• הרוכב
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פסטיבל ונציה 2017 – דיווח חמישי: ״The Third Murder״, ״!Mother״, ״La Villa״, ״Espèces Menacées״, ״La Nuit ou J'ai Nage״

7 בספטמבר 2017 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ונציה יסתיים רק במוצאי שבת, אולם אני נאלץ לעזוב את העיר כבר הבוקר. אך טרם סיימתי עם הדיווחים, שכן יש עוד מספר רב של סרטים, בהם כמה בולטים, עליהם עדיין לא הספקתי לכתוב אף על פי שצפיתי בהם. את הדיווח הנוכחי אפתח עם שלושה מסרטי התחרות – אמריקאי, יפני וצרפתי, בהם גם הסרט הכי מפלג קהל שהוקרן עד כה, סרט שזהות היוצרים והשחקנים בו צפויה לעורר עניין רב גם בארץ. לקינוח: עוד שני צרפתים וגם יפני נוסף.

דיוווחים קודמים:
ראשון – ״Downsizing״, ״Zama״, ״The Shape of Water״, ״Human Flow״
שני – ״פוקסטרוט״, ״Lean on Pete״, ״Nico, 1988״, ״Samui Song״
שלישי – ״הבן דוד״, ״The Insult״, ״Our Souls at Night״, ״Suburbicon״, ״Brawl in Cell Block 99״
רביעי – ״Ex Libris: New York Public Library״, ״The Gulf״, ״Three Billboards Outside Ebbing, Missouri״, ״Beautiful Things״, ״Hunting Season״

Mother!
!אמא

דארן ארונופסקי הוא אורח כמעט קבוע בפסטיבל ונציה. הוא זכה בעבר באריה הזהב על ״המתאבק״, מה שמעלה גם כך את הציפות לסרטו החדש בהשתתפות כמה כוכבי קולנוע ובראשם ג'ניפר לורנס. אולי ציפיות אלו גרמו לכך כי סרט זה זכה בתום הקרנת העיתונאים לשריקות בוז רמות, מהולות במחיאות כפיים ודברי עידוד אשר לתחושתי מעט נבלעו בתום ההקרנה, אולם התבטאו מאוחר יותר בפרסום של כמה ביקורת מהללות, בעיקר בארה"ב. גם במהלך הצפייה הקהל הגיב בפרצי צחוק בחלקים שלכאורה לא נועדו להצחיק, לא סוג התגובה הרצוי לסרט אשר מקווה להפוך להיות אחד מסרטי האימה המדוברים של השנה. יחד עם זאת, אין בתגובה המפוצלת הזו על מנת לפסול את הסרט, שהוא יצירה גדושה ודי מופרעת שדומני כי תמשיך לפצל את הקהל. מצאתי בה כמה איכויות, גם אם המילה "מגוחך" שבה ועלתה בראשי במהלך הצפייה. איני בטוח עם הבמאי כיוון גם לקאמפ באופן בו עבד עם השחקנים ועיצב את הסרט, אך המימד הזה אכן קיים בחלק מן הסצנות, שלא לדבר על שלבים רבים בהם כל קשר עם ייצוג שאינו סימבולי או מוקצן נעלם. ברגעים אחרים, זהו סרט אימה אשר מנסה לאגד כמה אמירות וקריאות אפשריות ולמרות הרגעים הצורמים, כלל לא בטוח שהוא נכשל בכך, או נכשל בכך יותר מסרטיו הקודמים של הבמאי.

״אמא!״ מתרחש כולו בבית אחד, אשר דומה כי ניצב בשדה כמעט בודד. לורנס מגלמת גיבורה נטולת שם החיה במקום עם בעלה, גם הוא נטול שם ומגולם בידי חבייר בארדם. הוא משורר אשר אמור לעבוד על יצירת המופת החדשה שלו בעוד היא ממשיכה לשפץ ולעצב מחדש את הבית, אשר נשרף כמעט עד היסוד טרם החלו לחיות בו. יום אחד, מגיע למקום אורח לא צפוי (אד האריס) אשר בעלה מציע לו להתארח ללילה. למחרת מגיעה גם אשתו של האורח (מישל פייפר) והגיבורה מבינה כי האירוח יימשך לתקופה ממושכת יותר, לכאורה בהסכמתה. יש ניגוד בין הרצון שלה לפרטיות ולשמירה על הבית כפי שהיא בנתה אותו לבין הכנסת האורחים המופגנת של בעלה, אשר ייתכן וקשורה גם לתהילתו ככותב. בו בזמן, דברים מוזרים למדי מתרחשים בבית הגדול אשר דומה כי הדמות אשר מגלמת לורנס לא יוצאת ממנו אף פעם. לאחר מכן יהיו רגעים של ויכוחים קשים ואלימים, הסרט ישנה סגנון וייברא מחדש כמשהו מטורף הרבה יותר.

