• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל קאן 2017 – מבט על הבחירה הרשמית

14 באפריל 2017 מאת אורון שמיר

מוקדם יותר היום (13.4) התקיימה מסיבת העיתונאים המסורתית של פסטיבל קאן, בה תיירי פרמו וחברים לצוות המנהל חושפים מדי שנה את סרטי הבחירה הרשמית של אירוע הקולנוע היוקרתי באירופה, ואולי גם בעולם. מה שקרוי ״הבחירה הרשמית״ כולל את סרטי התחרות הראשית, זו שבסופה מוענק ״דקל הזהב״ שהוא הפרס הראשון בחשיבותו בפסטיבל, את המסגרת השנייה בחשיבותה ״מבט מסויים״, וכן יצירות נוספות שמוקרנות מחוץ לתחרות, אבל היה חשוב לפסטיבל לציין אותן. בחודש הקרוב, עד שייפתח הפסטיבל במהודרתו ה-70, יוכרזו גם המסגרות הנוספות, כמו ״השבועיים של הבמאים״ או ״שבוע הביקורת״, שבדרך כלל מורכבות מסרטים שלא הצליחו להתברג לאותה בחירה רשמית. כך שעדיין אפשר להיות אופטימיים, גם אם בזהירות בלבד, לגבי היכללותו של סרט ישראלי באורך מלא בפסטיבל קאן השנה. עדכון חודש מאי: ההכרזות הושלמו ולא רק שיש סרט ישראלי במסגרת תחרותית, יש גם שמות חדשים בתחרות הראשית ומחוצה לה ששווה לבדוק. הסרטים שהתווספו אחרונים לכל מסגרת גם התווספו בסוף כל חלק של הפוסט במקום אליו הם שייכים. ועוד חדשות משמחות – יאיר הוכנר, מנהל TLVFest, יהיה השופט הישראלי הראשון בתולדות תחרות ״הדקל הגאה״, המוענק לסרטים שבמרכזם נושאים להט"בקאים (מקווה שלא שכחתי אף אות). ברכות!

על סרט ישראלי אחד נודע כבר אתמול, כשפורסמו הסרטים הקצרים המשתתפים בפסטיבל, הן בתחרות הסטודנטיאלית שקרויה סינפונדסיון, והן ביתר המסגרות. ״בן ממשיך״ של יובל אהרוני מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע״ש סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב, יתמודד מול 15 סרטי סטודנטים נוספים, בתחרות בה הזוכה של השנה שעברה הגיעה מישראל (אור סיני וסרטה ״אנה״ מביה״ס סם שפיגל). מבטיח לעדכן את הפוסט לכשיתפרסמו הקולנוענים הנוספים שצריכים לארוז את עצמם לקראת ביקור בריביירה הצרפתית בין ה-17 ל-28 במאי, אבל בינתיים יש המון המון סיבות לשמוח ולצפות לפסטיבל קאן כבר עכשיו. על חלק גדול מהן יכולתם ויכולתן לקרוא בפוסט התחזית של עופר, שלא במפתיע פגע בול מספר רב של פעמים.

נתחיל בתחרות, נמשיך אל הנספחים ונסיים במבט מסויים, עד אשר יבואו שאר המסגרות. אזכיר גם שכמו בשנה שעברה ובזו שלפניה, תוכלו לקרוא בסריטה את דיווחי מהאולמות המתפקעים והתורים המפרכים של קאן בעוד כחודש. הסדר הוא כפי שמופיע באתר הפסטיבל (שמות המשפחה של הבמאים בלועזית) ואת השמות העבריים אני המצאתי, כלומר תרגמתי במדוייק בתקווה שכך יעשו גם המפיצים בהמשך השנה.

סרט הפתיחה:
Ishmael’s Ghosts
רוחות ישמעאל

סרטו של ארנו דפלשן הצרפתי, בן בית בקאן, מוקרן אמנם מחוץ לתחרות אבל מצא לו מקום של כבוד במשבצת אירוע הפתיחה. אנשי הפסטיבל ממשיכים במסורת העצמית של קולנוע-על-קולנוע בתור הסרט הראשון של הפסטיבל, כפי שהיה למשל אשתקד עם ״קפה סוסייטי״ של וודי אלן. בסרטו של דפלשן, מתייה אמלריק (עוד נחזור אליו בהמשך ובהקשר של סרטי פתיחה) מגלם במאי קולנוע בשם ישמעאל וויאר המצוי בעת צילומי סרטו החדש, שהאקסית שלו (מריון קוטיאר) שבה מעולם המתים, משבשת את הצילומים ומבריחה את זוגתו הנוכחית (שרלוט גינסבורג). הוסיפו את לואי גארל ותמצאו עוד סיבה בגינה קאן לא היו יכולים להתעלם מסרט זה, גם אם אינו טוב מספיק לתחרות לדעתם – פקטור הכוכבוּת בכלל והצרפתיוּת בפרט. יש למה לצפות, במיוחד בהתחשב בפעם הקודמת שקוטיאר גילמה אקסית נקנמנית ומנוחה – ״התחלה״ של כריסטופר נולאן.

התחרות הראשית

נכון לכרגע ישנם 18 סרטים בתחרות השנה, וזה לא יפתיע אף אחד אם המספר יגדל ל-20 בשבועות הקרובים. יכול מאוד להיות שקאן מחכים שמאסטר אחד או שניים יודיעו האם הסרט החדש שלהם יהיה מוכן בזמן או לא, כפי שקורה כמעט בכל שנה (אשתקד היה זה ״הסוכן״ של פרהאדי שהצטרף באיחור, והשאר היסטוריה). מי שרוצים או רוצות להמשיך ולקרוא לקאן מועדון סגור, כלומר כזה שקשה עד בלתי אפשרי להתקבל לתחרות הראשית בו אלא אם כבר עשית זאת בעבר ומשם הכל נעשה על אוטומט – יכולים ויכולות לעשות זאת. סרטי הביכורים נדחקו למסגרת מבט מסויים, שוב יעלו ההאשמות על שוביניזם (למרות שלוש במאיות, כמו בשנה שעברה) ואפילו עלה התאנה הקבוע של סרטים מאפריקה לא ממש משחק תפקיד השנה. קאניסטים ותיקים אמרו לי פעם ששנה עגולה בפסטיבל יוצרת ליין-אפ בעייתי, במיוחד כי משום מה השנה שלפניה תמיד טובה. לגבי אשתקד, אפשר להסכים שהיה מרהיב במיוחד, אבל אם לשפוט על פי שמות היוצרים בלבד, יכול מאוד להיות שלפדרו אלמודובר וחבריו לצוות השיפוט תהיה עבודה מהנה ומאתגרת במיוחד גם הפעם.

