• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״אחרי הסערה״, סקירה

15 באפריל 2017 מאת אורון שמיר

בעוד מהדורת 2017 של פסטיבל קאן התחילה להתגבש, והאירוע עצמו יחל בעוד חודש, צצים בכל שבוע בתקופה זו עוד ועוד כותרים מן המהדורה הקודמת של קאן. בשבוע שעבר היו שלושה כאלה, ועד סוף אפריל מתוכננת כמות דומה, כאשר גם השבוע הנוכחי, הדליל מבחינת סרטים, מתהדר בפליט קאן – ״אחרי הסערה״ (After the Storm) שמו. זה כאילו מפיצי הסרטים מזדרזים לאוורר את כל הכותרים שאחסנו מאז הפסטיבל הקודם לפני שיגיע החדש. או שאולי באמת מדובר בחוזים בני שנה שעומד לפוג תוקפם. בכל מקרה, כמבקר אני רואה בכך את הצד הסימבולי, כלומר שמח על כך שעד הפסטיבל החדש יוכל הקהל בישראל להגיד שניתנה לו הזדמנות לצפות במהדורה הקודמת, גם אם במפוזר ולאורך השנה כולה. מה גם שאין עונה לא מתאימה לצפייה בסרט של הירוקאזו קורה-אדה, הבמאי שיצירותיו הן המקבילה הקולנועית לנמנום צהריים או חלום בהקיץ.

״אחרי הסערה״ נוצר בזמן הפסקת הצילומים של ״אחותנו הקטנה״, סרטו הקודם של קורה-אדה שגם הוא הוקרן בישראל, ומתרחש על פני מספר עונות שהכריחו את הצוות לחכות שהתפאורה הטבעית תתחלף. הרציפות בה מוקרנים בשנים האחרונות סרטיו של הבמאי היפני בארץ יוצרת תחושה של תנופה יצירתית, אבל האמת היא שקורה-אדה יוצר בקצב די קבוע ואינטנסיבי מאז ומעולם, אבל נעלם מן המסכים בישראל משום מה, עד שחזר בתחילת העשור עם ״המשאלה״ המקסים. הקהל המערבי אימץ אותו לראשונה ביצירת המופת המוקדמת שלו, ״החיים שאחרי״ (שהייתה כבר סרטו העלילתי הרביעי למעשה), והתאהב בו סופית ב-2004 בזכות ״איש אינו יודע״. מאז ועד היום שווה להזכיר גם את ״עדיין מהלכים״ הנוגה ו״סיפור משפחתי״ המרגש, שתי היצירות השלמות ביותר בתקופת היצירה הנוכחית של הבמאי. סרטו החדש הוא מעין זיקוק הקולנוע שלו, או אולי אפילו סיכום של השלב הזה בקריירה שלו. אני מרגיש בטוח לכתוב זאת כיוון שכבר נודע כי סרטו הבא יהיה על משפט רצח, שינוי כיוון לעומת הדרמות המשפחתיות האינטימיות והדחוסות שהוא כה מצטיין בהן בעשור הנוכחי.

כמו ב״עדיין מהלכים״ וב״סיפור משפחתי״, שמו של הגיבור הוא ריוטה, שוב בגילומו של הירושי אבה. ריוטה של הסרט הנוכחי הוא סופר הנאחז בתהילת עבר, המתפרנס בדוחק מעבודות בילוש שונות ואף שוקל הצעת כתיבה שעלולה לפגוע באגו שלו. בשאר הזמן הוא מבזבז את מעט הכסף שיש לו בהימורים, ובאופן כללי מהווה מודל רע מאוד לחיקוי עבור בנו (טאיו יושיזאווה), וחתיכת עצם בגרון עבור גרושתו (יוקו מאקה) שמצפה ממנו למזונות ללא הועיל. כשאביו של ריוטה הולך לעולמו, הוא רואה בכך הזדמנות לא רק לבקר את אמו הפעלתנית יחסית לגילה (קירין קיקי), אלא גם לחפש אחר ענתיקה משפחתית שאולי תהיה שווה לא מעט בשוק. אבל החיפוש אחר אותה מגילה עתיקה רק פותח בפניו ובפנינו את כל מה שהיה סגור ונעול במשפחה ההולכת ומתפוררת, שתתאחד שנית ללילה של סופה עזה.

אחת ההתמודדויות הבולטות של הגיבור היא הסתירה בין הרצון לא להיות כמו אביו המנוח, לבין העובדה שמעשיו בהכרח הופכים אותו לממשיך דרכו. כלומר, באופן מודע, ריוטה מנסה לחזור אל חיי הנשים והילדים במשפחתו לאחר מות האב, אולי אפילו רוצה אולי לתפוס את מקום הפטריארך. אבל כל מהלכיו מובילים לכך שיהיה ראש משפחה חסר אחריות כמו קודמו, מעין ילד נוסף שיש לטפל בו יותר מאשר מפרנס אחראי, מה שכמובן בסדר עם הנשים שממילא מנהלות את העניינים. הדבר בא לידי ביטוי גם בעבודתו של הגיבור, שהגישה שלו כלפי הזוגות שהוא מקבל כסף כדי לחקור את הבגידות שלהם גובלת בהתנשאות. זאת למרות שהוא עצמו לא הצליח להחזיק נישואים מאושרים ונאלץ לראות את בנו גדל בצל גבר אחר ואת זוגתו הקודמת מרוצה למדי בחייה החדשים, לפחות על פני השטח. למעשה, הוא נותר בכפייה מחוץ לקן משפחתי, אבל גם בחר לעצמו עבודה בה הוא רק מציץ על חייהם של אחרים כמשקיף חיצוני – מעין עונש כפול, או אפילו הלקאה עצמית.