כותרת הסרט שולחת את הקהל הן לצעקות אימה והן לעיסוק בהגדרת האמהות והנשיות. הרובד המעניין יותר בסרט בהקשר זה הוא העימות בין לורנס ופייפר, כאשר האישה המבוגרת מייצגת לפחות בהתחלה נשיות בוטה יותר – היא גם אמא לילדים וגם מינית בצורה גלויה, בעוד דווקא הצעירה נראית עצורה ויוצרת בעיקר דרך שיפוץ לא נגמר של הקיים. יש בליהוק של שתי הכוכבות משהו שתורם למערכת הניגודים הזו, שכן למרות היותה כוכבת הקולנוע הגדולה בעולם כרגע, יש בלורנס משהו מעט עצור יותר בגילום של מיניות, בטח ביחס לתפקידים של פייפר בעבר. אבל זו רק דרך אחת בה האמהות נידונה בסרט, שעוסק בהקבלה בין לידה לבין יצירה, בין צורך של הגבר באהבת ההמון והצורך של האישה ביצירה/בית/ילד שיהיה בעיקר שלה.

הסרט גם שולח את חציו לכיוונים אחרים כאשר היצירה והאופציה להריון מקבילה גם לסיפור בריאת העולם, או סיפור אדם וחוה ובשלב אחר לסיפור של ישו, השטן, וז'אן דארק – לעתים בו בזמנית. ניתן גם לפרש את הסרט כסיפור על הקשר שבין אדם לבריאה, או בין האדם למשאבי טבע אותם הוא מנצל, לכאורה מתוך אהבה לעולם. כל הרמות הללו גם מתחברות לקשר שבין הבמאי לשחקנים בסרט, ויכולות להיקרא כצורך להקריב עבור הבמאי את הייצוגים השונים של נשיות (קשוחה, מינית, אימהית או יוצרת), בעבור חזון של אדם אחר אשר לא חושף אותו במלואו וגם דורש הקרבה. כלומר, מדובר בסרט אשר יכול לשמש סטודנטים לעבודת סמינר במגוון רחב של תחומים. אולם, ברוב סרטיו של הבמאי יש משהו רדוד וישיר באופן בו ארונופסקי תוקף נושאים פילוסופיים או מצבי קיצון נפשיים, והדבר ניכר ופוגם גם בסרט זה. התסריט מופשט וסימבולי יותר מהרגיל, וכך גם התחושה כי יש משהו רדוד מאחורי כל זה חזקה יותר.

מצד שני, גם מקטרגי הבמאי יצטרכו להודות כי האיש יודע לביים בתנופה. מה שבסרטיו המוקדמים התבטא בעיקר בשימוש מוקצן בעריכה מהירה הפך עם השנים לשליטה באמצעי הקולנוע רבים. להטוטי העריכה עדיין כאן במידה רבה, אבל הסרט משחק עם כניסה ויציאה מנקודת המבט של הגיבורה בעיקר דרך עבודת המצלמה. הסרט מדי פעם שואל את השאלה האם הכל נחווה רק מן הפרספקטיבה של האישה, ומאידך רוצה להשתמש במראה של הכוכבת שלו. בשוטים רבים בחלק הראשון של הסרט המצלמה צמודה לתנועות של גיבורה, אך בורחת או מתחברת אליה בעודה נעה במהירות בבית, לפעמים מנחשת את התנועות שלה מראש לפעמים מדגישה את הדברים אשר לכאורה מוסתרים. רוב הזמן, הסרט לא מנסה להפחיד דרך הפתעת הקהל עם דימויים, אלא דרך המצוקה הפסיכולוגית של הדמות הראשית. גם אם זה לא עובד ברמה אחידה, יש בכך משהו שאני מעריך.