In the Fade / Aus dem Nichts
משום מקום

סרטו של פאטי אקין הגיע אל התחרות משום מקום, כשמו בגרמנית. ההפתעה היחסית נבעה מכך שנדמה היה כי הסרט לא יהיה מוכן בזמן, ואולי יעדיף את פסטיבל ונציה כפי שהיה במקרה של סרטיו האחרונים. הבמאי הגרמני ממוצא טורקי חוזר לתחרות עשר שנים לאחר שזכה בפרס התסריט על ״בקצה גן עדן״, וגלות בפסטיבל וונציה, כאמור. דיאן קרוגר מככבת בסרטו החדש, אז הפסקתי לקרוא את שאר הקאסט ורצתי לעמוד בתור. לא ידוע הרבה על העלילה, אבל אם הבנתי נכון מילות המפתח הן רכבת, פיגוע טרור ופעולת נקם. יש להניח שלפחות דמות מרכזית אחת תהיה של מהגר/ת כנהוג בסרטי הבמאי.

The Meyerowitz Stories
סיפורי מאירוביץ׳

קומדיה של נואה באומבך בתחרות הרשמית בקאן זו סיבה למסיבה בעיניי, במיוחד כשמדובר בפעם הראשונה שלו, אם אינני טועה. בתוכנית: משפחה ניו-יורקרית מנוכרת מתכנסת לחגוג את ההישגים האמנותיים של אבי המשפחה. מי במשפחה? דסטין הופמן, אמה תומפסון, בן סטילר ואדם סנדלר, שניים שנחשבים למעין יקומים מקבילים בעולם הקומדיה האמריקאית ויתאחדו כמו דה-נירו ופאצ׳ינו של הצחוקים. רנדי ניומן לקח הפסקה מסרטי דיסני ופיקסאר כדי להלחין את הפסקול. ככל שאני קורא יותר כך הסרט הזה נשמע לי מוזר, בקטע טוב.

Okja
אוקג׳ה

קצת קשה להקליד כשאתה מקפץ משמחה, אז אסיים רגע את הקפצוצים. אוקיי, סיימתי. בונג ג׳ון-הו! נטפליקס! בתחרות הרשמית של קאן! הפעם האחרונה שהמאסטר הקוריאני החביב עליי היה בריביירה הייתה בסוף העשור הקודם, כש״אמא״ התחרה במסגרת מבט מסויים. כמו בסרטו הקודם, ״רכבת הקרח״, הקאסט יהיה בינלאומי והסרט ידבר בעיקר אנגלית, כשהפעם העלילה נשמעת כמו טייק על ״המארח״, סרטו המפורסם ביותר של הבמאי – ידידות בין בעל חיים גדול ומהונדס גנטית לבין ילדה קוריאנית נקטעת באכזריות על ידי התאגיד שברא את הייצור, ומתכנן להעביר אותו מדרום קוריאה לניו יורק, מה שמוביל למסע הצלה של חברתו האנושית של אוקג׳ה, כך נקרא מפלץ המחמד. טילדה סווינטון תשוב לשתף פעולה עם הבמאי, ולצידה ג׳ייק ג׳ילנהול, פול דאנו, לילי קולינס, ג׳אנקרלו אספוזיטו והמון קוריאנים. יש כאן היסטוריה קטנה שכן הסרט הוא הפקה של פלטפורמת התוכן האינטרנטית נטפליקס, שהחליטה להמר על הבמאי ויצירתו, ובינתיים כבר רושמת לעצמה ניצחון אחד – על השמרנות של קאן.

120 Beats Per Minute / 120 battements par minute

120 פעימות בדקה

עוד מצטרף חדש למועדון התחרות הוא רובאן קמפיו (או רובין קמפילו אם להעתיק סתם את שמו מלועזית בלי להתחשב בשפה הצרפתית), תסריטאי-שותף ל״בין הקירות״ של לורן קנטה (חפשו אותו בהמשך) שאף ערך את הסרט, אבל גם במאי בפני עצמו שזהו סרטו השלישי אחרי ״They Came Back״ ו-״Eastern Boys״. העלילה מתרחשת בפריז של ראשית שנות ה-90, שם קבוצת תלמידים מבקשת למצוא תרופה למגפה פתאומית וקטלנית, ומאשימה את חברות התרופות שלכאורה מסתירות מהציבור מידע. אדל האנל הנפלאה מובילה את הקאסט הצעיר ברובו.

The Beguiled
הנקמניות

אפילו בתור מי שנרדם באופן קבוע בסרטיה של סופיה קופולה, אני חייב להודות שזה נראה מאוד מפתה. אגב פיתוי, תרגמתי את השם כך שיתאים לפעם הקודמת בה עובד ספרו של תומאס קאלינן לקולנוע, אז בידי דון סיגל. ניקול קידמן וקירסטן דאנסט מגלמות מנהלות של בית ספר לנערות בווירג׳יניה של ימי מלחמת האזרחים, שאל פתחן מגיע חייל פצוע (קולין פארל) בו הן מבקשות לטפל. עד מהרה המוסד המהוגן נשטף מתח מיני וזימה, במערבולת יצרים שהולכת ונהיית אפלה יותר ויותר. אל פאנינג ולפחות עוד חמש ילדות יפות, משלימות את הקאסט. קאן לא זר לקופולה כמובן, שסרטה הקודם (״בלינג רינג״) הוצג במבט מסויים, וכעת היא שבה להתחרות על הדקל לראשונה מאז ״מארי אנטואנט״ ב-2006.

