף הגיב:

    מי יכול לשלוח סיכומים לבוק ריפורט באנגלית על הספר משחקי הרעב ???

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.