בחלק מסרטיו הקודמים, ארונופסקי הצליח לדחוף את שחקניו להופעה מרשימה וגורפת פרסים. עבורי זה לא המצב בסרט זה, גם בגלל שסגנון הדיאלוגים שלא מאפשר לבארדם ולורנס להפגין את מלוא הכישרון שלהם בסצנות רבות, ביניהן מספר קטן למדי של סצנות שהם נטו דרמה ובהן הם אכן מרשימים יותר. לורנס היא שחקנית שמצויה במיטבה בגילום דמויות אסרטיביות וחזקות והסרט דורש ממנה לנוע שוב ושוב בין סוג כזה של דמות לבין היותה אישה מפוחדת במצוקה, כאשר הצד השני עובר פחות טוב. היחיד שיוצא מרשים מבחינת המשחק בכל הסצנות שלו הוא אד האריס, אך גם התפקיד שלו קטן יחסית ולא מצטיין באמינות יתרה. אם כי אמינות זה הדבר האחרון שסרט זה, שצריך להיקרא כמשל, מנסה לייצר.

The Third Murder
הרצח השלישי

בפסטיבל אשר אחד מן המאפיינים שלו הוא מינון גבוה של אלימות בסרטים, גם סרטו החדש של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה נפתח בסצנה של רצח מדמם. סוג זה של קולנוע אינו ממש אזור הנוחות של הבמאי, אשר בסרטיו האחרונים התמקד בעיקר במשפחות במשברים שונים. לכן, קטע הרצח מלווה במוזיקה טיפוסית יותר לקורה-אדה, כלומר סנטימנטלית. גם בהמשך הסרט, העלילה אומנם עוסקת במשפט רצח אשר מוביל לגילוי על פרשיות נוספות, אבל הדגש אינו על המתח. למעשה, בחלקים מסוימים הדגש שב להיות על יחסים בתוך משפחה, או משפחות שונות.

מי שמניע את הסרט הוא אחד הסנגורים של הרוצח. בסצנה השנייה בסרט הוא נפגש עימו ושומע ממנו את ההודאה שכבר ניתנה, בליווי מניע – צורך בכסף. אבל כבר כעבור דקה, המניע לרצח משתנה ולא בפעם האחרונה בסרט. בכך, הסרט מציג מתח מסוג שונה – פחות שאלה של מי עשה את זה, יותר שאלה של למה, עד לשלב בו גם מה שכבר הנחנו שאנו יודעים מוטל בספק.

הסרט לא מתעניין פחות בסוגיות של מהי האמת, אלא בצורך של הסנגור לדעת את האמת ולא, נניח, את קו ההגנה היעיל יותר במשפט. הדבר מעלה בצוות ההגנה ובמשפחת הנרצח הדים של מעשי פשע אחרים, כולל רצח מן העבר ופשעים מסוג שונה לגמרי. עם הזמן, הסרט נע משאלת האשמה לעבר שאלת השיפוט והשאלה האם מערכת המשפט היא היחידה אשר שופטת בסרט נותרת מעט פתוחה, בעיקר כאשר נוצרת הקבלה בין ביצוע רצח לבין עונש המוות הצפוי לנאשם בתרחישים מסוימים של התקדמות המשפט.

מול הדיון הזה, ברגעים מסוימים הסרט הופך להיות סרט על מערכות יחסים של אבות ובנותיהם. לרוצח, לנרצח ולסנגור יש יחסים סבוכים עם בנותיהם, לכל אחד סיבוך מסוג אחר אך נוצרת זהות וקשר בין הסיפורים השונים, כאשר בין שלוש הבנות ובנפרד בין שלושת האבות מתגלות הקבלות מסוגים שונים. ברגעים אלו הסרט הוא אכן דרמת משפחה עם כל המאפיינים המוכרים של הבמאי, גם אם כמות האפלה של הסיפור היא כזו המחזירה את קורה-אדה אחורה עשור או יותר בקריירה שלו. השילוב הזה לא תמיד עובד ובמשך יותר מחצי סרט, דומה כי הבמאי מחפש את הטון המתאים שייאזן בין המתח, היחסים בין הדמויות, הכלא והמשפט.

