• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סיכום שנת תשע״ז בקולנוע הישראלי
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פסטיבל ונציה 2017 – דיווח שביעי ומסכם: הזוכים, ״The Leisure Seeker״, ״Woodshock״

10 בספטמבר 2017 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ונציה השנה היה הראשון בו נכחתי באופן מסיבי ברוב ימי הפסטיבל, וחוותי לא מעט סרטים נהדרים, לא על כולם הספקתי לכתוב. בסיום פוסט זה אכתוב על עוד שני סרטים מעוררי עניין שהוקרנו בשבוע שעבר, כאשר על יתר הסרטים עליהם לא כתבתי אולי אוסיף דברים בעתיד, במידה ויהיו אקטואליים לקהל ישראלי.

באופן ככלי, הפסטיבל שיקף את מגמת עליית האלימות בסרטי הארט-האוס בשנים האחרונות, בדגש על עיסוק ברגשות נקם בדרגות שונות. אולם הדבר תרם לכמה סרטים מרתקים, כולל מה שנראה כמו סרט B שזכה בפרס אריה הזהב, וסרט ישראלי שזכה בפרס השני בחשיבותו. את הימים האחרונים של הפסטיבל נאלצתי להחמיץ וכך פספסתי חלק מן הזוכים בפרסים הגדולים, אולם יש לציין כי עם יתר הבחירות של צוות השופטים אני מסכים. לא רק עם ההכרה בסרטים, אלא גם גם בקטגוריה בה הם זכו בכבוד, וזה לא עניין של מה בכך בפסטיבלי קולנוע.

עוד מעט אסקור את הזוכים בפרסי התחרות הראשית, רק אציין כי אלו רק חלק קטן מן הפרסים אשר חלקו בפסטיבל. הזוכה הישראלי הראשון עליו הוכרז הוא הסרט ״געגוע״ של שבי גביזון, אשר זכה בפרס חביב הקהל במסגרת "ימי ונציה" ומתחיל לצבור כבר כמה פרסי חביב הקהל, במקביל לצאתו לאקרנים בישראל. עוד סרט שזכה אשר כתבתי עליו הוא ״ניקו, 1988״, הזוכה הגדול במסגרת "אורייזונטי" (אופקים), המסגרת השנייה בחשיבותה בפסטיבל.

הזוכים בתחרות הראשית

אריה הזהב (הפרס החשוב ביותר): "צורת המים" של גיירמו דל טורו. הכרה ראויה לסרט שהוא בעיניי הסרט הכי טוב של הבמאי ואחד משיאי השנה הקולנועית. בניגוד לששת הזוכים הקודמים בפרס, יש להניח כי סרט זה יגיע במהרה גם להקרנות בארץ ואז גם אתם תוכלו לדעת כמה יפה ״You'll Never Know״ יכול להישמע ולהיראות.

פרס הגדול של חבר השופטים: "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז, שגרף גם את פרס חבר השופטים הצעיר, דרך אגב. מעוז, בשני סרטים בלבד שביים, זכה בשני הפרסים הכי גדולים של פסטיבל ונציה, הישג שנדמה לי שהוא חסר תקדים. את הפרס הקדיש הבמאי קודם כל לכתריאל שחורי.

פרס הבימוי + פרס "אריה העתיד" לסרט ביכורים: "Jusqu'à la Garde" (״עד הסוף״). סרטו של קסבייה לגרנד הוא יצירת הביכורים היחידה שהשתתפה בתחרות הראשית, וגם הסרט שקטף את הפרס לסרטי הביכורים במסגרות השונות. לא צפיתי בו כי הוא הוקרן אחרי שעזבתי. זכה בשני פרסים משני חברי שיפוט שונים, מול מתחרים שונים.

שחקן: קאמל אל-באשה הפלשתינאי, על "העלבון" של זיאד דוארי, סרט שאהבתי פחות מיתר המבקרים. אבל הוא היה טוב ורב רבדים ודקויות במשחק שלו.

שחקנית: שרלוט רמפלינג האגדית, על הסרט "האנה" של אנדרה פאלאורו, אשר נבנה כולו סביב דמותה.

תסריט: מרטין מקדונה, על "שלושה שלטי פרסום ליד אבינג, מיזורי". יש בסרט הזה הרבה דברים טובים, אבל התסריט הוא בהחלט בולט גם מעליהם.

פרס מיוחד של חבר השופטים: "ארץ מתוקה" וורוויק ת'ורנטון.