Rodin
רודן

עוד סרט צרפתי, הפעם של ז׳אק דוואיון, יוצר ותיק שמגיח מעת לעת לקאן ואפילו היה פעמיים בתחרות הרשמית לפני כמה עשורים (בזכות ״הפיראט״ ו״The Hussy״). בפעם האחרונה שביקר בריביירה היה זה ב-2004 עם ״ראג׳ה״, שאף הקנה לו פרס משני. כפי שמסגירה הכותרת, סרטו החדש יהיה ביוגרפיה קולנועית של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן, בגילומו של ונסאן לינדון פלוס זקן עבות, שזכה לפני שנתיים בפרס המשחק על ״ערכו של אדם״. את קאמי קלודל, ששום סרט על היוצר של ״האדם החושב״ לא שלם בלעדיה, תגלם איזיה היגלין (״סמבה״).

Happy End
סוף טוב

אפשר לעצור כאן, כי נדמה שכבר עכשיו יש לנו זוכה – דרמה משפחתית דוברת צרפתית של מיכאל האנקה עם משבר פליטים ברקע. לא מספיק מובהק? הוסיפו פנימה את איזבל הופר, ז׳אן-לואי טרינטיניאן, מתייה קסוביץ׳ וטובי ג׳ונס (מעניין איך הצרפתית שלו), ותבינו מדוע הבמאי האוסטרי הפועל מזה שנים בצרפת יכול כבר לפנטז על דקל שלישי רצוף, אחרי ״אהבה״ ו״סרט לבן״. אישית, אני מקווה שהסרט טוב כשם שאני מייחל שכמו האחים דארדן, גם האנקה ילמד שלא יקרה כלום אם שנה אחת לא זוכים בקאן ומשאירים קצת תקוות לשאר קולנועני תבל.

Wonderstruck
מעשה פלאים

למי שמחפש כמוני סיבה לא לסגור את המירוץ הזה, מגיע סרטו החדש של טוד היינס, על פי ספר של בריאן סלזניק (הענקתי לסרט את שם הספר, שהוא לא מדוייק במאה אחוז אבל נשמע יפה). בפעם האחרונה שיצירה של סלזניק עובדה לקולנוע התוצאה הייתה ״הוגו״ של מרטין סקורסזה, ובפעם שעברה שהיינס הסתמך על יצירה ספרותית התוצאה הייתה ״קרול״ שיצא מקאן עם פרס השחקנית עבור הופעתה של רוני מארה, והמשיך משם לקמפיין אוסקר (בדרך כלל קאן לא משמש כמקפצה לאוסקר, כך שההישג נדיר). היינס מכיר היטב את קאן עוד מימי ״וולוט גולדמיין״, אבל טרם זכה בדקל הזהב. יהיה מסקרן במיוחד לראות כיצד תעבור לקולנוע עלילת הספר, המסופרת בשני קולות צעירים, אחד במילים ואחת בתמונות. בן (אוקס פגלי, כוכב החידוש של ״חברי הדרקון אליוט״) החולם למצוא את האב שמעולם לא הכיר, ורוז (מילי סימונדס) השואפת לפגוש שחקנית קולנוע אילם מפורסמת (ג׳וליאן מור). יש פער של חמישים שנה בין הסיפורים, וכמובן שגם נקודת קישור, בין היתר דרך העובדה שג׳וליאן מור משחקת גם את רוז בבגרותה. עוד בקאסט: מישל וויליאמס, איימי הארגריבס וטום נונאן. מעשה פלאים, ללא ספק.

Le Redoutable
האימתני

סרט נוסף שכתוב עליו ״פסטיבל קאן״ עוד בשלב התקציר והמעורבים בהפקה. במשפט אחד: מישל הזנוויציוס מביים את לואי גארל בתפקיד ז׳אן-לוק גודאר. ביתר פירוט: הבמאי זוכה דקל הזהב עבור ״הארטיסט״, חוזר לקאן לאחר שכבר חטף מאז על הראש בביקורו הקודם בריביירה, עם ״החיפוש״. אבל הפעם הוא שב אל הסרטים התקופתיים העוסקים באמנות השביעית, ומציג את אחד הבמאים הנערצים על קאן דרך עיניה של אן ויאזמסקי – השחקנית בת ה-17 שסובבה את ראשו של גודאר בעת צילומי ״הסינית״ ו״סוף שבוע״ ב-1967. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של השחקנית, המגולמת בידי סטייסי מרטאן, הזכורה כגרסה הצעירה של גיבורת ״נימפומנית״. גם ברניס בז׳ו, זוגתו של הבמאי, משחקת בסרט שכולל מספיק אייקונים צרפתיים בשביל להיות סרט הפתיחה. כנראה שבקאן החליטו שחבל לוותר עליו בתחרות, מה שרק מגדיל את הציפיות ממנו.

The Day After / Geu-hu
היום שאחרי

בפוסט התחזית שלו, עופר ניחש שסרטו של הונג סאנג-סו, ״המצלמה של קלייר״, יצליח להתברג לתחרות השנה. אבל הבעיה עם הבמאי הקוריאני היא שהוא מתקתק שניים-שלושה סרטים בשנה, רובם ככולם מוצגים בפסטיבלי תבל, אז קשה לדעת על מי מהם להמר. כך יצא שהיוצר עשה מעשה ג׳ים ג׳רמוש דאשתקד, והכניס שני סרטים תחת הבחירה הרשמית בקאן – על ״קלייר״ תוכלו לקרוא בהמשך, ועל סרטו החדש-חדש שיהיה בתחרות תאלצו לחכות לקרוא סמוך יותר לפסטיבל, כי עדיין לא למדתי קוריאנית. מהיכרות מוקדמת עם סרטיו של הקוריאני הכי פחות אלים קולנועית, יש להניח שהסרט יעסוק ביצירה ובדמויות שחייהם הוחמצו. זאת תהיה הפעם הרביעית שבה הוא ינסה לזכות בדקל, ויש לו עוד ביקורים בקאן במסגרות המשניות.