ישנו נדבך נוסף של כשלון מתמשך בחייו של ריוטה, הנוגע לקריירה שלו. הכוונה לא רק להיותו בעל-לשעבר שלא מפרנס וגרוש בהווה שלא מצליח לשלם מזונות לאשתו-לשעבר ולבנו, אלא גם ליוקרה מקצועית. כאמור, ריוטה עדיין נאחז בתהילת העבר של ספרו זוכה הפרס, שחשיבותו משתנה אצל כל דמות שמתייחסת אליו במהלך הסרט ואין לדעת את ערכו האמיתי. לכאורה הוא משתמש בכישורי החקירה העיתונאיים והספרותיים שלו בעבודתו כבלש פרטי, אך למעשה מתגלה בפנינו כי דווקא היכולות לסחוף קהל ולהוליך שולל את מי שמולו חשובות לא פחות. הוא שוקל הצעה לכתוב עבור סדרת מנגה, ועולם הקומיקס נדמה עבורו כנמוך מבחינה איכותית. אבל אולי לרתום את כשרון הכתיבה שלו ליצירה מסחרית אינו רעיון רע עבורו בניסיון להרוויח כסף. הדילמות הללו, של התמסחרות מול היאחזות נוקשה מדי בעבר, היא דרך נוספת של הבמאי לדון בפער בין המודע והלא-מודע של הדמות הראשית שלו, בין האידאלים לדחפים, ובעיקר באופן בו שני אלה לא תמיד מסתדרים עם המציאות שתמיד חזקה יותר.

מה שיוצר את החיבור בין המימד הרגשי-יצרי לבין הנשגב והרוחני הוא שוב האוכל, כמו ברבים כל-כך מסרטי הבמאי, בהם תפקיד המזון בחיי המשפחה כגורם מאחד ומחבר הוא עמוק למדי. כשהסבתא מוציאה מרק שהקפיאה בימים שבעלה היה חי, זה כאילו שהמשפחה סועדת לכבודו, וכשהמרק מפשיר כך גם האווירה כולה. הזלילה של ריוטה את האיטריות הספוגות מרק והבקשה לתוספת מהדהדת את אחד הרגעים הראשונים בסרט, בו ראינו אותו שואב מרק ראמן בעמידה באיזה דוכן רחוב. פתאום אפשר להבין על מה הוא חשב כשעשה זאת, לאן הפליגו זכרונותיו. ריחות וטעמים יכולים להפעיל במוח זכרונות שנקלטו בחושים האחרים, וכך מאכלים וניחוחותיהם יכולים להזכיר את בית אמא, על כל הרגשות שהורגשו בו. אצל קורה-אדה המסלול הוא הפוך, ואלה אנו הצופים שלומדים להכיר ולהבין טוב יותר את הדמויות בדיעבד, בזכות פעולות שבהמשך נטענות ברובד נוסף של משמעות. ההמלצה הקבועה שלי לסרטי הבמאי היא לא להגיע רעבים, ואולי אפילו להזמין מראש מקום במסעדה יפנית לאחרי הצפייה.

מכל בחינה שהיא, נדמה שאצל קורה-אדה עסקים כרגיל, והתוצאה היא דרמה משפחתית טעונה אך לא מלודרמטית, עם לא מעט רגעים פיוטיים או מועכי לב, ואווירה כללית של מעשייה מאוד ספציפית אבל כזו שיש בה משהו אוניברסלי (למשל, פסל בגן השעשועים בשכונה של הסבתא נורא הזכיר לי משום מה את ״המפלצת״ של קרית יובל הירושלמית). בעניין זה, שווה להתייחס כנושא אחרון לשמו של הסרט. השם ״אחרי הסערה״ בהחלט מוליך אל נקודה חשובה בסרט, שמהווה שיא ושאליה מתנקזים קווי העלילה השונים. אבל ביפנית הסרט נקרא ״עמוק יותר אפילו מהים״, שם שהולם אותו יותר וגם נשמע יותר ״יפני״, כמו התחלה של הייקו. הרפרנס הוא שורה משיר פופ ישן, שאפשר לשמוע ברקע בסרט, מהלך אותו ביצע הבמאי גם ב״עדיין מהלכים״. בכלל, אפשר להניח שיש בסרט לא מעט ניואנסים יפניים שעוברים לצופה המערבי מעל הראש, אבל בזכות דרך העברת הסיפור של הבמאי לדעתי כל צופה קשוב יצליח להנות אפילו מהם. אסיים בדוגמה לרגע כזה.

צפיתי בסרט עם קהל עיתונאים אמריקאי, כזה שוודאי מבין יותר ממני ברזי הבייסבול הזרים לי. בכל זאת, רבים מהם התקשו לפענח מדוע בסצנה מסויימת, הילד מעדיף לפספס את הכדור שהוגש אליו במקום לחבוט ״הום-ראן״ כפי שאמו ואביו החורג צועקים לו מהיציע. אבל אין צורך אפילו בכתוביות בשביל להבין שהמטרה של בחירה זו הייתה להראות את הקשר בין האב לבן, שכן בזמן המשחק אביו הביולוגי צפה בבנו מרחוק, כמו בלש העוקב אחרי מושא החקירה שלו ממכוניתו, והפרשנות שלו את המשחק מסגירה הבנה מוחלטת של המהלך הלא שגרתי של בנו. לא תמיד צריך לנסות לחבוט בכדורים שמשליכים עלינו החיים ולנסות לתפוס כל הזדמנות – לפעמים עדיף לתת לסערה לחלוף ולהתקדם באיטיות יחסית לתחנה הבאה.

השאר תגובה