• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

הקיצוניות החדשה בקולנוע הישראלי ותת-המודע הקולקטיבי

7 ביולי 2013 מאת אור סיגולי

שבועיים לפני תום ההקרנות המקדימות לפרסי אופיר 2013, ונראה שותיקי האקדמיה הישראלית לקולנוע מבולבלים. עד השנים האחרונות הדבר היחידי שהם היו צריכים לחשוש מפניו כאשר הם מתפקדים לצפות בסרטים המתמודדים הוא שהסרט יהיה משעמם. אבל בשנתיים האחרונות החלו חברי האקדמיה לעמוד בפני בעיה נוספת. בעיה שמורכבת ממלכודות דובים, חתולים מוטנטים, מבערים, זומבים ופסיכופטים מלוא החופן.
לא צריך להיות מומחה גדול כדי לשים לב למגמה הקיצונית והאלימה שמאפיינת את הקולנוע הישראלי. נכון, רוב הסרטים עדיין נעים בקו של קומדיה ודרמה, רובם עדיין לא מאיימים על אף אחד, אבל קשה מאוד להתעלם מהסרטים הקשוחים שצצו בנוף, ויעידו על כך כמות הצופים שקמים ונוטשים את הסרטים האלו באמצע הקרנות האקדמיה.

אחד היתרונות הגדולים של ההקרנות האלו הוא האופן שבו הן חושפות את מצבו של הקולנוע הישראלי בזמן אמת, בטח בהתחשב בחוסר הסדר של מפת ההפצה שיכולה להציע לקהל סרט שנעשה לפני שנתיים. במשך חודשיים וחצי מוקרנים כל (או רוב מוחץ של) היבול הישראלי בקולנוע ומאפשר למי שמתעניין לקבל תמונה ברורה וחדה של הנושאים שמעסיקים את היוצרים. אם יוצאים מתוך נקודת הנחה שאותם יוצרים בוראים את סרטיהם מתוך חוויותיהם האישיות, וחוויותיהם האישיות מרכיבות ביחד חוויה קולקטיבית של החברה שלנו, נראה שהתמונה שמתקבלת בשנת 2013, שלנו כחברה, היא מעט מדאיגה.
אבל בעיני ההפך הוא הנכון. לפי איך שאני רואה את זה, ההתעסקות של יוצרי הקולנוע בארץ באלים, בכאוטי ובקמאי, מעידה על התהליך הכי בריא שחברה יכולה לשאוף אליה – אמנות שמייצגת, במודע או שלא במודע, את מה שקורה מתחת לפני השטח. קולנוע שלא מפחד לתת דרור לצדדים האפלים ביותר של הקיום בו הוא נוצר.

רק השנה – ״מי מפחד מהזאב הרע״ של אהרון קשלס ונבות פפושדו (מביאי הבשורה עם ״כלבת״), ״גולדברג ואייזנברג״ של אורן כרמי ו״בשר תותחים״ של איתן גפני לא מדברים על הסכסוך ולא על הגזרות הכלכליות, ועם זאת הם משקפים באופן הכי חריף והכי מדויק את המקום בו אנחנו נמצאים. וחשוב מאוד שנתחיל להתייחס אליהם ככאלה.

בכנס סם-שפיגל הראשון, שהתקיים בנובמבר 2009, ניצלה פרופסור רעיה מורג מאוניברסיטת תל אביב את הזמן שקיבלה על הבמה להתייחסות אל מצבה של ישראל כמדינה בפוסט טראומה ועל תפקידו הלא ממומש של הקולנוע המקומי בהקשר הזה. בכמה דקות בודדות, הרצאתה המרתקת של מורג הזכירה את אחד מהמקרים הכי מובהקים של סיבה ותוצאה בין אומה, קולנוע וחרדה קולקטיבית:
מלחמת ויטנאם, אחד האירועים המשפיעים ביותר על האומה האמריקנית, התרחשה בין השנים 1959 ו-1975. במהלך התקופה הארוכה הזו, שכבר בזמן אמת נתנה את אותותיה של אמריקה ויצרה משבר אמון חריף בין העם והממשל, נעשו אך ורק שני סרטים שהתעסקו באופן ישיר במלחמה. רק להזכיר שהתעשייה ההוליוודית מייצרת מאות סרטים בשנה. שני סרטים בלבד, זה הכל.
האמריקנים היו כל כך מבולבלים מהמלחמה שהם לא ידעו האם לפאר אותה או לצאת נגדה. תעשיית הקולנוע התנהגה בהתאם והתעלמה מקיומה כמעט לחלוטין. לעומת זאת, השפעתה ההרסנית של המלחמה על אורח החיים האמריקני מצאה דלת אחורית כדי להכנס אל התרבות הפופולרית ולקבל בו ייצוג, וגם את זה ראו רק בדיעבד. מאמצע שנות השישים החלו להיווצר בשולי התעשייה, רחוק מעין האולפנים, סרטי אימה קיצוניים כפי שארה”ב לא עשתה מעולם. קבוצת יוצרים צעירה בטאה את רחשי ליבה בעלילות זוועה. ג'ורג' רומרו ("ליל המתים החיים"), טובי הופר ("המנסרים מטקסס"), ווס קרייבן ("הבית אחרון משמאל", "גבעות הפחד") וחבריהם הביאו אל המסך סרטי gore ואלימות קיצונית ושלא במודע יצרו סאטירה אכזרית על אמריקה של אותן שנים. דור האימה הזה של שנות השבעים בארה"ב הפך להיות מקרה מבחן של פוסט טראומה חברתי שבא לידי ביטוי בקולנוע.