Radiance
זוהר

מקוריאה אל יפן, ומבן-בית אחד לקבועה נוספת של קאן – נעמי קוואסה. זאת הפעם החמישית שלה בתחרות, כאשר מדי פעם היא מוגלית למסגרות המשניות, עם סרטים שאינם החומר ממנו עשויים דקלים מוזהבים. בפעם הקודמת שזה קרה היא זכתה להצלחה עם הסרט שכנראה בזכותו אולי מכירים אותה גם בישראל – ״אן״. גם היפנית שלי כבר לא מה שהייתה פעם, אבל הצלחתי להבין שהעלילה עוסקת בסיפור התאהבותם של צלם המאבד את מאור עיניו, לפחות באופן חלקי או בהדרגה, ושל קריינית המנגישה סרטים לעיוורים המעוניינים לחוות את הקולנוע.

The Killing of a Sacred Deer
הרג של אייל קדוש

שנתיים בלבד אחרי ״הלובסטר״ חוזר יורגוס לנתימוס היווני אל התחרות של קאן, שוב עם סרט דובר אנגלית בכיכובו של קולין פארל. מסתבר שהכוכב לא מגיע השנה לבד, אלא עם ניקול קידמן, כפי שאפשר לקרוא לעיל. השניים מגלמים את ״המנתח״ ו״אשת המנתח״, כבר מוצא כן בעיניי, והעלילה מסתורית לא פחות – המנתח רוקם קשר משפחתי עם נער מופרע (בארי קיוהאן), מה שמוביל לתוצאות הרסניות לכל הנוגעים בדבר. אלישיה סילברסטון, שאני אישית מצפה לקאמבק שלה כבר שנים, מגלמת את אמו של הנער. אם הסרט הזה יהיה קפיצת מדרגה נוספת עבור לנתימוס, נראה שאין לו ברירה אלא לזכות באחד משלושת הפרסים הראשונים, אחרי ש״הלובסטר״ כבר זיכה אותו בפרס חבר השופטים (הרביעי בחשיבותו).

A Gentle Creature
יצור עדין

בפסטיבל דוקאביב יוקרן סרט תיעודי של סרגיי לוזניצה, ״אוסטרליץ״ שמו, ואל פסטיבל קאן יגיע הבמאי האוקראיני עם סרט עלילתי חדש – והכי ארוך בתחרות השנה (כשעתיים וחצי, ככה זה כשלב דיאז לא בתחרות). כפי שציין עופר, בכל פעם שלוזניצה חורג מעשייתו הדוקומנטרית ומדלג אל העלילתי, הוא מועמד לדקל הזהב, כפי שהיה עם ״האושר שלי״, ״בערפל״ וכעת הסרט הנוכחי. הכותרת רומזת להשראה מסיפור של דוסטויבסקי, אבל לא מדובר בעיבוד אחד לאחד. לראייה, עלילת הסרט מתמקדת באישה הגרה בפאתי רוסיה, בגילומה של וסילינה מאקובטסבה, היוצאת לברר מה עלה בגורל בעלה הכלוא לאחר שהיא מקבלת ממנו מכתב עם החותמת ״החזר לשולח״.

Jupiter's Moon
ירח צדק

עופר הימר נכונה שהבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצו יהיה הפעם בתחרות, אחרי ש״האל הלבן״ שלו כבש את מסגרת מבט מסויים לפני שלוש שנים, אבל בתחזית שלו לסרט קוראים ״האדם המיותר״. הפעם לא מדובר במקרה של כפל יצירות באותו שנתון נוסח הונג סאנג-סו, אלא בהחלפת שם הסרט ברגע האחרון. אפשר לאמת זאת בזכות העלילה שנותרה זהה – פליט צעיר שנורה בעת ניסיון חציית הגבול להונגריה, מקבל כוח-על המאפשר לו לרחף, ומוברח בידי רופא המתכוון לנצל אותו לחקר התופעה. מונדרוצו חוזר לתחרות הרשמית בה השתתף בעבר עם סרטיו ״דלתא״ ו״בן יחיד – פרוייקט פרנקנשטיין״, שמי שצפה בהם או בסרט קודם אחר שלו ודאי יסכים שמסתנן מעופף זו כנראה נקודת המוצא הנורמלית ביותר שלו עד כה.

L'Amant Double
מאהב כפול

הצרפתי האחרון בתחרות השנה הוא פרנסואה אוזון, שחוזר לקאן בהמשך לזיגזג התמידי שלו בין שלושת הפסטיבלים הגדולים (כלומר ונציה וברלין, מלבד קאן). את הפעם השלישית שלו בתחרות, אחרי ״בריכת שחייה״ מתחילת העשור הקודם ו״צעירה ויפה״ מראשית זה הנוכחי, מציין הקולנוען הצרפתי עם מותחן אירוטי. מארין ואכט, ששיתפה פעולה עם הבמאי בסרט הקודם שהביא אותו לתחרות, מגלמת צעירה המתאהבת בפסיכולוג שלה (ג׳רמי רנייה), שבניגוד אליה לא מספר לה את כל האמת על עצמו. מעל שניהם צפיה לזרוח ז׳קלין ביזה (או ג׳קלין ביסט אם תרצו).

