• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

פסטיבל אוטופיה 2013: ערב הפתיחה, הימים הראשונים והקרנות סריטה הקרובות

24 בספטמבר 2013 מאת אורון שמיר

בזמן שהכרמל מרגיש קרוב מאי פעם בזכות שצף הדיווחים הבלתי פוסק של אור מפסטיבל הקולנוע החיפאי, נדמה שקצת הזנחנו את פסטיבל הקולנוע של "אוטופיה", המתקיים כהרגלו בסינמטק תל אביב. או יותר נכון, הזנחנו את הדיווחים עליו – אני כאן כבר מצהריי יום שבת, ועופר יצטרף בקרוב. קשה לומר שההספק שלי עד עכשיו אפילו מתקרב לזה של אור, אבל אני מבטיח לנסות ולהשתפר בימים הקרובים ובינתיים לכתוב על מה שכן ראיתי. ובדבר אחד אני די בטוח ש"אוטופיה" עדיף על חיפה – הקהל. בזמן שאת ההקרנה הכמעט יחידה שלי בחיפה ביליתי בהאזנה לעשרות (נשבע בכל היקר לי) צלצולים סלולריים, ריבים ונטישות, בסינמטק התל אביבי המצב אוטופי הרבה יותר. אנשים פשוט באים לקולנוע בשביל לראות סרטים, עד כמה שזה עלול להישמע בלתי ייאמן. לא כדי לבדוק הודעות, לנסות להצחיק את בן הזוג היושב לידם או בשביל להיאבק ללא הצלחה בעטיפות של סוכריות – אלא כי מה שיש על המסך עשוי לעניין אותם.

למעשה, אני קצת עושה פה עוול לקהל של אוטופיה – מדובר לא רק בצופים מתורבתים, אלא באוהבי קולנוע אמיתיים, שמתחפשים לדמויות האהובות עליהם מהסרטים ולא חוששים להסתובב כך במתחם הסינמטק, מריעים לגיבורים שלהם שנלחמים על המסך ובעיקר פשוט הופכים כמעט כל הקרנה לחוויה. יום הפתיחה של הפסטיבל, בו צפיתי בשלושת סרטי אדגר רייט + סיימון פג + ניק פרוסט, היה תענוג סינפילי אמיתי עבורי. בעיקר הודות לזכות הגדולה לצפות ב"שון של המתים" (2004) ו"שוטרים לוהטים" (2007) על מסך גדול אחרי צפיות רבות באמצעים ביתיים, וכמובן לחזות סוף סוף ב"סוף העולם" החדש לראשונה. אבל גם בזכות התגובות האמוציונליות כל-כך של הקהל, שהגיע בהמוניו, ששידרגו את ההקרנות וסייעו להתגבר על תקלות טכניות פה ושם. אפילו כאשר הסדרן נכנס והודיע, משהו כמו 10 דקות אל תוך "המזרח", שאין יותר סרט והוא מצטער – אנשים עזבו בנימוס את האולם והלכו לקבל פיצוי בקופות. אף אחד לא השתולל והגביר את הסבל הזמני, ובתור מי שכבר מזמן נמאס לו לראות סרטים בקולנוע מסיבות מיזנטרופיות – ב"אוטופיה" אני מרגיש בבית.

אז הנה רשמיי על מה שהספקתי לדגום, בתוספת תזכורת לשני אירועים סריטתיים אשר מתקיימים בפסטיבל הזה – ההקרנה של "דוני דארקו" מחר, וזו של "גולדברג ואייזנברג" ביום ראשון הבא.

טרילוגיית "דם וגלידה" / "קורנטו"
(או בשמה החדש "Kill Your Parents Trilogy")
Cornetto-Trilogy