פרס השחקן הצעיר ע״ש מרצ'לו מאסטוריאני: צ'ארלי פלאמר, על "להישען על פיט" של אנדרו הייג. תפקיד שנראה כמו נברא עבור פרס מסוג זה.

וכעת, לעוד סקירות קטנות של עוד שני סרטים מעניינים שלא נמצא להם מקום עד כה ובזאת אסיים.

The Leisure Seeker
מחפש הפנאי

סרטו החדש של הבמאי האיטלקי פאולו וירזי מזכיר במבנה שלו את סרטו הקודם, ״חיים משוגעים״ – סרט מסע של שתי דמויות אשר בורחות מחייהן ומצויות גם הן במצב אשר לא מאפשר להם אינטרקציה רגילה עם החברה. אף כי במהלך המסע חלק או כל הזמן האנשים הנקראים בדרכם לא מודעים לחומרת המצב. ההבדל הבולט הוא שבסרט זה הבמאי עובד לראשונה בארה"ב ובאנגלית. בנוסף, הפעם לא מדובר בנשים הלוקות בנפשן אלא בזוג קשישים נשוי.

בראשית הסרט, בנם של בני הזוג מגיע לביתם, לקראת אשפוז צפוי של האישה הלוקה בסרטן. אבל הוא מגלה כי ההורים הקשישים יצאו מן הבית, תוך שהם לקחו את הקרוואן המשפחתי הישן, אשר שמו כשם הסרט. יש לבן סיבה גדולה יותר להיות מוטרד מן המחלה של האם – האב לוקה באלצהיימר במצב מתקדם ורוב הזמן הוא אינו יודע איפה הוא בדיוק ומצוי בתוך זיכרון כלשהו מן העבר. הוא עדיין זוכר היטב כיצד לנהוג ברכב, אבל לא תמיד זוכר לקחת את אשתו, או מי היא בדיוק אשתו.

אבל האישה עדיין מזהה את האיש הצלול והמבריק לפעמים שעוד מצוי בפנים, ורוצה להעניק לו מתנה אחרונה – המסע. הוא יוצא דרומה ממסצ'וסטס ויעבור אומנם במחוזות ילדותה בדרום ארה"ב, אבל יימשך אחריהם עד לקצה הדרומי של ארה"ב, לבית של ארנסט המינגווי בקי ווסט שבאיי הקי של פלורדיה. הבעל הוא מורה נערץ לספרות בעבר ומומחה להמינגווי גם במצבו הנוכחי, והביקור בבית של אלילו נראה לאישה כמו הגשמת משאלה שלפני המוות, או לפני איבוד הצלילות הסופי. כיאה לסרט מסע, לא מעט מן הסצנות כוללת הפתעות במפגשים עם דמויות חולפות הנקרות בדרכם ברחבי ארה"ב, סוג של דיוקן של האומה. וירזי גם מנסה להדגיש את קיומו של המסע הזה במהלך קמפיין הנשיאות של דונלד טראמפ, אם כי לדעתי הדבר לא מוסיף יותר מדי רבדים לסרט.
הסרט כן נעזר ביכולת הכתיבה של וירזי אשר משלבת בין הקומי לדרמטי באופן אשר אינו מזלזל בקהל ויוצר רגעים יפים ועדינים, רגעים אשר אצל רוב הבמאים היו חוצים את הגבול לדביק מדי. ״מחפש הפנאי״ הוא דוגמה לאיך לבנות סרט על נושא מרגש וקשה מבלי להיות נצלני כלפי הנושא או דרך ההזדהות הרגשית של הקהל.

אולם הגדולה העיקרית של הסרט היא שני השחקנים הראשיים, הלן מירן ודונלד סאתרלנד, שתי אגדות קולנוע. מירן נבלעת היטב במציאות האמריקאית ומאמצת לעצמה מבטא דרומי כבד, אשר לדעתי משחרר אותה מתחושת הכבוד אשר אפיינה כמה מתפקידיה האחרונים, מה שמתחלף במשחק תוסס יותר, המצליח לשדר סוג של פשטות לצד הנחישות אשר מאפיינת את השחקנית. אולם עבורי, מי שהרשים אף יותר היה זה ששיחק לצידה. סאתרלנד, שיקבל בקרוב פרס אוסקר על מפעל חיים, נראה בו זמנית אבוד וזקן בגוף ומלא חיים בעיניים ובקול, כמו איש המשוכנע כי הוא עדיין צעיר. מדובר בשחקן מגוון מאוד אשר במהלך הקריירה גילם נבלים גדולים (למשל בסרט ״1900״ של ברטולוצ'י שהוקרן בעותק משוחזר השנה בפסטיבל), דמויות גבריות מובילות ומעוררת הזדהות, או סמל להתנהגות פרועה כמו ב״מ.א.ש.״. את כל הצדדים השונים שלו הוא לוקח לתוך הדמות הזו, דמות של אדם פשוט אשר מרגיש לפתע כמו צעיר באהבתו הראשונה וסוחף לכל אורך הסרט. זהו איננו אחד מן הסרטים הכי מרשימים מבחינת החזון הקולנועי אשר נראו בפסטיבל, אבל נראה כמו סרט שצפוי להפוך ללהיט קופתי לא קטן ברחבי העולם ובטח בארץ.