אצלנו זה קצת אחרת. איך שלא מסתכלים על זה, הקיום הישראלי הוא מטורף. זו בהחלט לא המצאה שלנו, אבל לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית בוחנים זאת, החיים במדינת ישראל הם מופת של מופרכות, ועל כך יעיד הקולנוע התיעודי המגוון שנוצר כאן. לעומת זאת, כאשר זה מגיע לקולנוע עלילתי, כזה שמוקרן בפני קהל הרחב בבתי הקולנוע, החברה הישראלית היא אוטופיה שבה המשברים הכי גדולים הן אלו שבן הגיבור לאביו שלא חיבק אותו מספיק, או בינו לבין אהובתו. הסרטים היחידים שמתעסקים בנושאי אקטואליה או פוליטיקה תמיד דנים במתח שבין ישראל ואויביה (קרי, הפלשתינים). המתחים שמשסעים את החברה הישראלית מבית נעדרים – או לפחות נעדרו – מהקולנוע, אלא אם כן אסי דיין חוזר אל שולחן הכתיבה פעם בכמה שנים.
הפער והדמוניזציה ההדדית שקיימת בין הדתיים והחילונים, המתח בין השמאל והימין, הבדלי המעמדות של עשירי העם ועניי העם ("השוטר" של נדב לפיד הוא מקרה בודד וגם בו יש חופן ציניות), העובדים הזרים, הפליטים, המתנחלים, מצבם של הזקנים (שקיבל התייחסות בודדת וראויה בשנה שעברה עם "חיותה וברל" של עמיר מנור), הגזענות, סוגיות על חיים חד-מיניים (הסרטים ההומו-לסבים שנעשים בארץ לא נוגעים בכלל במורכבות הזו, אלא רק בדרמה בין אישית) ועוד. עשרות סוגים שונים של קונפליקטים לא מונצחים בקולנוע הישראלי. למה? המון סיבות. העיקרית שבהן היא, לדעתי, שהיוצרים מפחדים להעביר ביקורת על חלק מהאוכולסיה כדי לא להרחיק את הקהל המצומצם גם ככה.

בעיה נוספת, כנראה, היא שעד השנים האחרונות הפקת סרט בארץ הייתה משימה שנגעה בבלתי אפשרי. לא שהיום זה הדבר הכי קל שיש, אבל השינויים הטכנולוגיים כמו גם מהפכת האינטרנט הפכה את העניין ליותר נגיש. לא צריך להוציא עשרות אלפי שקלים על פילם ולהיות תלוי במעבדות פיתוח בחו"ל, ולא מעט מהשואפים ליצור כיום מצליחים להשיג סכומי כסף נאים מאתרי אינטרנט של מימון-המונים (crowd-funding) כדי להשיג כסף לפרוייקטים שאפילו טרם הצטלמו. את המגמה החיובית הזו של קולנוע שלא מחכה לאישורים אפשר לראות כבר עכשיו בגל הקולנוע העצמאי שנעשה בארץ ובאינפלציה הגדולה של הסרטים שמגיעים לפתחה של האקדמיה בשנתיים האחרונות.
הטכנולוגיה שמאפשרת ליוצרים לצלם ולערוך במהירות גם הביאה לכך שהסרטים עצמם נעשים ממקום הרבה יותר דחוף, אימפולסיבי ובוער. זה הדבר הראשון שהופך את הקולנוע הישראלי, לראשונה מזה אי פעם, לקולנוע של הכאן והעכשיו.