מאז שהוכרז המרתון הזה, אני ישן פחות כמה דקות בכל לילה מרוב ציפיה. על החיבה הסגידה שלי לאדגר רייט ופועלו כבר כתבתי רבות בכל אמצעי ביטוי שעומד לרשותי. כולל פתקים על המקרר, סתם ככה לעצמי. לסרט החדש שלו ציפיתי פעמיים – קודם כל כי זה סרט חדש של אדגר רייט, ושנית משום שהוא שיתוף הפעולה השלישי שלו עם השחקנים/כותבים סיימון פג וניק פרוסט. כאשר רייט ניסה את כוחו באקט סולו, התוצאה הייתה "סקוט פילגרים נגד העולם" המשובח, אבל פג ו/או פרוסט לבדם הצליחו לייצר רק דברים שלא יכולים להיות מוזכרים באותה נשימה עם צמד הסרטים שגילו אותם לעולם. למשל, "פול" (Paul). גם תפקידי משנה של פג בסדרת "סטארטרק" החדשה לא ממש הועילו, ואני מודה ש"סוף העולם" היה תזכורת מרעננת שכאשר הם יחד, תחת השרביט של רייט, הם הצמד הקומי הגדול של דורנו. אסתייג מעצמי ואומר שבעצם נזכרתי בזאת כבר בביצוע המושלם שלהם ללהיט הדאפט-פאנקי "Get Lucky", שהפך את כל החודשים האחרונים בהם השיר הבלתי נסבל הזה התנגן מכל מכונית נוסעת או כל חלון תל אביבי פתוח. בואו נגיד שזו אינטרפציה מעניינת. מהסוג שהטרילוגיה הזו מזוהה עימה.

חשוב להבהיר ששלושת הסרטים הללו מאוגדים ומוזכרים בפי כל בתור טרילוגיה, למרות שאין שום קשר עלילתי ביניהם ובהחלט אפשר לראות את השלישי בלי השניים הקודמים כדי להבין את המתרחש. כל סרט הוא עולם ומלואו, ועומד בפני עצמו, כאשר הקשר בין הסרטים הוא תמטי לחלוטין. כלומר, שלושתם בוימו בידי אדגר רייט, ונכתבו בשיתוף פעולה של הבמאי עם שחקניו (בעיקר פג), כאשר פג מגלם את התפקיד הראשי ופרוסט הוא עוזרו הנאמן. בשלושתם מגיח מרטין פרימן להופעות באורכים שונים, וכנ"ל גם לגבי ביל ניי. יש גם בדיחות חוזרות, רפרורים פנימיים, ואפילו טילון מסוג קורנטו שמככב בכל אחד מן הסרטים, מה שהעניק להם את הכינויים "טרילוגיית הקורנטו", "טרילוגיית דם וגלידה", ובשיא היומרנות "טרילוגיית שלושת הצבעים" (על משקל שלושת הצבעים של קישלובסקי). לכל סרט אף הוצמד טעם של גלידת קורנטו שמתאים לו (תות שדה, קלאסי, ושוקולד-צ'יפ-מנטה). אבל לדעתי, וזה משהו שהבנתי רק בצפייה הרצופה של שלושתם, השם שהכי מתאים לטרילוגיה הנושאית הזו הוא – "טרילוגיית הרוג את הוריך" (באנגלית בריטית זה נשמע יותר טוב).

מבלי להיכנס לספוילרים, הכוונה שלי היא יותר מטאפורית מאשר עלילתית. למרות ש…כן, נו. זה ממש לא האישיו המרכזי בסרטים. לגמרי לא. אם כבר, באופן מוצהר זוהי אחת הטרילוגיות הקולנועיות היפות ביותר שאי פעם ראיתי על חברוּת. ב"שון" מגלמים פג ופרוסט שני חברים ותיקים שצריכים להתגבר על מכשולים אינספור כדי שהחברות ביניהם תשרוד. כולל התבגרות, בחורה, ומתקפת זומבים כוללת. ב"שוטרים" פג מגיע לעיירה חדשה ומתחיל מאפס, וכך אנו עדים להתפתחות הדרגתית של חברות מאוד לא מובנת מאליה בינו לבין פרוסט של אותו סרט. וב"סוף", בלי לקלקל יותר מדי, השניים מתחילים בתור שני חברים ותיקים שמצויים בנתק, וינסו לחדש את מערכת היחסים ביניהם במהלך הסרט. זה מה שנמצא תמיד בקידמת הפריים, אבל בשוליו מבצבצת לדעתי החשיבות האמיתית של הטרילוגיה – הרג ההורים במובן של התבגרות, של השתחררות מעול הדור הקודם ויצירת קודים חדשים לדור שלך. רייט הוא הבמאי שאני מרגיש, אפילו בתור יליד שנות השמונים ולא השבעים, כי הוא הכי מייצג אותי ואת בני גילי על המסך. ובשביל לבנות את עצמך על חשבון או בעזרת הדור הקודם, יש קודם כל להכיר בטעויות שלו, לצחוק עליהן, ללמוד מהן ולהבין איך לקחת את הטוב ולוותר על הפחות טוב.