Woodshock
וודשוק

במסגרת המשנה "קולנוע בגן" הוצג סרט הבכורה של מעצבות האופנה קייט ולורה מאלווי. כצפוי, מדובר בסרט בו הדבר הבולט ביותר הוא הסגנון החזותי, כאשר צמד היוצרת מנסות קודם כל לבנות עולם בעל אסתטיקה ייחודית ואימפרסיוניסטית, דרכו לצלול לתוך הנפש של הגיבורה, ומשם גם לצאת לעלילה אשר נוגעת בנושא טעון של הקלה על הכאב עבור חולים סופניים. כולל דרך המתת חסד בתרופות והשאלה היכן עובר הגבול בין עזרה להריגה.

המעמד של היוצרות כסמל של אופנה צעירה ואיכותית עזר להם לגייס את קירסטן דאנסט בתור כוכבת ושותפה להפקה. המראה של דאנסט מוסיף לסרט מימד של תצוגת אופנה של דימויים, באופן המזכיר מעט את סרטיה עם סופיה קופולה. בסרט זה היא מגלמת רוקחת בבית גידול למריחואנה רפואית אשר נמצאת במצב של שוק עקב המוות של אמה, גם עקב סיוע למוות מוקדם דרך תרופות אשר רקחה הבת, אולי בשיתוף פעולה עם הבוס שלה. המצב הזה של שוק מתמשך נוכח בסרט דרך כניסה לתודעה של הגיבורה שלא תמיד מבדילה בין חלום למציאות ולא מצליחה להבין את הצרכים של בעלה, הבוס שלה והלקוחות, בעודה צוללת לתוך עולם של הזיות אשר מסכן גם אותה וגם את הסובבים אותה.

הרגעים החזקים ביותר של הסרט הם אלו המופשטים יותר, רגעים בהם אין אחיזה בעולם המציאותי. האחיות מייצרות קולנוע שבור המבוסס על תחושה פנימית, במה שנראה כמו שילוב של טרנס מאליק, ג'ון ג'וסט ושיין קארות', אך לרוע המזל בלי לכידות פנימית ועם מעט מדי רגעים של מגע מקורי באמת. הרגעים בהם הסרט מנסה בכל זאת לספר נרטיב ברור לוקים בחוסר באמינות, או בתחושה של נפילה לקלישאות. הניסוי הקולנועי הזה אף פעם לא מפסיק לעניין, אבל הוא גם לא מתרומם לרמה של משהו מקורי באמת, או לכזה אשר מייצר אמירה מעבר להתרשמות מן היופי הראשוני של חלק מן הסצנות.

סיכום פסטיבל ונציה 2017 בסריטה:
מבט מקדים על התחרות הראשית
דיווח ראשון – ״Downsizing״, ״Zama״, ״The Shape of Water״, ״Human Flow״
שני – ״פוקסטרוט״, ״Lean on Pete״, ״Nico, 1988״, ״Samui Song״
שלישי – ״הבן דוד״, ״The Insult״, ״Our Souls at Night״, ״Suburbicon״, ״Brawl in Cell Block 99״
רביעי – ״Ex Libris: New York Public Library״, ״The Gulf״, ״Three Billboards Outside Ebbing, Missouri״, ״Beautiful Things״, ״Hunting Season״
חמישי – ״The Third Murder״, ״!Mother״, ״La Villa״, ״Espèces Menacées״, ״La Nuit ou J'ai Nage״
שישי: ״העדות״, ״Sweet Country״, ״Angels Wear White״, ״Ammore e Malavita״, ״Gatta Cenerentola״

השאר תגובה