כלבת

כלבת

בשלהי העשור הקודם, החלו שני יוצרים צעירים, אהרון קשלס ונבות פפושדו, לכתוב ולהפיק את סרטם הראשון. בדצמבר 2010 הוא יצא לאקרנים. הסרט, "כלבת", היו קרוס-ז'אנר של מתח וקומדיה והוא עסק בקבוצה של דמויות, שהדבר היחיד שמשותף להן הוא שהן דוברות עברית, הנכנסות למעגל דמים במהלך יום אחד ביער בן שמן. על פניו הסרט אולי עובד על מתכונת סרט הסלאשרים (פסיכופט אחד מטיל טרור על קבוצת אנשים) אבל "כלבת" הסיט את ההגה הצידה כאשר בעצם הסלאשר לא רוצח אף אחד, אלא רק מתניע רצף אירועים פטאליים שבסופו רק מעט מאוד נשארים בחיים. בעולם של "כלבת" אין אשם אחד אלא רק ניצוץ קטן שמדליק חבית נפץ שעליה כולנו יושבים.

בין אם אהבתם את הסרט או לא (אני, כידוע, מאוהב בו), בראייה חיצונית מעניין מאוד לפרק את מה שהיוצרים הביאו לקדמת המסך: חבורה של אנשים ללא שום קשר בינהם שבקלות מלחיצה הופכים להיות חיות אדם ונכנסים אפילו מרצון לתוך משחק השרדות אכזרי. לא נראה לי שקשלס ופפושדו ניסו להציג את "המצב הישראלי" או ללמד אותנו משהו. בסרט אין חיילים או ערבים או חברי כנסת או אפילו פושעים. עם זאת, הסיבה לעשיית הסרט הזה לא יכולה להיות רק רצון להיות מגניב וחדשני אלא צורך אמיתי לספר משהו על עצמך. הרי כל מי שאי פעם ניסה לעשות סרט יודע שרצון להתבלט או להיות מיוחד מביא עמו מעט מאוד דלק לנסיעה הזו. הפקת, השלמת והפצת סרט מצריכים מאגרי מוטיבציה אחרים לחלוטין.
קשלס ופפושדו לא יצאו מתוך ואקום, אלא מתוך הקונטקסט הישראלי של אותו הזמן ואמרו באגביות למי שהסכים להקשיב את הדבר הבא: החברה בה אנחנו נמצאים הולכת בשדה מוקשים. נקודת הרתיחה קרובה מאי פעם ועל פי איך שהם רואים את ישראל של תחילת האלף, העניינים רק הולכים ומחריפים.
בהקשר הזה קופצים לראש שני סרטים מוקדמים יותר שניסו לתאר את המצב הזה, "החיים על פי אגפא" של אסי דיין (1992) ו"וביום השלישי" של משה אבגי (2011), אבל הסרטים האלו עשו את זה במודע ובמוחצן. העיסוק הזה ב"חברה הישראלית" היה עמוד האש שעמד מול עשייתם. הדיון ב"כלבת" – ובסרטי 2013 שיוזכרו בהמשך – מעניין יותר כי הוא מגיע ממקום שעל פניו הוא אסקפיסטי ולא מכוון כלל.

אמנם אין קשר ישיר בין הדברים, אבל כחצי שנה לאחר ש"כלבת" תאר קבוצת ישראלים שנדחפים אל הקצה, החליטה צעירה תל אביבית שהיא כבר לא יכולה יותר, שהמצב מצריך התנהלות קיצונית הרבה יותר ממה שכל אחד מאתנו מכיר. למרבה השמחה, דפני ליף לא יצאה למסע קטל, אלא פשוט הניחה אוהל בשדרות רוטשילד ואמרה בקול רם מה שרבבות אמרו בשקט: אני לא יכולה יותר.
כאמור, אין פה נסיון לקשור בין הסרט ובין המחאה החברתית כעניין של סיבה ותוצאה, אבל קשה להתעלם מהסמיכות של שני האירועים. חשוב לציין שבאותו הזמן כבר היו בתהליך הפקה עוד שני סרטים שקלטו את המצב הבחרתי עוד לפני שהוא פרץ החוצה כמו גייזר – "השוטר" שיצא שנה לאחר מכן, ו"לרדת מהעץ" של גור בנטביץ' שהושלם באמצע 2012. לפתע נדמה שהקול ברחוב והקול באולמות הקולנוע מסתנכרנים.