בעיניי, בחלק האחרון הסרט קופץ מדרגה, כאשר הבמאי עובר לעסוק בחומרים קשים יותר ומאמץ סוג אחר של מבע קולנועי. השימוש במוזיקה פוחת, מינון תצולמי התקריב עולה ודברים אשר רק נרמזו עולים בצורה כואבת, גם אם הבמאי מנסה לשמור על התעתוע, שכן לכל הדמויות יש בכל שלב אינטרס לא לחשוף את מלוא האמת, גם לא עבור אלו להם הם מנסים לעזור. הדבר בולט במיוחד בסצנות אשר מראות את הפרקליט והלקוח בשיחה בתא הביקור בכלא, כאשר הם מופרדים בזכוכית. במשך רוב הסרט, הצילום של הסצנות הללו משתמש בעריכה רגילה של שוט ושוט נגדי, אבל בשלבי הסיום הבמאי יוצר פריימים שונים המשלבים בין השניים ומגבירים את ההקבלה בניהם, עד שוט שכולו השתקפות של אחד בפני השני, בשלב בו שניהם מבינים משהו על ייצוג האחר ועל שיפוט.

״הרצח השלישי״ עובר יותר מדי רגעים בינוניים לפני שהוא מגיע לשיא שלו ולכן הוא איבד חלק מן הקהל, אבל הוא פרק מעניין בגוף העבודה של הבמאי שכמה מסרטיו הופצו בארץ. האיזון בין הסגנון אוהב האדם שלו לבין אלימות מרגיש לפרקים מלאכותי, וכאשר הוא מנסה להתל בקהל התוצאה בעיקר מוזרה, אבל זה סרט שבכל זאת מעלה כמה תהיות מעניינות על הקרבה ועל שיפוט. לא הסרט הכי טוב של הבמאי ולא אחד מן הסרטים הכי טובים בתחרות עד כה, אבל כן סרט ראוי שיש לי תחושה שבצפייה שנייה אוהב יותר.

La Villa
הווילה

לפני מספר שניים זכה סרטו של הבמאי הצרפתי רובר גדיגיאן, ״שלגי הקילימנג'רו״, להצלחה יחסית בהקרנות בארץ. מי שהפך לחובב של הבמאי בעקבות אותו סרט, או סרטים אחרים, ככל הנראה ימצא עניין גם בסרטו החדש, דרמה עם נגיעות קומיות ועיסוק בנושאים חברתיים, אשר שומרת על עשייה של עידון ואלגנטיות ונעה בין מספר קווי העלילה בעזרת צוות שחקנים מיומן. המבנה של הסרט לוקח אותו למסע בין כמה נושאים והוא משנה את האופי שלו באופן בולט אך טבעי במערכה האחרונה, ומבקש לספק סוג של הצצה על החיים בגיל יחסית מבוגר של גיבורו. יחד עם זאת, הפעם חשתי שיש בסרט גם פגמים אשר מגיעים לפרקים, בעיקר בכל הנוגע לחלק מעיצוב דמויות המשנה.

הווילה מן הכותרת נמצאת ליד הים (כפי שאומרת הכותרת האנגלית) בכפר הקטן המשקיף על העיר הגדולה מארסיי. אף כי רכבות עוברות כל הזמן, תיירים או זרים כבר לא פוקדים את המקום כבעבר. בסצנה הראשונה, הבעלים של הבית עובר אירוע מוחי קשה, אשר מותיר אותו חי אך בלי יכולת דיבור או זיהוי ניכרת. בעקבות האירוע, ילדיו המצויים כבר בסביבות גיל 60 נפגשים במקום: אחד מהם הוא ארמונד (ג'ראר מיילן) כבר חי ליד אביו ומנהל מסעדה אשר דומה כי איש אינו פוקד; אחיו יוז'ף (ז'אן-פייר דארוסי) הוא סופר לא בדיוק מצליח ואינטלקטואל, אשר מגיע למקום יחד עם ארוסתו הצעירה מדי (גונבת ההצגה התמידית אנייס דמוסטייה) אשר במהלך הסרט תבחן אופציות קרובות יותר לגילה לקשר רומנטי. האחות לא ביקרה בבית במשך עשורים רבים. זוהי שחקנית מוערת בשם אנג'ל (אריאן אסקריד, בת זוגו של הבמאי ושחקנית מוערכת) אשר שבה גם בגלל שגילתה כי אביה הותיר לה בירושה נתח גדול יותר מאחיה מאותה ווילה. היא אינה מעוניינת בהעדפה זו, בעיקר בגלל מה שאולי הניע אותה.