You Were Never Really Here
מעולם לא היית כאן באמת

יותר מדי זמן עבר מאז שראינו סרט חדש של לין רמזי. הסקוטית הגאונה, שמככבת בקאן עוד מימי הסרטים הקצרים וזוכי הפרסים שלה, ״מיתות קטנות״ ו״איש הגז״, התמודדה על דקל הזהב עם ״מורברן קאלר״ ו״חייבים לדבר על קווין״, וכעת שבה לתחרות בשלישית עם סרט שבנוי על משולש עוצמתי במיוחד. קודקוד היא הבמאית כמובן, שני הוא הסופר הניו-יורקי ג׳ונתן איימס (שספרו ״The Extra Man״ עובד לקולנוע ובין היתר הוא גם מיוצרי הסדרה ״משועמם״), ושלישי הוא השחקן הראשי של הסרט, חואקין פיניקס. בלוק מוזנח מתמיד, כן יותר מאשר ב״אני עדיין כאן״ ו״מידות רעות״ גם יחד, פיניקס מגלם חייל-לשעבר המנסה להציל צעירה (יקטרינה סמסונוב) ממעגל הסחר בנשים, ותוכניתו משתבשת קשות. משתתפים נוספים: אלסנדרו ניבולה, אלכנס מאנט, ג׳ון דומן וג׳ודית רוברטס בתפקיד אמו של הגיבור.

Good Time
גוד טיים (כיף)

ממש כמו הדילמות שוודאי יש למפיצי הסרטים בארץ, לא הייתי בטוח איך ראוי לתרגם את הביטוי השגור ״גוד טיים״, אז החלטתי להשאיר כמו שזה. אבל זה לא העניין המרכזי כאן, אלא זהות היוצרים – האחים ספדי, הכי קרוב לסרט ביכורים שיש בתחרות השנה. בן וג׳וש הניו-יורקרים אמנם כותבים, מביימים ומשחקים בסרטיהם מאז תחילת המילניום, אבל מרבית הרזומה שלהם מורכב מסרטים קצרים או תיעודיים. סרטם הראשון באורך מלא, ״The Pleasure of Being Robbed״, התמודד על מצלמת הזהב בקאן של 2008. אבל סיכוי גדול יותר שאם שמעתם או שמעתן עליהם, זה בזכות ״השד יודע מה״ בכיכובה של אריאל הולמס. בכל מקרה, הפעם הם השתדרגו משמעותית ומביימים את רוברט פטינסון, ג׳ניפר ג׳ייסון לי וברקד עאבדי, בין היתר. העלילה: שודד בנק לא מצליח להשתחרר מאחיזתם של אלה הרודפים אחריו.

Loveless / Nelyubov
סלידה

במקרה של סרטו החדש של אנדריי זבייגינצב, נעזרתי בדוברות רוסית כדי לתרגם מהמקור, ולא מהתרגום לאנגלית. כך למדתי שהכוונה אינה לאנשים נטולי אהבה, אלא לאי-אהבה/חיבה כשם עצם, כלומר סלידה. ההפקה צרפתית לחלוטין הפעם, אבל הסרט דובר רוסית ומתרחש ברוסיה כמובן. העלילה נשמעת כמו אחד מקווי העלילה של ״לוויתן״, סרטו הקודם של הבמאי שהתמודד על דקל הזהב – מריבות בין בני זוג גורמים לבריחתו של בנם, מה שמוציא את ההורים לחפשו. וזהו, זה סוף התחרות.

The Square
הכיכר

הגאון השבדי רובן אוסטלונד השתדרג סוף סוף לתחרות הראשית, גם אם רק בדקה ה-90 (לכן הוא מופיע כאן בסוף ולא במקום הראוי לא על פי האלפבית). זאת אחרי שסרטיו ״Involuntary״, ״משחק״ ו״כוח עליון״ הוצגו במסגרות משניות, והאחרון אף זכה ב״מבט מסויים״ לפני שלוש שנים. זה לא אומר שסרטו החדש הוא עבודתו הטובה ביותר, אולי רק לדעת הפסטיבל שמטפח אותו מזה שנים. בכל מקרה הציפיות בהחלט עולות, מה גם שמדובר בפרוייקט בינלאומי ודובר אנגלית, אלא אם אליזבת׳ מוס ודומיניק ווסט למדו שבדית במיוחד. העלילה נשמרת עדיין תחת מעטה מסתורין, כיוון שכל שידוע על הסרט הוא שמנהל מוזיאון יוצר תעלול יחצני-אמנותי שיוצא משליטה – כיכר בה אין חוקים וכל אחד רשאי לעשות ככל העולה על רוחו. אגב, בשנה שעברה התווסף לתחרות ברגע האחרון ״הסוכן״ של אסגר פרהאדי, ויצא ממנה עם שני פרסים.

מבט מסוים

את המסגרת השנייה בחשיבותה בפסטיבל קאן, שבאופן מסורתי מקבצת אליה יצירות מאתגרות ולעתים גם מוצלחות יותר, מאכלסים השנה 16 סרטים. חצי מהם – סרטי ביכורים, שאציין כדי שלא תרגישו אם אתם או אתן לא מכירות או מכירים את היוצר/ת. זוהי גם המסגרת אליה ״מוגלים״ אלה שפסטיבל קאן חפץ ביקרם, אבל סרטם החדש לא עמד בציפיות והם נשלחים לצינון כדי לחשוב על מה שעשו ואולי לשוב לליגת-העל בשנה אחרת עם הפרוייקט הבא. באופן קבוע, אני תמיד מתבאס שיוצא לי לדגום כל-כך מעט מהמסגרת הזו, כי כמעט בכל פעם זה משתלם. כמו קודם, הסרטים מסודרים לפי שמות המשפחה הלועזיים של הבמאים והבמאיות, ומעניין האם זה רק במקרה שסרט הפתיחה לא שובר את הרצף, או שאולי כך בחרו אותו.

סרט הפתיחה:
״ברברה״ (Barbara) של מתייה אמלריק, שמככב כבמאי קולנוע בסרט הפתיחה של הפסטיבל כולו. הומור נוסח קאן, אני מניח.

״כלת המדבר״ (The Desert Bride)
סרטן הראשון של ססיליה אטאן ו-ולריה פיבאטו, בהפקה ארגנטינאית-צ׳ילאנית.

״קירבה״ (Closeness)
יצירת הביכורים של קנטמיר בלאגוב, שמה שמצאתי אודותיו הוא בעיקר את ערוץ היוטיוב שלו.

״היפה והכלבים״ (Beauty and the Dogs)
סרטו השלישי וביקורו הראשון של קאוטר בן-האניה הטוניסאי בקאן.