זו הסיבה המרכזית, בעיניי, ששלושת הסרטים משתייכים לתת-ז'אנר אותו כיניתי בעבר "הפארודיה המתהפכת". הם שואבים השראה מז'אנרים מוכרים וידועים (סרט זומבים, סרט משטרה/אקשן/תעלומה, וכל מיני סוגים של סרטי חבר'ה ומד"ב) חושפים את חולשות הז'אנרים עד לרמת הפארודיה פר אקסלנס, ואז שוברים, מפרקים ומרכיבים מחדש יצור משוכלל שהוא שלהם ורק שלהם. כלומר, אם לא מחשיבים את כל גל החיקויים שקם לסגנון של אדגר רייט וחבר מרעיו בשנים האחרונות, מה ששב ומחזק את הטענה שלי על טרילוגיה מגדירת דור.

אם להתייחס לכל השלושה בנפרד, אז "שון של המתים" הוא זה שראיתי הכי הרבה פעמים עד כה, משום שהוא הוותיק יותר כנראה. גם על המסך הגדול (לראשונה מבחינתי) הוא נראה ונשמע מעולה, ובתור סרט ביכורים (לא כולל פרויקטים טלוויזיוניים וסרט מוקדם ונשכח) הוא כמעט בלתי נתפס מבחינת השפה הקולנועית שלו מחד והכתיבה המסוגננת מאידך. "שוטרים לוהטים" הוא כבר סיפור אחר וגם ליגה אחרת מבחינת הפקה ואקסטרווגנזה, ולמרות שזו הפעם השלישית שלי הרגשתי כאילו חוויתי אותו לראשונה בזכות המסך הגדול והסאונד הרועם. אצטרך עוד צפיות ב"סוף העולם" כדי לקבוע זאת בוודאות, אבל הבן האמצעי הוא כנראה המוצלח שבין סרטי הטרילוגיה, מה שהופך אותה לדי חריגה בעיניי. אבל זה אומר שהשלישי והנועל הוא לא פחות מסרט השנה הנוכחית שלי חד וחלק, בשלב זה וכל עוד הוא עדיין זורם במחזור הדם שלי מאז מוצאי שבת. מאיפה להתחיל בכלל לשבח את הסרט הכביר הזה? האם מהאופן שבו הוא מתכתב עם שני קודמיו, או דווקא מהמסע הייחודי אליו הוא מזמין את הקהל? מהכתיבה החכמה והמחוכמת, או מהעובדה שאדגר רייט נהיה אחד מבמאי האקשן הגדולים ביותר שידעתי כצופה? אני צריך עוד צפייה ואני צריך אותה עכשיו. אז נעבור הלאה.

"ערפדים"
Vampires
Vampires

ביום ראשון שלאחר הקורנטו, תכננתי לראות שלושה סרטים. אז ב"המזרח" (The East), סרטם החדש של בריט מרלינג וזאל בטמנגלי שאחראים ל"שמע את קולי", כבר כתבתי שהייתה תקלה. בתור סרט קצר של 10 דקות ללא אמצע או סוף, אני מוכרח לציין שהוא מצויין. כך שאני מקווה להשלים אותו, ובינתיים מסתפק בהחלט בדעתו של עופר, שתפס אותו מבעוד מועד. את "טעות" (Wrong) שהוקרן באותו יום כבר בעצם ראיתי ואף כתבתי עליו, מה שמשאיר אותו עם סרט בעל שם גנרי שמגיע אלינו מבלגיה.

"ערפדים" הוא סרט מוקיומנטרי, בו כביכול עוקב צוות צילום אנושי אחר משפחת ערפדים. שזה קונספט נחמד, יש לציין. נראה שגם במאי הסרט, וינסנט לאנו, חשב כך אבל לא עשה הרבה מעבר. במהלך הסרט אנחנו לומדים להכיר את משפחת סנט-ז'רמן, שלהם בעיות של משפחה רגילה, אשר מוחמרות מאוד כיוון שהיא נצחית. כלומר, זה לא שביתם הצעירה אי פעם תצא מהשלב של מרד הנעורים ותהפוך למשהו שאינו טינאייג'רית מעצבנת (שמכורה להתאבדויות, באופן משעשע, למרות שאינה יכולה למות בדרך אנושית). אגב, תמה דומה ניתן למצוא בסרט "אנחנו מה שאנחנו", המוקרן אף הוא בפסטיבל, ועוסק במשפחה קניבלית. מסתבר שגם מפלצות מסרטי אימה דורשות עכשיו שיוויון זכויות, הבנה מצד האוכלוסיה שאינה הם, וכמובן גם ייצוגים על המסך.