ההגעה למקום מאלצת את אנג'ל להשלים עם אביה במידה מסוימת, גם אם הוא מצוי במצב של מת-חי שיכול להימשך שנים (בסרט מצוין בלי הרף כי אריאל שרון החזיק מעמד 8 שנים במצב דומה). עוד התמודדויות קשורות לנשיות שלה והקשר לסביבה השונה מפריז, הסביבה בה היא גדלה ובה עבודתה כשחקנית מוערכת יותר, בעיקר בידי דייג הצעיר ממנה בשנים רבות (רובינסון סטבני) אשר זוכר איך הוקסם מהופעתה בילדותו, וכעת מחזר אחריה בצורה מופגנת. ההופעה של אסקריד דנה גם במהות מקצוע המשחק ובנעורים גם בגיל הזיקנה ומהווה את החוליה המעניינת ביותר בסרט. זה נכון לפחות בשתי המערכות הראשונות בהן הדאגה לשלום האב הופכת בהדרגה לנושא שולי יותר, גם בגלל עלילת משנה רבת תפניות הקשורה למשפחה אחרת בכפר הקטן.

לאורך כל הזמן, הסרט גם מנסה לגעת בנושאים פוליטיים ובשינויים אשר פוקדים את אירופה בעידן הנוכחי. בחלק הראשון זה נעשה בעיקר דרך ויכוחים בין שני האחים, כאשר המסעדן מאמץ עמדות הקרובות לימין בעוד הסופר הוא סוג של קומוניסט שהתפכח, אך שמר על חיבה למעמד הנמוך גם אם אינו מכיר אותו. ברקע, כוחות צבא ומשטרה הופכים לנוכחות דומיננטית כמעט בודדת בכפר ואנו מבינים כי הם מחפשים פליטים אשר נפלטו מספינות שהגיעו לאזור. קו עלילה זה נראה מגושם תחילה, אבל בסופו של דבר הוא מוביל לסצנות הטובות ביותר בסרט, אשר חושפות פן אחר בהתנהגות של כמעט כל הדמויות.

גדיגיאן הוא כותב ובמאי מודע מאוד אשר מכוון את סרטיו לקהל בורגני משכיל ובעל נטייה לשמאל, עם רצון לעורר דרך דרמה פשוטה הדהוד לסוגיות פוליטיות, אבל בלי להטיף אל לפשט את המצב הפוליטי. אם כי בתחום של הטרגדיה האנושית הוא הולך למקומות מעט בנאליים ולא מורכבים בסרט זה. התוצאה במקרה זה היא סרט חביב עם כמה רגעים שנחרתים בזיכרון.

Espèces Menacées
מינים בסכנת הכחדה

עוד סרט צרפתי על משפחות בסוג של משבר, הפעם מאת הבמאי ג'יל בורדו ("רנואר"). זה אחד מאותם הסרטים אשר עוקבים אחר כמה סיפורים במקביל, כולם דנים במשפחות פשוטות עם משבר מסוים בין ההורים והילדים, כאשר כמה אירועים יוצרים הקבלות בין הסיפורים השונים. סיפור אחד עוסק בצעירה אשר מודיעה להורים שלה כי היא מאורסת ובהריון מתקדם, כאשר הבעל הצפוי הוא מרצה שלה לשעבר שהיה יכול סבא שלה. באחר אישה מבוגרת מאבדת את שפיות דעתה עקב פרידה, ובנה מתאהב באישה אשר שכר לנקות עבורה את הבית. שני קווי העלילה הללו כוללים כמה רגעים קומיים מוצלחים ולא מעט ניסיונות לדרמה, אבל בסופו של דבר הם מחווירים לעומת הסיפור המרתק ביותר בסרט, אשר פותח ומסיים אותו. במידה רבה עולה השאלה מודע יש צורך בסיפורים מקבילים, מעבר לרצון להפוך את היצירה לסרט באורך מלא.

הסרט נפתח בזוג צעיר בליל חתונתם, המשתעשע במלון בדרכו לסוויטת ירח דבש. כאשר הם נכנסים לחדר, המשחק המיני מקבל לפתע מימד אחר, כאשר אנו לומדים כי משפחתה אל הכלה הייתה מעדיפה חתן אחר, מה שגורם לגבר למשהו שנע בין משחק לבין התקף קנאה של ממש. בהדרגה, החיוך נעלם מפני האישה והמאבק הקליל של מי יעשה סטריפטיז קודם הופך להיות סימבולי למאבק על שליטה בנישואין.