״הסדנה״ (L'atelier)
סרטו החדש של לורן קנטה, מבכירי השמות במסגרת השנה, שמשקיף על חברו רובאן קמפיו ששודרג לתחרות.

״בת-מזל״ (Fortunata)
האמת היא ששקלתי לקרוא לסרט ״מזל״ או אפילו ״סלון מזל״, שכן הוא קרוי ע״ש הדמות הראשית שנאבקת לשמור על המספרה שלה. יסמינה טרינקה מגלמת אותה וסרג׳יו קסטליטו (״אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד״) ביים.

״בת אפריל״ (April's Daughter)
הוא הסיבה שהלכתי על ״בת-מזל״ לסרט הקודם, שיהיה צמד חמד עם סרטו של מישל פרנקו (״כרוני״, ״אחרי לוסיה״) המקסיקני, בכיכובה של אמה ״חולייטה״ סוארז.

״מערבון״ (Western)
ולסקה גריסבך הגרמנייה, שחתומה כיועצת תסריט על ״טוני ארדמן״, בסרטה השלישי כבמאית והראשון בקאן.

״כיוונים״ (Directions)
סטפן קומנדארב, שאולי זכור לקהל הישראלי בזכות ״העולם גדול והישועה מעבר לפינה״, גם הוא עולה כיתה.

״החוצה״ (Out)
סרט הביכורים של גיורגי קרישטוף ההונגרי, מוגדר כאודיסאה מלאת אבסורד של גבר מבוגר למציאת עבודה חדשה.

״לפני שנעלם״ (Before We Vanish)
סרט חדש לקיושי קורסוואה היפני, אמנם בן בית בקאן אבל כבר מזמן לא בתחרות.

״טבע הזמנים/עד שוב הציפורים״ (Until the Birds Return)
גם סרטו של קארים מוסורי הצרפתי החליף שם ברגע האחרון.

״פסולת״ (Dregs)
אין מספיק איראנים השנה בקאן? מוחמד ראסולוף טו דה רסקיו!

״אישה צעירה״ (Jeune Femme)
עוד סרט ראשון לכשרון צרפתי עולה, הפעם לאונור סראיי.

״נהר רוח״ (Wind River)
בקאן מחשיבים זאת בתור יצירת ביכורים, אבל טיילור שרידן מוכר כתסריטאי של ״באש ובמים״ ו״סיקאריו״, וכעת פשוט מביים את שכתב. אליזבת׳ אולסן, ג׳ו ברנתל וג׳רמי רנר מככבים בדרמת המתח המתארת חקירת רצח בשמורת טבע אינדיאנית (תמונה לעיל).

״אחרי המלחמה״ (After The War)
סרט ראשון באורך מלא לבמאית האיטלקיה-צרפתיה אנהריטה זאמבראנו.

״הפסגה״ (La Cordillera)
סרטו של סנטיאגו מיטרה (״הסטודנט״) מתווסף ברגע האחרון ומשיב את הבמאי אל המסגרת הביתית שלו ואל העיסוק בפוליטיקה. ריקרדו דארין מגלם את מנהיג ארגנטינה, שנאלץ לפתור משבר אישי באמצע ועידת פסגה עם ראשי אמריקה הלטינית.

״לחלוף על פני העתיד״ (Walking Past the Future)
סרטו של לי רויג׳ון הוא התוספת הנוספת, שכבר קוטלגה בעיתונות כחנופה לשוק הקולנוע הסיני, שזכה להתעלמות מתוקשרת. לדעתי כדי לראות את הסרט לפני ששופטים את איכות הסיפור, על צעירה השבה אל בית הוריה כדי לסייע להם.

קלאסיקות

מסגרת הקלאסיקות בפסטיבל היא תמיד משהו שאני אישית לא מגיע אליו מפאת תיעדוף בזמן עומס, אבל השנה יכול להיות שאקדיש לה קצת זמן משתי סיבות. ראשית, לרגל יום ההולדת העגול של הפסטיבל התוכניה הקלאסית הורחבה עד כדי כך שהיא פסטיבל קולנוע בפני עצמו עם מעל 30 סרטים ארוכים כקצרים, עלילתיים כתיעודיים. המסגרת עצמה מחולקת לתתי-סעיפים לפי הנושאים הללו, בהן אפשר לצפות בסרטים דוקומנטריים חדשים על קולנוע, עם נושאים כמו ההיסטוריה של הקולנוע הבלגי בקאן או עלייתו לצמרת של קארי גרנט במילותיו שלו.

אבל העיקר הן כמובן הרסטורציות של סרטים ותיקים, שמהוות את ליבה של המסגרת. כאן התווסף לו עוד נציג ישראלי, שהוא הסיבה השנייה לפנות מקום בלו״ז למסגרת זו. הסרט שיוקרן הוא ״מצור״ של ג׳ילברטו טופאנו בכיכובם של גילה אלמגור ויהורם גאון מודל 1969. הסרט שוחזר תחת ייעוץ של צלם הסרט, דוד גורפינקל, ובזכות העובדה שמדובר ביוזמה של הארכיון הישראלי לסרטים בסינמטק ירושלים, אפשר יהיה לצפות בעותק החדש גם בפסטיבל הירושלמי בהמשך השנה. כותרים מפורסמים לא פחות שיוצגו בקאן השנה כוללים את ״שכר האימה״ של קלוזו, ״בלואו-אפ״ של אנטוניוני, ״אימפריית החושים״ של אושימה, ״כל הג׳אז הזה״ של פוסי, ״איש הברזל״ של ויידה, ״יול״ של יילמאז גוניי בגרסה המלאה, ״הבלדה על נריאמה״ של איממורה, ״מאדאם דה…״ של אופולס, ״ל׳אטלנט״ של ויגו, ״יפהפיית היום״ של בוניואל ו״נהר זורם ביניהם״ של רוברט רדפורד, אם בא לכם גם קצת גיוון מאירופה ואסיה.