במהלך הסרט אנו מכירים את אורחותיהם המוזרות של משפחת הערפדים הדי חביבים, ומוזמנים לקפוא במקום נוכח ההרגלים המשונים, או לצחוק אל מול ההקבלות שנוגעות לחיינו שלנו. אפשר לומר שיש עלילה, אבל באמת שהסרט היה יכול להתחיל ולהסתיים בכל סצנה שהיא. או שאולי מדוייק יותר יהיה לומר שהוא היה יכול להסתדר בלי כל אחת מן הסצנות שהכיל, או שלא היו מזיקות לו סצנות נוספות עם עוד קצת אקספוזיציה – באותה מידה. בהחלט היו רגעים משעשעים, לצד מקפיאי דם, כמו גם כמה יציאות תמוהות ולא ממש מוצלחות.

תזכורת על הקרנות סריטה הבאות:
"דוני דארקו" (25.9) ו"גולדברג ואייזנברג" (29.9)
donnie-darko

מחר, יום רביעי ה-25.9 בשעה 22:00, תיערך בסינמטק ת"א ובמסגרת הפסטיבל הקרנה נדירה (על גבול אירוע קוסמי, האמת) של סרט הפולחן "דוני דארקו". לפניה, אנסה להסביר מדוע ריצ'רד קלי הוא במאי העתיד בעיניי, ולמה בעצם כל-כך הרבה נשים ואנשים מטורפים אחרי הסרט החד-פעמי הזה. אם המקום והשעה לא נוחים לכם, אני שמח לפרגן ל"עין הדג" וסינמטק הרצליה, שעורכים הקרנה משלהם בשעה 20:30 באותו ערב ממש, עם הקדמה של דורון פישלר. אני די בטוח שקלי בעצמו אחראי לעיוות הזה במרחב הזמן והחלל (וההיגיון), אבל גם שמח בו. ומזכיר שעשרה כרטיסים חינמיים ממתינים לראשונות והראשונים שיגיעו להקרנה. המירוץ מתחיל בשעה 21:00, כלומר שעה לפני האירוע, אז נא לא לנסות לרמות ולהגיע בבוקר. עוד 15 כרטיסים מחכים למי שיעז או תעז לבוא בתחפושת של פרנק הארנב (5 כרטיסים לארנבים, ועוד 10 לחבריהם שיסתדרו בזוגות). אני מזכיר שב"אוטופיה" לא יסתכלו עליכם מוזר אם תבואו מחופשים. אולי להיפך. העיקר שתגידו שאנחנו שלחנו אתכם ואתכן.

וכדי להתאושש מהשבוע הזה, את יום ראשון הבא נתחיל עם הקרנה ראשונה לקהל הרחב של מותחן האימים "גולדברג ואייזנברג", בכורת הבימוי של אורן כרמי. הפעם אני אגיח רק בסוף, לסשן שאלותשובות עם הבמאי. אני כבר יכול לגלות שהשאלות שלי יהיו "מה לעזאזל?", "אבל איך?", ו"באמת?". עוד אגלה כי עשרה כרטיסים חינמיים ממתינים גם הפעם לזריזות והזריזות ביותר, שיגיעו שעה לפני. אה,כן, ההקרנה תתקיים כמובן בסינמטק ת"א, בשעה 21:45 של יום א' ה-29.9. אפשר גם לבוא מחופשים לוופי גולדברג וג'סי אייזנברג. זה לא יקנה כניסה חינם, אבל זה ממש יצחיק אותי.

לפרטים מלאים יותר על ההקרנות והסרטים נסו את הפוסט שהכריז עליהן, או את דף האירוע של דוני, או את הדף של גולדי ואייזן, בפייסבוק.
נתראה שם.

השאר תגובה