המצב של ישראל לא השתפר באופן ניכר מאז ויחסית לכמות הסרטים המרשימה שנעשתה בארץ, כמעט ואף אחד מהם לא התייחס לכך, להוציא את "חיותה וברל", "לרדת מהעץ" ו"השוטר" שהוזכרו מקודם, יחד עם "לא רואים עלייך" של מיכל אביעד, "הנוער" של תום שובל ו"מנתק המים" של עידן הובל. כולם, אגב, מלבד שני האחרונים שטרם יצאו להקרנות מסחריות, זכו להתעלמות מהקהל הישראלי. האם זה בגלל איכותם או בגלל הנושאים בהן הם דנים? לכך אין לי תשובה (באופן אישי אני אהבתי והמלצתי על ארבעה מהם) אבל אני מניח שהרצון שלהם "להגיד משהו" הוא אחת הסיבות לכך. הקהל לא אוהב שמטיפים לו והוא לא אוהב שמסבירים לו מה לא בסדר והוא בטח לא אוהב שמניחים מולו מראה. המשפט השחוק והידוע "יש לי כל כך הרבה מציאות ביום יום, למה אני צריך ללכת לקולנוע בשביל עוד?" הוא בדיוק המקום שבו סרטי הקיצוניות החדשה מנצחים בנוק-אאוט את הסרטים "חמורי הסבר" או ה"מהוגנים". וזו אחת הסיבות ששלושת הסרטים שהוזכרו בפתיחה הם מקרה מבחן מרתק של אמירה בדלת האחורית, כזו שגם יכולה להגיע אל הקהל.

"מי מפחד מהזאב הרע", "בשר תותחים" ו"גולדברג ואייזנברג", שלאחרונה נחשפו בפני חברי האקדמיה ובפסטיבלים, הם אלו שמייצגים באופן הכי מדוייק והכי מעניין את המצב של החברה הישראלית והם עושים זאת באופן חתרני במיוחד. התימות בהן הם מתעסקים והדרך בה הם מוציאים אותן לפועל היא העדות לפוסט-טראומה עליה דיברה פרופסור מורג בכנס סם-שפיגל והיא העדות לכך שאולי החברה הישראלית מתחילה להתמודד עם עצמה.

גולדברג ואייזנברג

גולדברג ואייזנברג

"מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרטם השני של אהרון קשלס ונבות פפושדו ועיקר עלילתו סובבת סביב אב מוכה יגון, שוטר חדור מוטיבציה, ומורה לתנ"ך המוצאים את עצמם במערבולת של נקמה ואלימות. זהו אולי הסרט הכי קיצוני ומרהיב שנעשה בארץ, בטח שהכי אלים אי פעם. "כלבת" צולם באופן עצמאי, נטול קרנות (מענק ניתן להם לאחר הצילומים) והוא היה באיזשהו מקום מין פרוייקט התאבדותי, מכיוון שבעת עשייתו אפילו לא היה ברור אם יהיה לו מפיץ. "מי מפחד מהזאב הרע" כבר הופק תחת מטרייתם הענקית של האחים אדרי ו"יונייטד קינג" (שגם הפיצו את "חתולים של סירת פדלים") וזה כבר אומר משהו – המפיקים הגדולים והחזקים בישראל נתנו את ידם לסרט ז'אנריסטי ואלים. כלומר, הם חשבו שלפרוייקט יהיה קהל וההשקעה בו כדאית.
הסרט מתרחש ברובו בבקתה קטנה שמיקומה לא מוסגר. כל מה שאנחנו יודעים עליו הוא שזה מקום מרוחק ושהוא מוקף כפרים ערבים. בדרך הזו הצליחו הבמאים/תסריטאים להכניס (באופן מודע ומכוון הפעם) את תפיסתם הפוליטית בדלת האחורית: הבקתה נמצאת ב"איזור מסוכן" אפילו לרמת שטח-אויב, אבל האמת היא שהגיהנום נמצא לא מסביב – אלא בפנים. מדינה קטנה ומוקפת אויבים? שטויות. הסכנה היא מבית, היא אנחנו.