אנו פוגשים שוב בזוג הזה כמה חודשים מאוחר יותר, כאשר הקשר עם הוריה של הכלה נותק לחלוטין ומפגש מקרי עימם ממלא אותה אימה. הבעל, חוטב עצים במקצועו (המקצוע הכי נפוץ בסרטי הפסטיבל), משתלט על חייה באיומים אלימים ולא פעם גם באלימות פיזית. כל פעם שהיא מנסה לעזוב או לברוח, משהו גורם לה להתחרט או עוצר אותה בדרכה. יש משהו מעט מונוטוני בתיאור של אישה מוכה אשר פעם אחר פעם בוחרת שוב בבעלה בעיקר מתוך אימה, כאשר המסר המטריד כבר הועבר. אבל בסופו של דבר קו העלילה זה לא רק מתחיל בסצנה טובה, אלא גם מסתיים באופן יוצא דופן אשר מוביל את הקהל לעמדה לא אחידה מבחינה מוסרית.

אולם למרות הסיום המוצלח, מדובר בסרט אשר מתקשה להעלים את הרגעים החלשים שלו או להצדיק את המבנה שלו. כמו בסרטים הקודמים שלו בהם צפיתי, בורדו אינו במאי אשר מייצר סגנון מובהק לסרט או חורג באופן בולט מן המקובל, מה שהופך את הסרט למעט שבלוני לפרקים.

La Nuit ou J'ai Nage
הלילה בו שחיתי

נסיים את הפוסט עם דמיאן מאניבל, במאי צרפתי נוסף, אשר חבר לבמאי היפני איגארשי קוהיי ליצירה משותפת. סרט זה הוא ההפך מן הסרט הקודם, שכן הסיפור שבו פשוט ועובד ברובו על דמות בודדת, כאשר הבמאים הציבו לעצמם אתגר מסוג שונה: להעביר סרט שלם בלי דיאלוגים, אך תוך שמירה על בניית עולם ראליסטית. לא מדובר באתגר נדיר בעולם הפסטיבלים, זה סוג מסוים של הפגנת כישורים כמספרי סיפורים. שני הבמאים הצליחו לייצר סיפור שקל מאוד לעקוב אחריו בכל רגע נתון וגם לשלב מספר רגעים של הומור ורגעים עצובים בסיום, אבל מצד שני בכלל לא בטוח כי הסיפור של הסרט מצדיק ומחזיק אורך של 80 דקות.

יש לסרט יכולת להתחבב על הקהל בזכות העמדה במרכז של ילד קטן ומקסים, עם כלב לחיזוק בסצנות הראשונות. אותו ילד נאלץ להעביר את הערבים לגמרי לבדו, שכן הוריו עובדים. בחלק הראשון של הסרט, הוא בביתו בבדידות ובסופו של דבר מצייר ציור. בחלק השני, הוא יוצא למצוא את אביו במקום העבודה על מנת להעניק לו את הציור. כל מה שהוא יודע הוא שהאב עובד בשוק הדגים, אבל למצוא את המקום מתגלה כמשימה לא פשוטה. המצב מחריף שכן הילד מאבד את הכפפה שלו והסרט מתרחש בעיר בה השלג לא מפסיק לרדת. השחייה היא השיטוט של הילד, הניסיון לשבור את שגרת חייו ולצאת להרפתקה, אשר מעמידה אותו בסכנה.

אולם, הנימה בסרט היא סנטימנטלית והתחושה היא כי אין סכנה של ממש לשלמות הפיזית, אלא רק ביטוי לכשל המתמשך של הניתוק בין ההורים לבן. לכן זוהי יצירה של התגברות על אתגר בחיפוש וגם על בדידות נואשת במקביל. בחלקו האחרון של הסרט מתרחש מהפך, שכן מלהיות פעיל הילד הופך להיות נוכח-נגרר בסצנות המסיימות, בהם אנו רואים את הכאב גם מצד אנשים אחרים.

באופן המתואם עם העיר בה מתרחש הפסטיבל, פסקול הסרט כולל קטעים מסימפונית ארבע העונות של ויוואלדי, יצירה אשר בכל ערב נתון אפשר לשמוע אותה מנוגנת בכנסיות ברחבי העיר. הנוכחת שלה בסרט תורמת לתגובה החמה שהוא מקבל מן הקהל, למרות שבכל זאת יש בסרט משהו צנוע, עד כמה שסרט נטול דיאלוגים יכול להיות יצירה צנועה.

השאר תגובה