השבועיים של הבמאים ושבוע הביקורת

שתי המסגרות העצמאיות הנלוות לכל פסטיבל קאן כשני עשורים אחרי שנוסד, מהוות גם הן חלק חשוב מן ההיצע הקולנועי. זאת משום שכמעט כל סרט שלא התקבל לבחירה הרשמית או ל״מבט מסויים״, ישמח למצוא את עצמו באחת מהן ולקבל סוג של חותמת מפסטיבל קאן. לא פעם מסגרות אלה מאכלסות סרטים ישראליים, וכך גם השנה.

״השבועיים של הבמאים״ היא מסגרת אוטונומית שקיימת בקאן מאז בוטל הפסטיבל עקב מאורעות מאי 1968 בצרפת, נוסדה בידי איגוד הבמאים, ומשמשת עד היום בתור מקלט ליצירות פרועות מדי של יוצרים אהודים, או פשוט לסרטים שיש בהם משהו כיפי ומשוחרר יותר. ״נרודה״ של פבלו לראין היה סרט הפתיחה של מסגרת זו אשתקד, לשם דוגמה, ובשנה לפני כן תפסתי פה את ״גרין רום״ ו״קונג פיורי״. גם המיקום עוזר להבדיל את ״השבועיים״ מהפסטיבל עצמו, שכן החגיגה מתרחשת לא בפאלה דה פסטיבל כמו רוב המסגרות האחרות, אלא באולם הטיילת הממוקם על שדרת בתי המלון וחנויות האופנה. השנה הצילה מסגרת זו את הקולנוע הישראלי מהתעלמות, והפיצ׳ר היחיד במסגרת תחרותית בכל הפסטיבל השנה יהיה ״ממערב לירדן״, סרטו החדש של עמוס גיתאי. לשנה הבאה אולי יהיה אפשר להכין סרט המשך אם תוצב מצלמה על שרת התרבות לאורך הצפייה בסרט של גיתאי, השב אל ״יומן שדה״ שלו בפרט ואל עוולות הכיבוש בכלל.

עוד יוצרים ששמם הולך לפניהם ויציגו את מרכולתם במסגרת השבועיים של הבמאים הם אבל פררה עם ״Alive in France״, פיליפ גארל עם ״L'Amant d'un jour״, שון בייקר עם ״The Florida Project״, שרונאס ברטאס עם ״Frost״, קארין טרדיו עם ״Otez-moi d'un doute״, קלייר דני עם ״Un beau soleil intérieur״ וגם ברונו דומון עם ״Jeannette, l'enfance de Jeanne d'Arc״, על ילדותה המוזיקלית, כך מסתבר, של ז׳אן דארק. יש עוד לפחות כפול סרטים של יוצרים שלא הכרתי, אז אפשר להתרשם מהרשימה המלאה, שכוללת גם תוכניית קצרים, באתר הייעודי של המסגרת.

מסגרת ״שבוע הביקורת״ היא תוספת ותיקה מעט יותר לפסטיבל קאן, שכן היא קיימת מראשית שנות ה-60, וכפי שאפשר להבין משמה היא נוסדה בידי ארגון הביקורת הצרפתי. הייחוד של המסגרת הוא בתוכניה מצומצמת, צניעות שמאפיינת גם את האולם בו מוקרנים הסרטים שנמצא מרחק די רציני ממרכז האירועים של הפסטיבל, בצד הפחות זוהר של הטיילת המפורסמת. עוד מרכיב חשוב בזהות ״השבוע״ הוא שכל הסרטים המשתתפים בו, בדרך כלל 7 קצרים ו-7 ארוכים, הם יצירות ראשונות או שניות. בצרפת שתי האופציות נחשבות כסרטי ביכורים, אם כי רק אלה שהם באמת סרטים ראשונים באורך מלא ראויים להתמודד על ״מצלמת הזהב״, הפרס חוצה התחרויות והמסגרות ששופטיו צריכים לצפות בכל הסרטים הראשונים שמוצגים בכל הפסטיבל.

כיוון שיש לו אופי של חממה, ״השבוע״ מתגאה בעובדה שיוצרים כמו ברטולוצ׳י, אוזון ואיניאריטו התגלו בו, ומקפיד לנסות ולגלות את הכשרונות הבאים של עולם הקולנוע. מטבע הדברים, זה אומר שגם אם אכתוב פה את שמות הסרטים זה לא יגיד הרבה לאף אחד מלבד להוריהם. אבל כן זיהיתי פיצ׳ר אחד שגרסתו המקוצרת הוקרנה ואף זכתה בפסטיבל סרטי הסטודנטים – ״הו, לוסי!״ של אטצוקו היריאנגי היפנית. אחרי הסרט הקצר והמוזר אין סיכוי שאסתכן באופן אישי מול הפיתוח שלו לסרט באורך מלא, אבל האתר המושקע למדי של מסגרת זו ממש עושה חשק ללכת ולגלות יחד איתה את השמות החדשים שיתגלגלו על לשונות ומקלדות הסינפילים בשנים הקרובות.

מחוץ לתחרות והקרנות מיוחדות

שלושה סרטים יוקרנו מחוץ למסגרת תחרותית השנה, אבל שייכים ליוצרים נחשבים מספיק בכדי להיחשב חלק מן הבחירה הרשמית של הפסטיבל. זה כולל את סרטו החדש של כהן האלימות היפני טקאשי מייקה, ״להב אלמוות״ (Blade of the Immortal), על צעירה הנעזרת בלוחם אגדי כדי לנקום את מות הוריה בידי כנופיה; את הקומדיה הרומנטית-מוזיקלית ״איך לדבר עם בנות במסיבות״ (How to Talk to Girls at Parties) של ג׳ון קמרון מיטשל ובו אל פאנינג מגלמת חייזרית שנקלעת לסצנת מסיבות לונדונית, ע״פ ספרו של ניל גיימן (תמונה חמודה לעיל); ואת ״פרצופים, כפרים״ (Visages, Villages) הדוקומנטרי של אנייס ורדה, בשיתוף עם אמן הרחוב JR (שהתוודעתי אליו ממש הרגע).