"בשר תותחים" הוא סרטו הראשון של איתן גפני, זבן לשעבר ב"האוזן השלישית" ואחד מבעלי בלוג הקולנוע "רוזבאד", והוא מתהדר בתואר "סרט הזומבים הישראלי הראשון". כדאי להזכיר באותה נשימה גם את "עולם אחר" המסקרן של איתן ראובן שאמור גם הוא להשתתף בתחרות האקדמיה השנה, לאחר ששנה שעברה נמשך מהתחרות בעקבות סיבות טכניות, וכמובן את "מורעלים" הכיפי והקצר של דידי לובצקי שהוקרן בסינמטק תל אביב עוד לפני שנתיים.
סרטי זומבים תמיד נושאים עמם מסר חברתי, וזו הסיבה שזהו אחד מתתי הז'אנר האהובים עלי. מסר מסוג זה הושם עוד בפיה (האילם) של יצירת המופת של רוברט ויינר "הקבינט של ד"ר קליגארי" משנת 1920 שחלק מחוקרי הקולנוע טוענים שהוא חזה את עליית היטלר לשלטון (בעיני מדובר בסוג של ריצ'ינג, אבל קטונתי). סצנת הסיום המטלטלת של "ליל המתים החיים" של רומרו באמצע שנות השישים של המאה הקודמת היא שקיבעה את הקשר בין סרטי זומבים ואמירה חברתית, והשיא היה בסרט הזומבים השני שלו "שחר המתים" שתקף את תרבות הצריכה האמריקנית.

גפני היה מודע לזה (ובאופן מרשים אך גם פתולוגי, לשאר האפיונים של סרטי הזומבים) ולכן לא חסך בסרטו אמירות על החברה הישראלית, אם כי לעיתים באופן בולט מדי. הסרט מספר על קצין צבא עשוי ללא חת לפני פרישה, היוצא למשימה בשטח האויב יחד עם שלושה חיילים נוספים: דתי, רוסי ואתיופי. יחד הם יצטרכו לעצור מגפת נגועים שלוקחת אותנו אל הפסוק המפורסם בספר ירמיה "מצפון תפתח הרעה על כל ישבי הארץ". גפני משתמש בעלילת המתים החיים שלו להציף דיעות מאוד קיצוניות – חלקן בעיתיות למדי – על יחסי יהודים-ערבים כמו גם על הפלחים השונים בתוך החברה הישראלית. מכיוון שהסרט משתייך גם ככה לסוגת סרטים מופרכת ומטורללת, זה מאפשר לגפני"לצאת נקי" מאמירות שאם היו נאמרות בדרמה רגילה, היו מוקעות.
אני מרגיש את הצורך שוב לקחת הפסקה רגע ולהבליט משהו שהוא אינו מובן מאליו: אנחנו מתעסקים כרגע בסרט זומבים כחול-לבן באורך מלא. משהו שעד לפני הופעתו של "מורעלים" נדמה כמו דבר מה לא הגיוני בנוף הקולנוע המקומי (הפקת "בשר תותחים" התחילה לפני שסרטו של לובצקי הוקרן לראשונה). לכן על אף שיש לי הסתייגויות ממנו, אין ספק שגפני וצוותו ראויים לכל הברכות שבעולם ולהצדעה שלנו, צופי ואוהבי הקולנוע הישראלי, לא רק בגלל שעוד חומה נופצה הן בהקשר ז'אנריסטי והן בכוחו של יוצר חדור מטרה להרים סרט ויהי מה, אלא מכיוון שהסרט הזה הוא בכל זאת חוליה משמעותית באופן שבו הקולנוע הצעיר בישראל מתחיל ללכלך את ידיו בטאבויים שבמשך שנים פחדו להתעסק בם.

בשר תותחים

בשר תותחים

התוספת האחרונה לקבוצת הטורפים הזאת, היא "גולדברג ואייזנברג", גם זהו סרט ביכורים וגם הוא לא חוסך מהצופים מנה גדושה של טירוף ואלימות. סרטו של אורן כרמי מתאר את המפגש הפטאלי והאכזרי בין גולדברג, עובד היי-טק צעיר, ובין אייזנברג, גבר תמהוני עם חיבה לבירות וטריינינגים. המבע הקולנועי של כרמי פרוע הרבה יותר מהשיוף והאלגנטיות של "מי מפחד מהזאב הרע" ומהחספוס ההפקתי של "בשר תותחים", וזה עובד לטובתו ולרעתו גם יחד. הסרט – בעיניי יותר מהכל מכתב אהבה לקולנוע של האחים כהן – הוא קומדיה מרושעת ממש על האלימות הטבועה בנו והוא לא לוקח שבויים. כרמי והצלם שלו עידו בר-און בנו שוטים ארוכים, מורכבים ומעוררי פליאה הכולאים בהם את הצופה המודאג. "גולדברג ואייזנברג" הוא אולי הסרט שהכי מתרחק מכל משהו שמזכיר תימות חברתיות ופוליטיות (אם כי בעיני הוא נגוע בלא מעט הומופוביה) אבל גם הוא מציף מעלה את התכנים האלימים שלנו, שלעיתים קשה להבין אם הם מטרידים או מצחיקים, ואני חייב להודות שצחקתי בקול רם מספר פעמים במהלך הסרט, בין אם מהדיאלוגים המושחזים ובין אם מהאכזריות המתפרצת.

חשוב לציין ששלושת הסרטים האלו נעשו ללא קשר אחד לשני (אולי מעבר לרוח של "כלבת" מעל כולם), הם שייכים לז'אנרים שונים לחלוטין זה מזה, מביאים לקדמת המסך יחס אומנותי אחר לגמרי אחד מהשני, ומעבר למעט קישורים שהם מנת חלקם של תעשייה קטנה, נעשו על ידי יוצרים שונים לחלוטין. זה הזמן אולי לציין שכל היוצרים המשוייכים לקולנוע הקיצוני החדש בינתיים של גברים ועל גברים, כאשר הנשים מיוצגות בסרטים האלו כאי של שפיות ולעיתים הן משלמות על כך מחיר. אבל זה דיון אחר.
בקולנוע הישראלי שלמדנו להכיר, כל אחד מהסרטים האלו הוא אירוע שצריך לציין ומאוד מעניין לחקור. כשהם מגיעים יחד באותה שנה זו כבר ליגה אחרת לגמרי. אי אפשר להתעלם מכך שיותר מכל דבר אחר, היוצרים החדשים בקולנוע המקומי מבטאים תחושות קשות למדי על המקום שאנחנו קוראים לו בית, על האנשים שמקיפים אותנו ועל האנשים שאנחנו.
האלימות והקיצוניות של הקולנוע הישראלי, בעיני, אינה מעידה על הסלמה או על התדרדרות. החברה שלנו אלימה מאוד כבר מהרגע שבו בני שמונה עשרה נשלחים לצבא ובבגרותם מחנכים את ילדיהם שגם הם ישרתו שם בהמשך חייהם. הסרטים האלו הם התמודדות יותר מאשר הסתה. מדובר בקבוצת טורפים שמאפשרים לנו לחקור בצורה הכי חסרת רחמים את מצבנו. ואם אומרים שהשלב הראשון בפתרון בעיה הוא להכיר בה, כנראה שאנחנו מתקדמים למקום טוב יותר.

תגובות

  1. אסף הגיב:

    מאוד מעניין כל מה שכתבת, אבל העמדה שלי בנושא של האלימות בקולנוע הישראלי או לא הישראלי היא שונה. אני לא חושב שיש הבדל גדול בין אלימות תוצרת חוץ לזאת מתוצרת הארץ. אני בטוח שאנשים מחו"ל שיצפו בסרטי זומבים או אימה תוצרת הארץ אומנם יצליחו לקבל ניחוח ישראלי מקומי עם אפטר טייסט של אמירה חברתית, אבל הבשר עצמו הוא האלימות הישנה והטובה והרעה. מבלי לראות את כל הסרטים ברשימה שלך ברור לי שהדבר שמניע את הצופה במהלך הסרט הוא המתח והאלימות (החברים הטובים ביותר) ולכן הערך האנושי בעיניי המוסף הוא פסול מראש. התחושות העיקריות שמתעוררות אצלי בצפייה בסרטים האלו הם נקמה וצמא גדול יותר לאלימות הזאת שמושכת בדיוק כפי שהיא מסנוורת. גם אם בסופו של דבר צופה יכול לצאת מהסרט ולהרהר על האלימות בחברה או על ההדחקה החברתית (ודברים נוספים שכתבת יפה), הסרט נשאר בעיניי פסול מוסרית ברגע שהוא משתמש בכפתורים האלה כדי להניע את הצופה לאורך הסרט. אם סתם לא הייתי בקטע של סרטי אימה אז התגובה הזאת לא הייתה נכתבת, אבל אני חושב שעצם העדנה המחודשת שהז'אנרים האלה זוכים לה היא דווקא מעידה על נסיגה אומנותית ומוסרית, גם אם היא נעטפה מחדש ונעשתה במיומנות עדכנית

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.