הרביעי, שהתווסף ברגע האחרון, נקרא ״מבוסס על סיפור אמיתי״ (D'après Une Histoire Vraie) וחתום עליו רומן פולנסקי. בקאן ממשיכים לעמוד לצד הקולנוען ולהקרין את סרטיו, גם אם מחוץ לתחרות, שהפעם שיתף פעולה עם אוליבייה אסייאס בעיבוד התסריטאי לספר של דלפין דה ויגאן. עמנואל סנייה, זוגתו של פולנסקי, מגלמת סופרת המצויה במשבר אחרי צאת ספרה האחרון, מבחינה אישית יותר מאשר יצירתית. אווה גרין תגלם את המעריצה האובססיבית שמסבכת את חייה של הגיבורה, בצרפתית צחה. מבט בתקציר הספר מגלה מה משך את פולנסקי – זה נשמע כמו מותחן פסיכולוגי על גניבת זהות. המצוקה של נפש יצירתית, ששמה גם דלפין, יחד עם ההתקרבות אל המעריצה שלאט לאט הופכת להיות יותר ויותר כמוה, הם החומרים מהן עשויות היצירות הגדולות בקריירה של הבמאי.

גם רצועת חצות של הפסטיבל, המוקדשת באופן טבעי לסרטי ז׳אנר, מכילה השנה שלושה סרטים. הראשון הוא ״תפילה לפני עלות השחר״ (A Prayer Before Dawn), או ״שחרית״ אם תרצו, במאי האקשן הצרפתי של ז׳אן-סטפן סובר (״Johnny Mad Dog״), ובו ג׳ו קול מגלם את בילי מור, ששרד בכלא התאילנדי בזכות הפיכתו לאלוף אגרוף (סיפור אמיתי). השני הוא ״חסר רחמים״ (The Merciless) של הבמאי הקוריאני ביון סונג-היון, שיש להניח כי שינה לחלוטין את כיוון הקריירה שלו אחרי קומדיות רומנטיות עם שמות כמו ״מה את לובשת?״, מתוך הנחה שהוא משתתף במסגרת חצות. קוריאני נוסף שיקרין סרט במסגרת זו הוא ג׳ונג ביונג-גיל, שעל סרטו ״המנוול״ (The Villainess) יש אפילו פחות פרטים מאשר על זה של חברו.

תחת הכותרת של ״הקרנות מיוחדות״ הפסטיבל עושה פחות או יותר מה שבא לו. כך למשל יש מקום לסרט נוסף של הונג סאנג-סו, ״Clair's Camera״ שצולם במהלך פסטיבל קאן של השנה שעברה, וגם ל״An Inconvenient Sequel״, הלא הוא סרט ההמשך של ״אמת מטרידה״ התיעודי, בבימויים של בוני כהן וג׳ון שנק. עוד דוקומנטרים הם ״Promised Land״ של יוג׳ין ג׳רקי, ״12 Days״ של ריימונד דפרדון הוותיר, ו״Napalm״ של קלוד לנצמן הוותיק אף יותר, שמוצגים מחוץ לכל תחרות. בקאן אולי מספרים שהם אוהבים סרטים תיעודיים, אבל כנראה שסרט צריך להיות ״ואלס עם באשיר״ כדי להתחרות. שני סרטי ביכורים יוקרנו בהקרנות המיוחדות – ״They״ של אנהיטה גזביניזאדה ו״Demons In Paradise״ של ג׳וד רטמן. לבסוף, תחתום את הפסקה הזו עוד כוכבת שתזכה לכבוד של הקרנת סרטה כבמאית היא ונסה רדגרייב עם ״Sea Sorrow״, שמתהדר באמה תומפסון ורייף פיינס. שתי תוספות חדשות להקרנות המיוחדות הן ״דאבליו המכובד״ (Le Vénérable W.) של ברבט שרודר הוותיק, המבקש להשלים את ״טרילוגיית הרוע״ שלו בסרט דוקומנטרי על נזיר רב השפעה ודיון באיסלמופוביה במדינה בודהיסטית, וגם ״מגרש 35״ (Carré 35) של אריק קרבאקה המתחקה אחר המקום בו קבורה אחותו שמתה בגיל צעיר ומגלה סודות משפחתיים.

לסיום, פסטיבל קאן שוברים קצת את המרובעות של עצמם ומקרינים לא רק סדרות טלוויזיה אלא אפילו יצירת מציאות וירטואלית, או VR בלשון העם. ככה זה כשחתומים עליה אלחנדרו גונזאלס איניאריטו ועמנואל לובצקי, הבמאי והצלם שהמדיום הקולנועי כבר לא מספיק ספקטקולרי עבורם אחרי ״האיש שנולד מחדש״, ופנו אל האמנות החדשה/מחודשת הזו כדי ליצור את ״בשר וחול״ (Carne Y Arena). עוד במסגרת ״אירועי ה-70״ של הפסטיבל, כך בתוכניה, יוקרנו העונה השנייה של ״קצה האגם״ של ג׳יין קמפיון, ״טווין פיקס״ המתקמבקת של דייויד לינץ׳, ״24 Frames״ של עבאס קיארוסטמי הגדול, וכן ״Come Swim״ סרטה הראשון והקצר כבמאית של יקירת קאן – קירסטן סטיוארט. כך שחוץ מהאחרון, נראה שיש לא מעט סיבות להתרגש גם השנה מאירוע הסינפיליה השנתי של הריביירה הצרפתית, בטח ובטח במהדורה חגיגית כמו זו.

תגובות

  1. עמית הגיב:

    מעניין לדמיין את "הלובסטר" עם וויל פארל, אבל אני מניח שהתכוונת לקולין פארל

    1. אורון שמיר הגיב:

      בטעות יצרתי את הסרט האהוב עליי בכל הזמנים! אסתפק בקולין, ותודה על התיקון כמובן.

      1. על איזה פארל היית מהמר שיהיה בסרט עם ג'ון ס' ריילי?

השאר תגובה